פסק דין McRitchie: ציות לחוק כאחריות תאגידית

רשומה זו מתפרסמת לרגל שנתיים למתן פסק הדין בעניין McRitchie, 315 A.3d 518 (Del. Ch. 2024), על ידי בית המשפט של הצ'אנסרי בדלאוור. McRitchie הוא פסק הדין המוביל בדור האחרון, ויתכן אף החשוב והמפורט מאז ומעולם, על הסוגיה של תכלית התאגיד. הדיון כאן נפרש על שני חלקים: ראשית, סקירה של פרשת McRitchie עצמה, הרקע העובדתי שהוביל אליה, וסיכום קביעותיו של בית המשפט; ושנית, הדגש העיקרי בפסק הדין: האופן בו McRitchie מציע תיקון מסלול יסודי לחשיבה המקובלת על המושג של תכלית התאגיד, כאשר הוא דוחה הן את הגישה של "עליונות בעלי המניות" והן את זו המכונה "אחריות חברתית תאגידית" (CSR) – או רעיונות דומים הממשיכים לזכות לתהודה בשיח העכשווי על הסוגיה – ובמקום זאת, מעגן את האחריות התאגידית כלפי החברה בכללותה במושג של ציות לדין הפוזיטיבי.

מה קבע פסק הדין בעניין McRitchie

ג'יימס מקריצ'י הוא בעל מניות אקטיביסט ופעיל חברתי, העוסק ברכישת מניות של חברות ציבוריות מתוך כוונה להניע תהליכים סוציאליים, לא מוכווני-רווח, בחדרי הדירקטוריון שלהן. אחת התיאוריות שמקריצ'י ביקש לקדם מכונה "עליונות הפורטפוליו" (portfolio primacy). זו נשענת על הטענה כי בעלי מניות של חברה לעולם אינם רק בעלי מניות, אלא גם עובדים, לקוחות, נושים פיננסיים ובעלי מניות (של אותה חברה, של חברות אחרות, או בכלל), וכן הלאה. לפיכך, טוענת תיאוריית עליונות הפורטפוליו, כאשר דירקטורים של חברה מקיימים את חובת האמון החלה עליהם, הם לעולם אינם רשאים לשקול רק מניעים של רווח תוך ציות לחוק. התיאוריה מבקשת להפוך על פיה את גישת עליונות בעלי המניות (shareholder primacy): אם אמנם בעלי המניות נמצאים במרכז, כך נטען, יש לשקול כל פרט שעשוי להשפיע עליהם, גם שלא בכובעם כבעלי מניות, אלא כנושים במובנם הרחב (stakeholders). במלים אחרות, התיאוריה מבקשת לעטוף את הגישה של אחריות חברתית תאגידית (corporate social responsibility או CSR) בעטיפה של העדפת בעלי המניות.

פסק הדין בעניין McRitchie ניתן על תביעה שהגיש מקריצ'י נגד הדירקטורים של אחת החברות שאת מניותיהן רכש, בטענה כי הדירקטורים הפירו את חובת האמון שלהם, כאשר גרמו לחברה לצבור רווחים ניכרים, אך זאת תוך גרימת נזקים חברתיים נרחבים למשתמשים במוצרי החברה ולבני אדם נוספים. McRitchie היה תיק מבחן: התובע ביקש, על סמך תיאוריית עליונות הפורטפוליו, להשיג תקדים שיפוטי שיסמן שינוי כיוון לעומת החלטות קודמות שניתנו בדלאוור, כגון פסקי הדין בעניין Revlon (1986), Paramount v. Time (1989), eBay (2010), Massey Energy (2011) ו-Trados (2013) – אשר קבעו כולם שחובת האמון של הדירקטורים מחייבת אותם לקדם את תכלית החברה כאישיות משפטית, וכי תכלית זו היא לפעול באופן חוקי תוך נסיון להשיא את רווחי החברה. לכל אחד מאלו, הן הציות לחוק והן הנסיון לרווח (אשר כפוף תמיד לציות לחוק), נפקות מעשית נרחבת, והפרתו מובילה לסעדים שיפוטיים ממשיים.

כאן נכנס לתמונה בית המשפט של הצ'אנסרי בדלאוור, אליו הוגשה התביעה. זה דחה באופן מקיף את טענותיו של התובע מקריצ'י בכלל, ואת תיאוריית עליונות הפורטפוליו בפרט. הוא עשה זאת בפסק דין שאורכו 101 עמודים, והכולל הפניות למאות מקורות של פסיקה, חקיקה, כתיבה אקדמית ועוד. במובן זה, פסק דין McRitchie הוא שיקוף של הדין הקיים, אך גם הצהרה מחודשת (restatement) שלו, עם רמת פירוט וניתוח העולה על מקורות אחרים (כגון פסק הדין Dodge v. Ford מ-1919, שרבים נוהגים, גם כיום, לפנות למשפטים בודדים מתוכו כדי להצדיק לכאורה את גישת עליונות בעלי המניות). לאמיתו של דבר, McRitchie דוחה את גישות עליונות בעלי המניות וה-CSR גם יחד, למרות שאלו מוצגות לעתים קרובות כשתי החלופות היחידות.

