בשנים האחרונות הפך שינוי האקלים לאחד הנושאים המרכזיים על שולחנם של ממשלות, בנקים מרכזיים, רגולטורים, דירקטוריונים ומשקיעים מוסדיים. השיח התרחב במהירות, ולעיתים נדמה שכל גוף ציבורי או פיננסי נדרש כיום להציג אסטרטגיית אקלים, יעדי פליטות, מדדי ESG ותוכניות מעבר. על רקע זה, המסמך החדש From Planetary Hazard to Financial Stability: Disentangling Climate Risk and Institutional Responsibility שנכתב על ידי Lisa Sachs וצוות החוקרים של Columbia Center on Sustainable Investment (CCSI), משתלב בשורת פרסומים מהשנים האחרונות המבקשים לבחון מחדש חלק מהנחות היסוד של עולם המימון בר-הקיימה. המחברים אינם נמנים עם מכחישי האקלים או מתנגדי הקיימות; להפך. הם פועלים שנים רבות לקידום השקעות בנות-קיימה ולמימון המעבר האנרגטי. דווקא משום כך, ביקורתם על חלק מהשיח שהתפתח סביב ESG ,Net Zero והתאמת תיקי השקעות ראויה לתשומת לב מיוחדת. המסמך בנוי סביב טענה פשוטה אך משמעותית. אנו נוטים לדבר על "סיכון אקלים" כאילו מדובר בסיכון אחד. החוקרים מדגישים כי בפועל לא מדובר ב"סיכון אקלים" אחד אלא בשלוש שכבות שונות: סיכון פלנטרי, סיכון כלכלי וסיכון פיננסי. במונחי ניהול סיכונים, ניתן לראות זאת כשלוש שכבות של סיכון, המשפיעות זו על זו. הטבעת הראשונה היא הסביבה עצמה - הפגיעה במערכות הטבע וביציבות האקלימית, המתבטאת בהתחממות כדור הארץ, בעליית מפלס הים, באירועי מזג אוויר קיצוניים ובאובדן מגוון ביולוגי. הטבעת השנייה היא המשק - הפגיעה בתשתיות, בייצור, בפריון, בבריאות הציבור ובאיכות החיים. הטבעת השלישית היא המערכת הפיננסית - הפגיעה ביכולת ההחזר של לווים, בערך נכסים, בתיקי השקעות וביציבותם של בנקים, חברות ביטוח ושווקים פיננסיים. ראוי לציין שכל טבעת מחייבת כלים שונים, מוסדות שונים ולעיתים גם אופקי זמן שונים לחלוטין. זוהי הבחנה חשובה מאוד. במשך השנים ראיתי כיצד ניהול סיכונים יעיל מתחיל קודם כל בהגדרה נכונה של הסיכון. כאשר מערבבים בין סוגי סיכונים, מערבבים גם בין תחומי אחריות, גבולות סמכות וכלי פעולה . במובן הזה, המסמך מציף בעיה אמיתית. לעיתים מצפים מהמערכת הפיננסית לפתור בעיות שמקורן במדיניות ציבורית, ולעיתים מטילים על רגולטורים פיננסיים משימות שאינן בתחום אחריותם. גם בישראל עמד עיקרון זה בבסיס הוראת ניהול בנקאי תקין 345 בנושא ניהול סיכוני אקלים, שעליה חתמתי כמפקח על הבנקים. ההוראה לא ביקשה להפוך את הבנקים למשרד להגנת הסביבה, אלא להבטיח שהם יבינו כיצד שינויי אקלים משפיעים על סיכוני האשראי, השוק, הנזילות והתפעול שלהם, וכיצד עליהם לנהל סיכונים אלה באופן מקצועי. ההוראה נשענה על עקרונות ועדת באזל משנת 2022 (BCBS – Basel Committee on Banking Supervision) ועל תפיסת הפיקוח המקובלת בעולם, שלפיה תפקידו של הפיקוח הבנקאי הוא להבטיח את חוסנה ויציבותה של המערכת הבנקאית מול הסיכונים הנובעים משינויי האקלים, ולא לנהל את מדיניות האקלים של המדינה. בנקודה זו, המסמך צודק במידה רבה. תמחור סיכון אינו הפחתת פליטות. ניהול חשיפה אינו מדיניות אקלים. יציבות פיננסית אינה יציבות סביבתית. בנק יכול לנהל היטב את סיכוני האקלים שלו, ועדיין העולם ימשיך להתחמם. חברת ביטוח יכולה לתמחר נכון סיכונים, ועדיין מספר האסונות יגדל. משקיע יכול להקטין חשיפה לענפים מזהמים, ועדיין הפליטות הגלובליות לא יפחתו. אך כאן, לדעתי, גם מתחילה מגבלת המסמך. הוא צודק כאשר הוא מזהיר מפני הרחבת יתר של המנדט הפיננסי, אך עצם שאלת המנדט אינה ממצה את הדיון. ראוי להבחין בין יכולתו של המגזר הפיננסי להשפיע על פעילות כלכלית, בין הלגיטימציה להפעלת השפעה זו ובין מידת האפקטיביות שלה. בנקים ומשקיעים אינם אמורים להחליף ממשלות בקביעת מדיניות אקלים, אך מכאן לא נובע שהחלטותיהם אינן משפיעות בפועל על כיוון התפתחותה של הכלכלה. ההיסטוריה הכלכלית מלמדת שהון אינו רק משקף מציאות; הוא גם יוצר אותה. מערכות פיננסיות עיצבו את מהפכת התעשייה, את שוק הדיור, את עולם התשתיות ואת מהפכת ההייטק. כך, למשל, זמינות האשראי ועלות ההון יכולות לקבוע אם השקעה בתשתית, באנרגיה מתחדשת או בטכנולוגיה חדשה תהיה כדאית – או לא. מי שמחליט היכן יושקעו טריליוני דולרים לאורך עשרות שנים משפיע בפועל על המבנה העתידי של הכלכלה. אחת הנקודות שבהן אני מתקשה לקבל את מסקנות המחברים נוגעת להבחנה שאינה מקבלת במסמך מקום מספק בין בנקים לבין משקיעים מוסדיים. בעוד שבנקים ממוקדים בעיקר בניהול סיכוני אשראי, שוק ונזילות, לצד ניהול ההון, ופועלים במקרים רבים באופקי זמן קצרים ובינוניים, משקיעים מוסדיים מנהלים את חסכונות הציבור לטווחים של עשרות שנים. ההבדל ניכר, למשל, בעולם התשתיות: בנקים מממנים לא פעם את שלבי ההקמה והבנייה ונושאים בסיכונים הכרוכים בהם, בעוד שמשקיעים מוסדיים מתאימים במיוחד להחזקה ארוכת טווח של נכסים לאחר שהחלו לפעול ולהניב תשואה. ההבחנה אינה מוחלטת – לבנקים יש גם חשיפות ארוכות טווח ולמוסדיים גם חשיפות קצרות יותר – אך היא משמעותית. מבחינת המשקיעים המוסדיים, השאלה איננה רק מהו הסיכון בשנה הקרובה או במחזור העסקים הבא, אלא כיצד תיראה הכלכלה בעוד עשרים, שלושים וארבעים שנה. מכאן התפתחה בעולם תפיסת "הבעלים האוניברסלי" (Universal Owner). הרעיון פשוט: קרן פנסיה גדולה אינה מושקעת בחברה אחת, אלא למעשה בחלקים נרחבים של המשק. היא מחזיקה מניות, אג"ח, תשתיות ונדל"ן במגוון רחב של ענפים ומדינות. לכן, היא אינה יכולה להתעניין רק בביצועיה של חברה מסוימת. אם שינויי האקלים, הידרדרות סביבתית, שחיקה חברתית או חולשה מוסדית יפגעו בצמיחה, בפריון וביציבות הכלכלית, ייפגע גם תיק ההשקעות הכולל שלה. אך הקשר פועל גם בכיוון ההפוך. באמצעות הקצאת הון, תנאי המימון, מימוש זכויות הצבעה ודיאלוג עם החברות שבהן הם משקיעים, משקיעים מוסדיים יכולים להשפיע על החלטות עסקיות ועל כיוון ההשקעות במשק. אין בכוחו של משקיע יחיד לפתור סיכון מערכתי כמו שינוי האקלים, אך להחלטות המצטברות של מנהלי הון גדולים עשויה להיות השפעה ממשית על האופן שבו הכלכלה מתפתחת. מנקודת מבט זו, כאשר סוגיות אקלים וקיימות עשויות להשפיע באופן מהותי על הסיכון והתשואה לאורך זמן, ההתייחסות אליהן אינה סותרת את חובת הנאמנות של המשקיע המוסדי; היא חלק ממימושה. משקיע המתעלם מסיכון סביבתי מהותי רק משום שהשפעתו צפויה להתממש בטווח הארוך אינו בהכרח מגן על החוסך, ולעיתים הוא עלול דווקא להתעלם מסיכון לתשואתו העתידית. גישה זו נתמכת גם בדוח Fiduciary Duty in the 21st Century – Final Report של ה-PRI וה-UNEP FI משנת 2019, שלפיו חובת הנאמנות של משקיעים מחייבת להביא בחשבון גורמי ESG מהותיים בתהליכי הניתוח וקבלת החלטות ההשקעה, בהתאם לאופק ההשקעה. העיקרון איננו העדפת מטרות סביבתיות על פני תשואה, אלא בחינת מכלול הגורמים המהותיים לסיכון ולתשואה לאורך זמן. זו איננה קריאה להקרבת תשואה לטובת אידיאולוגיה, אלא להבנה רחבה יותר של סיכון ושל ערך. מנגד, חשוב להכיר גם בחולשה של חלק מהשיח שהתפתח בעולם ה-ESG. לעיתים נוצר הרושם שדי בכתיבת דוחות, בפרסום יעדים או ב"יישור" (Alignment) של תיק השקעות לנתיב פליטות מסוים כדי לפתור את הבעיה. כאן הביקורת של מחברי המסמך מוצדקת. בעשור האחרון צמחה תעשייה עצומה של דיווחים, דירוגים, מתודולוגיות ומדדים. חלקם תורמים לשקיפות ולניהול טוב יותר, אך עצם ההצהרה על יעדי קיימות או התאמת מדיניות ההשקעה אליהם אינה מבטיחה שינוי בפועל. מחקר שפורסם ב-Journal of Business Ethics ובחן קרנות סביבתיות בארצות הברית מצא כי לאחר שהצהירו על מחויבות לקיימות, הן לא הפחיתו את טביעת הפחמן שלהן ביחס לקרנות מקבילות. זהו פער חשוב בין הצהרה, מדידה ותוצאה שממחיש מדוע המבחן האמיתי צריך להיות בביצועים ובהשפעה, ולא רק במדיניות המוצהרת. האתגר האמיתי איננו לייצר עוד דוח, אלא לתרגם מדיניות, מדידה וניהול סיכונים להחלטות בעולם הממשי. בין היתר, נדרש ליצור את התנאים שיאפשרו ליותר הון להגיע לפרויקטים של אנרגיה מתחדשת, התייעלות אנרגטית, תשתיות מים, הגנה מפני הצפות, חקלאות מתקדמת ופתרונות טכנולוגיים שיחזקו את חוסנה של הכלכלה ויפחיתו את הסיכון הפלנטרי. כאן, לדעתי, המסמך מחמיץ נקודה מרכזית נוספת. הוא עוסק רבות בחלוקת אחריות בין הגורמים, אך פחות בתיאום ביניהם. הרי איש אינו יכול להתמודד עם האתגר לבדו. ממשלות זקוקות להון פרטי, משקיעים זקוקים לוודאות רגולטורית, בנקים אינם יכולים לממן מעבר אנרגטי ללא מדיניות ציבורית, וחברות ביטוח אינן יכולות לשאת לבדן בנזקי האקלים. הצורך, אם כן, אינו בטשטוש גבולות האחריות אלא ביצירת מסגרת המחברת בין השחקנים השונים. האחריות להובלתה מוטלת בראש ובראשונה על הממשלה: לקבוע מדיניות ויעדים ארוכי טווח, ליצור ודאות רגולטורית, לעצב תמריצים ולהשקיע בתשתיות ובמקומות שבהם השוק לבדו אינו יכול לשאת את הסיכון. בתוך מסגרת זו, הרגולטורים מבטיחים יציבות וכללי משחק, הבנקים מנהלים סיכונים ומעמידים אשראי, המשקיעים המוסדיים מקצים הון לטווח ארוך, והחברות משקיעות ומפתחות פתרונות. זו בעיניי משמעותה של מנהיגות בהקשר הזה: לא לעשות את עבודתם של כל השחקנים, אלא ליצור את התנאים שיאפשרו להם לפעול יחד בכיוון משותף. בסופו של דבר, המסמך של המרכז באוניברסיטת קולומביה הוא מסמך חשוב משום שהוא מזכיר לנו אמת יסודית שלפיה לא כל בעיה יכולה להיפתר באמצעות המערכת הפיננסית. אולם אסור לקרוא אותו כהיתר לצמצום אחריות או להתכנסות של כל גוף בתוך גבולות המנדט הצרים שלו. ניהול סיכונים הוא תנאי הכרחי. הוא אינו תנאי מספיק. אם נרצה להבטיח כלכלה יציבה, חברה משגשגת וסביבה בת-קיימה לדורות הבאים, נידרש לא רק לחלוקת אחריות נכונה, אלא גם ליכולת לחבר בין תחומי האחריות ולפעול מתוך ראייה ארוכת טווח. בסופו של דבר, שינויי האקלים אינם רק אתגר סביבתי, כלכלי או פיננסי; הם מבחן ליכולתם של מוסדות לפעול יחד למען עתיד משותף. יאיר אבידן, יו"ר הועדה המייעצת, מרכז אריסון ל-ESG, אוניברסיטת רייכמן; לשעבר, המפקח על הבנקים

באוגוסט 2025 פקד את ישראל גל חום ארוך וחריג. במהלך האירוע נשברו שיאי טמפרטורה ברחבי הארץ: בגלגל נמדדה טמפרטורת מקסימום של 49.7 מעלות ובסדום נקבע שיא ארצי חדש של טמפרטורת מינימום – 37.1 מעלות. כלומר, גם בשעות הלילה הטמפרטורה לא ירדה מתחת ל-37 מעלות. הדיון הציבורי בהיערכות למשבר האקלים מתמקד בדרך כלל במשק האנרגיה, במערכות המים, בחקלאות ובתשתיות הלאומיות. הרבה פחות תשומת לב ניתנת לשאלה מה קורה לעובדים עצמם: האם הם יכולים לבצע את עבודתם בבטחה כאשר הטמפרטורות עולות? אילו אמצעי הגנה מספקים להם המעסיקים? האם קיימים נהלים ברורים ליום שבו מערכת המיזוג קורסת או כאשר עומס החום מגיע לרמה מסוכנת? כבר היום, אחד מכל שישה עובדים דיווח שסביבת העבודה שלו מושפעת ממשבר האקלים כדי להבין כיצד עובדים ומנהלים בישראל תופסים את הסיכון, בחודש אפריל 2025 ערכנו בפורום ארלוזורוב, בשיתוף מרכז מאקרו, סקר בקרב 705 משיבים. יש לציין כי המדגם אינו מקרי והסקר בוצע באמצעות פאנל אינטרנטי. עם זאת, המשיבים משתייכים לענפי כלכלה שונים ולדרגות ניהול מגוונות. אף שבענפי כלכלה רבים בישראל, כמו שירות לקוחות והייטק, העבודה מתבצעת במשרדים ממוזגים החסינים לגלי חום, מצאנו שאחד מכל שישה משיבים לסקר השיב בחיוב על השאלה "האם בשנים האחרונות משבר האקלים השפיע במידה רבה על סביבת העבודה שלך?". מאחורי הנתון מסתתר הבדל בין איך שמנהלים תופסים את השפעת משבר האקלים על מקום העבודה לבין האופן שבו תופסים אותה עובדים שאינם מנהלים - 25% מהמנהלים העידו שהם מרגישים את ההשפעה, לעומת 14% מהעובדים שאינם מנהלים. ייתכן שמנהלים חשופים יותר למידע הנוגע לפעילות העסק, לתקלות ולצורך בהתאמות; ייתכן גם שעובדים חווים את השינוי, אך לא תמיד מקשרים בין תנאי העבודה לבין משבר האקלים. כך או כך, כאשר כמעט שישית מהמשיבים מדווחים על השפעה של משבר האקלים שמורגשת כבר היום במסגרת עבודתם, קשה עוד להתעלם מהבעיה. לא כל העובדים מושפעים באותה צורה השפעת משבר האקלים משתנה מאוד בין ענפי הכלכלה. בעוד שעובד במשרד ממוזג עשוי לחוש את גל החום בעיקר בדרך לעבודה, נהגת אוטובוס, עובד בניין, מלצרית או מאבטח יכולים להיות חשופים אליו במשך חלק ניכר מהמשמרת. אפשר לראות את התופעה הזו גם בנתונים שבאיור 1: 66% מהמשיבים בענפי האירוח, ההסעדה, הבידור והפנאי, ו-65% מהמשיבים בענף התחבורה הסכימו עם ההיגד כי משבר האקלים משפיע על סביבת עבודתם כבר היום. ממצא זה מלמד שהשפעתם של גלי החום אינה מוגבלת לענפים המזוהים באופן מיידי עם עבודה בשטח פתוח, כמו חקלאות ובנייה, אלא מורגשת גם במגוון רחב יותר של ענפי תעסוקה. למשל, למרות שמלצרים לא נמצאים בהכרח כל היום תחת השמש, במהלך משמרת הם עשויים לעבור פעמים רבות בין המטבח החם, אזור הישיבה החיצוני, מחסן ופינת פינוי האשפה. נהגי משאיות ואוטובוסים נמצאים במשך שעות בתוך כלי רכב, חשופים לקרינת שמש ישירה דרך חלונות הרכבים ותלויים בתקינות המזגן. עובדי תחזוקה, שליחים, מאבטחים ועובדי ניקיון עוברים גם הם בין חללים ממוזגים למרחבים פתוחים וחמים. איור 1: מידת ההסכמה של הנשאלים עם ההיגד: ״במהלך השנים האחרונות משבר האקלים השפיע במידה רבה על סביבת העבודה במקום העבודה העיקרי שלי״ שניים מכל חמישה עובדים דיווחו כי הם חשופים לחום במסגרת עבודתם בחנו גם את מידת החשיפה הישירה לחום כפי שמתואר באיור 2. לפי הסקר, 39% מהמשיבים, כמעט שניים מכל חמישה, חשופים לחום במסגרת עבודתם. ההגדרה כוללת עובדים שדיווחו שהם חשופים לחום מעל לשעתיים ביום במסגרת עבודתם, בתוך או מחוץ למבנה. בכמה ענפים שיעור החשיפה היה גבוה במיוחד: בענף התחבורה והשירותים המסחריים דיווחו 71% מהמשיבים על חשיפה לחום במסגרת העבודה, ובענפי התעשייה, הכרייה והחציבה השיעור עומד על 63%. המחקר מראה שבניגוד למה שנהוג לחשוב, חשיפה לחום אינה תופעה שולית המוגבלת למספר קטן של מקצועות. איור 2: שיעור