חיפוש

מבוא בשנים האחרונות חלה עלייה ניכרת בהיקפן ובחשיבותן של ההצהרות התאגידיות בתחומי הסביבה, החברה והממשל התאגידי (ESG). תאגידים, מוסדות פיננסיים וגורמים ציבוריים שונים מצהירים על יעדי ניטרליות פחמנית ( Net Zero ), השקעות בנות-קיימא וניהול אחראי של שרשראות אספקה. הצהרות אלו, שבעבר נתפסו כבעלות אופי וולונטרי ותדמיתי בעיקרו, מקבלות כיום מעמד משפטי מחייב באופן הולך ומתרחב, נוכח השימוש הגובר בהן על ידי רגולטורים, בתי משפט ושחקנים אזרחיים. ניתן לראות את ביטויה המובהק של מגמה זו בפסיקה ובאכיפה הבינלאומית, אשר מזהות פערים בין הצהרות ESG  לבין יישומן בפועל, ויוצקות לפערים אלו משמעות משפטית בהקשרים של הטעיה, חובת זהירות, חובות גילוי ודיווח. על רקע זה, מתחייבת בחינה מחודשת של מעמד "הרגולציה הרכה", כסטנדרט משפטי דה פקטו, וכן ניתוח השלכותיה של בחינה זו על התנהלות תאגידים, אחריות דירקטורים ותפקידם של יועצים משפטיים. רשומה זו תנתח את תופעת ההתיירקקות (Greenwashing) כעילת אחריות מתפתחת, ותבחן את רלוונטיות המגמות הללו בהקשר הישראלי. מיפוי מושגי: סוגי  ההתיירקקות לצורך הניתוח המשפטי, נבחין בין שלושה סוגים עיקריים של התיירקקות: האחד  הוא התיירקקות  אקלימית - הכולל הצהרות על ניטרליות פחמנית  Net Zero ,Carbon) Neutral)  שלעתים נשענות על קיזוזי פליטות ( Carbon Offsets ) או יעדים עתידיים, ללא תכנית יישום מפורטת. השני , התיירקקות  פיננסית - שבו מוצרים פיננסיים משווקים תחת מיתוג ESG או sustainable  מבלי שקיימים מנגנוני סינון, מדידה ובקרה התואמים את ההצהרה.     השלישי , הוא התיירקקות צרכנית  - המתבטא בתיוג מוצרים ושירותים כ"ירוקים" באמצעות ניסוחים כלליים או עמומים, ללא ביסוס מדעי או מתודולוגי. המאפיין המשותף לכל הסוגים המתוארים הוא קיומו של פער בין ההצהרה הציבורית לבין התשתית העובדתית והמתודולוגית שעליה היא אמורה להישען, ובכלל זה שימוש במדדים, הגדרת גבולות מערכת, הנחות עבודה, והבחנה בין הפחתת פליטות בפועל לבין הסתמכות על מנגנוני קיזוז. פסיקה ואכיפה בינלאומית: מגמות מרכזיות הפסיקה ההולנדית בעניין Milieudefensie v. Shell [1]  סימנה נקודת מפנה בשיח המשפטי סביב אחריות תאגידית לאקלים. ההליך הוגש על-ידי ארגון הסביבה ההולנדי Milieudefensie יחד עם ארגונים נוספים ואזרחים פרטיים נגד   Royal Dutch Shell . לטענתם, מדיניות האקלים של התאגיד, אינה מתיישבת עם היקף סיכוני האקלים שהוא יוצר, והיא חושפת את הציבור לפגיעה בזכויות יסוד, ובהן הזכות לחיים ולרווחה. זאת, על אף הדיווחים שהציגה בדוחות מטעמה ולמרות היעדים שהציבה לעצמה בהצהרותיה, אשר שיקפו את מחויבותה הנטענת ליעדי אקלים. בית המשפט המחוזי בהאג קיבל את הטענה העקרונית וקבע כי לתאגיד חלה חובת זהירות ביחס לסיכוני אקלים הנובעים מפעילותו, מכוח דיני הנזיקין הכלליים בדין ההולנדי, תוך הסתמכות משולבת על זכויות אדם, הסכמות אקלימיות בינלאומיות וסטנדרטים וולונטריים מקובלים. בהתאם לכך חייב בית המשפט את התאגיד ההולנדי בהפחתת פליטות בשיעור משמעותי עד שנת 2030. הגם שבית המשפט לערעורים ביטל בהמשך את הצו הקונקרטי להפחתת הפליטות, הוא לא שלל את עצם האפשרות העקרונית לבחון את מדיניות האקלים של תאגיד כמרכיב בהתנהלות סבירה. אף שפסק הדין האמור לא עסק בטענות התיירקקות במובנן הצרכני או הפרסומי, הוא הציב תשתית נורמטיבית חשובה לבחינת הפער בין התחייבויות אקלימיות מוצהרות לבין מדיניות תאגידית בפועל, והראה כיצד הצהרות וולונטריות עשויות לשמש אמת מידה להערכת סבירות התנהלות תאגידית. הכרה זו, שלפיה התחייבויות והצהרות אקלימיות עשויות לשמש אמת מידה לבחינת חובת הזהירות התאגידית, יצרה אפקט נורמטיבי רחב והציבה את סיכוני האקלים בליבת הדיון המשפטי בממשל תאגידי.          כך, גם בבריטניה, ניסיונו של ארגון ClientEarth  להגיש תביעה נגזרת נגד הדירקטורים של Shell [2] בגין ניהול לקוי של סיכוני אקלים, היווה מהלך תקדימי בניסיון לעגן את ניהול סיכוני האקלים בליבת חובות הדירקטורים לפי דיני החברות. התביעה הוגשה מכוח חוק החברות הבריטי (Companies Act (2006, בטענה כי הדירקטורים הפרו את חובת האמונים וחובת הזהירות בכך שלא אימצו אסטרטגיית אקלים סבירה, עקבית ומבוססת, חרף הצהרות פומביות של החברה בדבר מחויבותה ליעדי אקלים. ClientEart h טען כי היעדר תכנית הפחתת פליטות מפורטת, ובפרט אי-התייחסות מספקת לפליטות Scope 3 , חושף את החברה לסיכונים משפטיים, רגולטוריים ופיננסיים צפויים. אף שבית המשפט לערעורים דחה את התביעה וביטל את הצו הקונקרטי להפחתת פליטות מטעמים פרוצדורליים (הגנת "שיקול הדעת העסקי") וכן לגופו של ענין, לפסק הדין נודעה חשיבות נורמטיבית. הוא יצר גשר בין שתי החובות האמורות של דירקטורים כלפי החברה: נקבע כי ניהול סיכוני אקלים אינו עוד "שיקול ערכי חיצוני", אלא מרכיב אינהרנטי הן במסגרת חובת הזהירות (למניעת הפסדים) והן במסגרת חובת האמונים (להבטחת שגשוג החברה לטווח ארוך בהתאם להצהרותיה). בכך, אף שההליך לא צלח במישור הפרוצדורלי, הוא תרם לעיצוב התפיסה שלפיה ניהול סיכוני אקלים הוא חלק אינהרנטי מחובות הדירקטוריון בעידן ה-ESG. בתחום הצרכני, פסק הדין בעניין ההולנדי Fossie Vrij NL v. KLM (2024) [3]  קבע כי פרסומים סביבתיים של חברת התעופה היו מטעים, בין היתר משום שיצרו רושם כולל שלפיו הטיסה עצמה היא פעולה "בת-קיימא" או "אחראית סביבתית". הפרסומים הדגישו שימוש בדלק תעופה בר-קיימא (SAF)  ואפשרויות לקיזוז פליטות באמצעות נטיעת עצים, מבלי להבהיר את היקפם המוגבל ואת תרומתם השולית להפחתת הפליטות בפועל. בית המשפט קבע כי מצג זה חסר איזון ושקיפות, ודרש קונקרטיות והימנעות מהכללות היוצרות הטעיה של הצרכן הסביר. מדובר בסטנדרט בעל רלוונטיות רחבה גם לענפים אחרים. במישור הפיננסי, פרשת DWS [4]  בגרמניה המחישה כי הצהרות ESG עשויות להיחשב כמצג מהותי שבמסגרתו הוצגו קרנות כהשקעות העומדות בסטנדרטים מחמירים של ESG, בעוד שבפועל מנגנוני הסינון, המדידה והבקרה הפנימיים לא תאמו את ההצהרות שניתנו לציבור. רשויות האכיפה קבעו כי הפער בין ההצהרות לבין הפרקטיקה בפועל מהווה הטעיה של משקיעים, והטילו קנסות משמעותיים, תוך הדגשת החובה לקיומם של תיעוד שיטתי, בקרות אפקטיביות והלימה ממשית בין מצגי ESG  לבין אופן ניהול ההשקעות. באופן דומה, גם בהקשר של אירועי ענק, ובראשם ההצהרה על "Carbon Neutral World Cup" (דהיינו, שאירוע המונדיאל תוכנן, הופק וקוים כך שטביעת הרגל הפחמנית נטו שלו היא אפס), קבעו גופים רגולטוריים ואתיים כי מצג של ניטרליות פחמנית ביחס לאירוע, בהתבסס בעיקר על מנגנוני קיזוז וללא מתודולוגיה שקופה וברורה, אינו עומדת בסטנדרטים נדרשים של אמינות ואינה לגיטימית. בכך חיזקו מקרים אלה את התפיסה שלפיה הצהרות ESG מחייבות ביסוס מקצועי וראייתי, במיוחד כאשר הן מופנות לציבור המשקיעים והצרכנים. רגולציה רכה כסטנדרט משפטי מגמה רוחבית העולה מן הפסיקה היא השימוש בסטנדרטים וולונטריים, קודים, הנחיות ודוחות קיימות, כנקודת ייחוס לבחינת הטעיה או רשלנות [5] . באיחוד האירופי, חקיקת הדירקטיבה בדבר דיווח הקיימות התאגידית ( CSRD ) [6] והיוזמה של Green Claims Directive [7] מבקשות לצמצם טענות סביבתיות לא מבוססות ולהבטיח כי הצהרות ה-ESG לא יהוו רק מסר ערכי, אלא ישענו על תשתית נתונים ומתודולוגיה המאפשרות בדיקה חיצונית והשוואה מושכלת. במקביל, אי-ודאות פוליטית ועיכובים חקיקתיים יוצרים תנודתיות רגולטורית, המחזקת אף היא את הצורך בניהול משפטי זהיר של הצהרות ESG , שכן האכיפה מתפתחת בהיעדר כללים אחידים וסופיים. ביקורת ואתגרי מדיניות לצד התגבשות האחריות המשפטית, עולות גם ביקורות לגיטימיות המצביעות על אתגרי המגמה. הראשונה, והמרכזית שבהן, היא החשש מיצירת הרתעת יתר (Greenhushing), תופעה שבה תאגידים יבחרו לגזור על עצמם שתיקה בנושאים סביבתיים ויימנעו מפרסום הצהרות אקלימיות, אף אם הן מבוססות וראויות, וזאת מחשש גורף מפני חשיפה לליטיגציה והליכי אכיפה. יש לציין כי השתקה ירוקה פוגעת ביכולת של משקיעים וצרכנים לקבל החלטות מושכלות, ובכך היא חותרת תחת תכליתן של חובות הגילוי.  השנייה, נוגעת למורכבות המקצועית: סוגיות כמו Scope 3, איכות קיזוזים ו-LCA (ניתוח מחזור חיים), מאתגרות את יכולת ההכרעה השיפוטית. שלישית , קיימת ביקורת על שימוש בליטיגציה ככלי אסטרטגי שאינו בהכרח מוביל להפחתת פליטות בפועל.   הנה כי כן, האיזון הנדרש אינו בהכרח ויתור על אכיפה, אלא קביעת רף ראייתי והליכי בקרה סבירים. ההקשר הישראלי: בין חשיפה גלובלית להתפתחות מקומית עבור תאגידים ישראלים, סוגיית ההתיירקקות לא נותרת בגדר תיאוריה משפטית בינלאומית, אלא הופכת לסיכון אופרטיבי מוחשי בשני מישורים מקבילים: · חשיפה בזירה הבינלאומית:  חברות ישראליות הפועלות בשוק הגלובלי, ובפרט חברות דואליות או כאלו המקיימות קשרי מסחר ענפים עם האיחוד האירופי וארה"ב, חשופות כבר כיום לתביעות ורגולציה זרה. כפי שנלמד מפרשות Shel ו- KLM, הצהרות אקלימיות הניתנות במישור הגלובלי כפופות לסטנדרטים המחמירים של הערכאות הזרות, מה שעלול להוביל לליטיגציה מורכבת ויקרה גם עבור שחקנים מקומיים. כך למשל, חברות ישראליות המדווחות על "ניטרליות פחמנית" אך מתעלמות מפליטות Scope 3, חשופות לטענת הטעיה מהותית, בדומה לביקורת שהופנתה כלפי Shell. · אפיקי התפתחות בדין הישראלי: במקביל לחשיפה בחו"ל, המשפט הישראלי טומן בחובו תשתית נורמטיבית המאפשרת את צמיחתה של עילת ההתיירקקות בבתי המשפט המקומיים במישורים שונים. · דיני ניירות ערך ודיווח:  בדומה למגמה בפרשת DWS, חובת הגילוי הנאות בשוק ההון הישראלי מחייבת דיוק במצגי ESG. פער מהותי בין ההצהרה לפרקטיקה עלול להיחשב כפרט מטעה בדיווח, החושף את החברה לתביעות ייצוגיות ונגזרות. · דיני הגנת הצרכן והטעיה:  חוק הגנת הצרכן הישראלי מהווה כלי רב-עוצמה כנגד מצגים סביבתיים לא מבוססים. ברוח פסק הדין בעניין KLM, שימוש במונחים עמומים ("ירוק", "אחראי") ללא תשתית עובדתית מוצקה חושף את התאגיד לסנקציות בגין הטעיה צרכנית. · חובות נושאי משרה: לאור תקדים ClientEarth מתחזקת ההבנה כי ניהול סיכוני אקלים עשוי להיחשב חלק בלתי נפרד מחובת הזהירות וחובת האמונים של הדירקטוריון בישראל. אי-אימוץ אסטרטגיה עקבית אל מול הצהרות פומביות עלול להיחשב כהפרת חובות אלו. סיכום התיירקקות הולכת ומתגבשת כשער כניסה נגיש לליטיגציית ESG. המעבר מהצהרות ערכיות לאחריות משפטית מדידה אינו תופעה חולפת, אלא ביטוי לשינוי עמוק ביחסי תאגידים - ציבור - רגולציה. האתגר המרכזי הוא עיצוב סטנדרט זהירות מאוזן: כזה שיחייב שקיפות, מתודולוגיה ובקרה, מבלי לחנוק יוזמות סביבתיות לגיטימיות. עבור ישראל, אימוץ זהיר של עקרונות אלה עשוי לחזק הן את ההגנה על הציבור והסביבה והן את הוודאות המשפטית לשוק העסקי. [8] ד"ר עו״ד ציפי איסר איציק, מייסדת משרד בוטיק לדיני סביבה, אקלים ו־ESG , לשעבר מנכ״לית אדם טבע ודין, מתמחה ברגולציה ובליטיגציה סביבתית־אקלימית ובייעוץ משפטי אסטרטגי לתאגידים ולרשויות. Milieudefensie et al. v. Royal Dutch Shell plc , District Court of The Hague (2021); Court of Appeal of The Hague (2024).   ClientEarth v. Shell plc Directors , High Court of Justice (England & Wales), 2023. FossielVrij NL v. KLM, District Court of Amsterdam , 20 March 2024. Public Prosecutor’s Office Frankfurt am Main v. DWS Group GmbH , 2022–2025. OECD, Environmental Claims: Findings and Recommendations , 2022.  UNEP, Integrity Matters: Net Zero Commitments by Businesses , 2022. Corporate Sustainability Reporting Directive  (EU) 2022/2464 (CSRD). European Commission, Proposal for a Directive on Green Claims, 2023. [8] עוד בנושא התיירקקות ראו בבלוג: https://esgblog.runi.ac.il/post/%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%99-%D7%91%D7%9E%D7%90%D7%91%D7%A7-%D7%91-greenwashing-%D7%9E%D7%A2-%D7%91-%D7%A8-%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%99%D7%A4%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%98%D7%95%D7%A8

בשנים האחרונות הפך ה-ESG משיח ערכי וולונטרי לשפת חובה כמעט בכל ישיבת דירקטוריון, גוף מימון, או פורום משקיעים. דירוגי ESG נתפסים כיום ככלי מרכזי להערכת סיכון, להכוונת הון ולהשוואת ביצועי חברות בעולם המתמודד עם שינויי אקלים, אי-שוויון ואתגרי ממשל. עם זאת, דו"ח של ה-OECD שפורסם בתחילת 2025, Behind ESG Ratings – Unpacking Sustainability Metrics , מצביע על פער מהותי בין ייעוד הדירוגים לבין אופן יישומם בפועל. האם הם באמת מודדים את מה שחשוב, או בעיקר את מה שקל למדוד? הדו"ח, שבחן את ההיקף והמאפיינים של למעלה מ-2,000 מדדי ESG מתוך שמונה מוצרי דירוג ESG מרכזיים, מצביע כי מרבית מדדי ה-ESG מודדים קיומן של מדיניות והצהרות, ולא תוצאות והשפעה ממשית. רשומת ידע זו סוקרת את ממצאי הדוח, מנתחת את השלכותיהם הכלכליות והמערכתיות, ומרחיבה את הדיון מנקודת מבט של חוסן, משילות ומדיניות ציבורית, זאת בדגש על ההקשר הישראלי. בנוסף, הרשומה עוסקת במסגור עדכני ל-ESG ככלי למדידה ולניהול סיכונים, ולא כיעד תדמיתי, ומדגישה את הצורך במעבר ממדידת כוונות למדידת ביצועים כתנאי להקצאת הון יעילה, ליציבות פיננסית ולחוסן כלכלי ארוך-טווח. מה באמת מודדים דירוגי ESG, ומה לא ממצאי הדו״ח ברורים וחדים: כ-70% ממדדי ה-ESG שבהם עושים שימוש במוצרי דירוג מרכזיים מתמקדים במדדי קלט - קיומן של מדיניות, הצהרות, יעדים ונהלים ולא במדדי פלט, או תוצאות בפועל. רק מיעוטם, כ-17%, הם מדדי פלט כמותיים עם השפעה ממשית כדוגמת פליטות גזי חממה בפועל, בטיחות עובדים, פגיעה במערכות טבע, ניהול סיכונים בשרשראות אספקה או תרבות ארגונית הלכה למעשה. כך נוצרת אשליה של קיימות: מציאות "ירוקה" על הנייר, שאינה בהכרח משקפת את רמת הסיכון, ההשפעה או הביצוע בפועל. זהו אינו כשל מתודולוגי בלבד, אלא כשל כלכלי מובהק. כאשר המדידה מתגמלת מאמץ הצהרתי ולא ביצוע, נוצרים תמריצים מעוותים. חברות שמשקיעות בדיווח, בייעוץ ובמיתוג ולא בהכרח בשינוי תפעולי אמיתי זוכות לציוני ESG גבוהים, להוזלת עלות ההון ולסנטימנט שוק חיובי. לעומתן, חברות שמבצעות את "העבודה האפורה" כדוגמת התייעלות אנרגטית, צמצום פליטות, שיפור תנאי העסקה או חיזוק חוסן תפעולי, אינן תמיד זוכות להכרה דומה. זהו היפוך תמריצים קלאסי - כמו שאומרים: צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. ה-OECD מצביע גם על פערים חריפים בין תחומים. נושאים מבוססים יחסית, כמו ממשל תאגידי או ניהול סביבתי, נמדדים באמצעות עשרות אינדיקטורים פר מוצר דירוג. לעומתם, נושאים קריטיים אך מורכבים יותר כדוגמת מגוון ביולוגי, חוסן עסקי ויחסי קהילה נמדדים במספר מצומצם מאוד של אינדיקטורים, חמישה אינדיקטורים ומטה פר מוצר דירוג, ולעיתים כלל אינם נמדדים. המשמעות היא "אזורים עיוורים" בדירוגי ESG דווקא בתחומים שבהם הסיכון העתידי עשוי להיות הגבוה ביותר. גם במקרים שבהם נושא מסוים כן נמדד, הדו״ח מצביע על כשל נוסף: קיימים פערים קיצוניים במספר האינדיקטורים ובאופן המדידה ביניהם. כך למשל, מספר האינדיקטורים למדידת פליטות גזי חממה נע בין אינדיקטור יחיד לבין עשרות אינדיקטורים פר מוצר דירוג, ואילו בתחום הממשל התאגידי הפערים נעים בין פחות מחמישה לבין למעלה ממאה אינדיקטורים. שונות זו משקפת מתודולוגיות עבודה ורמות פירוט שונות ולעיתים אף פשוט חוסר הסכמה בשאלה מהו ביצוע טוב וראוי לדיווח. התוצאה היא שדירוגי ESG מתקשים לאפשר השוואה עקבית ופוגעים ביכולתם לשמש כלי אמין להערכת סיכון. כשלי דירוג במבחן המציאות: מסיכון תאגידי לסיכון מערכתי הבעיה אינה תיאורטית. ההיסטוריה הכלכלית של השנים האחרונות מלמדת שחברות בעלות דירוגי ESG סבירים ואף גבוהים נקלעו למשברים בטיחותיים, תפעוליים או מוסריים חמורים, שהובילו לאובדן ערך דרמטי, לרגולציה בדיעבד ולשחיקת אמון השווקים. כך למשל, חברת Boeing החזיקה לאורך זמן במדיניות בטיחות וממשל תאגידי מפורטים ובדירוגי ESG נאותים, אך תרבות ארגונית ולחצי תמריצים שהעדיפו עמידה בלוחות זמנים ובעלויות על פני בטיחות הובילו לשורת כשלים חמורים, שהגיעו לשיאם בפרשת ה-737 MAX . גם חברת Volkswagen הציגה קודים אתיים ומדיניות סביבתית מתקדמת, אך תרבות ארגונית סובלנית להפרות שיטתיות אפשרה מניפולציה מכוונת של נתוני פליטות . בדומה לכך, Wells Fargo נהנתה ממסגרות ציות פורמליות ומדירוגים סבירים, אך תמריצי מכירה אגרסיביים הובילו לפגיעה נרחבת בלקוחות ולסנקציות רגולטוריות כבדות . הדירוגים לא כשלו משום שלא היו הצהרות או נהלים, אלא משום שהם מדדו הצהרות ונהלים ולא את התרבות הארגונית, מבני התמריצים וההחלטות בפועל, שם מצוי הסיכון האמיתי. יש כאן גם דמיון מטריד למשבר הפיננסי של 2008. אז, מודלים מורכבים ודירוגי אשראי הסתירו סיכון אמיתי. היום, קיים חשש שדוחות קיימות ודירוגי ESG מסתירים סיכוני אקלים, חברה וממשל. כאשר שווקים מאמינים שהסיכון נמוך, ואז