בית המשפט פעל על בסיס ההבנה כי הדין הוא שמסדיר את תכלית התאגיד: במקרה של דלאוור, דין פסוק נרחב ולצדו סעיפים 101 ו-102 ל-DGCL; במקרה של ישראל, סעיפים 2, 11 ו-32 לחוק החברות וגם פסיקה חדשה יחסית. התכלית אינה נקבעת לפי "הכרזה" חד-צדדית של מנהלי התאגיד, כפי שהשתמע בטעות, למשל, מהצהרת ה-Business Roundtable מ-2019. בתורו, הדין מחייב את הדירקטורים לפעול לפי "מודל הפירמה היחידה" (single-firm model), תחתיו הם חבים את חובת האמון שלהם לתאגיד, ולא לכל אדם אחר. בהקשר זה, בית המשפט כתב כי במצב של חדלות פרעון, לנושים עומדת "היכולת לטעון שהדירקטורים פעלו באופן שהפר את חובות האמון שלהם לתאגיד. הנושים לא יכולים לטעון, עם זאת, שהדירקטורים הפירו חובה כלשהי לנושים עצמם, מכיוון שהנושים אינם הופכים בשום שלב לנהנים של חובות הדירקטורים" (עמודים 41-42). לאורך פסק הדין, שזורים אמנם ציטוטים של תיקים קודמים לפיהם חובת האמון היא "כלפי התאגיד ובעלי מניותיו", אך בית המשפט ב-McRitchie מבהיר כי החובה היא "כלפי התאגיד" וההנאה של בעלי המניות היא "אולטימטיבית" או עקיפה, וכי "החובה היא . . . לדאוג להון שהופקד בידי הפירמה, ולהגן ולהגדיל את ערכה של הפירמה" (עמוד 59). דברים אלו משקפים את ההבנה שהתגבשה, לפחות מאז מאמרו של Coase מ-1937, על ההבדל שבין תאגידים ל"מנגנון השוק".

בסיכום הדברים, בית המשפט דחה כאמור את תיק המבחן שהוגש אליו, ואישר את הדין הקיים – על דקויותיו, שרבים בקהילה המשפטית נטו לפסוח על חלק ניכר מהן לאורך העשורים האחרונים – המציב במרכז את התאגיד עצמו ולא את ה-stakeholders או ה-shareholders שלו. עם זאת, עצם העובדה שחובת האמון מופנית לתאגיד אין פירושה שהנושים אינם נוכחים כלל על מפת הזכויות של דיני התאגידים; כנדון בחלק הבא, הדין מעמיד לרשותם הגנות אחרות ורבות-עוצמה.

ציות לחוק – לא פחות ולא יותר – הוא המסגרת המחייבת, הרצויה והאפקטיבית ביותר של אחריות תאגידית

לכאורה, ניתן היה להשקיף על McRitchie כפסק דין "פרו-מנייתי", מאחר ואינו מקבל את גישת ה-CSR במובנה המקובל. אולם, כפי שפסק הדין מראה, דיני התאגידים פנו מאז ומעולם – וממשיכים לפנות כיום ביתר שאת – למנגנון שונה, ואפקטיבי יותר, כדי להגן על זכויותיהם של הנושים במובנם הרחב (stakeholders), לרבות נושים פיננסיים, עובדים, לקוחות, ספקים, בני האדם ככאלו המושפעים מאיכות הסביבה, ואחרים. מנגנון זה הוא החובה המוטלת על התאגיד, ובאופן נגזר על נושאי המשרה שלו, לפעול בהתאם לדין (positive law).

הדיון של בית המשפט סביב רעיון זה מתפרש על פני תשעה עמודים של פסק הדין, תחת הכותרת "בעיית ההחצנות". כפי שאומר בית המשפט בפתח הדברים, "הדין של דלאוור אינו עיוור להחצנות", ו"השאלה האמיתית היא כיצד להתמודד איתן" (עמודים 83-84). בית המשפט משיב לשאלה זו: "מקורות של דין פוזיטיבי ורגולציה מחוץ לדיני התאגידים מציעים כלים אפקטיביים להתמודדות עם החצנות" (עמוד 86).