העובדים החשופים לחום במסגרת עבודתם, בחלוקה לענפים המעסיקים פועלים – אבל רק רצון טוב זה לא מספיק תמונה נוספת העולה מהסקר מראה שהמעסיקים לא אדישים למצב וכ-59% מכלל העובדים דיווחו כי במקום עבודתם ננקטו צעדים להתמודדות עם סיכונים הנגרמים ממזג אוויר קיצוני. בקרב קבוצת העובדים החשופים לחום השיעור היה גבוה אף יותר והגיע ל-68%, לעומת 53% בקרב עובדים שאינם חשופים לחום. אפשר לראות בכך סימן חיובי: ככל שהחשיפה מוחשית יותר, כך גדלה הנטייה של מקום העבודה לפעול. אולם הנתונים המשלימים חשובים לא פחות, כאשר 41% מכלל העובדים אמרו שלא ננקטו צעדים, וגם בקרב העובדים החשופים לחום כמעט שליש לא דיווחו על פעולה מצד המעסיק. איור 3: התפלגות תשובות הנשאלים לשאלה "מבין האמצעים הבאים, מה מסופק לך על ידי מקום העבודה שלך על מנת להתמודד עם עומס חום?" (שאלת רב-ברירה) כדי להבין מה כוללת אותה התמודדות, שאלנו את קבוצת העובדים החשופים לחום אילו אמצעי הגנה מסופקים להם. 71% דיווחו שהם מקבלים מים קרים. 44% דיווחו על מאווררים או מזגנים ניידים, 39% על חלל ממוזג שבו אפשר להתקרר בזמן ההפסקות ורק 36% דיווחו על הצללה באזור העבודה. מצד אחד אפשר לקרוא את הנתונים האלו כהישג, עובדים רבים החשופים לחום במסגרת עבודתם מקבלים אמצעי הגנה מגוונים מפני החום. אולם הנתונים המשלימים צריכים לעורר דאגה: ישנם עובדים רבים שלא דיווחו אפילו על אספקת מים קרים ויותר ממחצית לא דיווחו על מאוורר או מזגן נייד. הפערים האלה ניכרים גם במרחב הציבורי. אם ניקח לדוגמא את ענף השמירה והאבטחה, אפשר לראות מאבטחים המבצעים תפקיד דומה מחוץ למבנים ממוזגים, כמו קניונים ותחנות רכבת, אך בתנאי עבודה שונים,, כאשר במקום אחד מוצב ליד העובד מצנן גדול, ובמקום אחר העובד נשאר חשוף לחום ללא אמצעי מקביל. ההבדל אינו נובע בהכרח מרמת הסיכון, אלא משיקול דעת של מקום העבודה ומהחלטות שונות של מנהלים ומעסיקים. הפער שבין נקיטת פעולה לבין אפקטיביות השאלה החשובה היא לא אם ננקטו צעדים, אלא אם העובדים מרגישים שהם אכן מוגנים ביומיום מפני השפעות משבר האקלים. מתוך קבוצת העובדים שדיווחו כי ננקטו צעדים במקום עבודתם להתמודדות עם משבר האקלים, רק 54% מהמשיבים העידו שהפעולות שיפרו את רמת הבטיחות והבריאות. הפער בולט במיוחד בקרב העובדים החשופים לחום: אף ש-68% מהם דיווחו כי המעסיק נקט צעדים, רק 46% סברו שהצעדים אכן שיפרו את רמת הבטיחות והבריאות. זהו אחד הממצאים החשובים במחקר. דווקא העובדים שנמצאים קרוב יותר לסיכון ושעבורם ננקטים יותר צעדים, פחות משוכנעים שהצעדים אפקטיביים. כשניסינו לענות על השאלה מהיכן נובע הפער הזה הבנו שאחת הסיבות האפשריות היא שהפעולות נעשות באופן נקודתי בלבד ולא כחלק מתכנית עבודה מסודרת. הסקר תומך בהסבר הזה: רק 24% מהעובדים העידו שקיימים במקום עבודתם מדיניות ונהלים ברורים להתמודדות עם גלי חום. כלומר רמת האפקטיביות של הצעדים מוטלת בספק. הפתרון – כינוס שולחן עגול של מעסיקים, המדינה וארגוני העובדים כדי שנוכל לעבור את הקיצים הבאים בבטחה, עלינו לתת מענה ברור לשאלות מעשיות: מי אחראי לעקוב אחר עומסי החום? באילו תנאים יש לשנות את שגרת העבודה? מתי נדרשות הפסקות נוספות? אילו אמצעי קירור חייבים לעמוד לרשות העובדים? וכיצד מבטיחים שעובדים יוכלו לדווח על חולשה או לבקש הפסקה בלי לחשוש מפגיעה במעמדם? כדי לגבש תשובות אפקטיביות נדרש לכנס שולחן עגול בהשתתפות ארגוני המעסיקים, הרגולטור וארגוני העובדים המכירים בצורה הטובה ביותר את הצרכים בשטח. יחד, עליהם לנסח נהלים ברורים, מוסכמים וישימים, כמו תוכניות פעולה לימים עם עומסי חום, הסכמה על חובת אספקת אמצעי הגנה מפני עומסי חום, והדרכת עובדים ומנהלים להתמודדות עם מצבי חירום. כך נדאג שההתמודדות עם האתגרים שמשבר האקלים מציב לסביבת העבודה תהיה אחריות משותפת ומוסדרת, ולא משימה שמוטלת לבדה רק על המנהלים בשטח. את המחקר המלא ניתן למצוא באתר האינטרנט של פורום ארלוזורוב בלינק הזה. __________________________________________________________________________________ יובל שליסל - חוקר, מחלקת המחקר של פורום ארלוזורוב

דוח פערי ההסתגלות של תוכנית הסביבה של האו״ם (UNEP) לשנת 2025 מעריך כי צורכי המימון של מדינות מתפתחות להסתגלות לשינוי האקלים יגיעו עד שנת 2035 לסכום שבין 310 ל־365 מיליארד דולר בשנה, בעוד שהיקף המימון הציבורי הבינלאומי להסתגלות עמד בשנת 2023 על 26 מיליארד דולר בלבד. הפער העצום הזה מציב אתגר לא רק בגיוס משאבים, אלא גם, ואולי בעיקר, בהקצאתם. כאשר התקציב מוגבל והצרכים גדולים כל כך, השאלה אילו אמצעי הסתגלות מצדיקים השקעה ואילו אינם מצדיקים אותה נעשית מכרעת. ובכל זאת, בעבודתנו בתחום נוכחנו כי ברשויות מקומיות, במשרדי ממשלה ובמגזר העסקי מתקבלות כיום החלטות רבות על השקעות בהסתגלות ללא ניתוח כלכלי שיטתי. מהמתודולוגיה אל הכלי השיטה המקובלת להשוואה בין חלופות השקעה ציבוריות היא ניתוח עלות־תועלת (Cost-Benefit Analysis), שבמסגרתו מכמתים את כלל העלויות והתועלות של כל אמצעי לאורך חייו, מהוונים אותן לערך נוכחי ומשווים ביניהן. בישראל הצורך בניתוח מסוג זה מצוי בהליכי עיגון במדיניות: הצעת חוק האקלים, שעברה בקריאה ראשונה בכנסת בשנת 2024 אך חקיקתה טרם הושלמה, כוללת דרישה מגופים ממשלתיים ומרשויות מקומיות לשלב ניתוח עלות־תועלת בהכנת תוכניות ההיערכות שלהם. אלא שבסקירת הספרות הבינלאומית לא נמצא מהלך לאומי מקיף המאחד את הגישות המתודולוגיות הקיימות לכדי מסגרת עקבית וישימה. על רקע זה פותחה בשנים האחרונות, בהובלת המשרד להגנת הסביבה ובליווי משרד האוצר, משרד ראש הממשלה ובנק ישראל, מתודולוגיה לאומית לניתוח עלות־תועלת של מהלכי הסתגלות. את המהלך הובילו פרופ׳ ניר בקר וד״ר עשהאל גרינפלד, ואנו היינו חלק מצוות הפיתוח והיישום. לצורך בחינת ישימותה של המתודולוגיה נותחו 20 צעדי הסתגלות ממגוון תחומים: איי חום עירוניים, אנרגיה, חקלאות, משק המים, שריפות ותשתיות. חלק מממצאי הניתוחים פורסמו לאחרונה בכתב העת אקולוגיה וסביבה, והתמונה העולה מהם ברורה: כ־75% מהצעדים שנבחנו הציגו כדאיות כלכלית מובהקת, כלומר, יחס תועלת לעלות גבוה מאחד, כך שכל שקל שמושקע מניב לחברה יותר משקל של תועלת. עוד נמצא כי התועלת הבריאותית הייתה המרכיב הדומיננטי במרבית הניתוחים והיוותה בין 60% ל־85% מסך התועלת. כמו כן, בלטו ביעילותם צעדי ״ללא חרטה״, ובהם פתרונות מבוססי טבע ומערכות התרעה מוקדמת, שהציגו תשואות גבוהות במיוחד בהשוואה לפתרונות הנדסיים כבדים. עם זאת, התהליך חשף גם את המחיר. כל ניתוח כזה מחייב איתור ספרות אקדמית רלוונטית, חילוץ פרמטרים כמותיים מתוכה, התאמתם להקשר המקומי ובניית מודל כלכלי שקוף שניתן לבחון ולבקר. העבודה על ניתוח בודד נמשכת שבועות עד חודשים, והידע הנדרש לשם כך מצוי בידי מעטים. אם ניתוח עלות־תועלת אכן יהפוך לתנאי סף לתקצוב פרויקטים ציבוריים, כפי שהמלצנו במאמר, הביקוש לניתוחים מסוג זה צפוי לעלות. לנוכח משך העבודה הארוך ומיעוט העוסקים בתחום, עלול להיווצר פער ניכר בין הצורך בניתוחים ובין היכולת לבצעם. פער זה הוא צוואר הבקבוק שביקשנו לתת לו מענה. הרציונל הכלכלי של ההסתגלות ההיגיון הכלכלי של ההסתגלות פשוט לניסוח אך מורכב ליישום. השקעה בהסתגלות מפחיתה את הנזק הצפוי משינוי האקלים, אך התועלת השולית הולכת ופוחתת – כלומר, כל שקל נוסף שמושקע מניב תועלת קטנה יותר מקודמו – ולהסתגלות יש גם גבול, הנובע ממגבלות טכנולוגיות ואחרות. המטרה היא לאתר את האיזון המיטבי בין עלות פעולות ההסתגלות ובין עלות נזקי האקלים שהן מונעות. איתור נקודת האיזון הזו מחייב כימות: כמה שווה הפחתת הטמפרטורה ברחוב ב־3 מעלות ביום שרב? כמה מקרי תמותה נמנעים בזכות הצללה עירונית, וכיצד מתרגמים זאת לערך כלכלי? מחקרם רחב ההיקף של גספריני ועמיתיו, שפורסם בכתב העת Lancet ובחן נתוני תמותה מ־384 ערים, הראה כי החום גובה מחיר בריאותי ניכר, מחיר שניתן וראוי לכמת. ללא נתונים כמותיים כאלה, הדיון הציבורי נותר ברמת הסיסמה. כלי בינה מלאכותית לניתוח עלות־תועלת על בסיס המתודולוגיה הזו ומתוך הניסיון המצטבר ב־20 הניתוחים, פיתחנו בשנה האחרונה כלי המבוסס על מודל שפה גדול (LLM) בשילוב מאגר ידע אקדמי אצור. חשוב להדגיש: הכלי אינו מבוסס על הפניית שאלה חופשית למודל השפה וקבלת תשובה ממנו. הוא בנוי על גישת Retrieval-Augmented Generation (RAG), שבה מתבצע חיפוש וקטורי. בחיפוש מסוג זה המערכת מאתרת מידע לפי דמיון במשמעות, גם כאשר הוא מנוסח במילים אחרות. החיפוש נעשה במאגר סגור של מאמרים שפיטים ודוחות רשמיים שנבחרו ונבדקו מראש, ומתוכם מחולצים הפרמטרים הנדרשים לניתוח. מודל השפה משמש כשכבת ממשק והרכבה, ואילו התוכן הכמותי מגיע מהספרות עצמה, והמבנה האנליטי מן המתודולוגיה. תהליך העבודה כולל ארבעה שלבים. בשלב הראשון המשתמש מתאר את הבעיה בשפה חופשית, למשל את הצורך בהתמודדות עם עומס חום עירוני בתל אביב. הכלי מאתר בספרות אמצעי הסתגלות רלוונטיים, ולכל אמצעי מציג תיאור, קטגוריות תועלת ומקורות מדויקים. בשלב השני המשתמש בוחר מבין האמצעים שאותרו את אלה שברצונו לבחון לעומק. בשלב השלישי הכלי מציג במפורש אילו פרמטרים אותרו בספרות ואילו נתונים חסרים לו. כאן נדרשת התערבות המשתמש, שעליו להשלים נתונים מקומיים, כגון פרטים על האוכלוסייה המקומית, תקציב, עלויות, ככל שהן ידועות, ומאפייני אקלים מקומיים. בכך הוא מסייע לדייק את ההנחות העומדות בבסיס הניתוח. השלב הרביעי הוא הפקת התוצר: קובץ אקסל דינמי שבו כל תא הוא נוסחה חיה, עם גיליונות נפרדים לעלויות, לתועלות, להנחות ולניתוחי רגישות, לצד חישובי ערך נוכחי נקי (NPV - Net Present Value) ויחס תועלת לעלות (BCR - Benefit-Cost Ratio). עיקרון היסוד של הארכיטקטורה הוא עקיבות. כל ערך במודל מלווה בהפניה מלאה למקור: שמות המחברים, שנת הפרסום והמיקום המדויק במאמר שממנו נלקח. כמו כן, כל הנחה ניתנת לשינוי, כך שכלל התוצאות מתעדכנות מיידית. דוגמה: עומס חום עירוני בתל אביב במסגרת הרצת הדגמה שערכנו בכנס הראשון של הפורום הישראלי לכלכלת סביבה ביצענו ניתוח של עומס חום בתל אביב. הכלי איתר בספרות ארבעה אמצעי הסתגלות אפשריים, ובהם נטיעת עצי רחוב ותשתית ירוקה, גגות בעלי החזר קרינה גבוה, ריצוף מדרכות מחזיר קרינה ותשתיות הצללה והרוויה במרחב הציבורי. לצורך ההשוואה נבחנו לעומק שני אמצעים: נטיעת עצי רחוב והחלפת חומרי גגות. שניהם נמצאו כדאיים כלכלית, אך יחס התועלת לעלות של נטיעת עצים היה גבוה במידה ניכרת מזה של החלפת חומרי הגגות, בעיקר בזכות מגוון רחב של תועלות נלוות המתועדות בספרות: תמותה נמנעת מחום, חיסכון באנרגיה לקירור, קיבוע פחמן, שיפור איכות האוויר, הפחתת נגר עילי ועלייה בערך הנדל"ן ברחובות מוצלים. יחסי תועלת לעלות דומים התקבלו גם בניתוחים שנערכו במסגרת המתודולוגיה הלאומית עבור תל אביב: כ־4 לנטיעת שדרת עצים לעומת כ־1.9 לגגות ירוקים. ממצא כזה, כשהוא מגובה במקורות ובמודל שקוף, יכול לשמש בסיס ממשי לדיון תקציבי ברשות מקומית. הוא גם עולה בקנה אחד עם ממצאי המתודולוגיה הלאומית, שהראו רגישות גבוהה של התוצאות לתנאים המקומיים, ומכאן החשיבות המכרעת של כיול הפרמטרים בכל יישום מחדש. הקשר לעולם ה־ESG לכאורה מדובר בכלי לרשויות ולממשלות, אך הקשר למגזר העסקי ולעולם ה־ESG ישיר. רגולציית הגילוי המתגבשת בעולם, ובראשה תקן האקלים הבינלאומי (IFRS S2), דורשת מחברות לזהות סיכונים אקלימיים פיזיים, להעריך את השפעתם הכספית ולתאר את היערכותן אליהם, ובאירופה הדרישה מגיעה עד כדי כימות כספי של היקף הנכסים החשופים לסיכון פיזי ושל חלקם המטופל באמצעי הסתגלות. חברות תשתית, נדל"ן, אנרגיה וביטוח, וכן המוסדות הפיננסיים המממנים אותן, נדרשות בפועל להתמודד עם אותה שאלה הניצבת בפני הרשויות: אילו השקעות בחוסן אקלימי כדאיות, באיזה היקף ובאיזה סדר עדיפויות. כאן חשובה הבחנה שעלתה גם בעבודתנו עבור המשרד להגנת הסביבה: התועלות של אמצעי הסתגלות מתחלקות בין תועלת פרטית, המתגלגלת אל החברה המשקיעה, כגון חיסכון באנרגיה או עלייה בערך הנכסים, ובין תועלת ציבורית, כגון תמותה נמנעת, שיפור איכות האוויר והפחתת נגר עירוני, שממנה נהנית החברה בכללותה. כאשר חלק ניכר מהתועלת הוא ציבורי, חברה פרטית תשקיע פחות מן הרצוי מבחינה חברתית. כאן טמון לדעתנו פוטנציאל שטרם מומש: ניתוח שקוף המפריד בין שני סוגי התועלת יכול לשמש בסיס לפיתוח תמריצים בידי קובעי המדיניות, ממענקים והקלות תכנוניות ועד מימון משולב, וכך לרתום את המגזר הפרטי להשקעות שכדאיותן החברתית מוכחת. מנגנונים כאלה אינם קיימים כיום באופן שיטתי, אך ככל שניתוח כלכלי מבוסס ומהיר יהפוך לנגיש יותר, כך יתקצר המרחק בינם ובין המציאות. מה הכלי אינו עושה חשוב לומר בבירור במה הכלי אינו עוסק. הוא אינו מחליף שיקול דעת מקצועי ואינו מייתר את הכלכלן או המתכנן. הוא מקצר במידה ניכרת את הדרך אל טיוטה ראשונה מבוססת ומתועדת, אך התוצר נועד לעבור ביקורת אנושית, ושלב שלם בתהליך מוקדש לבחינת הנתונים וההנחות בידי המשתמש. הבחירה בין חלופות וההתאמה לתנאים התכנוניים והחברתיים המקומיים נותרות בידי אדם. הבינה המלאכותית מצמצמת את חסמי הזמן והעלות; היא אינה חותמת על הניתוח. סיכום הניסיון שצברנו מלמד שהחסם המרכזי בקבלת החלטות בתחום ההסתגלות אינו מחסור ברצון טוב, אלא מחסור ביכולת אנליטית זמינה. המתודולוגיה הלאומית הראתה כי ניתוח עלות־תועלת של הסתגלות הוא ישים ובעל ערך; הבינה המלאכותית יכולה להפוך אותו גם לזמין. אם ניתוח שנמשך כיום שבועות יוכל להתבצע בתוך ימים ובעלות הנמוכה בסדרי גודל מזו הנדרשת כיום, יותר רשויות, משרדי ממשלה וחברות פרטיות יוכלו לבסס את החלטותיהם על מספרים במקום על תחושות. בעולם שבו פער ההסתגלות ממשיך להתרחב, הנגשת הכלכלה של ההסתגלות היא בעצמה אמצעי הסתגלות. גור אנג׳ל ודן ברודסקי, כלכלנים, ממפתחי המתודולוגיה הלאומית לניתוחי עלות־תועלת של הסתגלות.