מגלים שהוא גבוה, הפגיעה אינה נקודתית אלא מערכתית. הקצאת ההון נפגעת, אמון נשחק, והמחיר הכלכלי משולם בדיעבד. חשוב להדגיש: ה-OECD אינו קורא לנטישת ESG אלא לשדרוגו. הדו״ח מדגיש את הצורך במעבר ממדידת תשומות למדידת תפוקות והשפעה, מהצהרות לתוצאות, ומהסתכלות סקטוריאלית צרה להבנת סיכונים רוחביים לרבות בשרשראות אספקה גלובליות. זהו תנאי הכרחי להקצאת הון יעילה ולניהול סיכונים מושכל בעולם של אי-ודאות גוברת. כמובן שכאן גם גלומה ההזדמנות העסקית הטמונה, לצד ניהול הסיכון. ESG ככלי לניהול חוסן וסיכון, ולא כקישוט תדמיתי מכאן ראוי להרחיב את הדיון מעבר לממצאי הדו״ח עצמו, ולמקם אותם בתוך תפיסה רחבה יותר של כלכלה, חוסן ומשילות, ובפרט מנקודת המבט הישראלית. ראשית, יש לומר בבירור ש-ESG אינו מותרות ערכיות ואינו קישוט תדמיתי. הוא אמור להיות כלי ניהולי כלכלי לאיתור וניהול סיכונים והזדמנויות ארוכי טווח. כאשר המדידה שגויה, ההחלטות שגויות. וכאשר ההחלטות שגויות, בקנה מידה רחב, המחיר משולם ברמת המשק כולו. בישראל, הבעיה חריפה במיוחד. מדובר בכלכלה קטנה ופתוחה, חשופה לסיכוני אקלים, גיאופוליטיקה ושיבושים בשרשראות אספקה. תשתיות מים, חשמל ותחבורה פגיעות; שוק העבודה רגיש לזעזועים; והמרחב הפיסקלי מוגבל. במציאות כזו, מדידה שאינה משקפת סיכון אמיתי אינה רק חוסר דיוק וזו עלולה להפוך לאיום אסטרטגי. מהדו״ח למדיניות: אחריות המדינה והרגולציה בישראל כאן מתחדדת שאלת האחריות. האחריות לתיקון ולהכוונת אינה יכולה להישאר בידי השוק בלבד. יש כאן כשל שוק [1] מובהק. "היד הנעלמה" [2] אינה מתקנת מדידה שמעוותת תמריצים. נדרש תפקיד אקטיבי של המדינה, הרגולטורים והמחוקק, וזאת לא כדי להעמיס עוד שכבת רגולציה, אלא כדי לאפשר ניהול סיכון וסיכוי מושכלים. במסגרת זו, הצעד הראשון צריך ונכון שיהיה קביעה של מדדי ליבה מחייבים למשק בהם מדדים כמותיים, בני השוואה, מאומתים, בתחומי הפליטות, החוסן התפעולי, הבטיחות, ההשפעה על מערכות טבע, תנאי העבודה, החשיפה לשרשראות אספקה וסיכוני שחיתות. מדדים אלו צריכים להשתלב עם מחויבויות בינלאומיות, אך בו בעת להיות מותאמים למציאות הישראלית. ללא נתונים אמיתיים, שום מדיניות אקלים, צמיחה או חוסן לא תעמוד במבחן המציאות. במקביל, נדרשת אסדרה חכמה של ספקי דירוג ESG, ובכלל זה שקיפות מלאה של מתודולוגיות, צמצום משקלם של מדדים שאינם תוצאתיים, ודרישה לביסוס דירוגים על נתונים מאומתים ולא על נרטיבים. ללא סטנדרטים ברורים, השוואת "תפוחים לתפוחים" תישאר אשליה, והקצאת ההון תמשיך להיות מעוותת. אך גם רגולציה לבדה אינה מספיקה. קיימות אמיתית אינה נוצרת בדוחות אלא בשטח. היא מחייבת ניהול סיכונים וסיכויים לאורך כל שרשרת הערך - מהמדינה, דרך המוסדות הפיננסיים והחברות, ועד העובד, הקהילה והסביבה. מדיניות כתובה אינה מגינה על עובד באתר בנייה, על ספק במדינה מתפתחת או על מערכת אקולוגית פגיעה. רק ניטור, אכיפה, מניעה ותיקון עושים זאת. מעבר לכך, נדרשת הבנה רחבה יותר לפיה ESG אינו רק כלי למדידת "טוב" ו"רע", אלא מרכיב מרכזי בניהול חוסן. כלכלה שאינה מודדת נכון את סיכוניה הפיננסיים, האקלימיים והחברתיים, פוגעת ביכולת שלה לשמור על יציבות, על אמון השווקים ועל חופש פעולה בעת משבר. בסופו של דבר,ESG  אינו מבחן של כוונות אלא של יכולת, אינו תרגיל דיווח אלא כלי משילות, ואינו שיח צדדי אלא ליבת הכלכלה המודרנית. מנקודת מבט מדינתית, השאלה איננה עד כמה מחויבים אנו לערכי קיימות, אלא עד כמה אנו מסוגלים למדוד, לנהל ולפעול על בסיס מציאות ולא על בסיס הצהרות. הבחירה איננה בין ESG לכלכלה. הבחירה היא בין מדידה אמיתית למציאות מסוכנת. יאיר אבידן, יו"ר הועדה המייעצת וראש פורום עמיתים במרכז אריסון ל-ESG   [1] מושג המשמש לתיאור מצב אשר בו בניגוד לתאוריה על כלכלת שוק, כוחות השוק ומנגנוני ההיצע והביקוש לא מביאים להקצאה היעילה ביותר של משאבים ולאספקה המיטבית של מוצרים או שירותים. [2] מטפורה כלכלית מפורסמת שטבע הכלכלן והפילוסוף הסקוטי אדם סמית', המתארת כיצד פעולות אינדיבידואליות למטרות רווח אישי בשוק חופשי, מובילות באופן לא מכוון לטובת הכלל ורווחה חברתית, כאילו יד בלתי נראית מכוונת אותן, למרות שאין כוונה מודעת לכך.

בעשורים האחרונים חלו תמורות משמעותיות בדרכי הייצור, הרכישה וההפצה של מוצרים. שרשראות האספקה התפתחו ממערכות ייצור מקומיות וממוקדות למבנים גלובליים מורכבים, מרובי שלבים וחוצי יבשות. תהליך זה הונע משילוב גורמים כלכליים, טכנולוגיים וגיאופוליטיים, ובהם פתיחת שווקים והסכמי סחר שאפשרו העברת ייצור למדינות בעלות יתרון יחסי   ( Hsu et al., 2018 ).   התקדמות בטכנולוגיות לוגיסטיקה וניהול מידע שאפשרה ניהול רשתות בין־יבשתיות, ולחץ תחרותי שהוביל לפיזור ייצור בין ספקים לצורך גמישות והפחתת עלויות   ( Liao et al., 2017 ). בנוסף, חדשנות פתוחה והישענות על ספקים חיצוניים הרחיבו את הגישה לטכנולוגיות, ידע ומשאבים מעבר להיצע המקומי   ( Chesbrough, 2003 ; Liao et al., 2017 ). התהוותן של שרשראות אספקה מורכבות ורב-שכבתיות היא תולדה של תהליכים גלובליים מתקדמים, והן מורכבות מספקים מדרגים שונים – דרג ראשון, שני, שלישי ואף מעבר לכך. ספק בדרג ראשון מקיים קשר ישיר עם הארגון (לדוגמה, מפעל שמייצר עבור המותג); ספק בדרג שני מספק מוצרים או שירותים לספק הראשי; וספק בדרג שלישי משרת את ספק הדרג השני. מבנה זה מסייע לארגונים להתרחב לשווקים בינלאומיים ולהנגיש מוצרים ושירותים ללקוחות ברחבי העולם. במקביל, הדבר יוצר אתגרים מהותיים בנושאי שקיפות ובקרה: אורך שרשרת האספקה והפיצול בין גורמי הייצור מקשים על יישום עקבי של סטנדרטים לזכויות אדם, קיימות ואתיקה עסקית, ובכך מגבירים את הסיכון להפרות שלא תמיד נגלות להנהלה או לצרכן הסופי ( Locke, 2013 ; Bartley, 2018 ; LeBaron et al., 2017 ) . בהקשר זה, אחריות חברתית בשרשרת האספקה כוללת את מכלול הפעולות, המדיניות והנהלים שמיישם הארגון, לשם הבטחת זכויות עובדים, קידום תנאי העסקה הוגנים, וניהול תקין וגלוי של תהליכי ייצור והפצה. בעידן הנוכחי, הפכו מדדים אלו מסטנדרט מוסרי וולנטרי לנורמה מחייבת ולעיתים אף לדרישה משפטית, בין היתר נוכח החמרת הרגולציה ומעורבותם של משקיעים, צרכנים וארגוני חברה אזרחית. כך לדוגמה, הדירקטיבה האירופית CSDDD , מחייבת חברות לזהות, למנוע ולצמצם פגיעות בזכויות אדם ובסביבה לאורך שרשרת האספקה כולה. במקביל, גוברת הדרישה לשקיפות ועמידה בסטנדרטים אתיים, כאשר אי-עמידה בהם עלולה להביא לפגיעה במוניטין, למשיכת השקעות ואף לסנקציות כלכליות ( Locke, 2013 ; Bartley, 2018 ). דוגמה מוכרת היא קמעונאית האופנה המקוונת Boohoo, אשר בשנת 2020 נחקרה בעקבות תחקירים שחשפו תנאי העסקה פוגעניים במפעלי ספקים בעיר לסטר,   ביניהן תשלום שכר נמוך מהמינימום החוקי, כשלים בטיחותיים והיעדר זכויות בסיסיות. ממצאים אלו עוררו שאלות בדבר אפקטיביות מנגנוני הבקרה החברתיים של החברה לאורך שרשרת האספקה. בעקבות הגילויים חוותה Boohoo, פגיעה במוניטין, ירידת ערך בשוק ההון והחרפת הפיקוח הרגולטורי, לצד בחינה מחודשת במדדי וקרנות ESG ומשיכת השקעות. מקרה זה ממחיש כי גם בסביבה רגולטורית מפותחת, כשלי פיקוח בשרשרת האספקה נתפסים ככשל מערכתי בעיני משקיעים. מבדקי אחריות חברתית – חלק ממערך בדיקות הנאותות והבקרה בשרשרת האספקה בעשורים האחרונים הפכו מבדקי אחריות חברתית (Social Compliance Audits) לכלי נפוץ לבחינת עמידת ספקים ושרשראות אספקה בסטנדרטים של זכויות אדם, תנאי עבודה ובטיחות תעסוקתית. מבדקים אלו התפתחו כבר בשנות ה־90, בעיקר בתעשיית האופנה, כתגובה לביקורת ציבורית על תנאי עבודה במדינות מתפתחות ( Locke, 2013 ; Bartley, 2018 ). כיום הם משמשים כלי מרכזי לשקיפות ולמעקב אחר שיפור תהליכים, אך נתפסים כחלק ממערך רחב יותר שנועד להבטיח אחריות חברתית מהותית ולא רק דיווח פורמלי. בפרקטיקה המקובלת, מבדקי אחריות חברתית מבוצעים על-ידי גורמים שונים בהתאם למידת העצמאות הנדרשת וליחסים בין הארגון לספקיו. צורה נפוצה היא מבדקי צד שלישי (Third-Party Audits), הנערכים בידי גופים חיצוניים ובלתי תלויים המתמחים בהערכת עמידה בסטנדרטים חברתיים ואתיים. גופים אלה פועלים כחברות התעדה או כארגונים מקצועיים ומספקים הערכה אחידה של תנאי העבודה לפי תקנים מוכרים. בין הגופים הבולטים בתחום נמנים: Sedex , Amfori   BSCI ו-RBA, המפתחים קודים אתיים, מתודולוגיות מבדק ומאגרי מידע משותפים. מבדקים אלו נתפסים כאובייקטיביים יותר, אך כרוכים בעלויות ולעיתים מהווים נטל על ספקים קטנים ובינוניים . לצד זאת קיימים מבדקי לקוח (Second-Party Audits), המבוצעים ישירות בידי הלקוח או צוותי בקרה מטעמו. מבדקים אלו מאפשרים התאמה גבוהה לצרכים ולדרישות מסחריות ספציפיות, אך עלולים להיות מושפעים מהיחסים העסקיים בין הצדדים. בנוסף, ארגונים רבים עושים שימוש בהצהרות עצמיות ובבדיקות פנימיות (Self-Assessment / Internal Audits)   המבוססות על דיווח עצמי של ספקים או על בקרה פנימית. כלים אלו גמישים וזולים יותר, אך אמינותם תלויה ברמת השקיפות ובקיומם של מנגנוני אימות חיצוניים משלימים . למרות השונות בין הסוגים, מרבית מבדקי האחריות החברתית נשענים על מתודולוגיה דומה הכוללת שלושה רכיבים מרכזיים: בחינת מסמכים, סיור במתקני הייצור וראיונות אנונימיים עם עובדים לשם קבלת תמונה ישירה של תנאי ההעסקה. ממצאי המבדק מתורגמים לרוב לדוח הכולל תוכנית פעולה מתקנת (Corrective Action Plan – CAP), לוחות זמנים ופעולות מעקב. מבדקים אלה תורמים לחיזוק השקיפות, לזיהוי מוקדם של סיכונים חברתיים, להצבת דרישות לשיפור, וכן מספקים מידע רלוונטי ללקוחות ולמשקיעים על אופן הפיקוח על שרשראות האספקה ( Locke, 2013 ; Bartley, 2018 ). מגבלות וביקורת מחקרית הספרות המחקרית מצביעה על מגבלות מבניות ומהותיות ביכולתם של מבדקי אחריות חברתית לחולל שינוי עמוק ומתמשך בתנאי העבודה בשרשראות אספקה גלובליות. ביקורת מרכזית מתייחסת לאופיים כבדיקות נקודתיות וקצרות, המבוצעות במועדים ידועים מראש, באופן המאפשר לספקים להיערך לביקור ולבצע התאמות זמניות. בשל כך, המבדקים אינם משקפים בהכרח את תנאי ההעסקה השגרתיים או דפוסי הפרה מתמשכים, ועלולים לזהות אי-התאמות טכניות אך להחמיץ בעיות עומק כגון עומסי עבודה, לחץ ניהולי ופרקטיקות העסקה לא פורמליות ( Locke, 2013 ). ביקורת נוספת מצביעה על נטיית מבדקים להעניק משקל יתר למסמכים, נהלים והצהרות מדיניות, על חשבון בחינת יחסי העבודה בפועל וההקשר החברתי-ארגוני. מחקרים מראים כי עמידה פורמלית בדרישות תקן אינה מעידה בהכרח על שינוי ממשי בחוויית העובדים או בשיפור זכויותיהם, במיוחד כאשר תרבות ארגונית, יחסי כוח ולחצים כלכליים נותרים בעינם ( Bartley, 2018 ). הספרות מצביעה גם על תופעת “audit fatigue” (“תשישות ביקורתית”), הנובעת מריבוי מבדקים דומים שמבצעים ספקים עבור לקוחות שונים תוך שימוש במתודולוגיות כמעט זהות. בנוסף, מודל המימון הרווח, שבו הספק נושא בעלות המבדק, מעורר ביקורת, שכן הוא יוצר ניגוד עניינים ולחץ עקיף על גופי הביקורת להימנע מממצאים חמורים מחשש לאובדן לקוחות עתידיים ( Locke, 2013 ; LeBaron & Lister, 2022 ). מעבר לכך, חוקרים מדגישים כי מבדקים פרטיים פועלים לעיתים בסביבה המאופיינת במנגנוני אכיפה ציבוריים חלשים, במיוחד במדינות מתפתחות. בהיעדר רגולציה משלימה, סנקציות אפקטיביות או מעורבות של ארגוני עובדים ובעלי עניין מקומיים, יכולתם להוביל לשינוי מערכתי נותרת מוגבלת ( Anner, 2020 ; LeBaron et al., 2021 ) .   הקשר הישראלי – תחום פעיל ומתפתח, אך ללא תשתית מחקרית מסודרת בישראל, מבדקי אחריות חברתית מהווים זה שנים רכיב שגרתי בפעילות ספקים ויצואנים הפועלים בשווקים בינלאומיים. בעוד שבעבר אפיינו בעיקר ענפים מסורתיים, בשנים האחרונות התרחבו גם למגזרים מתקדמים כגון היי־טק, ייצור מתקדם ותעשיות ביטחוניות. מאפיין חשוב בהקשר הישראלי הוא השילוב בין רגולציה מקומית מפותחת בדיני עבודה ובבטיחות לבין חשיפה לשווקים בינלאומיים ולדרישות ESG חיצוניות. שילוב זה הופך את מבדקי האחריות החברתית מכלי וולונטרי למרכיב תפעולי הכרחי עבור חברות המבקשות להשתלב בשרשראות אספקה גלובליות. במקביל, גודל השוק והיקף הפעילות הבינלאומית של חברות רבות מובילים לריבוי מבדקים, לעיתים בתדירויות גבוהות וממספר גורמים. לצד פעילות ענפה זו, קיימת בעיה מתמשכת של היעדר תשתית מחקרית וידע שיטתי על מבדקי אחריות חברתית בישראל. חרף מבדקים רבים שבוצעו לאורך השנים, אין כיום מחקר מקיף או מאגר נתונים מוסדר לבחינה שיטתית של היקפם, תדירותם, תוכנם או השפעתם בפועל על תנאי העבודה וזכויות העובדים. כתוצאה מכך, קשה כיום להשיב על שאלות יסוד בדבר השפעתם של מבדקי אחריות חברתית בישראל. בין היתר, לא ברור האם הם תורמים לשיפור ממשי ומתמשך בזכויות עובדים ובתנאי ההעסקה, או משמשים בעיקר כאמצעי לעמידה פורמלית בדרישות לקוחות ורגולציה בינלאומית. פער מחקרי זה בולט נוכח מגמות גלובליות להרחבת חובות ה-Due Diligence והעמקת האחריות התאגידית, ומדגיש את הצורך בפיתוח ידע, כלים ומתודולוגיות מחקריות לבחינה ביקורתית ומבוססת נתונים של הפרקטיקות בישראל. אירועים פליליים שנחשפו לאחרונה בישראל ממחישים כי ניצול עובדים והפרות חמורות של זכויות אדם מתקיימים גם בהקשר המקומי, ולא רק בשרשראות אספקה במדינות מתפתחות. כך למשל, רק בשנה האחרונה, באזור ראשון לציון ורחובות נעצרו בעלי מסעדות בחשד להעסקה בכפייה ולסחר בבני אדם , לרבות החזקת דרכוני עובדים זרים, אי-תשלום שכר ואיומים כלפי עובדים שפנו לרשויות. הזדמנויות עסקיות וחברתיות בניהול אחראי של שרשראות אספקה לצד האתגרים והביקורת, אימוץ גישה פרואקטיבית לניהול אחריות חברתית בשרשראות אספקה יוצר הזדמנויות אסטרטגיות משמעותיות. חברות המטמיעות סטנדרטים ברורים לזכויות אדם, תנאי עבודה ושקיפות מחזקות את המוניטין הציבורי ואת אמון הלקוחות, באופן המתורגם לבידול תחרותי ולנאמנות צרכנית. מחקרים בתחום מצביעים על כך שערכי אחריות חברתית אינם עוד רכיב וולונטרי, אלא משולבים יותר ויותר באסטרטגיות הניהול של חברות הפועלות בסביבה גלובלית. כך, הספר  Business Ethics: Managing Corporate Citizenship and Sustainability in the Age of Globalization  מתאר כיצד אימוץ גישה אתית המתחשבת בבעלי עניין הפך לחלק אינטגרלי מניהול חברות, נוכח התגברות דרישות מצד צרכנים, משקיעים ורגולטורים. מעבר לכך, עמידה בסטנדרטים של אחריות חברתית הפכה לתנאי סף עבור ספקים וחברות יצואניות המבקשות לפעול מול תאגידים בינלאומיים, להשתתף במכרזים גלובליים או להתרחב לשווקים חדשים. השקעה במנגנוני בקרה, בדיקות נאותות ומבדקי אחריות חברתית נתפסת כיום לא כעלות עודפת, אלא כאמצעי לגישה להזדמנויות עסקיות, שימור לקוחות אסטרטגיים ומשיכת השקעות זרות ( Locke, 2013 ). במקביל, משקיעים מוסדיים וקרנות אימפקט מעניקים משקל גובר לניהול אחראי של שרשראות אספקה, כאשר מחקרים מצביעים על כך שמיקוד עקבי ב-ESG עשוי לשפר הערכת שוק ולהפחית את עלות ההון . לסיכום, אחריות חברתית בשרשראות אספקה מדגישה את המתח בין יעילות כלכלית ולחץ תחרותי לבין מחויבות להגנה על זכויות אדם, תנאי עבודה ושקיפות. שרשראות גלובליות יצרו הזדמנויות לצמיחה ולחדשנות, אך גם חשפו סיכוני פיקוח. מבדקי אחריות חברתית הן כלי מרכזי בבדיקת נאותות, אך מהוות נדבך אחד במערך רחב של רגולציה, אכיפה ומעורבות בעלי עניין. למרות הביקורת, ניהול אחראי של שרשראות אספקה מהווה עבור ארגונים מקור ליצירת ערך עסקי, לחיזוק אמון הציבור והמשקיעים ולהפחתת סיכונים פיננסיים ותדמיתיים. המעבר מתפיסה הרואה באחריות החברתית דרישה רגולטורית בלבד לגישה הממקמת אותה בליבת האסטרטגיה העסקית משקף שינוי עמוק בציפיות מחברות. בישראל במיוחד, חברות הפועלות בזירה הגלובלית נדרשות לבחור בין עמידה טכנית בדרישות חיצוניות לבין שילוב יזום של אחריות חברתית באסטרטגיית הליבה. לקריאה נוספת: Bicker, L. (2025, January 13). China: BBC investigation reveals Shein suppliers’ workers face 75-hour work weeks & low wages; incl. co. comment . Business & Human Rights Resource Centre. https://www.business-humanrights.org/en/latest-news/china-bbc-investigation-reveals-shein-suppliers-workers-face-75-hour-work-weeks-low-wages-incl-co-comment/ Butler, S. (2021, June 18). Boohoo accused of failing to improve working conditions in its supply chain . The Guardian . https://www.theguardian.com/business/2021/jun/18/boohoo-accused-of-failing-to-improve-working-conditions-in-its-supply-chain?utm_source=chatgpt.com   .  Kerber, R., & Jin, H. (2022, May 18). Tesla removed from S&P 500 ESG index on autopilot, discrimination concerns . Reuters. https://www.reuters.com/business/sustainable-business/tesla-removed-sp-500-esg-index-autopilot-discrimination-concerns-2022-05-18/ ויטה אליאסון־נהרי, מומחית לזכויות אדם ואחריות חברתית בשרשראות אספקה.