כאן מגיע בית המשפט לליבת הדברים: הפרה של זכויות עובדים, לקוחות, איכות הסביבה ואחרים היא בראש ובראשונה הפרה של הדין החוץ-תאגידי, ובה בעת, דיני התאגידים עצמם עשויים להטיל סנקציות ממשיות שמטרתן להרתיע מפני הפרת חוק עתידית, או לספק סעד בעקבות הפרה שהתרחשה. בנקודה זו (עמוד 87), בית המשפט בעניין McRitchie מצטט את מאמרי מ-2022, "The Legal Primacy Norm", בו הדגמתי בפירוט כיצד דיני התאגידים בדלאוור ובמקומות נוספים מציבים את דרישת הציות לחוק כקודמת בהגדרה להשאת רווחים, ומספקים סעדים של ממש כאשר מנהלי התאגיד בוחרים ביודעין להתעלם מדרישה זו (או כאשר בעלי המניות של התאגיד, בתורם, מנסים ליהנות מרווח שהופק שלא כדין). סעדים אלו, כך הראיתי, משתרעים על פני נורמות רבות ושונות של דיני התאגידים, שדוגמה בולטת להן היא דוקטרינת Caremark (או בניסוחה הישראלי, כהן נ' בזק), המטילה אחריות על נושאי משרה שגרמו או לא מנעו ביודעין הפרת חוק בידי התאגיד.

זאת ועוד, דרישת הציות היא קוגנטית, כלומר כזו שהדין אינו מתיר לעקוף אותה, לבטלה או להחלישה בהתנהגות או על ידי סעיף בתקנון או במסמך פרטי אחר: לפי בית המשפט ב-McRitchie, הדין התאגידי "פוסל מכל וכל" (עמוד 87) את הגישה של אסכולת שיקגו המכונה "חוק כמחיר" ("law as price"), לפיה תאגיד רשאי לכאורה לבחור להפר את החוק כאשר הרווח שהוא צפוי להפיק עולה על הסנקציות שינבעו מכך. "הדין של דלאוור נוקט בדיוק את הגישה ההפוכה . . . . טענה לפיה החוק הוא מחיר והדין הפוזיטיבי שקול לחוזה עשויה לקבל ציון עובר בקורס כלכלה. היא מקבלת ציון נכשל בקורס על דיני התאגידים של דלאוור" (עמוד 88). דברים נכוחים אלו תקפים במלואם גם לדין הישראלי (ראו, לדוגמה, את האמירות הקוגנטיות שבסעיפים 264 ו-301 לחוק החברות ובסעיף 288(ג) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי).

פועל יוצא, "באמצעות חוקים ורגולציות, ממשלות יכולות להטיל הגבלות משמעותיות על יצירת החצנות. באמצעות דיני התאגידים שלה, דלאוור תומכת במאמצים אלו" (עמוד 89); ו"הדין של דלאוור קובע שהתאגידים ונושאי המשרה המנהלים אותם נדרשים לציית לחוק הפוזיטיבי. דרישה משפטית זו כשלעצמה מקדמת ציות לחוק, ובה בעת מספקת מנגנון המאפשר להטיל אחריות על נושאי משרה כאשר הם גורמים לתאגיד ביודעין להפר את החוק. לבקש יותר מדיני התאגידים המדינתיים פירושו לבחור את הכלי הלא-נכון למשימה" (עמודים 90-91).

לסיכום רשומה זו, פסק דין McRitchie הוא דוגמה ומופת לבית משפט המתפקד כיאות, גם בתקופת "הסופה המושלמת" בה אנו נמצאים, בדיוק בגלל העקשנות שהוא מייצג: העמידה המדוקדקת על החוק, על המושגים, על המבנה הקוגנטי, על הדקויות, ועל אי-ההיסחפות לקצוות מדומים (במקרה זה, "עליונות בעלי המניות" מול "אחריות חברתית תאגידית", לפחות במובנה המקובל). הפתרון שפסק הדין מציע לבעיית ההחצנות– אותו פתרון שדיני התאגידים ברחבי העולם ממשיכים לנקוט כיום, ונקטו גם לפני הופעת הדיכוטומיה השגויה בין רווח לאחריות – הוא חיזוק הדין הפוזיטיבי החוץ-תאגידי, ומתן ההזדמנות לדיני התאגידים, במקרים המתאימים, להפעיל את דוקטרינות הציות שלהם (כגון Caremark ורבות אחרות), המייצגות את הדרישה הקוגנטית, המוחלטת, והקודמת להשאת רווחים, לפיה התאגיד מחויב, באמצעות נושאי המשרה שלו, לציית לחוק ולקיים את זכויות הנושים במובנם הרחב.

---

ד״ר אסף רז, מרצה בכיר, המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט; עמית מחקר, University of Pennsylvania.