בשנת 2025 הותקנו ברחבי העולם כ-700 ג׳יגה-ואט של פאנלים סולאריים, צמיחה של כמעט פי שלושה מהיקף ההתקנות בשנת 2022, שעמד על כ-240 ג׳יגה-ואט (IEA Photovoltaic Power Systems Programme, 2026). במונחים כספיים, שוויו של שוק האנרגיה הסולארית הפוטו-וולטאית העולמי נאמד ב-368.7 מיליארד דולר בשנת 2025, והוא צפוי לגדול מ-407 מיליארד דולר בשנת 2026 ל-832.1 מיליארד דולר בשנת 2033 (Grand View Research, 2026). כיום ניתן לראות שדות של פאנלים סולאריים הן באזורים תעשייתיים באירופה והן בכפרים נידחים באפריקה. למעשה, בשנת 2025 גדל ייצור החשמל הסולארי העולמי בכ־30%, והאנרגיה הסולארית סיפקה כ־75% מהגידול בביקוש העולמי לחשמל באותה שנה (Ember, 2026). בשנים 2015-2025 גדל ייצור החשמל הסולארי פי עשרה ויותר במדינות רבות, ובהן ארצות הברית, ברזיל, סין, הודו, ישראל, ירדן, צ׳ילה ונמיביה. בנמיביה, המובילה העולמית בשיעור החשמל הסולארי, כ-35% מכלל החשמל שהופק בשנת 2025 הגיע מאנרגיה סולארית (Energy Institute, 2026; International Energy Agency, 2026). המעבר לכלכלה דלת פחמן ללא התקנה נרחבת של פאנלים סולאריים נוספים היה מאתגר ויקר הרבה יותר. קשה לדמיין מקור חלופי שיוכל לייצר חשמל מתחדש בהיקף שמספקים כיום שדות הפאנלים הסולאריים. הטכנולוגיה הפוטו־וולטאית היא כיום טכנולוגיה שמשקיעים כבר אינם מתייחסים אליה כהשקעה טכנולוגית בסיכון גבוה, אלא כפרויקט תשתית ככל פרויקט אחר. שינוי זה מאפשר לשוק להמשיך לצמוח ולהרחיב את השימוש בטכנולוגיה למגוון יישומיםם. עם זאת, המצב היה שונה לגמרי עד לשנות ה-80, כאשר בקליפורניה הוקם מתקן הפוטו-וולטאי הראשון בעולם בקנה מידה של מגה־ואט. המתקן, שפותח על ידי ARCO Solar, הגיע להספק של מגה־ואט אחד והיה בין הפרויקטים הראשונים שהדגימו כי ניתן להוציא את הטכנולוגיה הפוטו־וולטאית מגבולות הפיילוט ולהפעיל אותה כמקור חשמל המחובר לרשת. מתקן זה נחשב ה-FOAK, כלומר למתקן הראשון מסוגו (FOAK - First of a Kind) בתחום שדות הפאנלים הסולאריים. הוא הוכיח את הטכנולוגיה לא רק ברמה האופרטיבית – בכך שהראה כי היא יכולה לפעול בקנה מידה נרחב, ביעילות ובבטיחות, אלא גם ברמה המסחרית, באמצעות אספקת חשמל יעילה ואמינה ללקוחות וגם במישור המשפטי והרגולטורי, באמצעות השתלבות בשוק ועמידה בדרישות הרגולציה וההיתרים. לפאנלים הסולאריים נדרשו עשרות שנים מן הפיתוח הראשוני ועד לאותו רגע משמעותי שבו החל השדה המסחרי לפעול. אולם הם אינם מקרה חריג. בדומה להם, טכנולוגיות אקלים רבות עושות דרך ארוכה ולעיתים איטית עד לשלב המסחור. אחד השלבים המאתגרים במיוחד בדרך זו הוא שלב הגימלון (Scale up) של טכנולוגיות אקלים, שבו נדרשת הטכנולוגיה לעבור מהוכחת היתכנות ליישום מסחרי נרחב. בהקשר זה, מוזכר לעיתים "עמק המוות הפיננסי" (The valley of death), המתחיל לאחר שמוצו ההשקעות המוגבלות מקרן הון הסיכון והמענקים מרשויות החדשנות ומארגוני פיתוח, אך לפני שהפרויקט בשל מספיק לקבלת מימון ממקורות מסורתיים. כתוצאה מכך, חברות עשויות למצוא את עצמן ללא מקורות מימון הדרושים כדי לצלוח את אותו שלב קריטי שבין הוכחת ההיתכנות הראשונית לבין תחילת המכירות. פער מימוני זה הינו חסם לא רק בפני חברות טכנולוגיה, שנאלצות לפלס את דרכן בתהליך סבוך ומאתגר זה. הוא מעכב גם חברות תעשייתיות המבקשות להטמיע פתרונות המבוססים על אנרגיה מתחדשת, ממשלות המבקשות לקדם רגולציה סביבתית ואזרחים המעוניינים לראות את השוק מתקדם לעבר איפוס הפליטות הנדרש להמשך חיים כפי שאנו מכירים אותם על פני כדור הארץ. אף ש”עמק המוות הפיננסי" בשלב זה הוא החסם המשמעותי והבולט ביותר, החסמים המונעים מטכנולוגיות אקלים להתקדם לעבר מסחור נובעים גם מבעיות של התאמה לשוק, רגולציה, שרשרת האספקה והערך המוסף שהן יכולות להציע לשוק. כל אלה מגולמים בסופו של דבר בקשיים פיננסיים לגייס השקעות, אך הם אינם בהכרח נובעים ישירות ממבנה השוק הפיננסי. דוגמאות לאתגרים שנחשפים בשלב ה-FOAK סטארטאפים העוברים משלב הוכחת ההיתכנות הראשונית להטמעה בקנה מידה מסחרי מגלים לא פעם פערים שלא לקחו בחשבון מראש. למשל, מנקודת המבט של התאמת המודל העסקי והקשרים העסקיים, הצעת הערך ללקוחות עשויה להשתנות כאשר עוברים לפעילות בקנה מידה רחב. שינוי זה עשוי להיות מושפע גם משרשראות האספקה, שעלולות שלא לעמוד בביקוש הגובר של החברה הצומחת, או להעדיף שחקנים מסורתיים וגדולים יותר על פניה, ובכך להקשות על קיומו של תהליך ייצור סדיר. נוסף על כך, בשלב הפיילוט החברה עשויה להתגייס כולה כדי לוודא שהאינטגרציה של הטכנולוגיה מתבצעת כסדרה, אך בקנה מידה רחב ייתכן שלא יעמדו לרשות החברה המשאבים וכוח האדם הדרושים כדי להפעיל מערך כזה. לצד זאת, מתעוררים אתגרים פנים ארגוניים. מבנה כוח האדם והתרבות הארגונית בחברה נדרשים להשתנות. מחברה המבוססת על מחקר ופיתוח, הפועלת במהירות ולעיתים מעדיפה זריזות על פני דיוק ("move fast and break things"), לחברה יצרנית הנדרשת להדגיש דיוק, רציפות תפעולית ויכולת לתאם בו-זמנית תהליכים מורכבים של הנדסה, רכש והקמה. הגישה ה"רזה" וה"רעבה" שאפיינה את שלב הסטרטאפ, לרוב אינה מתאימה לדרישותיו של פרויקט FOAK, המחייב גישה זהירה ויסודית יותר, ולעיתים גם הנהלה מנוסה שתוביל את הביצוע בפועל. מעבר זה אינו טריוויאלי, ולא כל צוות מסוגל לבצעו בהצלחה. חברות נאלצות לגייס אנשי מקצוע חדשים, ולא פחות חשוב מכך, להתאים את האסטרטגיה הארגונית כולה. דוגמה בולטת לכך היא חברת הדלקים הביולוגיים KiOR, שהגיעה לפשיטת רגל בשנת 2014 לאחר שגייסה לשורותיה עודף של חוקרים בעלי תארי דוקטורט ופחות באנשי מקצוע עם ניסיון תפעולי. הפתרון: דיון מוקדם עם השותפים העתידיים אלה רק חלק מהאתגרים, שאליהם מצטרפים אתגרים רגולטוריים, פיננסיים, נוספים. עם זאת, אפשר לצמצם רבים מהקשיים הללו. אלה אתגרים שאפשר וחשוב להתמודד איתם באמצעות תכנון ארוך טווח ושיתופי פעולה עם הגורמים הרלוונטיים. בין היתר, חשוב לשתף ולהתייעץ כבר בשלבים מוקדמים עם שחקנים שעתידים להיות רלוונטיים בשלבים הבאים, כדי להיערך ולזהות באופן מקצועי את הצרכים להמשך התהליך. לדוגמה, סטרטאפים בתחילת דרכם אינם בהכרח מודאגים מסוגיות ביטוח בשלבים המוקדמים של פעילותם. עם זאת, כדי להבטיח את האפשרות לבטח בעתיד את המתקנים התעשייתיים שלהם, עליהם לאסוף כבר במהלך הפיילוטים הראשוניים נתונים שיתמכו בהמשך בתהליכים מול גופי הביטוח. נתונים מסוימים עשויים להיראות חסרי חשיבות לאנשי הפיתוח והטכנולוגיה, אך קריטיים עבור אנשי הביטוח לצורך הערכת הסיכונים וניתוחם. כדי לגשר על פער זה, על הנהלת החברה להכיר מראש את הדרישות שיוצבו בפניה ממנה בהמשך ולהיערך אליהן בהתאם. זוהי דוגמה אחת לתהליך קריטי המחייב היכרות והיערכות מוקדמות. הדרך למתקן ראשון מסוגו בטכנולוגיות Deeptech בכלל ובטכנולוגיות אקלים בפרט אינו ספרינט, וגם לא מרתון. הוא מירוץ שליחים, שבו התיאום בין השחקנים השונים חשוב לא פחות מהמהירות. דיונים והתייעצויות מוקדמים עם שחקנים שונים אינם חשובים רק לחברת הטכנולוגיה, אלא גם לשותפיה הפוטנציאליים. כיום, בשל כשלים ופערים בתקשורת בין הצדדים, גופים רבים נותרים מחוץ לתהליך. בכך הם מחמיצים לא רק את ההזדמנות להשתתף במיזמים בעלי השפעה סביבתית משמעותית, אלא גם הזדמנויות עסקיות שעשויות לצמוח מהם. לדוגמה, חברות פרטיות שהציבו לעצמן יעדים סביבתיים שאפתניים יידרשו להסתמך על טכנולוגיות חדשניות כדי לעמוד בהם. אם צורכיהן לא יובאו בחשבון כבר בשלבי הפיתוח, התאמת הטכנולוגיות לתנאי השטח עלולה להיות מורכבת ויקרה יותר בהמשך. בדומה לכך, ספקים תעשייתיים, גופים פיננסיים ונותני שירותים שיישארו מחוץ לתהליך בשלביו הראשונים עלולים להתקשות להשתלב בו לאחר שהטכנולוגיה, שרשרת האספקה והשותפויות המסחריות כבר התגבשו. דוגמה ליתרונותיו של שיתוף פעולה כזה ניתן למצוא בתהליך הפיתוח של חברת UBQ הישראלית. לצורך פיתוח אבטיפוס של הטכנולוגיה שלה, שיתפה UBQ פעולה עם חברה אוסטרית בעלת שם עולמי בתחום ייצור מכונות למחזור. החברה האוסטרית הייתה מעורבת כבר משלב הוכחת ההיתכנות וכך השתתפו בתהליך הפיתוח מומחים שנדרשו בהמשך לבניית המכונות עבור המפעלים המסחריים של UBQ. שיתוף הפעולה יצר תועלת לשני הצדדים: החברה האוסטרית תמכה ללא תשלום בפיתוח האבטיפוס, ובתמורה קיבלה בלעדיות על ייצור המכונות בשלב המסחרי. כך אפשר החיבור המוקדם בין מפתחת הטכנולוגיה לבין השותף התעשייתי להתאים את הפתרון לדרישות המסחור כבר במהלך הפיתוח, ולא רק לאחר השלמתו (Dagan et al., 2026, p. 26). בנוסף, גם מעורבות מוקדמת של הרגולטור יכולה להשפיע במידה רבה על גורלה של חברה. סיפורה של LanzaTech, חברה שפיתחה טכנולוגיה הממירה פליטות תעשייתיות לאתנול ולכימיקלים נוספים באמצעות תהליך תסיסה מבוסס גז, מדגים כיצד אסטרטגיה אקטיבית מול הרגולטור כבר בשלבים מוקדמים של פיתוח המוצר יכולה לשנות את כללי המשחק. כיום מפעילה החברה שישה מתקנים ברחבי העולם, וכ-40 מתקנים נוספים נמצאים בתהליכי פיתוח שונים (Dagan et al., 2026, p.19). מתוך הבנה שהסביבה הרגולטורית והמדיניות באירופה עלולות להקשות על הטמעת הטכנולוגיה בקנה מידה משמעותי, פריה ברטון, מנהלת הקיימות הראשית של LanzaTech וראש פעילותה באירופה, עברה לגור בבריסל כדי לעבוד ישירות מול קובעי המדיניות - עוד לפני שהיה לחברה מוצר שדרש בפועל אישור רגולטורי אירופי. בראיון עימה, הסבירה ברטון כי לא היה מדובר בשיווק או שדלנות במובן המקובל: "It wasn't lobbying... it was literally just explaining". מהותה של גישה זו לא הייתה לשכנע את הרגולטור לאמץ עמדה מסוימת, אלא להנגיש לו את כל המידע והנתונים הדרושים לו כדי לגבש מדיניות סביבתית המחוברת למציאות בשטח. לפי גישתה של ברטון, חברות אינן יכולות להתייחס לרגולציה ולמדיניות כאל אילוצים חיצוניים שאין ביכולתן להשפיע עליהם. לפי גישה זו, על חברות לעבור מתפיסה של ״מקבלות כללים״ (rule takers) לתפיסה של שותפות בעיצובם (co-architects). לשם כך, עליהן לנהל את הקשר עם הרגולטור באופן יזום, כשם שהן מנהלות את תהליכי המימון, פיתוח הטכנולוגיה ופיתוח השוק. בהתאם לכך, LanzaTech לא המתינה עד שקבלת אישור רגולטורי הפכה לצורך מיידי, אלא החלה לעבוד עם קובעי המדיניות בשלב שבו עדיין היה ניתן להשפיע על המסגרות המתגבשות. מעורבות מוקדמת זו אפשרה לחברה לצמצם את הסיכון לעיכובים, לאי-ודאות ולשינויים יקרים בטכנולוגיה או בתוכנית העסקית בהמשך הדרך. הצורך בדיאלוג מוקדם אינו ייחודי ל־LanzaTech. בדוח של קרן החדשנות האירופית משנת 2025, 44% מהמשיבים דיווחו כי לרשויות חסרים המומחיות או כוח האדם הדרושים לטיפול בפרויקטים מסוג זה. מפגש מוקדם עם חברות טכנולוגיות יכול לחשוף את הרגולטור לרעיונות, לתהליכים ולטכנולוגיות שיהיו רלוונטיים בעתיד הקרוב ועשויים לשנות באופן משמעותי את השוק. לכן, כאשר מפגש זה אינו מתקיים בזמן, שני הצדדים משלמים את המחיר. בסופו של דבר, הדרך מטכנולוגיית אקלים חדשנית למתקן מסחרי אינה תלויה רק בשאלה אם הטכנולוגיה עובדת. היא תלויה ביכולת של מערכת שלמה של שחקנים: חברות, משקיעים, תעשייה, חברות ביטוח, רגולטורים, ספקים ולקוחות, שעליהם להיערך יחד לקראת השלב הבא. ככל שהשיח בין השחקנים הללו מתחיל מוקדם יותר, כך ניתן לזהות חסמים לפני שהם הופכים למשברים, לתכנן נכון יותר את הפיילוטים, לאסוף את הנתונים הנכונים, לבנות שותפויות ולהפחית את הסיכון בדרך ל־FOAK. אולם זו אינה רק אחריותן של חברות הטכנולוגיה בלבד: גם עבור השותפים העתידיים, מעורבות מוקדמת היא הזדמנות להכיר טכנולוגיות חדשות, להשפיע על עיצובו של השוק המתהווה ולהשתלב בתהליך צמיחתן. אם הדרך ל־FOAK היא מרוץ שליחים, לא מספיק לרוץ מהר - צריך לדעת מי מחזיק במקל, מתי להעביר אותו ובעיקר להתחיל לתאם את ההעברה לפני שמגיעים לנקודת המעבר. אחרת, הפאנלים הסולאריים של המחר עשויים להישאר במעבדה. שרון ברויד גולדברג, ראש תחום סביבה ושותפויות במרכז אריסון ל-ESG. מקורות Dagan, R., Broid Goldberg, S., Rubenstein, G., Sagiv, H., Leon, Y., Artmayer, T., & Grimberg, N. (2026). The road to FOAK: Challenges and solutions in financing the scaling of climate innovation. Arison ESG Center, Reichman University. https://www.runi.ac.il/media/i3so4us2/the-road-to-foak-report-apr30.pdf Ember. (2026). Global electricity review 2026. https://ember-energy.org/app/uploads/2026/04/Global-Electricity-Review-2026.pdf Energy Institute. (2026). Statistical review of world energy 2026: Summary version (75th ed.). https://www.energyinst.org/__data/assets/pdf_file/0004/1822009/Statistical-Review-of-World-Energy-2026-Summary-version.pdf Fortune Business Insights. (2024). Solar power market size, share & industry analysis, by technology (solar photovoltaic [PV] and concentrated solar power), by application (residential, non-residential, and utility), and regional forecast, 2024–2032 (Report ID: FBI100764). https://www.fortunebusinessinsights.com/industry-reports/solar-power-market-100764 Grand View Research. (2026, June). Solar PV market size, share & growth report by mounting (ground-mounted, rooftop), by connectivity (on-grid, off-grid), by end use (residential, commercial & industrial, utility), by region, and segment forecasts, 2026–2033 (Report ID: 978-1-68038-063-7). https://www.grandviewresearch.com/industry-analysis/solar-pv-industry IEA Photovoltaic Power Systems Programme. (2026, April). Snapshot of global PV markets 2026 (Report IEA-PVPS T1-47:2026). International Energy Agency. https://iea-pvps.org/wp-content/uploads/2026/04/Snapshot-of-Global-PV-Markets-2026.pdf International Energy Agency. (2026, April 20). Global trends. In Global energy review 2026. https://www.iea.org/reports/global-energy-review-2026/global-trends