הקשר בין ארון הבגדים שלנו למשבר האקלים כאשר חושבים על תעשיות מזהמות, החשודות המיידיות הן תעשיות הנפט, האנרגיה והכימיקלים. אך מסתבר שגם תעשיית האופנה, הנתפסת לעיתים כתעשייה "נקייה", היא אחת התעשיות המזהמות ביותר בעולם. כיום, היא אחראית ל-8% עד 10% מכלל פליטות גזי החממה הגלובליות, פולטת מדי שנה כ-500 אלף טונות מיקרו-פלסטיק לסביבה , צורכת כ-215 מיליארד מ"ק מים ומייצרת כ-61 מיליון טונות פסולת טקסטיל . יתרה מזאת, מרבית הבגדים הנאספים לתרומה או למחזור נשלחים למדינות הדרום הגלובלי. שם הם מצטברים בערמות ענק של פסולת טקסטיל , עוברים הטמנה או שריפה וכתוצאה מכך נגרם נזק סביבתי כבד. לכך מתווספות העלויות הסביבתיות הגבוהות הכרוכות בשינוע הטקסטיל בין יבשות. למעשה כל שלב במחזור החיים ( Life-cycle Analysis ) של פריט הלבוש - החל מגידול חומרי הגלם (כגון כותנה), דרך תהליכי הייצור, ההובלה והשינוע, ועד לשלבי השימוש וההשלכה כפסולת - כרוך בצריכת אנרגיה גבוהה ובפליטת מזהמים רבים . בשורש הבעיה עומד מודל ה אופנה המהירה (Fast Fashion ) , הנשען על מגמות קצרות מועד ותחלופה תכופה של פריטי לבוש זולים לייצור, הזמינים לצריכה מיידית. הייצור מתבצע בעיקר במדינות מתפתחות כמו סין, בנגלדש, וקמבודיה, שבהן עלויות הייצור נמוכות והרגולציה הסביבתית מועטה. ואכן, בשנים האחרונות חלה עליה דרמטית בצריכת אופנה: בשנת 2014 למשל, רכש הצרכן הממוצע כ-60% יותר בגדים מאשר בשנת 2000 . ביסודו של דבר, התמחור הנמוך אינו משקף נאמנה את העלויות החיצוניות הכרוכות בייצור הבגדים. תמחור חסר זה מתאפשר רק משום שהנזק הסביבתי והפגיעה בזכויות העובדים אינם מגולמים במחיר לצרכן, אלא מושתים על המדינות המייצרות ועל המדינות שאליהן נשלחת פסולת האופנה.   התגובה העולמית: אסדרה וחקיקה מקיימת מדינות רבות, בעיקר באירופה, החלו להכיר בכשלים המובנים במודל העסקי של האופנה המהירה, ועל כן הן מקדמות פתרונות לאופנה מקיימת ומקומית. פתרונות אלו מבוססים על עקרונות של ייצור וצריכה אחראיים, שימוש בחומרים ידידותיים לסביבה והבטחת תנאי עבודה הוגנים. גישה זו מתורגמת לכמה ערוצי פעולה מרכזיים:  א. אחריות יצרן מורחבת  (Extended Producer Responsibility - EPR): מדיניות המטילה על היצרן ועל היבואן את האחריות לטיפול במוצר לאורך כל שלבי חייו, לרבות בשלב הפיכתו לפסולת. כך למשל, היצרן נדרש להשקיע בתוכניות להשבת בגדים שאינם בשימוש אל החנויות או לפתח תשתיות למִחזור בגדים .  ב. הטלת מכסים גבוהים יחסית על ייבוא פרטי הלבשה וטקסטיל: לדוגמה, בדרום אפריקה מוטלים מכסים על מוצרי הלבשה בשיעור של 45% , במטרה להגן על התעשייה המקומית ועל מקומות העבודה. גם במדינות האיחוד האירופי קיימים מכסים משמעותיים. ג. תמיכה בייצור מקומי על ידי מפעלים ומעצבים מקומיים, המושפעים פחות ממגמות עולמיות. ייצור זה מצמצם את התלות בשרשראות אספקה גלובליות, ובכך מפחית את פליטות גזי החממה הכרוכות בהובלת טקסטיל. המדיניות הנגדית בישראל בישראל, בניגוד למגמה העולמית, המדיניות הממשלתית דווקא מעודדת צריכה של אופנה מהירה ולא מקומית . זוהי דוגמה מובהקת לכישלון בהטמעת עקרונות ESG באסטרטגיה הציבורית, המעדיפה שיקולים כלכליים קצרי טווח על פני אחריות סביבתית ארוכת טווח. התהליך שהוביל לקריסת תעשיית האופנה המקומית החל בשנות ה-90, ומתבטא במדיניות שיטתית של הורדת מכסים : בין השנים 1993 ל-2013, ירד המכס על פריטי לבוש מ-33% ל-6% בלבד. ועדת טרכטנברג שהוקמה בשנת 2011 בעקבות המחאה החברתית, המליצה על הפחתה הדרגתית של המכס עד לביטולו המוחלט, תוך שהיא מתמקדת בהורדת יוקר המחיה אך מתעלמת מההשלכות הסביבתיות. ואכן, בשנת 2012 בוטלו המכסים על חלק נרחב ממוצרי הטקסטיל. זאת ועוד, בשנת 2013 נכנס לתוקף צו להפחתת המכסים על מוצרי טקסטיל  נוספים. החלטה זו שהוביל שר הכלכלה דאז, משה כחלון, נועדה להוזיל את עלות המחיה, אך התקבלה ללא התחשבות מספקת בעלויות החיצוניות הסביבתיות. המצב כיום אף קיצוני יותר: בשנים האחרונות מוצרי צריכה ביבוא אישי בשווי של עד 75 דולר נהנו מפטור מלא ממכס, ממס קנייה וממע"מ. בשנת 2017 פורסמו "הוראות שעה" שלפיהן ניתן פטור ממכס גם למוצרי הנעלה (שעליהם חל קודם לכן מכס בשיעור של 12%), ולמרבית מוצרי הטקסטיל. לאחרונה ניתן ביטוי נוסף למגמה, עם אישור תקציב 2026, במסגרתו העלתה הממשלה את סף הפטור ממע"מ לחבילות בשווי של עד 150 דולר . צעד זה ממשיך את המדיניות המעודדת יבוא של אופנה מהירה זולה ובכמויות גדולות, ויחריף עוד יותר את הנזק הסביבתי ואת המשבר בתעשייה המקומית.  אל מול מדינות מפותחות אחרות, השומרות על מכסים גבוהים כחלק ממדיניות סביבתית וחברתית, הגישה הישראלית למעשה יצרה שוק חופשי חד-צדדי. בעוד ישראל פתחה לרווחה את שעריה לייבוא בגדים זולים מאסיה, המדינות המייצרות שומרות על חסמי סחר ותקנות עבודה מקלות המאפשרות ייצור זול במחיר סביבתי וחברתי כבד. התוצאה היא העברת הזיהום והפגיעה בזכויות העובדים למדינות מתפתחות. ישראל לכאורה נהנית ממחירים נמוכים, אך משלמת באובדן מקומות עבודה מקומיים ובהידרדרות תעשייתית. התוצאה: קריסת התעשייה המקומית המדיניות בישראל בעשורים האחרונים הובילה לתוצאות הרות אסון עבור תעשיית האופנה המקומית: בין השנים 1990 ל-2017 נרשמה ירידה של 82% במספר המועסקים בתעשייה , לצד סגירתם של מאות מפעלי טקסטיל והלבשה. כתוצאה מכך עובדים ותיקים, ובהם נשים רבות ממגזרים מוחלשים, איבדו את מקור פרנסתם . יצוין כי בין השנים 2017 ל-2019 נסגרו 1,800 עסקים בתחום האופנה. אולם בכך לא די, מצבה של תעשיית האופנה בישראל רק הלך והחמיר בשנים האחרונות בשל מספר גורמים נוספים: מהפכת ההזמנות המקוונות: עלייתן של פלטפורמות כמו Shein ו-AliExpress מאפשרת לצרכנים ישראלים לרכוש בגדים ישירות מסין במחירים זולים במיוחד, ובתוך ימי משלוח בודדים. פלטפורמות אלו מציעות אלפי פריטים חדשים מדי יום, ומעודדות צריכה מוגברת, עד כדי קנייה כמעט כפייתית. Shein  לבדה מציעה כ-6,000 פריטים חדשים מדי ביום . משבר הקורונה (2020-2021): הסגרים והבידוד החברתי חוללו שינויים עמוקים בהרגלי הצריכה והאיצו את המעבר לקניות מקוונות. בו-זמנית, חנויות פיזיות רבות נסגרו ,  ומעצבים ויצרנים מקומיים איבדו ערוצי שיווק מרכזיים. מלחמת השבעה באוקטובר (2023-2025): המלחמה פגעה בשרשרות האספקה בשל גיוס נרחב של אנשי מילואים, והחלישה את כוח העבודה עקב האיסור על כניסת עובדים מעזה ומיהודה ושומרון. בנוסף, נגרמו נזקים למפעלים, לחנויות ולפעילות המסחר בקווי העימות בצפון הארץ ובעוטף עזה , מה שהוביל בסופו של דבר לסגירת עסקים בנוספים בענף. בשנת 2018, בעיצומו של המשבר בתעשייה, פרסם משרד הכלכלה והתעשייה " תוכנית לחיזוק תעשיית הביגוד והאופנה המקומית ". התוכנית כללה העלאת המכס לשיעור של עד 12% על מוצרים מיובאים, הובלת קמפיין דיגיטלי להגברת המודעות לחשיבות התעשייה הישראלית, השקעת תקציבים לעידוד יצוא, סיוע לעסקים קטנים ובינוניים וכן תוכנית מו"פ (מחקר ופיתוח) להטמעת חדשנות. אולם, התוכנית הייתה בגדר מעט מדי ומאוחר מדי. העלאת המכס ל-12% היא שולית לעומת הפחתתו ההיסטורית מ-33%, והיא אינה מספיקה כדי ליצור תחרות הוגנת מול הייצור הזול באסיה. יתרה מכך, התוכנית לא כללה רכיב סביבתי משמעותי או מנגנון של אחריות יצרן מורחבת (EPR), ואף לא נתמכה במימון משמעותי או באכיפה אפקטיבית. ואכן, תעשיית האופנה הישראלית ממשיכה להתכווץ, בעוד הנזק הסביבתי הנובע מהגידול בצריכת האופנה המהירה רק מחמיר. החברה האזרחית ממלאת את החלל החברה האזרחית בישראל מצליחה למלא חלל משמעותי שנוצר בשל היעדר מדיניות ממשלתית  סדורה בתחום האופנה המקיימת.  פעילות זו מתבטאת ב: (א) יוזמות חינוכיות, כגון הקורס "אופנה מהירע" של פורום החדשנות במחוז חיפה משנת 2022, שבמסגרתו פותחו תוצרים חינוכיים הכוללים הכשרות בתחום לאנשי חינוך; (ב) יוזמות כלכליות, בעיקר בתחום ביגוד היד השנייה, הכוללת הקמתן של חנויות ופלטפורמות דיגיטליות בתחום; (ג) יוזמות קהילתיות-חברתיות, למשל תנועת "מתלבשות"  לאופנה הוגנת ומקיימת, מקדמת מעורבות קהילתית, מארגנת אירועי החלפת בגדים ופועלת לקידום חקיקה מקיימת בתחום האופנה בהתאם לתקנים האירופיים. בשיתוף עם ארגון גרינפיס, התנועה פועלת לקידום חוק אחריות יצרן מורחבת בישראל. גם גרינפיס עצמו פעיל בנושא, ובעקבות קמפיין שקידם, התקבלה בסוף 2024 יוזמה ל ביטול כפל המס על בגדי יד שנייה . המלצות לשינוי מדיניות ורגולציה היוזמות של החברה האזרחית בישראל חשובות ומבורכות, אך השינוי האמיתי בנושא חייב להתבצע באמצעות שינוי מדיניות ורגולציה, בדומה לנעשה במדינות רבות בעולם. להלן מספר הצעות לצעדים אופרטיביים במסגרת רפורמה במדיניות האופנה בישראל: 1. רפורמה במערך המכסים והמיסוי העלאת מכסים הדרגתית על ייבוא בגדים: החזרתם לרמה של 20-25% לפחות, בהתאמה לשיעורים המקובלים במדינות מפותחות. בנוסף, חשוב לבחון מחדש את הרחבת הפטור ממע"מ ל-150 דולר אשר התקבלה בדצמבר האחרון. ייצור מערכת תמריצים מיסויים המעדיפה מוצרי אופנה בני-קיימא: מתן הנחות מס ליבואנים המציגים הוכחות לייצור אתי וסביבתי, הנחות על שירותי תיקון בגדים, או הטלת מכסים מוגברים על מוצרים המיוצרים במדינות בעלות רקורד סביבתי בעייתי. מנגנונים דומים קיימים כבר בצרפת ובהולנד . המשך הרפורמה במיסוי יד שנייה: בהמשך לביטול המע"מ על בגדי יד שנייה בשנת 2024, יש להציע תמריצים נוספים לעסקים בתחום זה, כולל הקלות במס הכנסה לעסקים קטנים ובינוניים המתמחים באופנה יד שנייה. 2. חקיקת חוק אחריות יצרן מורחבת (EPR) יש לחוקק חוק אחריות יצרן מורחבת לטקסטיל, בהתאם למודל האירופי, אשר יחייב יצרנים ויבואנים לשאת באחריות על מחזור החיים המלא של מוצריהם. על החוק לכלול מנגנון איסוף וטיפול בפסולת טקסטיל במימון החברות, איסור על השמדת עודפים - בהתאם ל דירקטיבה האירופית האוסרת על מותגים להשמיד בגדים שלא נמכרו , וכן חובת דיווח שנתי על כמויות הייצור, המכירה, האיסוף והמִחזור. 3. תמיכה ממשלתית מובנית בתעשייה המקומית הקמת קרן ייעודית לחיזוק התעשייה המקומית שתממן סבסוד ריבית על הלוואות למעצבים וליצרנים מקומיים, מענקי מו"פ לטכנולוגיות ייצור בנות-קיימא, תמיכה בפיתוח שרשראות אספקה מקומיות וסיוע בפיתוח פלטפורמות מקוונות למכירת אופנה ישראלית. במקביל, על משרד הכלכלה לפתח תו תקן ברור ומחייב ל"אופנה מקיימת ישראלית", אשר יעניק יתרון תחרותי למותגים העומדים בקריטריונים סביבתיים וחברתיים ויאפשר לצרכנים לזהות בקלות מוצרים אחראיים. 4. אסדרת שוק היד השנייה והכלכלה המעגלית חובת הקצאת שטח במרכזי קניות עבור חנויות יד שנייה במחיר שכירות מופחת. בנוסף, יש להעניק תמיכה בחנויות יד שניה קהילתיות, הכוללת סבסוד שכירות, פטור ממיסים והכשרה מקצועית לעובדים. ניתן ללמוד מהמודל ההולנדי שבו חנויות צדקה מקבלות תמיכה עירונית משמעותית. כמו כן, מומלץ להקים פלטפורמה דיגיטלית ממשלתית לריכוז כל מכירות היד השנייה בישראל, שתקנה סטנדרטים ותבטיח אמינות - בדומה למודלים מצליחים בצרפת ובגרמניה. 5. רגולציה סביבתית מחייבת הטלת מגבלות מחמירות על ייבוא בגדים המכילים כימיקלים מסוכנים, בהתאם לרשימת ה- REACH  האירופית, כאשר כל יבואן יחויב להציג אישורים על עמידה בתקנים סביבתיים. לצד זאת, יש לקבוע דרישות שקיפות בשרשרת האספקה שיחייבו את החברות לפרסם מידע מפורט על מיקום המפעלים, תנאי העבודה והמדדים הסביבתיים. לבסוף, מומלץ להגביל פרסום אגרסיבי של אופנה מהירה, בדומה למגבלות החלות על פרסום מזון לא בריא או מוצרי טבק. סיכום: הפער בין ההצהרה למעשה המקרה הישראלי ממחיש את הפער שבין הצהרות על מחויבות לקיימות לבין מדיניות המיושמת בפועל. בעוד שמדינות מפותחות מחמירות את הרגולציה ומטילות מכסים כדי להילחם בנזקי האופנה המהירה, ישראל הולכת בכיוון ההפוך. זוהי דוגמה למדיניות שאינה מביאה בחשבון את השיקולים הסביבתיים והחברתיים שאמורים להיות בליבת תפיסת ה-ESG. החברה האזרחית אמנם עושה עבודה מרשימה, אך ללא שינוי מדיניות ממשלתי משמעותי, המחיר הסביבתי רק ילך ויגבר. ד״ר זהר ברנט-יצחקי, חבר סגל בכיר בפקולטה להנדסה וראש קבוצת המחקר לקיימות סביבתית וחברתית במרכז האקדמי רופין.

שנת 2025 הייתה שנה משמעותית עבור בלוג מרכז אריסון ל-ESG. שנה שבה השיח על סביבה, חברה וממשל תאגידי המשיך להתבגר, להעמיק ולהתרחב, והבלוג שימש זירה חיה לדיון ביקורתי, מקצועי ורב-תחומי בשאלות שמעצבות את האופן שבו עסקים מתמודדים עם אתגרי ההווה והעתיד. הרשומות שפורסמו השנה משקפות שינוי והתבגרות בשיח סביב ESG: מעיסוק בהגדרות בסיסיות, לשיח סביב התמודדות עם אתגרים מעשיים, רגולטוריים ותפיסתיים. ברשומה זו נסכם בקצרה את העשייה בבלוג בשנה החולפת, נעמוד על צירי התוכן המרכזיים שנדונו ברשומות שפורסמו, ונציג את המגוון הרחב של הקולות והפרספקטיבות שכתבו בו לאורך השנה. בין שיח אקלימי ואחריות תאגידית אחד ממוקדי השיח הבולטים בבלוג בשנת 2025 היה העיסוק שבין שיח אקלימי לבין המציאות העסקית. לאורך השנה, פורסמו מספר רשומות שעסקו בשאלות מעשיות סביב משבר האקלים – לא רק כאתגר סביבתי, אלא כגורם שלו השפעה על מסגרות עסקיות, משפטיות וכלכליות. כך לדוגמה, הרשומה "האם המזהמים ישלמו? ליטיגציית אקלים בראי פרשת RWE" , עסקה בבחינת החדשנות המשפטית בכל הנוגע לאחריות תאגידים על נזקי שינוי האקלים. רשומה בולטת נוספת היא "המרוץ לנט זירו: בין הרס אקלים ובין פריחה כלכלית"  אשר מציבה סימן שאלה סביב השיח האופטימי על Net Zero, מדגישה את הפער שבין הצהרות שאפתניות לבין נתוני הפליטות שממשיכים לעלות, ומציגה את ההזדמנויות הכלכליות הטמונות במעבר לכלכלה דלת פחמן. לצד הדיון ביעדים ובאחריות רשומות כגון "חוזרים לכלים רגילים: מודל התנהגותי לצמצום השימוש בכלים חד-פעמיים בארגונים" , מזכירות לנו כי השיח האקלימי פוגש את המציאות העסקית גם דרך שינויים יומיומיים, בהחלטות תפעוליות שנראות קטנות אך מצטברות לכדי השפעה ממשית. דיווחי ESG ורגולציה - מעבר למדד במקביל, בלט השנה העיסוק המתמשך בדיווחי ESG, לא רק כטכניקה להראות עמידה בכללי רגולציה, אלא גם כמפגש בין ערכים, שקיפות והשפעה ממשית. הרשומה " האם הגיעה העת לבחון היבטי צדק אקלימי בדיווחי ESG" , ביקשה לערער על תפיסה מצומצמת של דיווח כמדידה מספרית בלבד, והציעה לבחון גם היבטים ערכיים וחברתיים שמאחורי הפורמליות שבדוחות ה-ESG. זווית משלימה לכך, הוצגה ברשומה "מצאו את ההבדלים: דיווחי ESG ודיני ניירות ערך" , שבחנה כיצד שיח ESG משתלב ולעיתים אף מתנגש, עם חובות הגילוי והאחריות המוכרות מדיני ניירות ערך. בהקשר רחב יותר, הרשומה "מהפכה ESG בלונדון: איך בריטניה הופכת את הקיימות לחובת דיווח בשוק ההון" , הציגה את ההתפתחויות הרגולטוריות בבריטניה והמחישה כיצד דיווחים סביבתיים הופכים מחובה רכה לכלי רגולטורי המחייב חברות לא רק להציג הבטחות בעלמא, אלא להציג נתונים קשיחים ותוכניות בנות ביצוע. השיח העולה מן הרשומות הללו מצביע על שינוי בתפיסה של דיווחי ESG, לא רק ככלי שמייצר שקיפות לכאורה, אלא כמנגנון מכווין התנהגות שבא לידי ביטוי בהיבטים עסקיים רבים בפעילות השוטפת של חברות. אחריות תאגידית - בין אתיקה לרווח שיח נוסף שבלט השנה עסק בשאלת האחריות התאגידית והקשר בין ערכים לרווח. הרשומה "כיצד אפשר לקדם השקעות אחראיות ו-ESG בישראל" , בחנה את מידת הבשלות של השוק הישראלי לאימוץ "השקעות אחראיות", ואת האתגרים שמונעים מ-ESG להפוך לכלי מרכזי בשוק ההון ובמגזר העסקי המקומי. את המתח שבין אתיקה לרווח מעלה על נס גם הרשומה “ The Purpose of Israeli Business”  , מאת פרופ' קולין מאייר, מהקולות הבולטים בשיח על תכלית התאגיד. מאייר גורס כי הכשל בשיח סביב ESG אינו טמון בעצם הדרישה לאחריות תאגידית, אלא בניתוקה מליבת ההיגיון העסקי. הרשומה מציעה לראות ברווח תוצאה של פתרון בעיות ולא כיעד המנוגד לו, ובכך ממקמת אחריות תאגידית כחלק אינטגרלי מאסטרטגיה עסקית ארוכת טווח, ולא כויתור כלכלי. בהקשר זה יצוין כי פרופ' מאייר משמש יועץ אקדמי למרכז אריסון ל-ESG, וביקר השנה בישראל במסגרת פעילותו, ביקור המתואר גם באתר המרכז. משמעויות חברתיות בממשל תאגידי גם הממד החברתי בממשל תאגידי קיבל השנה מקום משמעותי. הרשומה "האם שוויון מגדרי בדירקטוריונים ובהנהלות בכירות משפיע על קבלת החלטות בארגונים?" , בחנה את הקשר בין גיוון מגדרי לבין איכות קבלת ההחלטות, והדגישה כי ממשל תאגידי אינו רק שאלה של מבנה פורמלי, אלא של תרבות ארגונית ודפוסי פעולה. הדיון סביב המשמעויות החברתיות מתרחב גם אל זירת שוק ההון עצמה ברשומה "שכר בכירים, שליטה ודירקטורים: מה מספרות ההצבעות של המוסדיים ובעלי השליטה באספות הכלליות?" , שהראתה כיצד ערכים של אחריות תאגידית, שקיפות וממשל תקין מתורגמים בפועל להחלטות של גופים מוסדיים ובעלי מניות, דרך ניתוח דפוסי ההצבעה שלהם בנושאים כגון שכר בכירים והרכב הדירקטוריון. הרשומה ממחישה כי ESG אינו נותר ברובד ההצהרתי בלבד, אלא בא לידי ביטוי במנגנוני קבלת החלטות כלכליים ממשיים. ריבוי קולות ופרספקטיבות: הבלוג כמרחב שיח רב-תחומי בדומה לרשומות עצמן, שנת 2025 התאפיינה גם בריבוי קולות שכתבו בבלוג. לצד חברי צוות הבלוג פורסמו רשומות של חוקרים וחוקרות, אנשי ונשות אקדמיה, רגולטורים, סטודנטים וסטודנטיות, לצד אנשי ונשות מקצוע מעולמות העסקים, המשפט, הכלכלה, הפסיכולוגיה שוק ההון, הקיימות ועוד. מגוון זה אפשר להציג את השיח סביב ESG כזירה פתוחה שבה נפגשים מחקר תיאורטי, ניסיון עסקי יישומי ושיקולים רגולטוריים. נוכחותם של כותבים מן האקדמיה תרמה לעומק אנליטי ולחיבור לשיח בינלאומי, בעוד שכותבים המגיעים מן הפרקטיקה הביאו נקודת מבט של יישום ודילמות מהשטח. השילוב בין הקולות יצר שיח רב ממדי המאפשר ביקורת מחד, והצעת פתרונות מאידך, שמיצב את הבלוג כמרחב מקצועי ופתוח לדיון. מבט קדימה: המשך שיח, העמקה והרחבת המעגל לסיכום, העשייה בבלוג במהלך 2025 משקפת תהליך מתמשך של התרחבות, למידה והבשלת השיח סביב ESG. מתוך ריבוי קולות ופרספקטיבות נבנה השנה מרחב שאפשר חשיבה ביקורתית לצד חיפוש פתרונות, ודיאלוג המחבר בין מחקר ופרקטיקה. לקראת השנה הבאה אנו מבקשים להמשיך לפתח שיח זה, להעמיק בנושאים קיימים, לפתוח כיווני מחשבה חדשים ולהרחיב את קהילת הכותבים והקוראים.  בהזדמנות זו נרצה להודות לכל הכותבות והכותבים שתרמו מן הידע, הניסיון והזמן שלהם, והעשירו את הבלוג בקולות מגוונים ותובנות מעמיקות. תודה מיוחדת לצוות הבלוג של מחזור 2 של תוכנית המתמחים: אדם, רותם, ליאור וטל, בניצוחם של פרופ' עלי בוקשפן ותבל דקל, שפעלו לאורך כל השנה במסירות וקפדנות אין קץ, וליוו את תהליכי הכתיבה והפרסום.  אז מה נאחל לבלוג ולצוותו החדש – הגר, יואב, נדב, מטר ושקד – לקראת השנה הבאה עלינו לטובה? במובן זה נדמה כי הדברים מתכנסים לדבריו של פיטר דרוקר, הוגה דעות ואבי תורת הניהול המודרנית, לפיו "הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד היא להשתתף ביצירתו" , אמירה שמגלמת את רוח הכתיבה, הדיון והעשייה אשר אנו מבקשים להמשיך ולקיים גם בשנה הקרובה.

כאשר אנו חושבים על מדיניות אקלים, נדמה לעיתים שהדיון מתנהל בזירה מדעית־טכנית בלבד. אך בפועל, האופן שבו אנו מדמיינים פתרונות אקלימיים מושפע עמוקות מתרבות פופולרית ומנרטיבים קולנועיים. סרטים כמו Snowpiercer , שבו ניסיון נואש לקרר את כדור הארץ מדרדר את האנושות לעידן קרח קטלני, או Geostorm , שבו מערכת לשליטה במזג האוויר הופכת לכלי נשק גיאו־פוליטי, אינם רק בידור. הם משמשים כחזרות תרבותיות (Cultural rehearsals): תרחישים מדומיינים שמעצבים את הדרך שבה הציבור, מקבלי החלטות ומשקיעים חושבים על התערבות אקלימית בעולם האמיתי.   במחקרי האחרון, Beyond the Silver Bullet: How Geoengineering Narratives Shape Climate Policy and Public Complacency , אשר נתמך על ידי מרכז אריסון ל-ESG, אני מצביע על כך שהסיפורים שאנו מספרים על הנדסת אקלים [1] (או "גיאו-הנדסה") אינם משקפים רק פחדים ותקוות קיימים. הם ממלאים תפקיד פעיל בעיצוב גבולות האפשר - מה נחשב לגיטימי פוליטית, מה נראה כדאי כלכלית, ואילו פתרונות זוכים לתשומת לב ולמימון. במילים אחרות, הנרטיב עצמו הופך לכוח פוליטי מעצב מדיניות.   הטכנולוגיות והסיכון ככל שהשפעות שינוי האקלים מואצות, טכנולוגיות שבעבר נתפסו כמדע בדיוני מוצאות את דרכן אל לב הדיון הציבורי והמדיני. בין המרכזיות שבהן נמצאות טכנולוגיות לשינוי קרינת השמש  (SRM), המבקשות להחזיר חלק מקרינת השמש לחלל באמצעות פיזור חלקיקים לשכבות העליונות של האטמוספירה, וטכנולוגיות להסרת פחמן דו־חמצני  (CDR), הכוללות לכידה ישירה של CO₂ מהאוויר באמצעות מתקנים תעשייתיים או דישון אוקיינוסים. [2]   טכנולוגיות אלו מציעות הבטחה מפתה: יכולת להשפיע במהירות יחסית על מאזן האקלים ולהפחית את עוצמת ההתחממות בטווח הקצר. אולם למרות הפיתוי הטמון בהן, הן אינן מטפלות בגורמי השורש של המשבר, ובראש ובראשונה בהמשך שריפת דלקים מאובנים ובהסתמכות על כלכלה עתירת פליטות. יתרה מכך, עצם הנוכחות של פתרונות עתידיים לכאורה יוצרת ״סיכון מוסרי״  – תחושה כוזבת שלפיה ניתן להמשיך לזהם בהווה מתוך הנחה שטכנולוגיה עתידית, מתקדמת וזמינה יותר, תפתור את הבעיה בדיעבד. דפוס זה אינו מאפיין רק את השיח הציבורי או המדעי, אלא משתקף בבירור גם בזירה העסקית. מעורבות חברות בטכנולוגיות שהוזכרו לעיל מצביעה על מגמה עקבית שבה הבטחות טכנולוגיות ספקולטיביות משמשות תחליף לצורך בצמצום פליטות כאן ועכשיו. כיצד נרטיבים מעצבים מציאות כאן נכנס כוחם של נרטיבים תקשורתיים. אמצעי תקשורת ותרבות פופולרית פועלים באמצעות מסגור של שאלות מסוימות והדרה של אחרות, יצירת חוויות סינתטיות עבור טכנולוגיות שרוב האנשים לעולם לא יפגשו בפועל, וטיפוח ציפיות באמצעות חזרה מתמדת על אותם דימויים. יחד, תהליכים אלו יוצרים ״על־סיפור״ - מונח שמלקולם גלדוול משתמש בו כדי לתאר חופה נרטיבית דומיננטית, המסננת אילו פתרונות אקלימיים נחשבים רציניים ואילו נותרים בשוליים. [3] כאשר מציגים את הנדסת האקלים כפתרון קסם ("Silver Bullet") שיכול לפתור את משבר האקלים מבלי שיידרשו שינויים עמוקים במערכות הכלכליות, בדפוסי הצריכה או במבני הכוח, נפתח מרחב רטורי המאפשר לחברות ולמקבלי החלטות לדחות החלטות קשות בנוגע להפחתת פליטות, מעבר מדלקים מאובנים, ושינוי מערכתי. מנגד , כאשר טכנולוגיות אלו מתוארות כנועזות עד כדי יהירות או כמסוכנות באופן קטסטרופלי, ייצוגים כאלה עלולים למנוע אפילו מחקר מדעי מועיל או התערבויות חירום שיכולות להפחית סבל אנושי במהלך מצבי חירום אקלימיים.   תיאטרון אקלים תאגידי בשלב זה, הנרטיב חדל מלהיות רק מסגרת מחשבתית ומושגית והופך לכלי פעולה ממשי בידי התאגידים. הניתוח של המאמר מצביע על תופעה שיטתית של התיירקקות . כך, למשל, חברת Occidental מקדמת באגרסיביות טכנולוגיות לכידה ישירה מהאוויר כפתרון שיאפשר המשך הפקת נפט ללא הגבלה. בפועל, היא רוכשת את ה־CO₂  שנלכד כדי להשתמש בו להפקת נפט מוגברת. כלומר, עושה שימוש בפתרונות של הנדסת אקלים על מנת להרחיב את ייצור הדלקים המאובנים שלה. גם מיקרוסופט סיפקה דוגמה בולטת . החברה הכריזה בקול תרועה רמה על רכישת הסרה של מיליון טוןCO₂, אך במקביל פליטותיה הכוללות עלו ביותר מ־20% מאז 2020, בעיקר בשל מרכזי נתונים עתירי אנרגיה והתרחבות תחום הבינה המלאכותית. השקעות לכידת הפחמן מקזזות רק חלק קטן מהעלייה הזו, אך תופסות מקום מרכזי במסרי הקיימות של החברה כלפי חוץ.   זהו מופע של ״יעילות נרטיבית״: השקעות טכנולוגיות מצומצמות יחסית שמייצרות מסר ירוק רחב היקף, תוך טשטוש המשך הפעילות עתירת הפליטות. עבור קהילות שכבר חוות עקירת אקלים, קריסת מערכות חקלאיות ומחסור במים, לא מדובר באסטרטגיות תאגידיות מופשטות אלא בעיכובים במתן מענה לנזקי שינוי האקלים אשר מתרגמים לפגיעה ממשית ואף לאובדן חיי אדם.   בעיית הקונספירציות ופערי הממשל הבעיה מחריפה כאשר הציבור נחשף לידע מדעי בעיקר דרך סרטים, תרבות פופולרית ורשתות חברתיות. תיאוריות קונספירציה על ״כימטריילס״ , אף שהופרכו שוב ושוב, השתלטו על המונח ״הנדסת אקלים״ במרחב המקוון ומהוות למעלה מ־60% מהשיח בפלטפורמות כמו X ו-YouTube . זיהום זה של השיח הציבורי פוגע בדיון המדעי הלגיטימי ואף משפיע בפועל על מדיניות, כפי שניתן לראות באיסור על שינוי מזג האוויר שהתקבל בפלורידה בשנת 2025 , אשר נבע מתיאוריות קונספירציה ולא מהערכה מדעית מבוססת.   כל זאת מתרחש על רקע פער עמוק מצד הממשל. בארצות הברית אין רגולציה מחייבת בתחום הנדסת האקלים, והמשפט הבינלאומי חסר מנגנוני אכיפה אפקטיביים. במקביל, יזמים פרטיים כמו   Make Sunsets  כבר משחררים חלקיקי גופרית [4] במקסיקו ומוכרים ״קרדיטים לקירור כדור הארץ״ במחיר של 10 דולר לגרם, ללא  כל פיקוח או בקרה. העובדה שהציבור הרחב מקבל מידע מוטעה על טכנולוגיות אלו מסרטים ומרשתות חברתיות מקטינה עוד יותר את הסיכוי להתפתחות רגולציה אפקטיבית ומבוססת ראיות. כך נבנית מדיניות על יסודות בדיוניים, בעוד מיליארדי אנשים באזורים פגיעים, ממדינות אי קטנות ועד קהילות חקלאיות התלויות בפגעי המונסונים, נאלצים להתמודד עם השלכות שלא בחרו בהן ואינן בשליטתם.   פתרונות מעשיים מול מציאות זו, נדרשת התערבות מיידית בתחום האוריינות התקשורתית. למשל, באמצעות תוכניות חינוך דיגיטלי  בבתי‑הספר ובאקדמיה, המלמדות תלמידים וסטודנטים לזהות מקורות מידע מהימנים, לבחון ראיות אמפיריות מאחורי טענות אקלימיות ולנתח נרטיבים קונספירטיביים על הנדסת אקלים. התערבות כזו יכולה להיות מובלת על‑ידי גופי ציבור (כגון משרדי חינוך וסביבה), מוסדות אקדמיים וארגוני חברה אזרחית ותקשורת, הפועלים יחד לפיתוח מערכי שיעור, סדנאות לעיתונאים והנחיות ייעודיות לנושאי אקלים. ללא צעדים אלו, קיים סיכון ממשי להסטת אחריות לטכנוקרטים עתידיים, לעיכוב הפחתות פליטות אמיתיות בשל הבטחות טכנולוגיות, ולכשלי צדק שבהם קהילות בדרום הגלובלי נושאות בסיכונים מבלי שיש להן כוח בקבלת ההחלטות.   בסופו של דבר, נרטיבים תקשורתיים אינם רק משקפים את הדיון על הנדסת אקלים, הם שותפים ליצירתו. ככל שטכנולוגיות אלו מתקרבות ליישום, הבחירה שלפנינו ברורה: האם הן ישרתו צדק אקלימי או אינטרסים תאגידיים, השתתפות דמוקרטית או שליטה טכנוקרטית. התשובה תלויה לא רק במה שנבנה, אלא גם בסיפורים שאנו מספרים - וביכולתו של הציבור למשול בהשפעתם באמצעות אוריינות טכנית, מודעות תרבותית ואחריות דמוקרטית.  פרופ׳ דב גרינבאום, ראש מכון צבי מיתר לחדשנות טכנולוגית, משפט ואתיקה באוניברסיטת רייכמן. [1]  "הנדסת אקלים היא מונח שמתאר ניסיון להשפיע על האקלים של כדור הארץ בצורה כוללת, עולמית ויזומה תוך שימוש בטכנולוגיות שונות.", יאיר י. 2022. הנדסת אקלים – ההבטחה, הסכנות והמוצא האחרון. אקולוגיה וסביבה 13(3): 42–49. [2]  Ocean Fertilization - הוספת מינרלים של ברזל כדי ... לקבע פחמן בקרקעית האוקיינוס למשך תקופות ארוכות ביותר, יאיר י. 2022. הנדסת אקלים – ההבטחה, הסכנות והמוצא האחרון. אקולוגיה וסביבה 13(3): 42–49. [3]   Gladwell, M. (2024).  Revenge of the Tipping Point: Overstories, Superspreaders and the Rise of Social Engineering . Hachette UK. [4]  מדובר בשיטת SRM שבה החלקיקים מתפזרים ויוצרים אפקט דמוי "קירור" ע"י החזרת חלק מקרינת השמש לחלל.