בשני העשורים האחרונים הפך דיווח ה-ESG מיוזמה וולונטרית לחלק בלתי נפרד מהאופן שבו חברות ובנקים מתקשרים עם המשקיעים ועם הציבור. הרגולציה מתרחבת, מסגרות הדיווח מתגבשות, והיקף המידע המתפרסם גדל משנה לשנה. אך לצד ההתפתחות המרשימה הזו עולה שאלה פשוטה וחשובה: האם כל המידע הזה אכן נקרא? ואם כן, האם הקוראים מצליחים להבחין בין מחויבות אמיתית לבין ניסוח שמציג תמונה חיובית שעשויה להיות יותר מהמציאות? חשוב להדגיש כי ייפוי מציאות, ברוב המקרים, אינו כרוך בהצגת מידע שקרי. חברות מעטות נמצאות בקצוות של הספקטרום, כ"ירוקות לחלוטין" או "מזהמות לחלוטין". מרבית החברות פועלות במציאות מורכבת יותר, שבה עשוי להיווצר פער בין הצהרות לבין פעולות בפועל. כך למשל, ניתן למצוא בדוחות ובמכתבי יו"ר של בנקים או של חברות טכנולוגיה הצהרות בדבר מחויבות להפחתת פליטות או לקידום יעדי קיימות, ובו בזמן הסתייגויות המעידות על המשך פעילות בתחומים המייצרים פליטות משמעותיות. במקרים כאלה המידע כולו מופיע בדוח, אך האופן שבו הוא מוצג עשוי להשפיע על האופן שבו הקוראים מפרשים את המסר הכולל. במחקר אנו מכנים תופעה זו "ייפוי מציאות פוטנציאלי". אין מדובר בהכרח בהטעיה מכוונת, אלא בניסוח מורכב, שבגינו קוראים סבירים עשויים להבין את הטקסט בדרכים שונות, ומכך יגזרו הערכות שונות של מחויבות החברה לנושא. היקף התופעה מעורר עניין גובר בקרב רגולטורים ומשקיעים. לפי דוח רשות הבנקאות האירופית (EBA) משנת 2023, מספר המקרים הנטענים של גרינוושינג במגזר הפיננסי באיחוד האירופי עלה מכ-40 בשנת 2018 לכ-206 בשנת 2022. באותה שנה המגזר הפיננסי היה אחראי לכ-23% מכלל המקרים הנטענים בחברות אירופיות. הדוח מציין שרוב המקרים בבנקים נוגעים לאופן שבו הבנק מציג את עצמו כמחויב לקיימות, בעוד שחלק מפעילותו אינו מתיישב עם התדמית הזו. בנוסף, ההגדרה הרגולטורית כוללת לא רק מידע כוזב, אלא גם ניסוחים עמומים, דו-משמעיים או לא מבוססים. לצד זאת, בשנים האחרונות נרשמו מקרים שבהם עלו סימני שאלה בנוגע לאמינותם של דיווחי ESG, והדבר הוביל הן לבחינה רגולטורית והן לתגובות מצד השווקים.[1] על רקע זה, ביקשנו לבחון את השאלה האם מומחים פיננסיים, כגון אנליסטים, מנהלי סיכונים ואנשי אשראי, מזהים עמימות בטקסט ו"ייפוי מציאות פוטנציאלי" כאשר הם קוראים מכתב הנהלה המיועד לבעלי העניין? ואם כן, האם וכיצד הזיהוי קשור להמלצות ההשקעה שהם מעניקים לתאגיד? כאמור, בניגוד להתיירקקות במובנה המקובל, שמרמזת על הטעיה, ייפוי מציאות פוטנציאלי אינו כרוך בהכרח במידע שקרי או בכוונה להטעות: כל המידע מופיע, והשאלה היא אם הקורא מחבר בין חלקיו. כך למשל, בניסוי הצהיר הבנק על התקדמות לעבר אפס פליטות נטו עד 2050, ובאותה פסקה ציין שהיעד לא יושג באמצעות הפסקת המימון לחברות האנרגיה. כיצד בחנו את השאלה? רוב המחקרים בתחום בוחנים את ההשפעות של דיווחי ESG על בסיס תגובות השוק, עמדות צרכנים או ניתוח טקסטים בכלים ממוחשבים. המחקר הנוכחי התמקד בשלב מוקדם יותר: תשומת הלב של הקורא בעת קריאת הדיווח. לצורך כך נעזרנו בטכנולוגיה שמודדת באופן פיזיולוגי את הקשב של הקורא. ערכנו ניסוי שדה שנרשם מראש[2], בהשתתפות 128 מומחים פיננסיים, בעלי השכלה אקדמית מתקדמת וניסיון מקצועי רלוונטי. המשתתפים קראו סימולציה של מכתב יו"ר בנק לבעלי המניות, חלק מדוח כספי שנתי של בנק. המכתב, שנוסח במיוחד לצורך המחקר, הוצג בהדרגה בשלושה מסכים רציפים. המשתתפים חולקו באקראי לשתי קבוצות. המסך הראשון, פתיח המכתב, היה המסך היחיד שבו הקבוצות נבדלו: אחת מהן קראה פתיח שהדגיש את הישגי הבנק ויעדיו בתחום הקיימות (ESG) והשנייה קראה פתיח שהדגיש את הישגיו ויעדיו בתחום החדשנות הדיגיטלית. המסך השני, שהיה זהה לכולם, הציג נתונים כספיים ניטרליים על הבנק. המסך השלישי, שהיה גם הוא זהה לכולם, כלל פסקאות עמומות בתחומי הקיימות והחדשנות, ובהן משפטים שסייגו וריככו את המסרים החיוביים בשני התחומים. כך נוצר גם פער מבוקר בין המסרים החיוביים שבמסך הראשון לבין המידע המסייג שבמסך השלישי. החדשנות הדיגיטלית שימשה תחום השוואה משום שהיא דומה לקיימות כמעט בכל המאפיינים הרלוונטיים: שני התחומים הם נושאים אסטרטגיים שבנקים מרבים להבליט בשנים האחרונות במכתבי היו"ר, ההצהרות בשניהם עוסקות בעיקר ביעדים עתידיים שקשה לאמת באופן כמותי, ובשניהם יש לבנק תמריץ תדמיתי להציג את עצמו כמוביל. ההבדל המרכזי ביניהם הוא שקיימות נושאת מטען ערכי ורגשי וזוכה לתשומת לב רגולטורית רבה, בעוד שחדשנות דיגיטלית נתפסת כנושא עסקי בעיקרו. לכן, תגובה שמופיעה רק בתחום הקיימות מעידה על מאפיינים ייחודיים לו, ותגובה שמופיעה בשני התחומים מעידה על תגובה כללית לטקסט שעשוי להיתפס בעיני הקורא כמייפה את המציאות. במהלך הקריאה נמדדו תנועות העיניים של המשתתפים באמצעות טכנולוגיית מעקב עיניים (Eye-Tracking) שאפשרה לבחון באילו חלקים של הטקסט התמקדו ולכמה זמן. לאחר הקריאה מילאו כל המשתתפים שאלון זהה: הם העריכו עד כמה הבנק מייפה את המציאות בשני התחומים שנבחנו, נתנו המלצת השקעה לגבי הבנק, וענו על שאלות לגבי הידע, ההרגלים והעמדות שלהם בתחומי הקיימות והחדשנות. מה מצאנו? קשב למורכבות הטקסט מתואם עם זיהוי ייפוי מציאות פוטנציאלי בהקשר של ESG: הממצא הראשון הוא שככל שהמומחים הקדישו יותר תשומת לב לעמימות בטקסט, כך הם נטו לזהות רמות גבוהות יותר של ייפוי מציאות. אולם הקשר הזה נמצא רק בקבוצה שקראה פתיח בנושא קיימות. בקבוצה שקראה פתיח בנושא חדשנות דיגיטלית הוא לא היה מובהק סטטיסטית.[3] הקשר נשמר גם כשהבאנו בחשבון את הידע והעמדות של המומחים בנושא קיימות. כלומר, הזיהוי היה קשור לאופן שבו קראו את הטקסט בפועל, ולא רק למה שידעו או חשבו מראש. ממצא זה מרמז שייתכן שניתן לשפר את יכולת הזיהוי באמצעות הכשרה בקריאה ביקורתית. מה קורה כשהקוראים מזהים ייפוי מציאות: הממצא השני, לפיו נמצא קשר שלילי מובהק בין זיהוי ייפוי מציאות לבין המלצת ההשקעה, היה אחד הממצאים הבולטים במחקר. משתתפים שזיהו רמות גבוהות יותר של ייפוי מציאות נטו להעניק לבנק המלצת השקעה נמוכה יותר. ממצא זה מצביע על כך שהדרך שבה אנשי מקצוע מפרשים את הדיווחים עשויה להיות קשורה להערכות שהם מגבשים לגבי החברה. כאשר מסרי קיימות נתפסים כפחות אמינים או פחות עקביים, הדבר עשוי להשפיע גם על האופן שבו גורמי שוק מעריכים את כדאיות ההשקעה. נמצאו גם סימנים ראשוניים לכך שפתיח המדגיש קיימות (המסך הראשון) ממתן את הירידה בהמלצת ההשקעה בעקבות זיהוי ייפוי מציאות. יש לפרש ממצא זה בזהירות כ"אפקט הילה" של ה"תווית הירוקה". דווקא המודעים פחות לשיח ה-ESG זיהו יותר: ממצא מפתיע נוסף נגע לקשר בין מידת המודעות של המשתתפים לשיח הרגולטורי והתקשורתי בתחום ה-ESG לבין זיהוי ייפוי מציאות. חשוב להדגיש: מדד זה אינו משקף ותק, בכירות או ניסיון מקצועי, אלא את מידת ההיכרות של המשתתף והחשיפה שלו לרגולציה ולכיסוי התקשורתי בנושא. שיעורי הזיהוי הגבוהים ביותר נמצאו דווקא בקרב המשתתפים שמידת המודעות שלהם לשיח זה נמוכה יותר, ואילו בקרב בעלי המודעות הגבוהה ביותר שיעורי הזיהוי היו נמוכים יותר. הדפוס הזה בלט בקבוצה שקראה פתיח על קיימות, ולא היה מובהק בקבוצה שקראה פתיח על חדשנות דיגיטלית. הסבר אפשרי אחד הוא שחשיפה ממושכת לשיח ה-ESG ולשפת הדיווח המקובלת בו מובילה, עם הזמן, להתרגלות לניסוחים מסוימים. ביטויים שנשמעים לקורא חדש כמתחמקים או עמומים הופכים בעיני הקורא המנוסה בשיח לשפה סטנדרטית של דוחות, וכך עולה הסף שמעליו פער בטקסט מדליק נורה אדומה. אם ההסבר הזה נכון, יש לו השלכה מעשית: היכרות עם השיח אינה מבטיחה ערנות לפערים, ואולי אף עלולה לשחוק אותה. לכן הכשרה בתחום צריכה לכלול לא רק ידע על רגולציה ומונחים, אלא גם תרגול בקריאה ביקורתית ובזיהוי ניסוחים מרככים. עם זאת, מדובר בקשר ולא בהוכחה לסיבתיות, הסבר זה גובש לאחר קבלת התוצאות. לכן הוא מחייב בחינה נוספת במחקרים עתידיים. מה אפשר ללמוד מכך? אחד המסרים המרכזיים של המחקר הוא שהאתגר העיקרי כיום אינו בהכרח מחסור במידע, אלא מגבלות הקשב של קוראי הדוחות. עבור מומחה פיננסי, גבולות הקשב מגדירים במידה רבה את גבולות המידע הנראה לעין. כשהקשב מוסט מהמורכבות שבטקסט, התווית הירוקה הופכת למציאות הנתפסת. ככל שהיקף המידע הנדרש בגילוי גדל, קשה יותר לאתר את המידע המהותי באמת ולתת לו את המשקל הראוי. גם כשכל העובדות מוצגות, לדרך שבה הן מאורגנות ומודגשות עשויה להיות השפעה משמעותית על האופן שבו הן נתפסות. לכן שקיפות אינה מסתכמת בפרסום המידע, ודיווח אפקטיבי הוא דיווח שמכוון את הקורא אל המידע החשוב לקבלת החלטות. עם זאת, האחריות אינה מוטלת רק על כותבי הדוחות. הממצאים מצביעים גם על כמה כיווני פעולה למומחים הפיננסיים שקוראים אותם. ראשית, הקשר בין קשב לזיהוי מרמז שכדאי לקרוא דוחות באופן שיטתי ולא רק להתרשם מהמסר הכללי: לחפש במכוון פסקאות מסייגות והצהרות על כוונות עתידיות שאינן מלוות ביעד כמותי ובלוח זמנים, ולהשוות בין המסרים החיוביים שבפתיחת הדוח לבין הסייגים שמופיעים בהמשכו. חשוב במיוחד לבדוק היכן מופיע כל סייג ביחס לטענה שהוא מסייג. שנית, הממצא שדווקא בעלי המודעות הגבוהה יותר לשיח ה-ESG זיהו פחות ייפוי מציאות מרמז שהיכרות עם התחום אינה תחליף לקריאה ביקורתית. הכשרה מקצועית צריכה לכלול לא רק ידע ברגולציה ובמונחים, אלא גם תרגול בזיהוי ניסוחים מרככים, ובארגונים כדאי לשקול שגם קורא "רענן", שפחות מורגל בשפת הדיווח, יעבור על הדוח. שלישית, זיהוי ייפוי מציאות נמצא קשור להמלצת השקעה נמוכה יותר. כלומר, לאיכות הקריאה יש השלכה ישירה על ההחלטות עצמן, ולכן השקעה בפיתוח מיומנויות הקריאה היא השקעה באיכות ההחלטות. המחקר בהקשר רחב המחקר הוא חלק מעבודת הדוקטורט של הכותבת באוניברסיטה העברית, בהנחיית פרופ' דן גלאי ופרופ' צבי וינר.[4] העבודה בוחנת את שאלת הקשב לדיווחים פיננסיים מכמה זוויות, החל באופן שבו מומחים קוראים את הדיווחים ועד לאופן שבו בנקים מנסחים את דיווחיהם לאורך זמן, וליישום הממצאים בסביבת טכנולוגיות מתקדמות. הממצאים מצביעים על דפוס שחוזר בהקשרים שונים: כשהקשב הוא משאב מוגבל, מידע נוסף אינו מוביל בהכרח להחלטות טובות יותר, ולאופן הניסוח והמיקום של המידע יש חשיבות לא פחותה מתוכנו. המחקרים המוזכרים ברשומה וכלולים בעבודת הדוקטורט נמצאים בהליכי שיפוט. במקביל, מתקיימים דיונים ושיתופי פעולה בינלאומיים לפיתוחים והרחבות לפרויקט. לילך שמע זלטוקרילוב היא דוקטורנטית בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה העברית בהנחיית פרופ' דן גלאי ופרופ' צבי וינר, וכלכלנית חוקרת בחטיבת המחקר של בנק ישראל. הניסוי המרכזי המתואר ברשומה נערך בשיתוף עם ד"ר אביגיל הורביץ מהאוניברסיטה העברית וד"ר סוון נולטה מאוניברסיטת ראדבאוד בהולנד. Hurwitz, Abigail and Nolte, Sven and Shema Zlatokrilov, Lilah, Spotting "Washing": Can Financial Experts Detect the "Say-Do Gap" in Banking Reports? (December 31, 2025). Available at SSRN: https://ssrn.com/abstract=6725405 or http://dx.doi.org/10.2139/ssrn.6725405 הדעות המובעות במאמר הן של הכותבים ואינן משקפות בהכרח את עמדת בנק ישראל. [1] European Banking Authority (2023), EBA Progress Report on Greenwashing Monitoring and Supervision, EBA/REP/2023/16. Available at: https://www.eba.europa.eu/sites/default/files/document_library/Publications/Reports/2023/1055934/EBA%20progress%20report%20on%20greewnwashing.pdf [2] Hurwitz, Abigail and Nolte, Sven and Shema Zlatokrilov, Lilah, Spotting "Washing": Can Financial Experts Detect the "Say-Do Gap" in Banking Reports? (December 31, 2025). Available at SSRN: https://ssrn.com/abstract=6725405 or http://dx.doi.org/10.2139/ssrn.6725405 [3] ההבדל בין הקבוצות בשלב זה של המחקר הוא תיאורי. [4] המחקר השני נכתב עם ד"ר יונתן בן שימול מבנק ישראל, ורוני זלטוקרילוב מהטכניון. המחקר השלישי מחקר עצמאי של הכותבת המיישם הממצאים מהמעבדה לשטח.