פתיחה איך אוכפים דיני סביבה? כשמדובר בנזקים שנגרמו לסביבה – כלומר לציבור הרחב – ולא לניזוקים פרטניים, התשובה היא שקשה מאוד לאכוף אותם. למה? כי מי שאמונה על כך, בגדול, היא המדינה, אבל היא עצמה מודה שאין לה כלים מספקים מול מזהמות הענק. למשל, בדברי ההסבר לחוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), התשנ"ב-1992 – היא מודה שהיא לבד זה פשוט לא מספיק. בהינתן היעדר כלים, בצירוף עם אינטרס מבוזר של הציבור, כמו גם נמנום פקידותי כללי, אל מול פעילות ממוקדת ועתירת משאבים של התאגידים המזהמים – איזה סיכוי באמת יש לסביבה? לא גדול. וכך באמת קורה, ואנחנו נתקלים בזה פעם אחר פעם, שלא רק שנזקי סביבה שכבר נגרמו לא מטופלים כהלכה, אלא שהעלויות נופלות עלינו. התאגידים המזהמים הגדולים לא מפנימים את העליות אלא מחצינים אותן אל שכם הציבור הרחב, בראי הרתעה שאינה אפקטיבית ואף לא קרובה לכך. איך בכל זאת ניתן לחולל הרתעה אפקטיבית? יש רק דרך אחת, והיא  לחשוב מנקודת מבטם של התאגידים המזהמים ובעיקר של נושאי המשרה בהם. אם נצליח להבין מה מרתיע אותם, אישית, נוכל להפוך אותם לפעילי סביבה בכבודם ובעצמם. ומה מרתיע נושאי משרה? ובכן, מה שמרתיע רבים וטובים: שלושת הכ"פים - כסף, כוח, כבוד. רוצים לחולל הרתעה אפקטיבית בדיני סביבה? פנו אל המקומות הרגישים באמת: הכיס והמוניטין. רק איך עושים את זה? למדינה יש כמה כלים: החל מנקיטת הליכים פליליים נגד נושאי משרה, דרך הטלת עיצומים כספיים אישיים, וכלה בהטלת סנקציות כלכליות נגד התאגידים עצמם — סנקציות, שיכולות לפגוע בערך המניה וכך גם בנושאי המשרה המבקשים להציג ביצועים מוצלחים ולקבל בונוסים (למשל, ניתן למנוע מחברה להשתתף במכרזים ציבוריים). אלא שלמרבה הצער המדינה נמנעת מלהשתמש בכלים הללו כהלכה – בין אם בשל אותו נמנום פקידותי כללי, ובין אם בשל פעילותם הממוקדת ועתירת המשאבים של התאגידים המזהמים נגדה (למשל, בדרך של הפעלת לובי משוכלל, עיכוב הליכים באמצעות משרדי עורכי דין חזקים, ולעיתים גרירתם לשנים ארוכות עד שהאפקט ההרתעתי מתפוגג). האכיפה הפרטית – כשפשרה מחליפה הרתעה אבל המדינה לא לבד כאן. מי שיכולה הייתה לפתור לפחות חלק מהבעיה היא האכיפה הפרטית. תובעים ועורכי דין ייצוגיים, שמבקשים לייצג את הציבור הרחב, כלומר את הסביבה, בהליכים אלה, היו יכולים לנהל את התובענות החשובות והמוצדקות עד תום. לפיכך, יכלו גורמים אלו להתעקש שהתאגידים המזהמים יפנימו את מלוא הנזקים, להתעקש שנושאי המשרה ישלמו מחירים אישיים, ולחולל הרתעה אפקטיבית כסדרה. אך למרבה הצער גם זה לא קורה, ואף רחוק מכך. האכיפה הפרטית, גם כאשר מי שמובילים אותה הם תובעים ועורכי דין ראויים שלבם במקום הנכון, הפכה לזירה של הסדרי פשרה בינוניים, שהקשר בינם לבין הרתעה אפקטיבית הפוך. במקום לנהל את התובענות החשובות והמוצדקות עד תום, אנחנו עדים, בעידודן של ערכאות השיפוט הקורסות תחת הנטל, למשאים ומתנים מחוץ לכתלי בית המשפט. שם מנסים הצדדים להגיע ל"עסקה": התאגידים המזהמים מבקשים שלא לשאת באחריות ולשלם כמה שפחות, בעוד התובעים ועורכי הדין מבקשים "לפגוש את הכסף". הם חוששים ללכת עד הסוף, שכן אם ההליך יידחה הם לא יראו פרי על עמלם, ולכן מעדיפים לגרום לתאגידים המזהמים לשלם כמה שיותר בעסקה: לא רק על הנזקים, אלא גם גמול ושכר טרחה. כך, מובאים לאישורן של ערכאות השיפוט הסכמי פשרה שרחוקים מלהיות מיטביים, שבהם, גם אם התאגידים המזהמים משלמים סכומים הנדמים כגבוהים, הסכומים הללו לא מכסים את הנזקים שנגרמים בפועל, ואף לא משקפים את הרווחים שהם הפיקו מהפרות דיני הסביבה. ככלל, רכיב זה של רווחים שהופקו לא נבחן כלל, אף שדווקא הוא אמור להיות מרכזי: מה חשוב יותר מלבדוק כמה הרוויחו התאגידים מההפרות ולדרוש מהם לוותר על מלוא הסכום? כמובן, בהינתן העובדה שמדובר בהסכמי פשרה, אין נטילה של אחריות אלא התאגידים מתנערים מכך ואף מבקשים לציין כי הם "מואילים בטובם" לשלם את הסכומים מתוך דאגתם לסביבה. Greenwash במיטבו. ומה באשר לנושאי המשרה? למי בכלל אכפת מנושאי המשרה. הם לא נכללים בהסכמי הפשרה כי כמה כסף כבר אפשר לחלץ מהם – כמה מיליונים? אומרים לנו שזה לא מה שישנה ואין בשביל מה להתעקש. אבל זה בדיוק מה שישנה, משום שכאמור, צריך לחשוב מנקודת מבטם. המבחן שנכשל – והמחיר הציבורי זה מה שלובי 99 ביקש לעשות בהתנגדות שהגיש להסכם הפשרה בנוגע לאסון נחל אשלים. בקליפת אגוז, בשנת 2017 אירע אחד מאסונות הסביבה הגדולים בתולדות המדינה , לאחר שבריכה תעשייתית של חברת רותם אמפרט נגב בע"מ, שהייתה מלאה בפסולת רדיואקטיבית, קרסה ונחשול הציף את נחל אשלים וסביבותיו. בכך נגרמו נזקים אדירים: עדר יעלים שלם נכחד, אירע הרג רב של בעלי חיים, צומח הושמד, מקורות מים זוהמו וכדומה – נזקים שהמדינה העריכה בכ-400 מיליון ש"ח. האסון היה בבחינת "כתובת על הקיר", לאחר שנים שבהן החברה התעלמה מדרישת המדינה לחדול מלהשתמש בבריכות התעשייתיות המיושנות שלה ולטפל בפסולת הרדיואקטיבית בזהירות הנדרשת בשל הסיכונים המסתברים. מיד לאחר מכן הוגשו שלוש תובענות ייצוגיות על ידי פעילי סביבה ותושבי אזור, ושנה לאחר מכן הוגשה תובענה נוספת על ידי רשות הטבע והגנים . אלה היו תובענות לעילא ולעילא, שעמדו על כך שעל החברה לפצות בגין מלוא הנזק; ולא רק היא, אלא גם על כך שנושאי המשרה צריכים לשאת באחריות אישית. אף על פי כן, בשלב מוקדם החלו הצדדים לנהל משא ומתן מחוץ לכתלי בית המשפט ולבסוף הגיעו לעסקה: הסכם פשרה  במסגרתו החברה, באמצעות חברת הביטוח שלה, הואילה לשלם פיצוי בסך של 100 מיליון ש"ח. וזהו. זה הכול. למה דווקא 100 מיליון ש"ח? אין הסבר. הסכום הזה לא כיסה על הנזקים שנגרמו, לא שיקף את הרווחים שהופקו, ואף לא שקל אחד שולם מכיסם של נושאי המשרה. או במילים אחרות: עסקה גרועה מאוד. בהתנגדות, טען הלובי כי יש לחייב את נושאי המשרה באחריות אישית – בין היתר, היות שהם היו מודעים לסיכונים במשך השנים, והוסיפו להוליך את החברה באותה הדרך על אף הסיכונים המסתברים – וזאת על מנת לחולל הרתעה אפקטיבית. שופטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, גאולה לוין, דחתה טענה זו בקצרה והסתפקה בהבהרה לפיה לדעתה ההליך הייצוגי אינו האכסניה הנאותה להטלת אחריות אישית על נושאי משרה (אלא ההליכים הפלילי והנגזר [1] ). ערעור שהלובי הגיש לבית המשפט העליון הסתיים בפסק דין, שם נפסקה הלכה, קצרה אך חשובה, לפיה הדין מאפשר להטיל על נושאי משרה אחריות אישית גם במסגרת הליכים ייצוגיים סביבתיים וכי יש לעשות כן במקרים המצדיקים זאת. עם זאת, בית המשפט העליון החליט שלא להחיל הלכה זו במקרה שלפניו, והותיר את הסכם הפשרה על כנו. הוא הפנה את הלובי להליכים הפלילי והנגזר, וזאת על אף טענת נגד שהלובי השמיע – וליתר דיוק שאני עצמי טענתי בפני השופטים באותו דיון – לפיה "הרתעה אפקטיבית מחוללים כאן ועכשיו, לא שם ואחר כך". היעדר מיצוי מנגנוני ההרתעה שמונה שנים חלפו מאז אסון נחל אשלים. ההליך הייצוגי הסתיים בכמעט לא כלום. ההליך הפלילי תקוע: רק במהלך השנה האחרונה הסתיימה החקירה והתיק הועבר לפרקליטות – פרק זמן שערורייתי, החוטא לחלוטין לתכליתו של ההליך הפלילי. וההליך הנגזר? הוא לא ייפתח עד שההליך הפלילי יסתיים. וכך, רותם אמפרט, החברה המזהמת – שמופיעה דרך קבע ברשימת עשר המזהמות הגדולות במשק – ממשיכה לפעול כמעט ללא שינוי, לרבות שימוש באותן בריכות תעשייתיות מיושנות. לא הוטלה כל אחריות על נושאי המשרה והמסר שהשתקף מההחלטות היה כי אין השלכה ממשית להתנהלותם. בכך, החמיצו הן שופטת המחוזי והן שלושת שופטי העליון הזדמנות ממשית לחולל הרתעה אפקטיבית. ומי משלם את המחיר? הציבור הרחב, וכמובן, הסביבה. סיכום במדינת ישראל אכיפת דיני הסביבה לוקה בחסר וכמעט שאינה מתקיימת. המדינה עצמה מודה במחסור בכלים, ומולה התאגידים המזהמים הגדולים פועלים באמצעות הפעלת לובי אגרסיבי ובעזרת משאביהם העצומים על מנת לסכל הליכי אכיפה. האכיפה הפרטית, הקיימת לכאורה כדי לשפר את המצב, מידרדרת שוב ושוב להסכמי פשרה המעניקים לתאגידים לגיטימציה להמשיך לזהם ולהצטייר "כירוקים". אך כל עוד לא נקבעת אחריות אישית של נושאי משרה, בלעדי מנגנוני הרתעה הפוגעים בכיס ובמוניטין, וללא התעקשות על פיצוי מלא (כולל השבת הרווחים שהופקו מההפרות), התאגידים המזהמים הם שיצאו, ועודם יוצאים, נשכרים. פסק הדין מהשנה האחרונה של חברת Miteni באיטליה , שבו 11 מנהלים נשפטו לשנים רבות בכלא בעקבות זיהום מים, קרקע ומי שתייה עם PFAS, ממחיש את מצבנו. אם לא נחולל שינוי עמוק באופן האכיפה, ובפרט הטלת אחריות אישית ומהותית על נושאי המשרה, אסונות סביבתיים ימשיכו להתרחש, ואף יהיו צפויים מראש, כאשר הרווח יוותר בידי התאגידים, בעוד המחיר ימשיך ליפול על הציבור ועל הסביבה. עו"ד ד"ר עינת סולניק. מנהלת המחלקה המשפטית בלובי 99.   [1] הליך נגזר, הינו תובענה שהגיש תובע בשם החברה בשל עילת תביעה של החברה.