הפרדוקס של עידן ה-AI המהפכה התעשייתית, שהחלה במאה ה-18, הביאה לזינוק מטאורי ביעילות, בפריון ובקידמה האנושית. הבטחה דומה לאנושות טמונה כיום במהפכת ה-AI, שאנו כבר מצויים בעיצומה. אולם בשני המקרים, הקידמה האנושית – מכנית או וירטואלית – מגיעה עם טביעת רגל סביבתית מסיבית, הדורשת משאבים לאומיים בקנה מידה חסר תקדים. כך, גם המהפכה של ימינו מציפה את הפרדוקס האולטימטיבי: קידמה או סביבה? כל התשתיות הטכנולוגיות בהן אנחנו משתמשים – מודלי AI, מחשוב ענן ועוד, נתפסות כבעלות פוטנציאל לייעול סביבתי, לדוגמה: ניהול ערים חכמות, דיגיטציה והפחתת פסולת, אופטימיזציה של שרשראות אספקה ועוד. אולם תשתיות הטכנולוגיה מצריכות גם תשתית פיזית מסיבית, זוללת אנרגיה ומשאבים סביבתיים, בדמות חוות שרתים ענקיות (data centers). חוות שרתים מהוות כיום תשתית לאומית עתירת משאבים לכל דבר ועניין, ובדומה לתשתיות לאומיות עתירות משאבים אחרות, דוגמת תחנות כוח, נדרשת היערכות רגולטורית ממוקדת לצד שילוב של שיקולי ESG כבר משלב הייזום. חוות שרתים צורכות הרבה יותר אנרגיה ממחשבים ומשרתים רגילים, פולטות חום רב ועל כן גם צורכות כמויות אדירות של מים לקירור.[1] הן תופסות שטחי קרקע עצומים, לעיתים במיקומים אסטרטגיים, או רגישים בשל הצורך בקרבה לרשת החשמל. בנוסף, מיקומן מעורר לעיתים קונפליקט עם קהילות מקומיות בשל חשש ממפגעי קרינה ורעש. חברות טכנולוגיה רבות, ובראשן ענקיות טכנולוגיה כמו גוגל,[2] מיקרוסופט,[3] ואמזון,[4] היו חלוצות באימוץ יעדי ESG שאפתניים, כגון איזון פליטות פחמן או אפילו השגת מאזן פחמן-שלילי עד שנת 2030 – עד שהגיע גל ה-Generative AI. החברות הללו נמצאות כעת במלכוד: מצד אחד, הן חייבות להקים עוד ועוד חוות שרתים כדי לנצח במרוץ ה-AI, ומצד שני, אימון והרצה של מודלי שפה גדולים דורשים כוח מחשוב חסר תקדים, שצורך, כאמור, משאבים סביבתיים רבים. כך, טביעת הרגל הפחמנית של החברות גדלה, והיכולת שלהן לקיים את התחייבויות ה-ESG שקיבלו על עצמן נמצאת בסכנה. גם משקיעים מוסדיים וקרנות השקעה בתשתיות ונדל"ן צריכים לתת את דעתם על הפרדוקס הזה: מצד אחד, חוות שרתים הן נכסים מניבים יציבים עם ביקוש קשיח, ומצד שני, המשקיעים רוצים וצריכים להראות "קיימות מובנית" של הנכס – יעילות אנרגטית, פתרונות קירור ועוד, כדי שלא למצוא את עצמם במצב שבו מיסוי פחמן או רגולציה מחמירה יהפכו את הנכס ללא כלכלי או לא רלוונטי עבור "תיק השקעות ירוק". גם מדינות חוות את הפרדוקס הזה. מצד אחד, מדינות רבות, ובהן ישראל, מבינות את החשיבות של חוות שרתים מקומיות לצמיחה כלכלית ולייצור מקומות עבודה, לרציפות תפקודית, לאבטחת מידע ועוד.[5] מצד שני, הפרויקטים האלה מתחרים על משאבים לאומיים מוגבלים: אנרגיה, מים ועוד. כך לדוגמה, במדינת מיין שבארה"ב ניסו לקדם הצעת חוק תקדימית שנועדה להקפיא באופן זמני הקמה של חוות שרתים בשל השפעותיהן הסביבתיות. מושלת המדינה הטילה וטו על הצעת החוק, אולם ציינה שהייתה תומכת בה אילו הייתה מחריגה פרויקט שכבר נמצא בביצוע ומהווה מוקד כלכלי חשוב עבור הקהילה. כחלופה, נאסר על פרויקטים מסוג זה להשתתף בתכניות תמריצי מס מדינתיות.[6] זו דוגמה לתגובה מצד המדינה המבטאת את החששות הרבים שהפרויקטים המתרבים הללו מעוררים. למעשה, השאלה אינה עוד אם חוות שרתים הן תשתית חיונית, אלא כיצד מדינות בוחרות להסדיר, לתעדף ולתחום אותן לנוכח התחרות הגוברת על משאבי חשמל, קרקע ומים. בישראל, שבה משאבי התשתית מוגבלים ממילא והרגולציה התכנונית מורכבת, השאלה הזו מקבלת משנה חשיבות. הזירה המשפטית והרגולטורית של תשתיות לאומיות וחוות שרתים בשנת 2023 אושר החוק לקידום תשתיות לאומיות, התשפ"ג-2023, שמטרתו המוצהרת היא להאיץ פיתוח של מיזמי תשתית בישראל. החוק יוצר מדרג תלת-שלבי בין פרוייקטי תשתית לאומיים בתחומי תחבורה, חשמל, מים וביוב, דלקים, תקשורת ופסולת. ככל שמיזם התשתית יותר חיוני למשק ומשרת אוכלוסייה רחבה יותר – הוא זוכה להטבות רגולטוריות והקלות מפליגות יותר. כיום, חוות שרתים אינן נכנסות להגדרות החוק מאחר שהן לא עונות להגדרה של "תשתית לאומית". במקום להשתמש במסלול הקיים בחוק לקידום תשתיות לאומיות, הממשלה בחרה לעשות שימוש בחוק התכנון והבנייה כדי לעודד את הקמתן. ביום 22.2.2026 התקבלה החלטת ממשלה מס' 3907[7] הקובעת כי יש לתקן את חוק התכנון והבנייה כך שהמונח "חוות שרתים" יתווסף להגדרה של תשתית לאומית. תכניות לתשתיות לאומיות נידונות בוועדה לתשתיות לאומיות (ות"ל) שנחשב כמסלול תכנוני ייעודי ומהיר ביחס למסלולים הרגילים. כמו כן, החלטת הממשלה קובעת כי לא ניתן יהיה להגיש לות"ל יותר מעשר תכניות לחוות שרתים בשנה קלנדרית. בנוסף, ההחלטה קובעת גם רף כניסה טכנולוגי ואנרגטי גבוה בדמות הספק חשמל לצורכי עיבוד שלא יפחת מ-50 מגה-ואט. יתרה מכך, ההחלטה מעניקה עדיפות ליזמים שיקימו את החווה בפריפריה או ישלבו בה תחנת כוח פרטית נוספת (עד 630 מגה-ואט) שתזין את החווה ישירות ובמלואה. כמו כן, היזמים יידרשו להציג אישור מהחברה הממשלתית לניהול רשת החשמל (חברת "נגה") לחיבור החווה לרשת עד שנת 2032 לצד הוכחת זיקה מוצקה לקרקע לפני אישור התכנית. ההחלטה תורגמה ברובה להצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון מס' 168)[8] שאושרה בידי ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת לקריאה שנייה ושלישית ביום 6.7.2026, אולם לא הספיקה לקבל את אישור הכנסת לפני התפזרותה. על פניו, החלטת הממשלה והצעת החוק נראות כמעודדות הקמת מיזמים מסוג זה. בפועל, מדובר במסלול סלקטיבי ומותנה: הכרה בחשיבות המשקית של חוות שרתים, לצד צמצום מספר המיזמים, העלאת רף הכניסה ותיעול הפיתוח לאזורים ולמודלים תשתיתיים מועדפים מבחינת המדינה. במובן זה, עצם הכניסה למסלול התכנוני עשויה להפוך לשלב תחרותי, שבו איכות ההיערכות המוקדמת, בחירת הקרקע, מבנה האנרגיה והצגת התועלות הציבוריות של המיזם יהיו לא פחות חשובים מן הטכנולוגיה עצמה. ליזמי תשתיות, חסמי התכנון והרישוי נראים כמשוכה בירוקרטית "יבשה" שצריך לצלוח. אולם כיום, כל חסם רגולטורי בהקמת חוות שרתים אינו רק עיכוב תכנוני – הוא חסם ESG מובהק, המשפיע ישירות על פרופיל הסיכון והערך של הפרויקט, מגביר חיכוך עם קהילות מקומיות, פוגע ביעדי הפחתת פליטות ועוד. להלן החסמים העיקריים הטמונים בהחלטה: חסם האנרגיה ורשת ההולכה – החלטת הממשלה דורשת אישור מחברת "נגה" כי ניתן יהיה לחבר את החווה לרשת ההולכה עד תום שנת 2032. חוות שרתים יכולה לקבל היתר בנייה ולהשלים את הקמתה, אך ללא חיבור לרשת בהספק הנדרש היא לא תוכל לפעול. זהו למעשה החסם המרכזי שעומד בפני יזמים בתחום. הקושי ניכר כבר היום, עוד בטרם הושלמה ההסדרה הרגולטורית. בשל מאות בקשות לחיבור חוות שרתים בהספקים שונים, שהיקפן המצטבר עולה על קיבולת הרשת, נאלצו חברת החשמל וחברת "נגה" לעצור, החל מאוגוסט 2026, קבלת בקשות חדשות לחיבור חוות שרתים בהספק של 8 מגה-ואט ומעלה, עד לקביעת מדיניות חיבור לרשת.[9] בחוות השרתים הגדולות שהחלטת הממשלה והצעת החוק מבקשות לעודד, מדובר בביקוש חריג לחשמל שצפוי לדרוש קווי מתח עליון ואולי אף תחנת משנה (תחמ"ש). רשת החשמל הישראלית אינה בהכרח ערוכה לביקוש כזה, בוודאי לא בלוחות זמנים קצרים. מדובר גם ב"מגבירי חיכוך" עם הסביבה והקהילה מבחינת קרינה, רעש, נצפות ועוד. לפיכך, לוח הזמנים שמציבה החלטת הממשלה הוא הדוק ואולי אף בלתי ריאלי. לכן, שאלת החיבור לרשת אינה רק סוגיה הנדסית; כבר בשלבים הראשונים היא הופכת לסוגיה של אסטרטגיה רגולטורית, תיאום בין רשויות, ניהול התנגדויות והוכחת היתכנות באופן שישכנע את הגורמים המוסמכים כי מדובר במיזם בשל ולא רק בהצהרת כוונות. חסם התכנון והבירוקרטיה – הות"ל אמורה לנהל הליך עם לוחות זמנים הדוקים וקצרים, אולם בפועל מדובר בוועדה עמוסה, שבה תכניות מתעכבות לעיתים במשך שנים, וזאת בשל מורכבות ההליכים הסטטוטוריים, חסמים סביבתיים והתנגדות ציבורית להקמת תשתיות מסיביות. תוספת של עשר תכניות מורכבות בשנה צפויה לייצר "צוואר בקבוק" ניהולי ותכנוני בוועדה.[10] לצד האישורים התכנוניים, לחוות מהסוג שהחלטת הממשלה מבקשת לעודד, יידרשו ככל הנראה גם היתרים סביבתיים שונים כתלות בהספק, בטכנולוגיה, בחומרים שיאוחסנו במתקן, לדוגמה: היתרי פליטה לגנרטורים לגיבוי, היתר רעלים לאחסון סולר,[11] אמצעים למניעת מפגעי רעש לשימושים רגישים סמוכים ועוד. היכולת לצמצם אי-ודאות, להביא את הפרויקט לקו הסיום ולשמור על ערכו לאורך זמן תלויה בתכנון נכון ומוקדם של הרצף הרגולטורי-סביבתי, לצד מיפוי מוקדי התנגדות רגולטוריים וקהילתיים מקומיים. ללא תכנון סביבתי מקדים, הפרויקט יתקשה לעמוד בקריטריונים המחמירים של קרנות למימון ירוק, ויחשוף את המשקיעים לסיכוני עיכוב ופגיעה בפרופיל ה-ESG של הנכס עוד לפני הנחת אבן הפינה הראשונה. חסם הקרקע – המדינה מתמרצת את הקמת החוות מחוץ לאזורי הביקוש, אף שחברות טכנולוגיה וחברות בינלאומיות מעדיפות לרוב קרבה למרכזי פיתוח ולתשתיות סיבים המצויים במרכז הארץ. הפריפריה רוויה גם בשטחי אש, בסיסים ומגבלות ביטחוניות, המצמצמים עוד יותר את היצע הקרקעות הזמינות, העומדות גם בדרישות רשת החשמל. עם זאת, אילוצים אלה עשויים ליצור הזדמנויות לפיתוח אזורי, לחיזוק תשתיות בפריפריה וליצירת יתרון תחרותי ליזמים שיצליחו לאתר קרקע מתאימה ולהציג מתווה תכנוני ואנרגטי משכנע. לכן, במקרים רבים בחירת המיקום עשויה להיות מכרעת בפרויקט: לא רק בשל עלות הקרקע או זמינותה, אלא מבחינת הזיקה המשפטית לקרקע, התאמתה התכנונית, מגבלות סביבתיות וביטחוניות, והיכולת להציג לרשויות מסלול ריאלי המחבר בין הקרקע, האנרגיה והצורך הלאומי. מה הלאה? ליזמים ולמשקיעים, המסר המעשי ברור: חוות שרתים אינן עוד רק נכס טכנולוגי מבוקש, אלא מיזמי תשתית מורכבים המצויים בלב המתח בין קידמה טכנולוגית לטביעת רגל סביבתית. מי שייכנס לתחום מתוך הנחה שהאתגר המרכזי הוא רק מציאת קרקע או ביקוש לשירותי ענן, עלול לגלות מאוחר מדי כי דווקא סוגיות של רישוי, חיבור לרשת, זיקה לקרקע, התנגדויות ציבוריות או עמידה בציפיות ESG, הן שמכריעות את גורל הפרויקט. לכן, נקודת המוצא צריכה להיות היערכות מוקדמת ולא תגובה מאוחרת. לפני בחירת מסלול תכנוני או התחייבות ללוחות זמנים, נכון למפות את הסוגיות שיכריעו את היתכנות המיזם: האם ניתן לחבר את החווה לרשת במועד ריאלי; האם נדרש פתרון אנרגיה פרטי או מודל משולב; מהן מגבלות הקרקע והתכנון; אילו סיכוני סביבה, מים, רעש, חום ופליטות צפויים להתעורר; כיצד צפויות הרשויות והקהילה המקומית להגיב; ומה נדרש כדי להפוך את המיזם לראוי למימון. מיפוי כזה אינו רק כלי לניהול סיכונים – הוא מאפשר לעצב מראש את סיפור המיזם, לצמצם התנגדויות, לבנות אמון עם גורמי התכנון והמימון, ולהפוך את דרישות הרגולציה וה-ESG מנטל הכרחי ליתרון תחרותי. עו"ד שלי לב-שרמן, ראש תחום סביבה במשרד ארנון, תדמור-לוי. [1] על פי דו"ח של האו"ם שפורסם לאחרונה, אם המגמות הנוכחיות יימשכו, עד 2030 יצרכו חוות שרתים יותר מי שתייה מכפי שתצרוך כלל אוכלוסיית העולם. ראו כתבה ב"כלכליסט": https://www.calcalist.co.il/calcalistech/article/bj1omisbzg?utm_source=calcalist.co.il&utm_medium=Share&utm_campaign=copy_url [2] ראו דיווח של ESG Dive בעניין הדו"ח הסביבתי האחרון של גוגל: https://www.esgdive.com/news/googles-emissions-continue-to-climb-due-to-ai-buildout/824373/ [3] ראו כתבה בעניין הדו"ח הסביבתי האחרון של מיקרוסופט: https://www.esgtoday.com/microsofts-carbon-footprint-jumps-25-as-ai-buildout-challenges-climate-goals/ [4] ראו דיווח של ESG Dive בעניין הדו"ח הסביבתי האחרון של אמזון:https://www.esgdive.com/news/amazon-2025-emissions-jump-as-ai-brings-momentum-and-complexity-report/825667/ [5] דוגמה מובילה לכך בישראל היא פרויקט "נימבוס" הממשלתי, שמטרתו להעביר את כל תשתיות המחשוב הממשלתיות לענן הציבורי. ראו בקישור: https://govextra.gov.il/mr/nimbus/home/. [6] ראו קישור למאמר בנושא: https://www.maine.gov/governor/mills/news/governor-mills-announces-decision-ld-307-2026-04-24 [7] ראו קישור להחלטה המלאה: https://www.gov.il/he/pages/dec3907-2026 [8] תיקון זה לחוק כלל לבסוף נושא אחר. [9] ראו דיווח בכלכליסט: https://www.calcalist.co.il/local_news/article/sk55luhwgl?utm_source=calcalist.co.il&utm_medium=Share&utm_campaign=copy_url#sk55luhwgl [10] ראו למשל דו"ח מבקר המדינה 69א – "חברת החשמל לישראל בע"מ – פיתוח רשת החשמל ותחזוקתה" מאוקטובר 2018 וכן דו"ח מבקר המדינה מנובמבר 2024 – "פיתוח משק החשמל לקראת שנת 2030". הדו"חות זמינים בספריית מבקר המדינה: https://library.mevaker.gov.il/sites/DigitalLibrary/Pages/default.aspx . [11] בשנים הקרובות צפויה האחדה רגולטורית של היתרי פליטה, היתרי רעלים ודרישות סביבתיות ברישיון עסק במסגרת רפורמת הרישוי הסביבתי המשולב שמוביל המשרד להגנת הסביבה.