משבר האקלים מהווה איום גלובלי חסר תקדים, כאשר ישראל נמצאת בסיכון מיוחד עקב מיקומה במזרח התיכון, אזור הנחשב ל- "הוט-ספוט" אקלימי [1]. בעוד התעשיות המזהמות ממשיכות לגרוף רווחי עתק מפליטת גזי חממה, לפי מבקר המדינה, הרגולטורים בישראל מתקשים לרסן את פליטות גזי החממה (להלן: פליטות או גזי חממה ), ו הממשלה נכשלת בהתמודדות עם המשבר [2]. הגורם המרכזי למשבר האקלים הוא הפקה ושימוש בדלקים מאובנים לאנרגיה. השימוש בדלקים מאובנים אחראי לכמעט 75% מהפליטות ברמה העולמית  ול-80% מהפליטות בישראל [3]. במיוחד בולטת התרומה של " ענקיות הפחמן ", מספר מצומצם של חברות דלקים מאובנים שאחראיות לחלק הארי מהפליטות [4]. למעשה, רק 25 חברות כרו 60% מתפוקת הנפט והגז העולמית, פעילות שמשמעותה כילוי של כ-90% מתקציב הפחמן שנותר [5]. גם בישראל קיימת ריכוזיות משמעותית: כך למשל, בשנת 2023, 15 מפעלים בלבד, המהווים 2.5% מהמפעלים המדווחים ל מרשם הפליטות לסביבה , תרמו 74% מכלל הפליטות לאוויר, לרבות גזי חממה  [6] כישלון רגולטורי ומעבר לאכיפה אזרחית למרות שהחקיקה הקיימת כוללת מספר כלים להפחתת פליטות, אלו אינם מיושמים כמעט בפועל [7]. הבעיה כפולה: ראשית, ביחס לזיהום אוויר מקומי, קיימים אמנם עיצומים כספיים, אך הם נמוכים בהרבה מהרווחים הנובעים מהזיהום [8]. שנית, ביחס לזיהום אוויר אקלימי המצב חמור עוד יותר: אין רף פליטה מחייב לגזי חממה, ובהתאם אין גם עיצומים כספיים בגין פליטתם. גם מס הפחמן שנכנס לתוקף ב-2025 אינו מפנים את העלויות החיצוניות במלואן, ו אינו משקף חלוקה צודקת של נטל הפחתת הפליטות [9]. כמענה לגירעון הרגולטורי הזה, ליטיגציה הפכה לכלי משמעותי במאבק במשבר האקלים. בכל העולם מתרבות תביעות אקלים נגד מזהמים מהמגזר הפרטי, ובייחוד כנגד חברות דלקים מאובנים וענקיות פחמן. תביעות כאלה מוגשות בעיקר על ידי רשויות מקומיות, צעירים, וארגוני סביבה [10]. לאחרונה מגמת הליטיגציה האקלימית הגיעה גם לישראל, עם הגשת עתירת האקלים הראשונה של מגמה ירוקה, פעילי אקלים צעירים ובני הגיל השלישי בשנת 2023 [11] . תביעת אקלים פרטית טרם הוגשה בישראל עד היום, וזהו השלב המתבקש הבא בהתפתחות המשפט האקלימי בישראל. רוב התביעות האקלימיות הפרטיות בעולם מתבססות על דיני הנזיקין, והן נתקלות בחסמים משמעותיים. תביעה נזיקית דורשת הוכחת נזקים קונקרטיים לניזוקים ספציפיים וכימותם, בעוד נזקי משבר האקלים מבוזרים בין אוכלוסיות שונות ברחבי העולם, ומתפרשים לאורך זמן. הוכחת הקשר הסיבתי בין הפליטות שנגרמו מפעילות של מפעל מסוים לנזקים שנגרמו ממצב קיצון אקלימי קונקרטי, מהווה את המחסום המרכזי ביותר בפני תביעות אקלים נזיקיות, שהכשיל תביעות רבות כאלה בעולם[12] . דיני עשיית עושר: כלי חדש לליטיגציה אקלימית מול כישלונות אלה, אנו מציעים גישה חדשנית כתוספת לארגז הכלים המשפטי: במקום להתמקד בנזקי משבר האקלים במסגרת דיני הנזיקין, ניתן לתבוע את רווחי המזהמים במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט [13]. גישתנו מבוססת על הרעיון לפיו חברות המפיקות רווחים מזיהום אוויר אקלימי עודף מתעשרות שלא כדין על חשבון הציבור. זהו שינוי פרדיגמטי המעביר את המוקד מהוכחת נזקי האקלים לשאלה הפשוטה יותר: האם המזהם התעשר באופן בלתי צודק על חשבון הציבור? דיני עשיית עושר דורשים שלושה יסודות: (1) התעשרות, (2) בלתי צודקת, ו-(3) על חשבון אדם אחר [14]. היתרון המרכזי של עילה זו על פני דיני הנזיקין הוא שאין צורך להוכיח נזק ולכמת אותו כספית, מספיק להוכיח שהנתבע התעשר שלא כדין על חשבון התובע. התקדים המרכזי עליו ניתן להצביע הוא פרשת דיזלגייט : תביעה בגין זיהום אוויר עודף שנעשה תוך הונאת הרגולטור. במקרה זה, החברה הציגה מצג שווא לפיו כלי הרכב שיוצרו על ידי החברה הם  "ידידותיים לסביבה", בעוד בפועל הותקן בהן רכיב תרמיתי שזייף את רמת הפליטות מהרכבים בזמן בדיקות [15]. בית המשפט המחוזי בת"א קבע שהמשיבות התעשרו שלא כדין על חשבון זכותו של הציבור לאוויר נקי [16]. פסק הדין מדגים את היתרון שבדיני עשיית עושר ולא במשפט. במקרה כזה, קשה היה להוכיח מהם הנזקים הקונקרטיים שנגרמו כתוצאה מהזיהום העודף לו גרמו רווחי החברה. בהינתן מספר עצום של גורמים מזהמים, קשה מאוד לקבוע אילו נזקים ניתן לייחס, במובן של קשר סיבתי, דווקא לתרמית של החברה במקרה קונקרטי זה. עם זאת, מבחינת דיני עשיית עושר ולא במשפט, אין כאן קושי: החברה הרוויחה ממכירת ושיווק כלי רכב דרך תרמית. על כן, ומבלי להידרש להוכחת הנזקים הנובעים מזיהום, רווחים אלה מהווים התעשרות ולא במשפט, וניתן לשלול מהחברה את הזכות להחזיק בהם. פסק דין זה מספק רמזים ראשונים ליישום העקרונות ביחס להתעשרות מזיהום אוויר מקומי, ולדעתנו ניתן להרחיב מגמה זאת גם לזיהום אוויר אקלימי. לגבי יסוד ההתעשרות, תעשיית הדלקים המאובנים היא בין התעשיות הרווחיות ביותר בעולם. כך למשל, בשנת 2022, חמש חברות הנפט והגז הגדולות דיווחו על רווחים של כ-200 מיליארד דולר, פי 5 מתקציב חוק האקלים האמריקאי [17]. מובן שעצם הרווחיות אינה מקימה חבות משפטית: נדרש להראות גם שההתעשרות היא בלתי צודקת. יסוד זה יכול להתקיים בשתי דרכים: (1) התעשרות עוולתית, כאשר הזיהום נעשה תוך הפרת חוק, הפרת תקני פליטה (במקרים שישנם כאלו), הפרת חובת השימוש בטכניקה המיטבית הזמינה להפחתת פליטות [BAT] [18], זיהום "חזק או בלתי סביר" בניגוד לחוק אוויר נקי [19], הונאה והטעיה אקלימית [20], מכירת מוצרים בניגוד לחוק, או כל פעילות בלתי חוקית אחרת. בכל המקרים האלה, אם הנתבע התעשר תוך הפרת חוק, ניתן לשלול את רווחיו. (2) התעשרות לא צודקת ללא עוולה, כלומר התעשרות כאשר הנתבע נוטל מהמשאב הציבורי יותר מכפי חלקו. בהקשר האקלימי, היסוד מתקיים על בסיס הרעיון של "זיהום עודף," ובהתבסס על המושג של תקציב הפחמן. תקציב הפחמן קובע כמות סופית של גזי חממה שניתן לפלוט מבלי לחצות את רף ההתחממות של 1.5 מעלות, שחצייתו עלולה להביא לקטסטרופה אקלימית [21]. חברה שפעילותה מביאה לחריגה מתקציב הפחמן מתעשרת על חשבון הציבור במובן זה שהיא נוטלת מהמשאב הציבורי של יציבות אקלימית, באופן שאינו מותיר דבר לאחרים. כיום, ענקיות הפחמן מפיקות דלקים מאובנים בכמות כזו המכלה לחלוטין את תקציב הפחמן הגלובלי. תקציב הפחמן מייצג משאב ציבורי שאמור להיות חלק מנחלת הכלל [22]: עמידה בתקציב הפחמן הינה הכרחית על מנת לאפשר המשך קיום ושגשוג אנושי. כילוי תקציב הפחמן לשם הפקת רווח מהווה התעשרות בלתי צודקת על חשבון הציבור.   יתרונות ויישום מעשי לכאורה, הפתרון למשבר האקלים מצוי ביישום מערכתי של חוק אוויר נקי על גזי חממה ובהשתת עיצומים כספיים על כל פליטה מעבר לרף הפליטה שייקבע בתקנות. אלה הם צעדים חשובים שיש לקדם, אך למרבה הצער ברור שאינם מספיקים. כל עוד העיצומים הכספיים נמוכים מרווחי המזהם, עדיין ישתלם לחברות לזהם וההרתעה לא תהיה חזקה מספיק. תביעת הרווחים בדיני עשיית עושר יכולה לשלול לחלוטין את התמריץ הכלכלי לזהם. הגישה המוצעת כאן מעניקה מספר יתרונות משמעותיים גם על פני אכיפה אזרחית באמצעות דיני הנזיקין [13]. ראשית, אין צורך בהוכחת נזק. בעוד דיני הנזיקין דורשים הוכחת נזקים קונקרטיים וכימותם, דיני עשיית עושר מתמקדים ברווחים של הנתבע. רווחים אלו כלכליים במהותם וקלים יותר לכימות. שנית, מדובר ברווחים עכשוויים מול נזקים עתידיים. בעוד נזקי האקלים החמורים ביותר הם ברובם עתידיים, הרווחים מהפקת דלקים מאובנים והזיהום העודף הנובע מהם עכשוויים. שלישית, קיימת ריכוזיות ברווחים. בעוד נזקי האקלים מבוזרים בין אוכלוסיות שונות, מרבית הרווחים מזיהום אקלימי מרוכזים בידי מספר מצומצם של תאגידים גדולים ששולטים בשוק הדלקי המאובנים. רביעית, יש קושי מופחת בהוכחת קשר סיבתי: במקום להוכיח קשר בין הפליטות לנזקי התובע, יש להוכיח רק קשר בין זיהום עודף לרווחי הנתבע. הגישה שאנו מציעים יכולה לשמש כמשלים לרגולציה הקיימת ולליטיגציה הנזיקית, תוך מיקוד ברווחי המזהמים במקום בנזקי הנפגעים ממשבר האקלים. דיני עשיית עושר הם בעלי פוטנציאל להפוך את הזיהום העודף לבלתי משתלם כלכלית, תוך עקיפת הקשיים, במקרים מתאימים, בהוכחת נזקים וקשר סיבתי בדיני הנזיקין. הגישה מתיישבת עם עקרונות היסוד של דיני הסביבה: פיתוח בר-קיימא, צדק סביבתי, ובמיוחד עיקרון המזהם משלם, לפיו על הגורם שהרוויח מהזיהום לשאת בעלויות הטיפול בו ולא לגלגל אותן לכלל הציבור [23].   ניב מאירסון עוסק במחקר של משפט אקלימי. יותם קפלן הוא הוא פרופסור חבר בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, ומוביל את פרויקט המחקר  JUST LAB .   מקורות: [1]  פנחס אלפרט, אסף הוכמן וחופית יצחק בן-שלום, "סקירת התחזיות לשינוי האקלים הצפוי בישראל" אקולוגיה וסביבה 10  (2020) https://magazine.isees.org.il/?p=16704 [2]  מבקר המדינה פעולות ממשלת ישראל והיערכותה למשבר האקלים (2021); מבקר המדינה פעולות ממשלת ישראל והיערכותה למשבר האקלים – ביקורת מעקב מורחבת (2024).   [3] United Nations, Causes and Effects of Climate Change , ; https://www.un.org/en/climatechange/science/causes-effects-climate-change   המשרד להגנת הסביבה תמחור פחמן בישראל - מסמך מדיניות (2021(. [4] Influence Map, The Carbon Majors Database : Launch Report Carbon Majors 13 (2024) https://carbonmajors.org/site/data/000/027/Carbon_Majors_Launch_Report.pdf [5]  תקציב פחמן הינו מכסת פליטות גזי החממה שנשאר לפלוט כדי להימנע מחציית רף ההתחממות של 1.5 מעלות בטמפרטורה הממוצעת הגלובלית, שעוגן בהסכם פריז מכוח אמנת האקלים הבינלאומית, ושנחשב לרף הבטוח למניעת שיבוש היציבות האקלימית שעליה מתבססת האנושות לקיומה, וראו: Nick Ferris, Exclusive: How just 25 oil companies are set to blow the world's 1.5°C carbon budget Energy Monitor (Jan.26, 2023) https://www.energymonitor.ai/sectors/industry/exclusive-how-just-25-oil-companies-are-set-to-blow-the-worlds-1-5c-carbon-budget/?cf-view .  [6] המשרד להגנת הסביבה מרשם פליטות לסביבה דו"ח שנתי: שנת דיווח 2023 (ספטמבר 2024) https://www.gov.il/BlobFolder/reports/prtr_report/he/prtr_book-2023.pdf  [7] ראו דוד שור "חוק האקלים אינו נחוץ וגם לא יועיל" עיוני משפט מו 1, 4-6 (2023). [8] יעל געתון "מחיר הזיהום: הקנסות למפעלים לא מגרדים את רווחיהם" שקוף (04.02.2025) https://shakuf.co.il/55234 [9] ניב מאירסון, "במקום לעשות צדק, מס הפחמן יפגע בעיקר בשכבות החלשות" שקוף (11.09.2024) https://shakuf.co.il/53010   [10] אדם טבע ודין, סקירת משפט וחקיקת אקלים עמ' 41-49 (2022)   https://adamteva.org.il/wp-content/uploads/2023/02/%D7%A1%D7%A7%D7%99%D7%A8%D7%AA-%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98-%D7%95%D7%97%D7%A7%D7%99%D7%A7%D7%AA-%D7%90%D7%A7%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%93%D7%9D-%D7%98%D7%91%D7%A2-%D7%95%D7%93%D7%99%D7%9F-%D7%93%D7%A6%D7%9E%D7%91%D7%A8-2022.pdf   [11]  בג"ץ 7063-23 מגמה ירוקה ע"ר ואח' נ' ממשלת ישראל (19.09.2023). לסיקור תקשורתי ראו למשל נעה פישר " ארגוני סביבה עתרו לבג"ץ בדרישה להפחית את פליטות גזי החממה" Ynet (19.09.2023) https://www.ynet.co.il/environment-science/article/sjumjrl1t .   [12] Douglas A. Kysar, What Climate Change Can Do about Tort Law , 41 Envtl. L. (2011) [13] Maytal Gilboa, Yotam Kaplan & Roee Sarel, Climate Change as Unjust Enrichment , 112 Geo. L.J. 1039 (2024) 14] ] סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979. [15] לסקירת תביעות "גרינוואש" ופרשת דיזלגייט כדוגמא מוצלחת לתביעה שכזו, ראו צוות הבלוג של מרכז אריסון ל־ESG, "שינוי במאבק ב־Greenwashing: מעֵבֶר לאכיפת הרגולטור" (28.11.2024) https://esgblog.runi.ac.il/post/%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%99-%D7%91%D7%9E%D7%90%D7%91%D7%A7-%D7%91-greenwashing-%D7%9E%D7%A2-%D7%91-%D7%A8-%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%99%D7%A4%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%98%D7%95%D7%A8  [16] ת"צ (ת"א) 756-10-15 שלמה גולן נ Volkswagen AG , בפס' 126-128, 168 לפסק דינה של השופטת צילה צפת. 17]] Oliver Milman, ‘Monster Profits’ for Energy Giants Reveal a Self-destructive Fossil Fuel Resurgence ,Guardian (Feb. 9, 2023) https://www.theguardian.com/environment/2023/feb/09/profits-energy-fossil-fuel-resurgence-climate-crisis-shell-exxon-bp-chevron-totalenergies [18] לפרשנות משמעות דרישת הטכניקה המיטבית הזמינה ראו אורי שרון ועדי וולפסון, "מה בין טכניקות מיטביות וחוק אוויר נקי?" אקולוגיה וסביבה 16 (2025).   [19] סעיף 3 לחוק אוויר נקי, תשס"ח-2008. [20]  Vanessa Casado–Pérez, Yotam Kaplan, Yael Lifshitz & Niv Meyerson , Climate Fraud & Unjust Profits Emory L.J. (Forthcoming 2026) [21]  Robin D. Lamboll et al. Assessing the size and uncertainty of remaining carbon budgets 13 Nature Climate Change 1360 (2023) [22] דניאל מישורי וסמדר נוי קניון, "האטמוספרה כנחלת הכלל: לקראת ועידת פריז " אקולוגיה וסביבה 6 (2015) https://magazine.isees.org.il/?p=29151 [23] דנה מנחה ואח', הכרה בעקרון "המזהם משלם" במשפט הישראלי: בג"ץ 6971/11 איתנית מוצרי בניה בע"מ נ' מדינת ישראל (משרד המשפטים, 2013)

Background At the kind invitation of the Arison ESG Center at Reichman University, I visited the University in the last week of November 2025.   I met many academics, business leaders, journalists and students and heard their views on the current state of the Israeli economy and business.  I discussed the profound changes that businesses around the world are currently experiencing and the relevance of these for Israeli business.   The Rise and Fall of ESG The world is experiencing a period of immense turbulence and global disorder.  In addition to political, economic, military and security risks, there are threats from the climate and environment, social fragmentation and polarization, and scientific and technological revolutions. These are creating substantial challenges for business, not least in terms of the growing expectations and regulatory requirements that are being imposed upon it.   The end of the last decade saw companies rushing to adopt corporate social responsibility (CSR), environmental, social and governance (ESG) reporting, and corporate purpose statements. There was a substantial rise in ESG regulation around disclosure and due diligence. But it was then slowly realized that CSR was just about philanthropy and charity, ESG reporting was frequently subjective, inconsistent and incoherent, and corporate statements were no more than straplines, promotion and marketing campaigns.      There followed the inevitable backlash in accusations of ESG greenwashing, purpose washing and woke capitalism.  This has resulted in a bonfire of regulations, especially in the US but also in Europe where the Omnibus package has watered down previous regulations around the Corporate Sustainability Reporting Directive (CSRD), Corporate Sustainability Due Diligence Directive (CSDDD) and Sustainable Finance Disclosure Regulation (SFDR).    The backlash has occurred for good reason.  ESG reports are often lengthy, costly and indigestible, and, most seriously, not business relevant.  They are an add-on to financial reports – not integrated into them.  Put simply ESG and sustainability reporting are cost centres, unrelated to the main task of business - to make money.    Corporate Purpose That is precisely why business is now going through a profound change – the sort of change that is observed every sixty or so years.   There is a growing recognition that the purpose of business is to make money from finding innovative ways of solving major problems – local, national and global problems.  This flips ESG from being a business cost to being a business opportunity of finding innovative way of solving problems that create financial value for firms and their investors.    Business creates value by building trust in its stakeholders, thereby attracting more loyal customers, more engaged employees, supportive suppliers and collaborative communities and societies.  Above all, it establishes a natural partnership between governments that are seeking to solve environmental and social problems and businesses that are looking to profit and create financial value from solving not causing problems for others.  Governments therefore support businesses in internalizing the benefits they confer through licensing, chartering, purchasing from, subsidizing and co-investing with businesses that seek to profit from solving not creating problems for others.    