באוגוסט 2026 התפרסמו באירופה נתונים קשים: לפי חישוב של הגארדיאן הבריטי, המבוסס על נתוני תמותת יתר רשמיים, לפחות 35,000 בני אדם מתו בארבעת גלי החום שפקדו את היבשת בקיץ 2026, וגם זה מספר שצפוי לעלות בהמשך כשיתעדכנו נתוני החודשים הבאים. בגרמניה לבדה נספרו כ-14,000 מקרי מוות הקשורים לחום בין אפריל לאוגוסט, כאשר בשבוע אחד בלבד בסוף יוני נספרו 9,600 מקרי מוות, וזאת אל מול קיץ ממוצע שבו המספר נשאר בדרך כלל מתחת ל-2,000. ספרד, מצדה, רשמה את קיץ החום הקטלני ביותר מאז החלו הרישומים. גלי חום כאלה אינם ייחודיים לאירופה והם מהווים גם עבורנו תזכורת עדכנית לכך שהתחזיות של השירות המטאורולוגי בישראל, שלפיהן צפויה עלייה ממוצעת של כ-3.5 מעלות צלזיוס עד סוף המאה, אינן תרחיש רחוק אלא מציאות שכבר מתחילה להתממש. רשומה זו מבקשת להתיך עבודה רגולטורית ומחקרית מאומצת בישראל, שנפרסה על פני חמש השנים האחרונות, לכדי תמונה אחת המסמנת כיוון ברור ומדגימה כיצד משבר האקלים (E) פוגע בעובדים (S), ומדוע ההיערכות הניהולית (G) הופכת משאלה של "רצוי" לשאלה של "מתי", שכן הרגולציה הייעודית בנושא כבר מתדפקת על דלתות חדרי ההנהלות והדירקטוריונים. האקלים משתנה והחשיפה של העובדים עולה הראיה המדעית בנוגע למצב בישראל כבר אינה ניתנת לעמעום. מחקר שבחן 18 שנות נתונים על תאונות עבודה בענף הבנייה מצא קשר לינארי ומובהק סטטיסטית בין עומס חום לבין הסיכון להיפגעות. ככל שעולה עומס החום, כך גדל הסיכון - ובקצב חד יותר משנהוג לחשוב: • כל עלייה של יחידת אי-נוחות אחת בעומס החום מעלה את הסיכון לתאונת עבודה בכ-2%. • מעבר מיום נוח יחסית ליום עם עומס חום קיצוני מעלה את הסיכון בכעשרה אחוזים. • בימי עומס חום כבד-קיצוני, הסיכון לתאונת עבודה מזנק ל-23%. • "אפקט השיהוי": גם שלושה ימים לאחר אירוע חום משמעותי נמצאה עלייה מובהקת של 17% בסיכון לתאונת עבודה. במילים אחרות: גוף האדם אינו עובר "איתחול מחדש" בלילה. גל חום אחד מותיר "צל סיכון" שיכול להימשך כמעט שבוע. התמונה הזו אינה ייחודית לישראל: ארגון העבודה הבינלאומי (ILO) מעריך שבכל שנה מתים כ-38,000 עובדים ברחבי העולם כתוצאה מעומס חום, ובריאותם של כ-2.09 מיליון עובדים נפגעת לצמיתות. עבודה שפרסם אגף אסטרטגיה במשרד העבודה, מיפתה את החשיפה המקומית בישראל בצורה שיטתית, וחילקה אותה לשלוש קבוצות עיקריות: עובדים המועסקים בתנאי חוץ (בינוי, חקלאות, תחזוקה עירונית ותשתיות), החשופים ישירות לחום, לקרינה ולתנאי מזג אוויר קיצוניים; עובדים במבנים ללא שליטה אקלימית (מטבחים, מאפיות, מפעלי תעשייה עם תנורים, מחסנים), שבהם הטמפרטורה עשויה להגיע לקרוב ל-40 מעלות גם בלי שמש; ועובדים המושפעים באופן עקיף כגון לוחמי אש, כוחות הצלה, ועובדי תיירות וסיעוד, שאופי עבודתם צפוי להשתנות ככל שיתגברו אירועי הקיצון האקלימיים ובראשם עומסי חום. תמונת מצב זו אינה נחלתו הבלעדית של ענף הבינוי. מחקר חלוץ נוסף, שנערך במסגרת עבודה של משרד הכלכלה, כלל ראיונות עומק עם 12 מנהלי בטיחות וייצור במפעלי תעשייה גדולים: מפלסטיק וגומי, דרך כימיקלים ורהיטים, ועד זכוכית ומזון. המנהלים דיווחו כי רצפות ייצור הסמוכות למקורות חום תעשייתי, כדוגמת תנורי היתוך, מגיעות לעיתים לטמפרטורות של מעל 45 מעלות צלזיוס, ומחייבות עצירות ייצור בלתי מתוכננות שגורמות נזק כלכלי ישיר למפעל. בישראל מועסקים כ-320 אלף עובדים בתעשיות הייצור, ועל פי ההערכות בין מחצית לשני שלישים מהם עובדים בהאנגרים החשופים לתנאי מזג אוויר ועומסי חום. חלק מהמנהלים שרואיינו הפגינו גם מודעות נמוכה יחסית לסיכון: אחדים לא ידעו לומר אם נמדדת טמפרטורה שיטתית ברצפת הייצור, ומנהל אחד נדרש לחפש דוח ישן כדי לגלות שסביבת העבודה ליד תנור ההיתוך במפעלו חמה ב-10 מעלות מהטמפרטורה בחוץ, כשנהלי החברה לא כללו כל מדיניות מסודרת המגבילה את זמן השהות לצידם. השקעה בהכשרת מנהלי ייצור וכלל שרשרת הניהול בחברה להתמודדות עם עומסי חום ותקצוב מניעה מתוך הבנה שזו השקעה קדימה המחייבת נקיטת פעולות כגון פריסת מערכות הצללה, קירור ממוקד בתחנות עבודה וניטור הטמפרטורה בסביבת העבודה. כל אלה, גם על פי מחקרים שנערכו בתחום, הן פעולות החוסכות כסף בטווח הבינוני יותר מעלותן הראשונית, ומצמצמות סיכון תפעולי ומשפטי. וגם אם נניח שאלו צעדים הגיוניים ככל הנראה לרוב דרגי העבודה בארגונים, הרי שהדרך להטמעתם ויישומם עדיין אינה מורגשת דייה. הזווית החברתית: מי בעצם עומד בחזית החום? חלוקת הסיכון היא שאלה חברתית. הנתונים מראים שהחשיפה לחום מרוכזת לרוב אצל מי שכבר נמצא במעמד תעסוקתי חלש יותר: עובדים המועסקים בחוץ מרוויחים כ-19% פחות משכרם של עובדים במקומות עם שליטה אקלימית. זהו שכר נמוך שמשקף, ולעיתים אף מנציח, כוח מיקוח חלש בדרישה לתנאי הגנה. לתוך התמונה הזו נכנסת מגמה דמוגרפית שמחייבת התייחסות וכבר מורגשת בישראל: היקף העובדים הזרים בישראל הולך וגדל ביתר שאת מאז ה-7 באוקטובר. התופעה כבר אינה מוגבלת לענפי הבינוי, החקלאות והסיעוד המסורתיים שהמשק הישראלי הורגל בהם – כיום מדובר בפריסה מתרחבת על פני ענפי משק נוספים, כשגם תמהיל העובדים ואופן הבאתם השתנה מהותית. סקר ייעודי שביצע משרד העבודה בנושא עומסי חום, בקרב 605 עובדים זרים בענפי הבנייה והחקלאות מהודו, מולדובה, סין ותאילנד, חשף פערים ניכרים בנגישות ובמימוש בפועל של אמצעי הגנה בסיסיים: מים, צל, הפסקות מתועדות והכשרה מובנת בשפת העובד. מגבלות שפה ותרבות, יחד עם מעמד חוקי שמצמצם את יכולת המיקוח, יוצרים קבוצת עובדים שחשופה יותר ומוגנת פחות. ממצאי הסקר לא מאפשרים להניח שמצבם של עובדים זרים או כאלה המשתייכים לקבוצות מוחלשות אחרות, יהיה שונה לחיוב בענפי המשק האחרים שלא נסקרו במקור (כגון בענפי התעשייה, מסחר ושירותים וכיו"ב). ככל שתתקיים נקודת עיוורון תאגידית לעצם הסיכון התעסוקתי בחשיפה לעומסי חום, כך היא תשפיע בסבירות גבוהה יותר על אלו המצויים בתחתית 'שרשרת המזון התעסוקתית'. גם בנוגע ליחס ההנהלות ותפיסת הסיכון שלהן, נראה כי קיימת נקודת עיוורון של ממש. בביקורת שערכה רשות ניירות ערך בשנת 2022, שעסקה בדיווחי סיכוני אקלים וסביבה בקרב חברות ציבוריות, וממצאיה פורסמו ב-2024, לא נמצאה, באף אחת מהחברות שנסקרו, התייחסות מפורטת לשלום העובדים כתוצאה מסיכוני אקלים. ככל שקיים פיקוח דירקטוריוני על סיכוני אקלים, הוא התמקד בעיקר ברציפות התפעולית של החברה. זהו איום עסקי בהחלט חשוב ברמה האסטרטגית של ארגון, אך כזה שממנו נעדר לחלוטין הסיכון הבריאותי הישיר לעובד החשוף לעומסי חום. כל הנתונים המצטברים שפורטו לעיל מבססים את המסקנה שמתקיימת "נקודת העיוורון" המייצרת כשל שוק מובנה שבו בעלי העניין המרכזיים אינם מוכנים, יכולים או אף מודעים לצורך בפעולה פרואקטיבית לתיקונו, ועל כן מתחדד הצורך בהתערבות רגולטורית למען הבטחת האינטרס הציבורי הכולל והרחב. מהחובה הפוטנציאלית לערך עסקי ולאן פונה הרגולציה כאן נכנס ה-G לא כאמירה עקרונית, אלא כתיאור מדויק של מה שכבר מונח על שולחן הרגולטור. דו"ח הערכת השפעת נטל רגולטורי (RIA) שגיבש מינהל הבטיחות שפורסם בשנת 2025 ואשר צפוי להיות מונח על שולחן ועדת העבודה בשנת 2027, הציג טיוטת תקנות קונקרטית לניהול עבודה בעומסי חום. בין עיקרי הדרישות: • חובת הכנת "תוכנית בטיחות למניעת נזקי עומסי חום" במקומות עבודה בהם מועסקים מעל 50 עובדים, הכוללת מדידת סיכון, זמינות מים (לפחות ליטר לשעה לעובד), ואזורי מנוחה מוצלים או ממוזגים. • הפסקות עבודה (בתת פעילויות בענף הבינוי) בהגעה ל"ערך פעולה" שהוגדר מראש, ונהלי התאקלמות לעובדים השבים לעבודתם לאחר תאונה שאירעה בימי עומס חום. • הגדרת "מכת חום" כ"מקרה מסוכן" המחייב דיווח מיידי. • חובת דיווח שנתית מקוונת, המוטלת על המעסיק הראשי, לגבי כלל התאונות במקום העבודה במהלך שנה קלנדרית, כולל עובדי קבלני משנה, בדומה לאסדרות הקיימות באירופה ובארה"ב. טיוטת התקנות מיישמת המלצה של הוועדה הבין-משרדית שהוקמה מכוח החלטת ממשלה 1230 לצמצום נפגעי תאונות עבודה, והיא הישורת האחרונה בעבודה שנמשכה כחמש שנים עד לגיבוש תפיסת האסדרה הכוללת שהוצגה בה. מדוע זה גם משתלם בראייה משקית רחבה? תאונות עבודה ומחלות מקצוע כבר היום מכבידות על התקציב הציבורי בכ-7 מיליארד שקלים בשנה בתשלומי ביטוח לאומי בלבד, וההערכה הכוללת לעלות הישירה והעקיפה של פגיעות תעסוקתיות בישראל מגיעה עד לכ-4% מהתמ"ג. התמונה דומה גם ברמה הבינלאומית: בסקירת הרגולציה שפרסם משרד העבודה, נמצא כי במדינות עם רגולציה ברורה לניהול עבודה בעומסי חום, הסיכון להיפגעות עלה ב-9% בלבד – לעומת עלייה של 22% במדינות ללא אסדרה כזו. הפער הזה מלמד שהרגולציה עצמה מייצרת ערך מגן. גם מחקרים שליוו את קידום טיוטת הרגולציה הפדרלית בארה"ב, שצוטטו אף הם בסקירת הרגולציה שפרסם משרד העבודה, מצאו שהפסקות עבודה מתוכננות דווקא משמרות את יכולת העובד לתפקד, ומצמצמות פגיעה בפריון בטווח הבינוני יותר משהן פוגעות בו בטווח המיידי. הכיוון הרגולטורי ברור ועקבי, והשאלה המעשית עבור ארגונים היא פחות "האם" ויותר "מתי ובאיזה קצב" הם יבחרו להיערך. ארגונים שיתחילו מוקדם ייהנו מיתרון משולש: זמן להסתגל בהדרגה, עלות היערכות נמוכה יותר, וחשיפה מצומצמת יותר לפערי דיווח כאשר התקנות ייכנסו לתוקף. היערכות לעומסי חום היא דוגמה ברורה לשילוב בין ערכי ה-E, ה-S וה-G כמדדים המהווים חלק ממערכת גומלין אחת. כשהרגולציה כבר משרטטת בפומבי את גבולות הגזרה המתגבשים, ההיערכות המוקדמת הופכת מנטל ציות להזדמנות למנהיגות תאגידית היודעת לייצר גם ערך. ______ רן כהן משמש כסגן מפקח עבודה ראשי במינהל הבטיחות והבריאות התעסוקתית, משרד העבודה. https://www.linkedin.com/in/cohenran/

נשים במערכת הפטנטים: הפער שמאחורי החדשנות הישראלית ישראל נתפסת בצדק כ״אומת הסטארט־אפ״, אך הצלחתה הטכנולוגית אינה מתחלקת באופן שווה. נשים עדיין מיוצגות בחסר בקרב ממציאים ובעלי פטנטים, אף שנוכחותן במדע, בטכנולוגיה וביזמות הולכת וגדלה. מחקרים קודמים שלי ושל עמיתיי הראו כי מערכות לרישום זכויות קניין רוחני אינן רק מנגנונים טכניים: הן עשויות לפעול כשומרי סף ולהשפיע על השאלה מי מצליח להפוך ידע והמצאות לנכסים משפטיים וכלכליים.[1] [2] מחקרים על פטנטים אקדמיים מצביעים אף הם על פערים מגדריים מתמשכים בשיעורי ההשתתפות, בהרכב צוותי ההמצאה ובתוצאות הרישום.[3] [4] על רקע זה, הסקר הנוכחי מבקש להבין לא רק מי מחזיק בפטנטים, אלא גם כיצד חברות הזנק ישראליות מקבלות החלטות בנוגע לרישום פטנטים, באילו חסמים הן נתקלות, והאם נשים וגברים פוגשים את מערכת הפטנטים ואת סביבת המימון באופן שונה.[5] הבחנה זו חשובה: נתוני רישום מראים מי נכנס למערכת, אך סקר בקרב מקבלי החלטות בחברות יכול ללמד על המתרחש עוד לפני הגשת בקשה לפטנט - בשלב שבו יזמים שוקלים עלויות, סיכונים, מימון, חשיפה והערך האסטרטגי הגלום ברישום פטנט. בכך הסקר משלים מחקר קודם שהראה כי הפחתת אגרות לבדה אינה מספיקה כדי להגדיל את השתתפותן של נשים במערכת הפטנטים הישראלית.[6] המחקר בקצרה: מי השתתף ומה נמצא במדגם כולו הסקר נערך בעברית בין ינואר למרץ 2025 בקרב מייסדים, מנכ״לים ומנהלי טכנולוגיה של חברות הזנק ישראליות שאותרו באמצעות נתוני פטנטים ומאגר IVC המרכז מידע על חברות ועל פעילות בתעשיית ההייטק הישראלית. מתוך כ־9,100 פניות התקבלו 301 תשובות, המשקפות שיעור מענה של כ־3.3%. מרבית המשיבים מילאו תפקידים בכירים: 67.8% מנכ״לים ו־25.9% מנהלי טכנולוגיה - ולכן הייתה להם היכרות ישירה עם החלטות הנוגעות לקניין רוחני, מימון וצמיחה. החברות השתייכו בעיקר לתחומי תוכנה וטכנולוגיה, מדעי הבריאות, חומרה ורובוטיקה, ושירותים עסקיים ומדיה; 60.8% העסיקו עד עשרה עובדים, ו־61.1% החזיקו לפחות פטנט אחד. רוב המשיבים במדגם היו גברים, ולכן הממצאים המגדריים מחייבים זהירות. עם זאת, הם מעלים שאלות חשובות להמשך. במדגם כולו, הרכב כוח האדם הטכני היה המנבא החזק ביותר לבעלות על פטנטים: ככל ששיעור המהנדסים והמדענים בחברה היה גבוה יותר, כך גדלה הנטייה להחזיק בפטנטים. נמצא גם קשר משמעותי בין ענף הפעילות לבין בעלות על פטנטים: במדעי הבריאות ובתחומי החומרה והרובוטיקה שיעורי הבעלות על פטנטים היו גבוהים מ-79%, לעומת 41.6% בתוכנה. לעומת זאת, הכנסות שנתיות לא ניבאו בעלות על פטנטים. הממצא מערער את ההסבר הפשוט שלפיו רישום פטנטים תלוי בעיקר בעושרה של החברה, ומחזק את התפיסה שהשימוש בפטנטים תלוי גם באופי הטכנולוגיה, בארגון הידע ובאסטרטגיית ההגנה על הקניין הרוחני. ממצאים אלה עולים בקנה אחד עם הספרות שלפיה חברות משתמשות בפטנטים באופן שונה בהתאם לענף, לאופי החדשנות ולחלופות כגון סודות מסחריים ומהירות הכניסה לשוק.[7] גם החסמים התבררו כרחבים: 87.4% מן החברות שלא הגישו בקשות לפטנטים דיווחו על חסמי עלות. עלויות אלה כוללות לא רק אגרות הגשה, אלא גם עלויות הכרוכות בעריכת הבקשה, ייעוץ משפטי, הגשות בינלאומיות, אגרות חידוש ובעיקר עלויות אכיפה. ממצא זה תואם את ממצאי סקר הפטנטים של ברקלי (Berkeley Patent Survey), שבו עלות קבלת הפטנט - ובכלל זה שכר טרחת עורכי דין - הייתה סיבה מרכזית לאי־הגשת בקשה לפטנט בקרב חברות טכנולוגיה. עם זאת, בסקר הישראלי שכיחות חסמי העלות לא נבדלה באופן מובהק לפי גודל החברה או הכנסותיה. לכן, הפחתת אגרות לבדה אינה בהכרח פתרון: המכשול עשוי להיות טמון במאפייניה של מערכת הפטנטים בכללותה, שהיא יקרה, מורכבת ולא תמיד צפויה. הממצא המגדרי: דמיון בחדשנות, פער בתרגום למימון הממצא החשוב ביותר מבחינה מגדרית הוא דווקא מה שלא נמצא: נשים וגברים במדגם לא נבדלו באופן מובהק בשיעורי הבעלות על פטנטים, במדדי אסטרטגיית החדשנות, בהעדפות בנוגע לאסטרטגיית היציאה או בדיווח על חסמים לרישום. ממצא זה אינו תומך בתפיסה שלפיה נשים יזמיות חדשניות פחות, מתעניינות פחות בקניין רוחני או נוטות פחות, מעצם היותן נשים, להשתמש בפטנטים. הוא משתלב עם מגמה רחבה יותר של מחקרי המגדר בחדשנות, המבקשת להעביר את המוקד מהסברים המתמקדים ב״העדפות נשיות״ אל המבנים המוסדיים, הארגוניים והכלכליים שבתוכם מתקבלות החלטות בדבר מסחור ידע והגנה עליו.[8] [9] עם זאת, דווקא בשלב המימון נמצא פער מעניין. נשים דיווחו על מעורבות גבוהה יותר מול מקורות מימון מוסדיים, ובהם קרנות הון סיכון, משקיעים תאגידיים ובנקים, בשלב המשא ומתן, אך מעורבות זו לא תורגמה לשיעורים גבוהים יותר של קבלת מימון. כלומר, הנתונים אינם מצביעים על פחות יוזמה או פחות פנייה מצד נשים, אלא מעלים אפשרות לקיומו של פער בין כניסה לתהליך לבין הצלחה בסופו. זהו ממצא שדורש בדיקה נוספת, אך הוא חשוב משום שהוא מסיט את הדיון מן השאלה ״האם נשים מבקשות?״ לשאלה ״מה קורה לאחר שהן מבקשות?״. בהקשר זה, הספרות על יזמות ומימון מצביעה זה שנים על כך שנשים עשויות להתמודד עם הבדלים בגישה לרשתות, להון ולהערכת הזדמנויות גם כאשר איכות המיזמים שלהן אינה נופלת מזו של מיזמים בהובלת גברים.[10] גם התשובות הפתוחות מצביעות על הבדל מסוים באופן שבו החסמים נחווים. נשים נטו להדגיש יותר חסמי כניסה, ובהם עלויות, נגישות והיכולת להגיע למערכת, בעוד גברים העלו מגוון רחב יותר של נושאים, לרבות ניסיון בתביעות ועצמאות מקצועית. בשל מספרן המצומצם של הנשים שהשיבו על השאלות הפתוחות, אין לראות בכך מסקנה מייצגת, אך הממצא עולה בקנה אחד עם התפיסה שלפיה אותו מוסד משפטי עשוי להיראות זהה לכולם מבחינה פורמלית, ובכל זאת להטיל על קבוצות שונות עלויות כניסה שונות. זה בדיוק סוג ההשפעה החלוקתית שנדון במחקר על מערכות רישום כ״שומרי סף״.[11] המלצות מדיניות אם נשים במדגם אינן פחות חדשניות ואינן פחות מכוונות לרישום פטנטים, אך מעורבותן במימון אינה מתורגמת ליתרון מקביל בתוצאות, מדיניות לקידום יזמות נשית אינה צריכה להתמקד רק ב״תיקון״ היזמית. עליה לבחון את נקודות המעבר המוסדיות: מי מצליח להגיע למשקיעים, כיצד מיזמים מוערכים, מי מקבל ליווי מקצועי בנוגע לקניין רוחני, מי יכול לשאת בעלויות הרישום והאכיפה, והאם קיימים מנגנוני תמיכה שמאפשרים להביא לרישומה של המצאה כפטנט ואף לגייס מימון לפיתוחה. במקביל, מאחר שחסמי העלות רחבים ואינם ייחודיים לנשים, יש הצדקה לשיפור נגישות המידע, לייעוץ מסובסד ולבחינת דרכים להפחתת עלויות אכיפה לסטארט־אפים בכלל - תוך בדיקה אם ההתערבויות אכן מצמצמות גם פערים מגדריים. המסר המרכזי של הסקר הוא אפוא כפול. ראשית, פטנטים הם כלי אסטרטגי שהשימוש בו תלוי בטכנולוגיה, בענף ובמבנה הארגוני הרבה יותר מאשר בהכנסות בלבד. שנית, בהיבט המגדרי, הממצאים אינם מתיישבים עם נרטיב פשוט שלפיו נשים רושמות פחות משום שהן פחות חדשניות או פחות מעוניינות בהגנה על המצאות. הנתונים מפנים את תשומת הלב אל המוסדות שמתרגמים חדשנות לזכויות, להון ולצמיחה. אם מדינת ישראל מבקשת למצות את מלוא פוטנציאל החדשנות שלה, השאלה אינה רק כמה פטנטים נרשמים, אלא מי מסוגל להגיע אליהם, לממן אותם ולהפיק מהם ערך. פרופ׳ מרים מרקוביץ-ביטון, פרופ׳ מן המניין ומופקדת הקתדרה על שם ראול ולנברג לזכויות אדם, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן. מקורות מרכזיים: [1] Marcowitz-Bitton, M. & Morris, E. M. (2020). The Distributive Effects of IP Registration. Stanford Technology Law Review 23, 306–374.. [2] Marcowitz-Bitton, M. & Sharon, O. (2025). Registry Systems as Gatekeepers: How Patent Registries Create Systemic Barriers to Innovation. Fordham Intellectual Property, Media & Entertainment Law Journal 35, 867–947. [3] Schuster, W. M., Marcowitz-Bitton, M. & Gerhardt, D. R. (2022). The Gender Gap in Academic Patenting. UC Davis Law Review 56, 759–815. [4] Bar-Ziv, S., Fischman-Afori, O. & Marcowitz-Bitton, M. (2022). Where the Gender Gap Meets Academic Patenting: An Empirical Study. Ohio State Technology Law Journal 18, 239–300. [5] Beyond Resources: Organizational Capacity and Patent Adoption Among Technology Startups (מחקר שטרם פורסם). [6] Marcowitz-Bitton & Sharon, 2025. [7] Graham, S. J. H., Merges, R. P., Samuelson, P. & Sichelman, T. (2009). High Technology Entrepreneurs and the Patent System: Results of the 2008 Berkeley Patent Survey. Berkeley Technology Law Journal 24, 1255–1328. [8] Ding, W. W., Murray, F. & Stuart, T. E. (2006). Gender Differences in Patenting in the Academic Life Sciences. Science 313, 665–667. [9] Murray, F. & Graham, L. (2007). Buying Science and Selling Science: Gender Differences in the Market for Commercial Science. Industrial and Corporate Change 16, 657–689. [10] Milli, J., Williams-Baron, E., Berlan, M., Xia, J., & Gault, B. (2016). Equity in Innovation: Women Inventors and Patents. Report IWPR #C448. Washington, DC: Institute for Women’s Policy Research. [11] Marcowitz-Bitton & Morris, 2020; Marcowitz-Bitton & Sharon, 2025.

לפעמים מחקר אקדמי נוגע בעצב חשוף שלא ידענו שקיים. זה מה שקרה למחקר שפרסמתי לאחרונה עם ד"ר אורי שרון מאוניברסיטת בר-אילן בכתב העת Scientific Reports. המחקר, שבחן את הקשר בין רכישת בגדי יד שנייה לבין דפוסי צריכת אופנה, זכה לתהודה שלא ציפינו לה, והפך ויראלי באופן מפתיע. תוך פחות מחודש מרגע הפרסום הוא סוקר בכלי תקשורת ברחבי העולם, ביותר מ-15 שפות, והגיע לכלי תקשורת מרכזיים ובהם Vogue UK, Vogue Germany, Associated Press ו־Los Angeles Times, ואף זכה לסיקור ב־Yale News, Slate וב־Grist. הסיקור הנרחב עורר גם דיונים סוערים ברשתות החברתיות. אפשר כמובן לשמוח על תשומת הלב, אבל בעיניי השאלה המעניינת באמת הייתה דווקא מדוע המחקר עורר תגובה כזו. כנראה מפני שהוא מערער על הנחה שרבים מאיתנו התרגלנו לקבל כמעט כמובנת מאליה: שאם אנחנו קונים בגדים מיד שנייה, אנחנו צורכים באופן מקיים יותר. מתעשייה מזהמת לכלכלה מעגלית לתעשיית האופנה יש מחיר סביבתי כבד. היא אחראית לכ-12-8% מפליטות גזי החממה בעולם, צורכת כמויות עצומות של מים, ותהליכי הצביעה והגימור של טקסטיל הם מקור משמעותי לזיהום מים. לכך מצטרפת העלייה החדה בהיקפי הייצור והצריכה, המשמשת כמכפיל של ההשלכות הסביבתיות: בשני העשורים האחרונים כמעט הוכפל ייצור הבגדים העולמי, וצריכת הבגדים עלתה בשיעור המוערך בכ־400%. הבעיה, כמובן, אינה רק כמה בגדים אנחנו מייצרים, אלא גם כמה מהר אנחנו מפסיקים להשתמש בהם. מודל האופנה המהירה הפך בגדים ממוצרים שאמורים ללוות אותנו לאורך זמן למוצרים זולים, זמינים ומתחלפים במהירות, כמעט חד-פעמיים. על רקע זה, שוק היד השנייה נתפס במשך שנים כסיפור ההצלחה המושלם של אופנה בת קיימא. ההיגיון פשוט ומשכנע: אם במקום לזרוק בגד נעביר אותו למשתמש הבא, נאריך את חייו; אם נקנה בגד שכבר קיים במקום בגד חדש, נצמצם את הצורך בייצור נוסף; ואם נשאיר מוצרים וחומרים בשימוש זמן רב יותר, נתקרב לכלכלה מעגלית. לא במקרה יד שנייה מקודמת כיום על ידי מותגי אופנה, חברות, צרכנים ואף קובעי מדיניות ככלי להפחתת פסולת ולהארכת חיי המוצר. כך, בהדרגה, קנייה מיד שנייה הפסיקה להיות רק אפשרות זולה או אלטרנטיבית. היא הפכה גם לבחירה בעלת משמעות מוסרית: דרך שבה צרכנים יכולים, לכאורה, להיות חלק מהפתרון הסביבתי באמצעות הארנק שלהם. כך, יד שנייה הפכה לאחד מסיפורי ההצלחה הבולטים של שיח הקיימות באופנה, והכנסות השוק צמחו בהתאם. אבל אז קרה משהו מוזר: ככל ששוק היד השנייה גדל, שוק הבגדים החדשים לא הצטמצם. למעשה, שני השווקים המשיכו לצמוח במקביל. אפילו חברות אופנה מהירה ואולטרה-מהירה, כמו H&M ו-SHEIN החלו לשלב פלטפורמות מכירה מחדש ותוכניות איסוף בגדים בתוך אסטרטגיות הקיימות שלהן. במקביל, החלה להישמע ביקורת מסוג אחר. במדינות באפריקה, שאליהן מגיעות כמויות עצומות של בגדים משומשים מהצפון הגלובלי, מנהיגים, חוקרים ופעילים החלו להצביע על כך שזרם הבגדים המשומשים אינו בהכרח פתרון סביבתי: הוא עלול להציף שווקים מקומיים, לפגוע בתעשיות טקסטיל מקומיות ולהעביר חלק משמעותי מהנטל של עודפי הצריכה ממדינות עשירות למדינות עניות יותר. בתוך שוק היד השנייה עצמו התחולל שינוי נוסף. מה שהיה מזוהה בעבר עם שימוש חוזר והארכת חיי הבגד הפך, במקרים רבים, לעוד זירת קניות: דיגיטלית, זולה, טרנדית ובעיקר מהירה. מתוך הסתירה הזאת יצאנו למחקר עם שאלה פשוטה למדי: האם קנייה מיד שנייה באמת מפחיתה רכישה של בגדים חדשים, או שאולי יצרנו פשוט צורה חדשה של צריכת יתר? מה קורה בארון של הצרכן האמריקאי? כדי לענות על השאלה ערכנו סקר ארצי בקרב 1,009 צרכנים מכל 50 מדינות ארצות הברית, ובחנו לא רק מה הם חושבים על קיימות, אלא גם כמה בגדים הם קונים, באיזו תדירות, כמה הם מוציאים, היכן הם קונים, כמה זמן הם מחזיקים בבגדים ומתי ומדוע הם נפטרים מהם. הממצא המרכזי היה חד למדי: יותר יד שנייה לא היה קשור להפחתת צריכה אלא בדיוק להפך. מצאנו קשר חיובי וחזק בין צריכת בגדים מיד שנייה לבין רכישת בגדים חדשים. במילים פשוטות, מי שקנו יותר בגדים משומשים נטו גם לקנות יותר בגדים חדשים. הקשר בין ההוצאות בשני השווקים היה חיובי ומשמעותי, והממצאים הנוספים לגבי תדירות וכמות הרכישות הצביעו לאותו כיוון: עבור צרכנים רבים, שוק היד השנייה אינו מחליף את שוק הבגדים החדשים אלא מצטרף אליו כקטגוריית רכישה נוספת. קצב התחלופה בארון היה מטריד גם כן. ניתוח הנתונים זיהה שתי קבוצות צרכנים מובחנות: הקבוצה הגדולה יותר, שכללה 59% מהמשיבים, התאפיינה בצריכה גבוהה הן של בגדים חדשים והן של בגדי יד שנייה, ברכישות תכופות יותר ובתקופות שימוש קצרות יותר בבגדים. בקרב קבוצה זו, 37.9% נפטרו מבגדים בתוך פחות משנה מרכישתם, ו־14.2% עשו זאת בתוך חודש בלבד. לעומתם, חברי הקבוצה השנייה, שהתאפיינה ברמות צריכה נמוכות יותר ובהוצאה גבוהה יותר על כל פריט, נטו להחזיק בבגדיהם זמן רב יותר. בגדים רבים הוצאו מהארון כשהם עדיין במצב טוב, בין היתר כדי לפנות מקום לבגדים חדשים או פשוט בשל הרצון להתחדש. זאת ועוד, במדגם כולו, כרבע מהמשיבים דיווחו כי נפטרו מבגדים בעודם במצב טוב, ו־19% ציינו במפורש שעשו זאת כדי לפנות מקום לבגדים חדשים; במילים אחרות, הרצון להתחדש גבר על הרצון להמשיך להשתמש במה שכבר נמצא בארון. והיה ממצא נוסף, אולי מטריד אפילו יותר: ידע סביבתי לא בהכרח הוביל להתנהגות סביבתית יותר. משתתפים שידעו יותר על ההשלכות הסביבתיות של תעשיית האופנה לא צרכו בהכרח פחות; למעשה, מצאנו קשר שלילי קטן אך מובהק בין ידע בתחום הקיימות לבין חלק מההתנהגויות המקיימות. אפקט הריבאונד: כשהפתרון מאפשר לנו לצרוך יותר נשאלת השאלה: איך אפשר להסביר את הפרדוקס הזה? מושג אחד שעוזר להבין אותו הוא אפקט הריבאונד (Rebound Effect). זהו מצב שבו שיפור שאמור להפחית את ההשפעה הסביבתית של פעולה מסוימת גורם לשינוי התנהגותי שמקזז חלק מהחיסכון, ולעיתים אף מבטל אותו. אם אני תופסת קנייה מיד שנייה כזולה וסביבתית יותר, למשל, ייתכן שאקנה יותר פריטים מכפי שהייתי קונה אילו כל רכישה הייתה חדשה או יקרה יותר. במקרה כזה, ההשפעה הסביבתית של כל פריט אולי קטנה יותר, אבל הכמות הכוללת גדלה. לכך מצטרף מנגנון פסיכולוגי המכונה רישיון מוסרי (Moral Licensing). כאשר אנחנו עושים פעולה שאנחנו תופסים כ"טובה", היא עשויה להעניק לנו מעין אשראי מוסרי שמקל עלינו להצדיק התנהגות פחות מקיימת בהמשך. אם קניתי "באופן ירוק" בחנות יד שנייה, קל יותר לומר לעצמי שעוד חולצה אחת לא באמת מזיקה ואפילו מטיבה עם כדור הארץ כי היא מיד שנייה. המחקר שלנו אינו מוכיח שרישיון מוסרי הוא הסיבה להתנהגות שמצאנו, אך דפוסי הצריכה שנצפו עולים בקנה אחד עם המנגנון הזה ועם אפקט הריבאונד. והשילוב בין השניים חשוב במיוחד באופנה. בניגוד למוצרים שאנחנו רוכשים רק כשהמוצר הקודם מתקלקל, בגדים קשורים לזהות, להתחדשות, לטרנדים ולהנאה. כאשר שוק היד השנייה מציע מלאי כמעט אינסופי, מחירים נמוכים, תחושת "מציאה" והבטחה סביבתית בעת ובעונה אחת, הוא עלול להסיר כמה מהחסמים שממתנים בדרך כלל את הצריכה. אז האם צריך להפסיק לקנות יד שנייה? ממש לא. יד שנייה יכולה להאריך את חייהם של בגדים, לצמצם פסולת ולספק אלטרנטיבה אמיתית לרכישת מוצר חדש. הבעיה מתחילה כאשר אנחנו מניחים שעצם המעבר לשוק משני הופך את הצריכה למקיימת, בלי לשאול אם הוא באמת מפחית את כמות הבגדים החדשים שאנחנו קונים ואת קצב התחלופה הכולל. מנקודת מבטו של הצרכן, המשמעות היא שקנייה "מקיימת" יותר אינה יכולה להימדד רק בשאלה איזה מוצר אנחנו קונים או באיזה שוק הוא נמכר. חשוב לא פחות לשאול כמה אנחנו צורכים, כמה זמן אנחנו משתמשים במה שקנינו, ובעיקר האם רכישה מיד שנייה אכן מחליפה רכישה של בגד חדש, או פשוט מתווספת אליה. עבור חברות וקובעי מדיניות, המסקנה מעט אחרת. מנקודת מבט של ESG, עצם קיומו של שוק resale או אימוץ מודל מעגלי אינם הופכים פעילות עסקית למקיימת. חברות צריכות לבחון גם את דפוסי הצריכה שהמודלים העסקיים שלהן מייצרים ומעודדים בפועל. פלטפורמות resale אינן בהכרח "מקיימות" מעצם היותן מעגליות. אם הן מאמצות את אותם מנגנונים של אופנה מהירה, מבצעים בלתי פוסקים, תחושת דחיפות, רכישות אימפולסיביות ותחלופה מהירה, הן עלולות לשעתק בדיוק את דפוסי הצריכה שהכלכלה המעגלית נועדה לשנות. באופן דומה, עבור רגולטורים, הממצאים מצביעים על הצורך במדיניות שאינה מתמקדת רק בטיפול בפסולת לאחר שנוצרה, אלא גם בעמידות, בשימוש חוזר, בהארכת חיי הבגד ובצמצום התמריצים לצריכת יתר. זהו גם הכיוון שהצענו בעקבות ממצאי המחקר. בסופו של דבר, המחקר שלנו אינו טיעון נגד יד שנייה. הוא טיעון נגד פתרונות קסם. כלכלה מעגלית יכולה להיות חלק חשוב מהמעבר לתעשיית אופנה מקיימת יותר. אבל אם המעגליות רק מאפשרת לנו לקנות יותר, להחליף מהר יותר ולהרגיש טוב יותר תוך כדי, היא מחמיצה את המטרה. גם בעידן שלresale , פלטפורמות דיגיטליות וכלכלה מעגלית, נותרת אמת אחת פשוטה למדי: הבגד המקיים ביותר הוא עדיין זה שכבר נמצא בארון שלנו. ד"ר מיטל פלג מזרחי היא עמיתת מחקר ומרצה בבית הספר למשפטים באוניברסיטת סטנפורד, ולשעבר עמיתת פוסט־דוקטורט במחלקה לכלכלה באוניברסיטת ייל.