What is required to achieve this is a commitment by businesses, their owners and investors to a purpose of profiting from solving not creating problems.  The focus of business remains on profit and financial value creation but recognizes that profit and financial value derive from solving not creating problems for others.  In other words, the purpose of a business is to produce profitable solutions not problems for people and planet.   Delivering a Corporate Purpose There are three key components to delivering this.  The first is the ownership of the problem- solving purpose of a business.  All the most successful businesses, such as the trillion-dollar companies in the US, the “magnificent seven” – Alphabet, Amazon, Apple etc – were founded, owned and/or led by remarkably ambitious and visionary people who sought to solve major world problems – for example, connecting people around the world with knowledge, consumer goods, computing power and each other.    Second, they recognize that problem solving is a process – a long-term commitment to finding ways of deriving commercial value from solving problems, creating other problems, and solving those problems in turn.   The word profit derives from the Latin proficere/ profectus to advance and progress.   That is precisely where a profit and financial value come from – advancement and progress, not disadvantage and regress.   Third, alongside ownership and long-term commitment to the problem-solving purpose comes its governance. Everyone in an organization from the board to the shop floor needs to be committed to and have a sense of ownership of the corporate purpose.  They should recognize their part in the problem-solving purpose and feel motivated and inspired by it. They should believe it is authentic, reflected in the values, principles and culture of the organization, and in their incentives, remuneration, promotion and recognition.  That requires delegating authority and placing trust in people lower down in the organization who understand and can resolve the real problems the business needs to address.   The Israeli Context This business revolution is particularly relevant to Israel now and in the future.     At the best of times, Israel is a remarkably successful economy in terms of growth, entrepreneurship and innovation.   It has one of the highest number of start-ups per capita of any country in the world.   What is even more remarkable is that even in the worst of times, Israel has remained a successful economy in terms of growth, entrepreneurship and innovation.   Despite the terrible circumstances and conflicts that have prevailed over the last few years, the economy has been strikingly resilient.    At the heart of this has been a common purpose of the pursuit of safety, security, and survival across the public and private sectors.  If, as of course it is be hoped, conflict will now be replaced by a lasting peace then the new common purpose should be around a shared prosperity of individual, social and natural world flourishing.   While there is a fragile peace, Israel is not at peace with itself.  It remains a troubled and divided society between the politically right and left, between orthodox and liberal Jew, Jew and Arab, Israeli and Palestinian, and Israel, Palestine and the rest of the world.   The Purpose of Israeli Business Business has a vital role to play in unifying the country and its neighbours.  It is not just that problem-solving business can benefit from the support that it receives from government and the public, but also that business in turn can promote a government and nation that seeks to create a common purpose of shared prosperity.  It is therefore critical, not only to the success, sustainability and survival of business but also of Israeli society and its democratic system.    As Milton Friedman, the Nobel Prize winning economist said: “only a crisis actual or perceived produces real change.  When that change occurs, the actions that are taken depend on the ideas that are lying around.  It is therefore our basic function to develop alternatives to existing policy, keep them alive and available until the politically impossible becomes the politically inevitable”.  A purpose of profiting from solving not creating problems for others is an idea whose time has come.  If Israeli business can grasp it, then not only will it thrive and prosper but also demonstrate to the world how to do this in the most turbulent of places at the worst of times.   Colin Mayer, Emeritus Professor of Management Studies Said Business School, University of Oxford

במהלך העשור האחרון מתקדם העולם בכיוון רגולטורי נחוש (אם כי קיימת גם אי-אחידות, כפי שבאות לידי ביטוי באופן בולט בארה"ב): קיימות, סביבה ו-ESG כבר אינם נתפסים כטרנד או כתחום הנוגע לחברות ספציפיות הבוחרות לשים דגש על אחריות תאגידית, אלא כתנאי חיוני ומהותי לפעילות כלכלית של חברות בשוק הגלובלי. אך אם מרכז הפעילות של ה- ESG עד כה היה לכאורה בעולם המערבי, ובעיקר באירופה, הרי שההכרזה האחרונה של סין מחודש אוגוסט – על החמרת הדרישות לדיווח סביבתי, החלת תקרות פליטה לתעשיות מפתח החל מ-2027 והצמדת רגולציה לסחר בינלאומי – מייצרת מציאות חדשה לא רק לתעשייה הסינית, אלא גם לתעשיות במדינות רבות בעולם, ובהן ישראל. המהלך הסיני בתחום הפחמן מתפרש על פני עשור אחד בלבד וממחיש מגמה ברורה: הזמן שנותר לחברות להתאים תהליכים ולבנות מערכות ESG ובקרה סביבתית, מתקצר במהירות. כל שנה של דחייה עלולה לגרום לאובדן יתרונות מסחריים ובקושי אמיתי לשמור על נגישות לשווקים בינלאומיים. שוק הפחמן הסיני שוק הפחמן, שהיה עד כה בסין והושק ב-2021 , התמקד תחילה במגזר ייצור החשמל בלבד – הענף המזהם ביותר במדינה, ובספטמבר אשתקד הוכרז כי יורחב לתעשיות הפלדה, הבטון והאלומיניום – תעשיות המהוות כ-60% מפליטות גזי החממה של סין (המהוות כ-18-20% מכלל הפליטות בעולם, ולכן ההשפעה הגלובלית משמעותית). אולם, עד כה פעל השוק במתכונת חלקית : ללא מכסות רף עליון מוחלטות ועם מנגנון המבוסס על יחסיות (פליטות ביחס לתפוקת הייצור), כאשר ההשפעה על היקף הפליטות בפועל נמוכה, לאור ההקצאות הנדיבות שניתנו כיעדי פליטה. עד 2030 השוק צפוי לכסות את כל המגזרים הרלוונטיים ולפעול בתיאום מלא עם שוקי הפחמן האירופי והאסיאתי. כעת סין מבצעת צעד מתודולוגי ומשמעותי: ·       מ-2027 יונהגו תקרות פליטה מוחלטות (absolute caps), בדומה לקיים באירופה. המכסות ייושמו תחילה בתעשיות שבהן קיימת יציבות יחסית של רמות פליטה, כאשר עד 2030 צפוי שייבנה שוק פחמן ארצי או תוקם מערכת סחר פליטות ETS (emissions trading scheme) שיכסו את מרבית הענפים עתירי הפליטות (ייכללו מפעלי הכימיקלים, הפטרוכימיה, הנייר והתעופה), המהווים כשליש מהפליטות העולמיות. ·       מנגנון ההקצאה יכלול שילוב של מכסות בחינם ומכסות בתשלום, על מנת לאזן בין תחרותיות לתמריצי התייעלות. כיום ההקצאות (CEAs) מבוססות על מדדי ייחוס של פליטות שמופחתים לאורך זמן, ולא על מכסות מוחלטות. החברות מקבלות מכסה מסוימת של היתרי פליטה בחינם, ואם הפליטה בפועל חורגת מההקצאה בתקופת הדיווח, עליהן לרכוש הקצאות נוספות מהשוק כדי להשלים את הפער. אם הפליטה נמוכה מהמכסה – ביכולתן למכור את היתרה. ·       הכללים החדשים מחייבים שקיפות מלאה ופרסום נתונים ברמה המתואמת לסטנדרטים מערביים. ·       לצד התמריצים המעודדים השקעה בטכנולוגיות ירוקות, הוגדרו מנגנוני פיקוח, ענישה כלכלית והדרה מהשוק לחברות שלא יעמדו ביעדים. זהו שדרוג רגולטורי המתכתב עם מגמות עולמיות, ובעיקר עם המנגנון האירופי CBAM – שבמסגרתו יוטלו מסי פחמן על יבוא לאיחוד האירופי כבר מ-2026. :ESG מדיווח וולונטרי למחויבות עסקית   במקביל להפעלת שוק הסחר בפחמן, סין תחייב מערכת תקינה חדשה בתחום הדיווח הלא-פיננסי. מה שהחל כהכוונה וולונטרית במסגרת עקרונות ESG יהפוך למחייב עבור חברות ציבוריות, ובשלב שני צפוי להיות מחייב לכל חברה גדולה הפועלת בשוק המקומי: ·       חובה לדווח על פליטות Scope 1 ו- Scope 2  (פליטות ישירות ועקיפות) באופן ישיר ומבוקר. ·       עידוד ומדידה חלקית של   Scope 3  (שרשרת אספקה) – תחום שבו החברות עדיין ניצבות בפני קושי לאיסוף נתונים אך נדרשות ליישם צעדים הדרגתיים. ·       חיבור למסגרות בינלאומיות של דיווח כמו IFRS S2 ו-CDP, וכן הלימה לדרישות CBAM האירופי . ·       חובת שימוש במערכות דאטה ו-IT אחודות לניטור בזמן אמת. חברות סיניות שלא יאמצו את הדרישות לא רק ייענשו בקנסות, אלא גם עלולות להיסגר בפני פעילות בשווקים בינלאומיים – צעד המדגיש את האסטרטגיה הלאומית להפוך קיימות לחלק בלתי נפרד מההרשאה לעסק. מניעים גלובליים והשפעות על הסחר העולמי המהלך הסיני אינו מתקיים בחלל ריק; הוא מושפע משני לחצים מרכזיים: 1.     מנגנון ה-CBAM האירופי : יבוא של פלדה, אלומיניום, מלט ומוצרים עתירי פחמן יחויב החל מ-2026 במס פחמן, כדי להגן על התעשייה המקומית ולשמר את כושר התחרותיות. סין, כיצואנית ענקית לאירופה, חייבת להכין את התעשייה שלה להתמודדות עם הדרישה האירופית. 2.     שמירה על תחרות פנימית: המודל הכלכלי הסיני מתבסס על יצוא ועל יתרון במחירים. אם התעשייה תסבול ממיסוי על פחמן ולא תציג הפחתה של פליטות ודיווח בהתאם לנדרש בעולם המערבי, היא תאבד יתרון בשוק הגלובלי. זאת משום שמפעלים סיניים שלא ייערכו למהלכי רגולציית הפחמן יצטרכו לשלם קנסות על חריגה ממכסות הפחמן המחייבות, או אפילו ייאלצו להקפיא את הייצוא שלהם בשל כך. בהקשר זה, המהלכים החדשים של סין מתוכננים כך שיעודדו 'חדשנות ירוקה' – השקעה במיחזור, מודלים של כלכלה מעגלית, ניהול משאבים, ניהול מים ואנרגיה חכמה, וכן פיתוח טכנולוגיות ללכידת פחמן. ההערכות הן כי עד סוף העשור יעמוד שוק הקרדיטים הסיני בראש העולם מבחינת היקף וערך כלכלי, וישמש מנוע מרכזי להאצת פתרונות קיימות. השפעת המהלך הסיני על התעשייה הישראלית לצעדי סין יהיו השלכות ישירות על הסקטור היצרני והמסחרי בישראל. חברות ישראליות המייצאות לסין או המספקות רכיבים ליצואנים סיניים יידרשו להציג תיעוד פליטות מדויק, להגיש דוחות סביבתיים ולעמוד בעדכוני תקינה שוטפים. עמידה בסטנדרטים גלובליים (כגון EU Taxonomy , GRI ,IFRS S2) ושקיפות מלאה בשרשרת האספקה יהפכו לתנאי סף להשתלבות בשוק. מעבר לכך, גם חברות ישראליות המייבאות מסין יושפעו מהמהלך: היצרנים הסיניים יעמדו ברגולציה מחמירה שתגדיל את השקיפות, אך עשויה לייקר מוצרים ולשנות את מבנה שרשראות האספקה. ייתכן שיוטלו דרישות חדשות לתיעוד סביבתי, ויצרנים שלא יעמדו בסטנדרטים יאבדו יתרון תחרותי. לכן, על חברות ישראליות לחזק את הקשר עם ספקים, לבדוק את עמידתם בדרישות החדשות ולהיערך לסביבת סחר שבה קיימות היא רכיב מרכזי. לצד זאת, חשוב להביא בחשבון אי־אחידות רגולטורית בין מחוזות בסין, אתגר שיקשה במיוחד על חברות קטנות ובינוניות הנושאות בעול הדיווח וההשקעה בתשתיות ניטור. יחד עם זאת ובמקביל לאתגרים, נפתחות גם דלתות חדשות: מעבר מהיר לטכנולוגיות ירוקות יאפשר לחברות ישראליות להוביל ולרכוש עוד נתח שוק, במיוחד בתחומי ניהול אנרגיה ואוטומציה סביבתית. בנוסף, חברות בעלות דירוג ESG גבוה וניהול פליטות מתקדם יוכלו לגייס הון בקלות רבה יותר, להשתלב בשווקים חדשים ולמתג עצמן כחדשניות. בישראל פועלות חברות מגוונות, שיכולות להשתלב עם המגמות בסין: חברת UBQ Materials  שנוסדה בקיבוץ צאלים, פיתחה חומר פלסטי תרמופלסטי מפסולת עירונית, שיכול להשתלב עם השאיפה להגברת הכלכלה המעגלית בסין, והפחתת התלות בחומרי גלם מזהמים; חברת Watergen מפתחת מערכות לייצור מים מאוויר, וסין מתמודדת עם אתגרי מים בחלק מהאזורים ומשוועת לפתרונות של ניהול מים חכם תחת הניהול הסביבתי הרחב; וחברתTaKaDu  מספקת מערכת ניהול רשתות מים וגז מבוססת IoT. כל אחת מהדוגמאות הללו מדגימה איך חדשנות ישראלית יכולה לשרת את הדרישות הסביבתיות והתעשייתיות שמתעוררות בסין - החל מייעול של תהליכי ייצור וניהול אנרגיה, ועד למחזור חומרים וחומרים חדשים בעלי “טביעת רגל פחמנית” נמוכה. ההקשר הישראלי: מה צריך לקרות עכשיו? בישראל, הדיון סביב ESG ודרישות הדיווח עודנו חלקי ואינו מחייב. התעשייה המקומית מתקדמת בין היתר בזכות (או בגלל) דרישות בשווקים חיצוניים, אך חסרה לעיתים רגולציה מקבילה בארץ שתדרבן אחידות. צעדי סין יכולים להוות אזהרה וגם הזדמנות: ·      המשך הפעילות הנשענת על היעדר דיווח או על איסוף נתונים מינימלי מהווה סיכון מסחרי אמיתי – יצרנים מקומיים עלולים למצוא את עצמם מודרים משווקים מרכזיים. ·      לעומת זאת, חברות שיאמצו מערכות ESG מקיפות, לרבות דיווחי Scope 1–3 וניהול נתוני קיימות, יוכלו להפוך חלוצות בהתאמה לתקינה הבינלאומית. ·      ברמת ממשק מדיניות, על המדינה והאיגודים המקצועיים לפעול להנגשה של כלים פיננסיים, לתמריצים לחדשנות סביבתית ולמתן ליווי במעבר לרגולציה גלובלית. מחשבות לסיום חשוב בעיניי לזכור, כי סין היא עדיין מדינה בעלת שלטון טוטליטרי. המהלכים שהיא מבצעת אינם בהכרח בשל דאגה לסביבה ולעולם גרידא, אלא ייתכן ויש כאן מוטיבציות נוספות. רק לאחרונה הם חתמו עם רוסיה על הסכם להקמת צינור גז נוסף ואספקה ארוכת טווח של נפט (Power of Siberia 2) וחידשו חוזים עם האוסטרלים על הסכם לאספקת פחם.   להבדיל מן המדינות המערביות, סין רואה בעצמה ובתעשייתה עוגן אסטרטגי של התחרות העולמית: קובעי המדיניות אינם מונעים מאידיאולוגיה של שוק חופשי, אלא מהבנה שמודלים של כלכלת שירותים אינם מעניקים לסין יתרון על פני ארצות הברית ואירופה. לכן, יש העדפה ברורה לשימור מרכזי ייצור, קידום תעשייה חדשניתוהעצמת שרשרת הערך המקומית‎. רגולציית הפחמן, הסובסידיות הירוקות, הדרישות ל- PCF (Product Carbon Footprint)   והסטנדרטים הטכנולוגיים מהווים נדבך נוסף ביכולת של סין להגן על שווקי המפעלים שלה ולבלום חדירה של מוצרים זרים. ניסיון העבר מראה כי כאשר סין מחליטה להוביל סטנדרט (דוגמת רכבות מהירות, סוללות או אנרגיה מתחדשת), היא ממנפת רגולציה וחסמי תקינה כמנוף עסקי ומדיני. האירועים סביב הכשרת תקני הפחמן והתמחור המחייב, לצד הבשלת טכנולוגיות ה-AI ושרשראות קישור תעשייתיות – משדרים כי סין אינה מעוניינת להתפרק מעמדת היתרון בתעשייה אלא שואפת לעבור לתחרות במגרש יצירתי, דינמי ומדוד-פחמנית‎. למדיניות הסינית יש היגיון רב בראי היתרון היחסי, ומהלכי הפחמן החדשים מהווים איתות לעולם שמי ששולט בשרשרת התעשייתית והפיננסית הירוקה – ישלוט גם במבנה השוק העתידי‎. יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון שמתוקף היותה מדינה בעלת שלטון טוטליטרי, ייתכן ומדובר בהצהרות כלפי חוץ, כמו גם היכולת לבקר ולבחון ביצועים בפועל היא מוגבלת ויכולה להיות מוטה. המקרה הסיני ממחיש היטב כיצד ESG כבר אינו כלי "רך" של מיתוג תאגידי, אלא תנאי מחייב לפעילות העסקית. ההכרזות של סין, המתייחסות לחובות הדיווח של חברות והפיקוח עליהן, וההתאמות לדרישות דיווחי הקיימות של העולם המערבי ובראשו אירופה, הופכים לנורמה חדשה המעגנת מחדש את גבולות המשחק. אמנם ישראל היא מדינה קטנה, ויש הטוענים כי השפעתה על פליטות הפחמן זניחה, אך זו אינה סיבה לא לצעוד יחד עם מדינות העולם – לא רק המערביות, אלא כעת גם סין. עבור חברות ישראליות, זה הזמן להיערך: לא לראות ב-ESG דרישה חיצונית או זמנית, אלא שפה עסקית חדשה שעליה מבוססות שרשראות האספקה הגלובליות. מי שיאחר לאמץ את השפה הזו – יישאר מחוץ לשוק. מי שיקדים יוכל לא רק לשמור על יתרון תחרותי, אלא להוביל חדשנות ולהשתלב בצמיחה הגלובלית של כלכלה ירוקה. דפנה בן יעקב, מנהלת אחריות תאגידית, איגוד התעשייה הקיבוצית

בעולם שבו שפת האימפקט מתמקדת בארגונים ובעסקים הגדולים בשוק, נדחקות החברות הקטנות והבינוניות לצד . המשפט הידוע שלפיו "עם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה", מתייחס בעיקר לתאגידי הענק שערכם מוערך לעיתים יותר מתוצריהן של מדינות שלמות. אמירה זו אמנם נכונה, אולם אינה מתייחסת לקבוצת החברות הקטנות והבינוניות (SMEs), אשר מהוות למעלה מ-90% מהמגזר העסקי   כמעט בכל מדינה. נתון זה מלמד על היכולת המשמעותית של ה-SMEs להשפיע על החברה והסביבה אף יותר מיכולתן של החברות הענקיות. במובן זה, "השלם גדול מסך חלקיו". בשנים האחרונות ניכרת מגמה עולמית הולכת ומתרחבת של הנגשת עקרונות ה-ESG לסקטור העסקים הקטנים והבינוניים. כך למשל, ארגון ה- GRI , תקן הדיווח הבין-לאומי לנושאי קיימות, פרסם מדריך ייעודי המסביר לסקטור זה כיצד ניתן לדווח בהתאם לתקן. גם קוד הקיימות הגרמני , שמשמש מסגרת דיווח וולונטרית להתנהלות תאגידית בתחומי הקיימות, ביצע התאמות עבור סקטור  ה-SMEs. לצד זאת, חוקרים בוחנים את השפעתו של תחום הקיימות על הרווחיות העסקית ועל האימפקט הממשי שחברות יוצרות. אפילו דירקטיבת הדיווח החדשה של האיחוד האירופי  ( CSRD )  כוללת התייחסות לסקטור העסקים הקטנים והבינוניים. אך מה קורה בישראל, והאם יצירת אימפקט רלוונטית גם לחברות שאינן השפעה בינלאומית רחבה? מי הם ה-SMEs בישראל, ולמה הם חשובים?  לשם יצירת תמונת מצב בהירה של סקטור העסקים והחברות הקטנות והבינוניות בישראל, ניתן להסתמך על הדו״ח השנתי לשנת 2018, שפורסם מטעם הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים  ב משרד הכלכלה . מן הדו״ח עולה כי בתחילת שנת 2017 פעלו בישראל כ־560 אלף עסקים, כאשר 99.5% מהם סווגו כעסקים קטנים ובינוניים המעסיקים פחות מ־100 עובדים. התפלגות מספר העסקים בישראל, לפי קבוצות גודל, דומה להתפלגות הממוצעת של העסקים במדינות ה־OECD. עוד נמצא כי עסקים אלה אחראים לכ-54% מן התל"ג במגזר הפרטי בישראל (50% — חברות עד 100 עובדים, 4% — עצמאיים ללא עובדים) בעוד שה-46% הנותרים מיוחסים לחברות הבינוניות-גדולות. עוד נכתב כי העסקים הקטנים והבינוניים מהווים את מקור רוב הגידול במשרות בשנים האחרונות. למעשה, מהדו״ח עולה כי רוב התרומה לכלכלה ולתל"ג המקומי במגזר הפרטי שייכים למגזר הזה, ובהתאם לכך גם השפעתו על החברה והסביבה רחבת היקף. מאפייני הסקטור הקטן והבינוני: בין מבנה, מניע וערכים סקירת מאפייני  הסקטור  מלמדת על כמה מאפיינים משותפים בקרב ה-SMEs: 1. מבנה ארגוני : לרוב בעלי העסק משמשים גם המנהלים הישירים ולכן הערכים, סגנון העבודה והתרבות הארגונית מושפעים מהם במידה רבה. כמו כן, המבנה הארגוני נוטה להיות "שטוח" יותר ופחות היררכי. 2. סביבה עסקית : הסביבה העסקית מאופיינת בתחרותיות גבוהה, במשאבים מצומצמים יחסית לאלו של תאגידים גדולים, ובפחות בירוקרטיה. מצב זה מאפשר גמישות ודינמיות בתהליכים. 3. המניע להקמה : לרוב, החברות הללו מוקמות בעקבות זיהוי אתגר או פער שאינו מטופל במערכות הגדולות. מתוך כך הן שואפות לספק מענה ולתקן את החסר. 4. ערכים ארגוניים : מחקרים רבים מוכיחים זאת , ועדויות של חברות רבות מעידות על כך שתפיסת החברה והסביבה כערך אנושי היא חלק מה-DNA של אותם מנהלים ומקימי חברות בסקטור ה-SMEs. לצד זאת, בקרב עסקים רבים חסרה הבנה ו/או מודעות לערך העסקי הטמון בניהול אחראי. בשל היעדר תהליכי עבודה כאלה, הערך הגלום ביצירת אימפקט חברתי וסביבתי בתוך ליבת העיסוק – מתפספס. ממאפיינים ייחודיים לאימפקט כלכלי, חברתי וסביבתי ניתוח מאפייני הסקטור מלמד על תובנה מרכזית ביותר בתחום האימפקט. בקרב חברות קטנות ובינוניות מתקיימים שני יסודות מהותיים: א. חברות קטנות ובינוניות מהוות פלטפורמת בסיס ליצירת אימפקט במסגרת ליבת העיסוק שלהן :  חברות אלו מנוהלות בצורה דינמית, דבר המאפשר קשב גבוה לסביבה וקיום דיאלוג עם עובדים ובעלי עניין כחלק מהניהול השוטף שלהן, לפעמים אף כתלות בו. נוסף על כך, תפיסת הפעילות של רבות מן החברות מתכתבת עם העיקרון doing well by doing good שעומד בבסיס עולם הערכים שלהן. יצירת מנגנון עסקי המוסיף ממד ערכי לתפיסה המקצועית המניעה אותן, גם כאשר העשייה מתבטאת בשלב הראשוני בפילנתרופיה, עשויה להביא ליצירת אימפקט אמיתי בעל עומק. רצונן של חברות אלו, לפעול לטובת החברה ולראות את הסביבה, קיים מראש ברבות מהן. הפער העיקרי הוא בהיעדר תהליכים סדורים ובעוצמת ההשפעה שניתן להשיג באמצעות חיבור הערכים לליבת העיסוק. השאלה העומדת במרכז היא כיצד ליבת העיסוק יכולה לייצר חדשנות חברתית ואימפקט חברתי מבלי לפגוע ברווחיות או בערך העסקי, ואף נהפוך הוא. ב. המהות של חברות אלו היא יצירת אימפקט :  חברות רבות קמות כמענה לצורך העולה מן השטח. משכך, הרצון והמהות שלהן הם ליצור את השינוי ואת ההשפעה הרלוונטית בתחום העיסוק שלהן. הדבר נכון בכל ענף, אם בתחום הטכנולוגי, בתחום המזון, בשירותים או בבנייה. כל חברה שקמה מביאה עמה בידול וחדשנות, כדי לייצר ערך אחר ללקוח ולהשפיע בצורה חיובית ואפקטיבית יותר על התחום. התשוקה להשפעה קיימת, לצד הרצון לרווח. אילו הרווח היה המניע היחיד, החברה לא בהכרח הייתה מוקמת כגוף חדש אלא נטמעת כחלק ממסגרת קיימת. כאשר מהות ההקמה של החברות הללו היא השפעה טובה יותר ויעילה יותר על החברה והסביבה בה הן פועלות, מתברר כי שפת האימפקט כבר קיימת בעשייה שלהן. לכן, יש לברר מהו האימפקט הנוסף שהחברה יכולה להשיג במונחים חברתיים וסביבתיים, לצד חיבור לערך העסקי שייווצר מכך. לגשר על הפערים: מודעות, ידע ונגישות לתפיסתי, החסר המרכזי המונע מאותן חברות לחבר בין העשייה העסקית לבין האימפקט החברתי והסביבתי הוא היעדר המודעות, הידע והנגישות לשאלות מהו אימפקט . מהו ניהול אחראי השואף לייצר ערך משותף, וכיצד ניתן לשלב עקרונות אלו בעשייה העסקית ואף להפיק מהם ערכים ורווחים עסקיים כחלק מליבת העיסוק של החברות. ולא פחות חשוב מכך, כיצד למדוד את ההשפעה, כדי לדעת ולראות שהעשייה אמיתית. ויתרה מזאת, כדי לייעל, לשפר ולהפוך אותה למנוע צמיחה עסקי וחברתי. דוגמה לכך, היא חברה בתחום מוצרי הפלסטיק, חברה בעלת פריסה ארצית. בשיחות שקיימתי עם בעלי החברה, התברר לי כי אין כוונה לשנות את ליבת הפעילות העסקית, אך בכל נושא התעסוקה המגוונת, סביבת עבודה והתרבות הארגונית המשלבת, נעשית עבודה רחבה ואף נרשמו פרסים. כשניסיתי להבין מדוע קהל הצרכנים כלל אינו מודע לכך, במיוחד מאחר שהבחירה ברכישת מוצרי פלסטיק נעשית בין החברה שלו לבין רשתות ה"סטוק", הוא הסביר שאינו מעוניין להפוך את העשייה החברתית לכלי יחסי־ציבור, וכי הם פועלים כך פשוט משום שזה הדבר הנכון לעשות. כאן מתבטאים חוסר המודעות או היעדר הבנה מעמיקה של הקשר בין רצון הצרכנים לבין הבחירה במותגים ובחברות הפועלים לטובת החברה והסביבה. ואם האהדה למותג מתפספסת, הרי שגם לקוחות מתפספסים. כך נוצר מעגל של "פספוס" ערך משותף, ערך שיכול היה להניב צמיחה הדדית, כלכלית וחברתית. כלים כגון שיווק אותנטי, יצירת ייעוד מותגי והטמעת ערכים ארגוניים המוקרנים גם כלפי חוץ, הם כלים החסרים לעסקים קטנים ובינוניים. דוגמה דומה עולה מעבודה מול רשת גלידריות ארצית, המוגדרת כעסק קטן-בינוני. ברשת מתקיימת עשייה חברתית רבה, פעילות עם נוער, עם חולים, עם קהילות, ללא כל פרסום. גם כאן, הבהיר המנכ"ל כי הם "נותנים בסתר". ניתן לראות כאן DNA מובהק של החלטות שמקבלים מנהלי החברה המשמשים גם כבעליה, שאינן נובעות מערך עסקי, אלא מבוססות על ערכים ועל קוד התנהגות אישי. אולם בהיעדר אסטרטגיה או מסגרת פעילות המחוברת לערכי המותג, ולמסרים חיצוניים, נוצר פספוס של ערך משמעותי. כך גם הערך המשותף הגלום אינו ממומש, והעשייה נותרת בגדר פילנתרופיה שאינה בת קיימא. אימפקט במעשים: המלצות לקידום ניהול אחראי בקרב ה-SMEs בהמשך למסקנות אלו, מוצעות מספר המלצות שיסייעו לחברות קטנות ובינוניות ליישם את עקרונות ה-ESG בעשייה היומיומית: 1. "דיבור בגובה העיניים" : מוצע להמיר את השפה האחראית או האימפקטית בשפה עסקית ובהירה, כדי שהמסרים יהיו מובנים וברורים לכלל העובדים והשותפים. 2. "זה לא הכול או כלום" : לבחור בפעולות קטנות וממוקדות, אשר מייצרות השפעה עסקית וחברתית או סביבתית, שניתן לכמת את מידת ההצלחה לאורך זמן. בניית סט של הצלחות קטנות תאפשר להתרחב עם הזמן.  3. שיתוף פעולה עם תאגידים גדולים : הצעה זו מופנית דווקא לחברות ולתאגידים הגדולים, בבקשה ללמוד ולחבר את הספקים הקטנים והבינוניים, באמצעות העדפה של ספקים המדגימים עשייה אחראית, קיום הדרכות משותפות, למידה הדדית והנגשה של כלים וידע קיימים. סיכום חברות ועסקים קטנים ובינוניים, ה-SMEs, הם מרכיב חשוב ביצירת האימפקט החברתי שאנו מחפשים לייצר. הם בעלי השפעה משמעותית על הכלכלה, על עולם העבודה, ומתוך כך גם על החברה והסביבה שבה אנו חיים. הסביבה העסקית שלהם, האמונות של בעלי העסקים, והמניעים להקמתם, יוצרים קרקע וסביבה אופטימלית ליצירת אימפקט חברתי וחדשני. עסקים אלו אינם רק חשובים למהלך של קידום עולם בר-קיימא, הם חיוניים לו. אימוץ שפת האימפקט סביב סקטור זה, לצד הקניית מודעות אמיתית לערך ולפוטנציאל הצמיחה הגלומה בעבודת האימפקט, יכולים ליצור קפיצת מדרגה משמעותית בחברה שלנו. זו אינה עוד אסטרטגיה "שחשוב שתהיה", אלא גישה ודרך "שחובה לפעול בה". מיכל תמם , יועצת, מרצה ומנהלת פרויקטים וקהילות בתחומי צמיחה וחדשנות עם השפעה חברתית ושיתופי פעולה בין מגזריים.

בריטניה מובילה כללי דיווח חדשים   בזמן שבארצות הברית נושא ה-ESG הפך לפוליטי ומאבד מהפופולריות שלו בעקבות גישתו הביקורתית של ממשל טראמפ כלפי השקעות אחראיות, בריטניה בוחרת בדרך הפוכה לחלוטין. ביולי 2025 בריטניה החליטה לשנות את כללי המשחק. הרשות הבריטית לפיקוח על התנהלות פיננסית (Financial Conduct Authority - FCA) הכריזה על רפורמה שתהפוך את לונדון לעיר הראשונה בעולם שמחייבת חברות לספר את האמת על מה שהן עושות למען הסביבה, לא רק הצהרות יפות והבטחות, אלא נתונים קשיחים ותוכניות בנות ביצוע. במבט ראשון, הכללים החדשים עשויים להיראות כמו עוד רפורמה טכנית בשוק ההון. אך בפועל מדובר בהרבה יותר מזה. בפעם הראשונה מזה שנים, רגולטור מוביל הופך את הדיווח על נושאי אקלים וסביבה מוולונטרי למחייב. בעוד שוול סטריט מסתייגת יותר ויותר מדיווחי ESG לאור הלחץ הפוליטי, בריטניה מכפילה את ההימור שלה על השקעות אחראיות ומחזקת דווקא את הרגולציה בתחום. מעכשיו, חברה שרוצה להיכנס לבורסה בלונדון, תידרש לענות על השאלות הקשות: מה בדיוק נעשה נגד שינויי האקלים? כיצד החברה מתכוננת לעתיד? וכמה כל זה באמת עולה? מבעיה להזדמנות ב־2020, הממשלה הבריטית הבינה שלונדון מאבדת חברות לטובת ניו־יורק ואמסטרדם. לפי דוחות  EY בשנים 2019-2024 חלה ירידה דרמטית בפעילות ההנפקות בלונדון, כאשר 2024 רשמה רק 18 הנפקות, המספר הנמוך ביותר מאז שהחלה EY לעקוב אחר נתונים אלה ב־2010. 88 חברות אף עזבו את הבורסה הלונדונית או העבירו את רישומן הראשי, רבות מהן ציינו נזילות נמוכה והערכות שווי נמוכות בהשוואה לשווקים אחרים. ה- Brexit יצר הזדמנות, אבל גם איום. בריטניה יכלה לבחור: להיצמד לכללי האיחוד האירופי או ליצור משהו חדש. היא בחרה בדרך השלישית — פחות ביורוקרטיה, אבל יותר שקיפות. פחות עמודי נייר — אבל יותר מידע רלוונטי. ואולי דווקא משום שהמרוץ הזה מתחמם ודווקא משום שמרכזים פיננסיים אחרים לא נרדמים, יש כאן הזדמנות ליצור סטנדרט חדש — לא סתם סטנדרט טכני, אלא סטנדרט ערכי. הפער בין מה שחברות אומרות ומה שהן בפועל עושות עומד להצטמצם באופן דרמטי. המטרה היא לגרום לחברות לא רק לדווח, אלא לחשוב לעומק על ההשפעה שלהן. הכללים החדשים הכללים החדשים - שפורסמו רשמית על ידי ה־FCA ב־15 ביולי 2025 ו ייכנסו לתוקף ב־19 בינואר 2026 מציבים דרישות שלא היו קיימות קודם לכן. כל חברה שמזהה סיכונים או הזדמנויות אקלימיות כגורמי סיכון מהותיים חייבת לכלול בתשקיף שלה את המידע הבא: זיהוי הסיכונים האמיתיים -  חברות לא יוכלו יותר להתעלם מהשפעות שינויי האקלים. הן יידרשו לפרט באופן קונקרטי את החשיפה שלהן: אם יש להן מפעלים באזורים הצפויים לסבול מבצורת או שיטפונות, הן יצטרכו לציין זאת במפורש. אם הטכנולוגיה שלהן תלויה בדלקים פוסיליים, הן יצטרכו להסביר כיצד הן מתכוננות לעתיד בלעדיהם. הדרישה כוללת תיאור מפורט של איך סיכונים אקלימיים עלולים להשפיע על שרשרת האספקה, על הביקוש למוצרים, ועל נכסי החברה בטווח הקצר, הבינוני והארוך. תוכניות מעבר אמיתיות - אם יש לחברה תוכנית מעבר למשק דל פחמן, היא תצטרך לפרט: מהו לוח הזמנים המדויק (כולל ציוני דרך ביניים), מה העלויות הצפויות (הן ההשקעה הראשונית והן העלויות השוטפות), איך התוכנית מתיישבת עם האסטרטגיה העסקית הכוללת, ומה יקרה אם התוכנית לא תצליח (כולל תוכניות גיבוי). כל יעד שנקבע צריך להיות ניתן למדידה עם מדדי ביצוע ברורים (KPIs). ממשל תאגידי - הדירקטוריון יצטרך להראות שהוא אכן מטפל בנושאים האלה, ולא רק מאשר דוחות מרשימים. המשמעות היא הצגה מפורטת של הגורמים האחראים בדירקטוריון לנושאי האקלים, הידע והניסיון המקצועי שלהם בתחום, כיצד נושאי האקלים משתלבים בתהליכי קבלת ההחלטות האסטרטגיות, באיזו תדירות הדירקטוריון דן בנושאים אלה, וכיצד מדדי ביצוע הקשורים לאקלים משתלבים בתגמול ההנהלה הבכירה. החברות יצטרכו גם לפרט איך הן מוודאות שלדירקטוריון יש את המומחיות הדרושה, בין אם באמצעות חברי דירקטוריון בעלי רקע רלוונטי או באמצעות יועצים חיצוניים. סוף עידן ה- Greenwashing הרגולציה החדשה של ה־FCA מכוונת להעלים משוק ההון את תופעת ההתיירקות (Greenwashing)  או כפי שמכנים זאת כיום (Climatewashing), לא משום שחברות יפסיקו לנסות, אלא משום שיהיה קשה בהרבה לנוכח העובדה שהמשקיעים ילמדו באמצעות הכללים האמורים לזהות מילים ריקות מתוכן. הכללים יקבעו סטנדרטים חדשים של דיווח  שיוטמעו לאט-לאט בשוק ויקבעו סטנדרט חדש. הכללים החדשים מעניקים למשקיעים כלים משופרים משמעותית: במקום דוחות עבי־כרס מלאי נתונים לא רלוונטיים, משקיעים יקבלו מידע ממוקד על הגורמים שעשויים או עלולים להשפיע על עתיד החברה, מהם הסיכונים האמיתיים, היעדים המדידים והתוכניות הקונקרטיות. זהו מהלך לא רק יעיל יותר אלא גם דמוקרטי יותר. השקיפות ואופן הצגת המידע בצורה סטנדרטית וברורה יאפשרו גם למשקיע הקטן להבין את ההשקעה, להשוות בקלות בין חברות שונות ולקבל החלטות מושכלות יותר — מבלי להזדקק לצוות אנליסטים יקר. לא רק סביבה: הקשר החברתי אחד ההיבטים המעניינים בכללים החדשים הוא שהם אינם מתייחסים רק לנושאים סביבתיים. הכללים משקפים הבנה שאקלים וחברה קשורים זה בזה בקשר בל יינתק. כך לדוגמה, כשחברה מתכננת מעבר לאנרגיות נקיות, היא מחויבת להתחשב גם בהשפעה על העובדים שלה, האם יש צורך בהכשרה מחדש? מה יעלה בגורל העובדים בתעשיות מסורתיות? כיצד המעבר משפיע על קהילות מקומיות התלויות בפעילות העסקית של החברה? האם ההשקעה תבוא בהכרח על חשבון זכויות העובדים? זהו קו חשיבה הדומה למה שמתפתח בישראל סביב הדיון בנושא הצדק האקלימי . השאלה אינה רק כיצד מפחיתים פליטות, אלא כיצד לעשות זאת בצורה הוגנת. כיצד לוודא שהמעבר לכלכלה ירוקה לא יחזק רק את החזקים ולא ישאיר מאחור קהילות מוחלשות או פריפריאליות. בריטניה מובילה גישה שרואה בקיימות סביבתית וצדק חברתי שני צדדים של אותו מטבע. המתח התמידי בין ה-E ל-S, מקבל בכללים האמורים יותר תשומת לב ומכריח את החברות המדווחות לקשור בין הדברים. מדובר בגישה הוליסטית יותר שעשויה אף לעצב תרבות אחרת. האם זה באמת יעבוד? שלוש סיבות לאופטימיות השאלה המרכזית היא האם הכללים החדשים באמת ישנו משהו, או שחברות ימצאו דרכים להתחמק מהם. יש מספר סיבות טובות לאופטימיות. ראשית, הלחץ מגיע מכל הכיוונים ולא רק הרגולטור דורש שקיפות. בשנים האחרונות אנחנו רואים בבריטניה לחץ גובר מצד צרכנים. לפי סקר PwC לשנת 2024 , 85% מהצרכנים חווים בעצמם את ההשפעות המשבשות של שינויי האקלים בחייהם היומיומיים, ו-80% מוכנים לשלם יותר עבור מוצרים ברי-קיימא. יתרה מכך, מחקר של Deloitte מצא שכ-73% מהצרכנים בבריטניה ממחזרים או ״מקמפסטים״ פסולת ביתית. גם מצד עובדים, במיוחד צעירים, יש ביקוש גובר לעבוד בחברות עם ערכים סביבתיים. חברה שתנסה לרמות עלולה להיפגע ציבורית ככל שהתקשורת תמצא לנכון לציין זאת או משקיעים מתוחכמים שיחליטו לפעול בנושא - אירועים שעלולים לגרור עזיבת לקוחות ועובדים. שנית, הטכנולוגיה מאפשרת מעקב טוב יותר מתמיד. כיום קשה יותר להסתיר מידע. נתונים על פליטות, על צריכת אנרגיה, ועל פעילות עסקית זמינים ממקורות רבים: לוויינים, חיישנים, מסדי נתונים ציבוריים ואפילו מדיה חברתית. ארגונים עצמאיים כמו CDP י (Carbon Disclosure Project) אוספים ומפרסמים מידע סביבתי על אלפי חברות ברחבי העולם. מי שינסה להטעות עלול להיחשף במהירות. שלישית, השוק עצמו מתפתח. ככל שיותר חברות ידווחו באופן שקוף, הסטנדרט יעלה את הרף. זה ייצור מעין מרוץ חיובי ומי שיהיה יותר שקוף ואמין יקבל יתרון תחרותי בהשקעות, בגיוס עובדים, ובמוניטין מול לקוחות. החברות המובילות כבר מבינות את זה ומתחרות ביניהן לא רק על ביצועים פיננסיים אלא גם על מצוינות סביבתית וחברתית. מהפכה גלובלית בדרך? הכללים החדשים של ה-FCA הם חלק ממהפכה רחבה יותר. ברחבי העולם, רגולטורים מבינים שהמודל הישן של דיווח פיננסי אינו מספיק יותר. העולם ניצב בפני אתגרים מורכבים החל משינויי אקלים ועד אי-שוויון חברתי, ודרושים כלים חדשים כדי להתמודד איתם. השאלה היא לא האם השינוי יתרחש, אלא כמה מהר ועד כמה הוא יהיה יעיל. כשמסתכלים על זה בהשוואה לשאר העולם, הדברים נראים מעניינים במיוחד. וול סטריט, שבכל זאת עודנו השוק הכי חזק בעולם, מתמודד עם לחץ פוליטי גובר נגד יוזמות ESG. ממשל טראמפ החדש מבקר במפורש השקעות אחראיות ורואה בהן איום על התחרותיות הכלכלית, דבר שגורם לחברות אמריקאיות להיזהר יותר מדיווח מקיף בנושא זה. בריטניה בוחרת בדרך אחרת, היא מהמרת בדיוק על השקיפות הזאת כיתרון תחרותי. במקום להתרחק מדיווחי ESG היא הופכת אותו לחובה ומבטיחה שקיפות מלאה בנושאי הסביבה, אך ללא הביורוקרטיה המכבידה. מנגד, האיחוד האירופי עדיין מדשדש עם רגולציה כבדה ומסובכת, אף שגם המגמות באירופה והכיוון בהחלט ברור. אירופה אומנם החילה כללי דיווח מחמירים ואף ביצעה התאמות קלות בלוחות הזמנים ובהקלות מסוימות, אך לא נסוגה מעקרונותיה — דרישות הדיווח המרכזיות נותרו בעינן. בריטניה אמרה: נעשה את זה חכם יותר: עם פחות נייר, ועם יותר מידע שימושי.   עו״ד מיכל ארלוזורוב. סמנכ"לית בכירה לשעבר באדמה פתרונות לחקלאות, דירקטורית בחברות ציבוריות ומומחית ESG.