מזה מספר שנים עומדים משבר האקלים וההתחממות הגלובלית בראש סדר היום הציבורי העולמי. מדינות, ארגונים בינלאומיים וחברות עסקיות מחפשים דרכים לצמצם את הנזק הסביבתי שיוצרת הפעילות הכלכלית המודרנית, ולחץ ציבורי גובר דוחק בממשלות ובמגזר הפרטי לפעול ביתר החלטיות. על רקע זה, התרבו בשנים האחרונות הקולות הקוראים לרתום את כלי הממשל התאגידי, באמצעות קמפיינים אקטיביסטיים של בעלי מניות, למאבק במשבר האקלים. במאמר שפרסמנו בכתב העת עיוני משפט בחנו שאלה זו לעומק:[1] האם בעלי המניות יכולים לשמש מנוע אפקטיבי למאבק במשבר האקלים באמצעות הכלים שמעניקים להם דיני התאגידים ומבנה הממשל התאגידי של החברות? לשם כך ערכנו השוואה בין הפעילות הענפה המתנהלת בארצות הברית לבין היעדרה המפתיע בישראל. התשובה שמצאנו מורכבת ומציעה מבט מפוכח על הפוטנציאל הגלום באפיק הזה. פעילות ענפה, הישגים מוגבלים: מה קורה בארצות הברית? ארה"ב היא המעבדה הטבעית לבחינת אקטיביזם אקלימי של בעלי מניות, ובשני העשורים האחרונים היא עמדה במרכז העניין של משקיעים אקטיביסטיים וחוקרי ממשל תאגידי כאחד. בפרט, הפעולה למען יעדי ה-ESG (environmental, social, governance) כבשה את שוק ההון האמריקאי, ועמדה במרכז השיח בעולם התאגידי. ניתן לזהות שלושה סוגים של שחקנים עיקריים הפועלים בזירה התאגידית להובלת שינויים חברתיים, סביבתיים ושינויים בתחום הממשל התאגידי – בעלי מניות יחידים וארגונים ללא מטרות רווח; המשקיעים המוסדיים; וקרנות גידור אקטיביסטיות. נציג בקצרה את הפעילות של כל אחד מהשחקנים הללו. בעולם הממשל התאגידי, בעלי מניות יחידים בעלי אחזקות זעירות, המכונים "Gadflies", אחראים לחלק ניכר מהצעות בעלי המניות. אותם בעלי מניות קטנים מעלים לאסיפה הכללית הצעות הנוגעות למבנה הממשל התאגידי של החברה, שעולות בקנה אחד עם מדיניות ההצבעה של המשקיעים המוסדיים הגדולים (שלא נוהגים להעלות הצעות בהכרח מטעמם, אף בנושאים התואמים את מדיניות ההצבעה שלהם). כאשר עולה הצעה התואמת את מדיניות ההצבעה של המוסדיים, הם חשים מחויבים לתמוך בה. כך, נוצר ecosystem, במסגרתו בעלי המניות הקטנים בפועל "אוכפים" את מדיניות ההצבעה של המשקיעים המוסדיים, ובכך מובילים לשינוי של ממש בתאגיד ולהעצמת כוחם של בעלי המניות.[2] על אף שבעלי המניות הקטנים שינו את נוף הממשל התאגידי בארה"ב, ההצלחה בנושאי ESG אחרים הייתה מוגבלת בהרבה. בהקשרי אקלים, את ה-Gadflies מחליפים ארגונים סביבתיים כמו Ceres ו-ICCR, שאמנם מתמחים בסוגיות אקלימיות, אך ההצלחה לה זוכות ההצעות בנושאי אקלים נמוכה בהשוואה לזו של הצעות מתחום הממשל התאגידי.[3] נוסף על כך, הרוב המכריע של הצעות בעלי המניות המוגשות מתמקדות בדרישות גילוי בלבד, כדי להימנע מטענות לפיהן מדובר בהתערבות אסורה בניהול השוטף של החברה; והמשקיעים המוסדיים – בניגוד להצהרותיהם החדות בנושאי ממשל תאגידי – נמנעים מהצהרות חד-משמעיות בנושאי אקלים. כל אלו הופכים את הצעות בעלי המניות לכלי מוגבל יותר באופן משמעותי לקידום המאבק למען פתרון משבר האקלים.[4] כאמור לעיל, לבתי ההשקעות הגדולים, שלהם חלק חשוב בקידום רפורמות בתחום הממשל התאגידי, תפקיד מוגבל הרבה יותר בתחום האקלים. כך למשל, מדיניות ההצבעה של BlackRock לשנת 2026 מתייחסת בעיקר לחשיבות של גילוי בנוגע לסיכוני אקלים, ולחובה של הדירקטוריון להתייחס לשיקולים אקלימיים, אך אינה כוללת הצהרות ברורות בנוגע לצורך של חברות לפעול למען ייצור בר-קיימא.[5] בשנים 2025-2024, בית ההשקעות תמך במספר זעום של הצעות בנושאי אקלים (2 הצעות מתוך 129),[6] והצביע נגד דירקטורים מטעמים שקשורים בגילוי לא מספק או פיקוח בלתי מספק של הדירקטוריון בנוגע לסיכוני אקלים רק ב-0.1% מההצעות שעסקו במינוי דירקטורים ושבית ההשקעות הצביע בהן.[7] קרנות גידור, לעומת זאת, סיפקו את הרגע הדרמטי ביותר: בשנת 2021 הצליחה קרן גידור קטנה בשם Engine No. 1 למנות שלושה דירקטורים חדשים בענקית הדלק ExxonMobil, במסגרת קמפיין אקלימי שנתמך בידי קרנות פנסיה מדינתיות ושלושת בתי ההשקעות הגדולים. מדובר היה בהישג משמעותי ביותר לתנועת ה-ESG. אך מבט מעמיק יותר מגלה שהנסיבות היו חד-פעמיות: ExxonMobil הפגינה ביצועי חסר פיננסיים מובהקים שהקלו על גיוס קואליציה, כך שהקמפיין דמה יותר לאקטיביזם קלאסי ממונע-תשואה מאשר לאקטיביזם אקלימי טהור. ניסיון לשחזר הצלחה דומה – כמו הקמפיין של האקטיביסט קרל אייקן נגד מקדונלד'ס בנושא רווחת בעלי חיים – נכשל; ובאופן כללי, התקווה שקרנות גידור, שמבנה התמריצים שלהן ממוקד ברווחים לטווח קצר יחסית, יתמקדו בקמפיינים אקלימיים ארוכי טווח, נראית ערטילאית.[8] לסיכום, שוק ההון האמריקאי מציג מגוון עשיר של כלים – הצעות בעלי מניות, הדחת דירקטורים, קמפיינים אקטיביסטיים – אך תקווה מוגבלת בלבד. אפילו במקום שבו אקטיביזם של בעלי מניות מפותח ביותר, ההישגים הממשיים בתחום האקלים צנועים. קרקע פורייה ללא גידולים: המקרה הישראלי אם כן, הניסיון האמריקני מציג תמונה מעורבת. אך כשמביטים על ישראל, התמונה קודרת הרבה יותר: אקטיביזם אקלימי של בעלי מניות כמעט שאינו קיים, חרף זכויות משמעותיות שמעניק הדין לבעלי מניות. מה שהושג בארה"ב בעמל רב הוא בישראל "מצב נתון" מכוח הדין. כך, למשל, סעיף 66(ב) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 מאפשר לבעל מניות המחזיק ב-1% מזכויות ההצבעה להוסיף נושאים לסדר יומה של האסיפה הכללית – זכות הכוללת גם הצעת מועמדים לדירקטוריון – וסמכות הדירקטוריון להסיר הצעות כאלה מוגבלת מאוד.[9] בישראל, בניגוד לדלאוור, ניתן לתקן את תקנון החברה ברוב רגיל של הנוכחים באסיפה בלבד (לא נדרשת הסכמה של ההנהלה לתיקון),[10] מה שמאפשר שינוי אפקטיבי של הוראות התקנון. כמו כן, סעיף 46ב לחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968 אוסר על גיוון בזכויות הצבעה – מה שמחזק את כוחם של בעלי המניות מהציבור. מעבר למסגרת המשפטית, השוק הישראלי עבר בעשור האחרון ממבנה ריכוזי של בעלי שליטה למבנה מבוזר יותר: חלקם של המוסדיים בתיק הנכסים של הציבור עלה, וכן עלו היקפי ההשקעות שלהם בבורסה בתל אביב.[11] המוסדיים הישראלים אף גילו נכונות גוברת לפעול אקטיבית במינוי דירקטורים.[12] ובכל זאת, אין בישראל כמעט אקטיביזם אקלימי. דוגמה בולטת להיעדר של השיח האקלימי מהנוף התאגידי בישראל (ומהפרקטיקות האקטיביסטיות בפרט) אפשר למצוא ב"מקבילה הישראלית" ל-ExxonMobil – חברת פז. בשנת 2018, חברו שלושה גופים מוסדיים והובילו לבחירת שלושה מועמדים מטעמם לדירקטוריון החברה, חלף המועמדים שהציעה החברה לדירקטוריון. מדובר היה במהלך חדשני, שסימן מגמה נרחבת יותר של שיתוף פעולה בין המשקיעים המוסדיים במינוי דירקטורים.[13] אך המהלך להחלפת הדירקטורים בענקית הדלקים לא התבסס על טענות מתחום האקלים, אלא על חוסר שביעות רצון מביצועי החברה וממדיניותה בנושא חלוקה מצומצמת של דיבידנדים.[14] במובן זה, היה זה קמפיין אקטיביסטי "קלאסי" לשינוי מדיניות הדירקטוריון, ולא כזה שקידם את ערכי ה-ESG. ההסברים: מה חוסם את האקטיביזם? על מנת לנסות ולפתור את ה"חידה", ערכנו שמונה ראיונות עומק אנונימיים עם בכירים בעבר ובהווה בגופים מוסדיים שונים – קרנות פנסיה, חברות ביטוח, קרנות נאמנות וגורמים שייעצו להם; וכן עם ראש ארגון חברתי אחד העוסק, בין היתר, במחויבות תאגידים לעקרונות ה-ESG. הראיונות נערכו בין חודש יולי לאמצע אוגוסט 2022, וחלקם בחודש מרץ 2023. אכן, מדובר במדגם קטן, שאינו מתיימר להיות מייצג במובן הסטטיסטי, אלא לשמש אינדיקציה איכותנית בלבד. מניתוח הראיונות, בשילוב עם המסגרת המשפטית, עולות מספר תמות חוזרות. גורם ראשון נוגע למגבלות משפטיות. גם בישראל קיימת הגבלה על תוכן ההצעות שבעל מניות רשאי להעלות: הצעות המבקשות לכפות על ההנהלה מדיניות אקלימית ספציפית עלולות להיתפס כפלישה אסורה לסמכות הדירקטוריון, ונטילת סמכויות כזו (האפשרית לפי סעיף 50 לחוק החברות) מטילה על בעלי המניות חובות הדומות לאלו שחלות על דירקטורים – תוצאה שהגופים המוסדיים מעדיפים להימנע ממנה. כמו כן, רף ההחזקות הנדרש בישראל להעלאת הצעה גבוה בהרבה מזה הנדרש בארה"ב, באופן שמעביר את נטל הפעולה לגופים המוסדיים דווקא, בניגוד ל"ecosystem" שאפשר את הצלחת ה-Gadflies בארה"ב. גורם מרכזי נוסף נעוץ בתפיסה לפיה למשקיעים המוסדיים אין מנדט מהחוסכים לפעול בהקשרי אקלים. התפיסה היא שהלקוחות הישראלים מעדיפים תשואה על פני השקעה "ערכית"; שאין ביקוש משמעותי להשקעה זו; וכי הגופים המוסדיים אינם מוצבים בנקודה מתאימה לקבלת החלטות בנושאים אלה. גוף מוסדי אחד שראיינו אף ערך סקר בקרב לקוחותיו ומצא שהעדפות ה-ESG שלהם זניחות ביחס לחשיבות שהם מייחסים לתשואה.[15] ממצא זה מקבל חיזוק גם מניסוי אמפירי שנערך בארה"ב, שלו היה שותף אחד מכותבי רשימה זו, ובו 44% מהמשתתפים סירבו לוותר אפילו על סכום זעום כדי להשקיע ב"תיק ירוק".[16] ממצאים נוספים מעלים כי על אף ההתקדמות בתחום איסוף הנתונים בתחומי ה-ESG, משקיעים רבים אינם סומכים על הנתונים בתחום זה כדי להעריך את ההשלכות הכלכליות של הפעילות המזהמת על התאגיד.[17] לאור כל אלה, הדילמה, כפי שהגופים המוסדיים ממסגרים אותה, אינה בין ערך כלכלי לערך חברתי, אלא בין שני ערכים חברתיים מתחרים: שמירה על האקלים מחד גיסא, וזכות החוסכים לפרוש לפנסיה בכבוד מאידך גיסא. לסיבות האמורות לעיל מצטרפים לחצים תחרותיים: בראיית המוסדיים, בישראל קיימת ניידות גבוהה בין הקרנות, ופרסום הדיווחים החודשיים על תשואות יוצר לחץ תמידי לביצועים קצרי-טווח. ניסיונות עבר להשיק קו השקעות "ירוק" יותר לא בהכרח עלו יפה. כפי שהניסיון של אלטשולר שחם ממחיש, הכרזה על צמצום חשיפה לנפט וגז ב-2021 גררה תשואות נמוכות ופדיונות של מיליארדים, וב-2023 בית ההשקעות כבר חזר להשקיע בדלקים מאובנים. גם החשש מפגיעה בביזור תיק ההשקעות – חשש חמור במיוחד בהתייחס להשקעה בשוק הישראלי, שהוא שוק קטן – תורם לזהירות של המשקיעים המוסדיים. לכך יש להוסיף כי ניהול קמפיין אקטיביסטי מחייב השקעה כלכלית משמעותית, בעוד שהתועלת ממנו מתחלקת בין כלל בעלי המניות, מה שיוצר בעיית "טרמפיסט" קלאסית ורצון להימנע מהשקעת העלויות הדרושות לניהול הקמפיין. לבסוף, מהראיונות עלה כי התפיסה המקובלת בקרב המשקיעים היא שהאחריות המרכזית לטיפול במשבר האקלים היא של המחוקק והרגולטור, לא של שוק ההון. כפי שניסחה זאת אחת המרואיינות: "אם אנרגיה מזהמת זה לא חוקי, אז תוציא את זה מהחוק, ואל תשים את זה על הכתפיים של המוסדיים".[18] מבט לסיום: מפוכח, אבל לא מייאש הממצאים שלנו מציגים תמונה מפוכחת. גם במקום שבו האקטיביזם פעיל ביותר, בארה"ב, ההישגים האמיתיים בתחום האקלים דרך הערוץ התאגידי צנועים: הצעות בעלי מניות מתמקדות בעיקר בגילוי, הצהרות המשקיעים המוסדיים עמומות, וקמפיינים אקטיביסטיים של קרנות גידור נדירים. מאז כתיבת המאמר נראה שהמגמות שעליהן עמדנו רק החריפו, עם ירידה נוספת בתמיכה בהצעות בעלי מניות בנושאי אקלים.[19] בישראל, חרף קרקע משפטית ומבנית שנראית לכאורה פורייה, מבט מעמיק מגלה כוחות מבניים, כלכליים ומשפטיים המעכבים פעילות אקטיביסטית בנושאי אקלים. המסקנה, אם כן, אינה שהמאבק האקלימי אבוד, אלא שכדאי לרכז מאמצים במקום שבו ניתן לייצר שינוי מבני אמיתי – רגולציה ממשלתית עם שיניים. אכן, יש מי שיטענו שהמחויבות לאקטיביזם בערוץ התאגידי יכולה לפעול במקביל לרגולציה, ואף לסלול לה את הדרך. עם זאת, יש לחשוש גם מכך שהפניית מאמצים לאפיק התאגידי מסיטה לחץ ציבורי מהאפיק הרגולטורי, שהוא הכלי האפקטיבי יותר. מי שמקווה שבעלי המניות יהיו אלה שיצילו את הפלנטה, צפוי ככל הנראה להתאכזב. קובי קסטיאל, פרופסור מן המניין, הפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן, אוניברסיטת תל אביב; מנהל אקדמי, מרכז פישר לממשל תאגידי באוניברסיטת תל אביב; עמית מחקר בכיר, המרכז לממשל תאגידי בבית הספר למשפטים, אוניברסיטת הרווארד. יונתן בוקשפן, עו״ד; בוגר תואר ראשון, הפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן, אוניברסיטת תל אביב, ותואר מוסמך במדעי הניהול, הפקולטה לניהול ע"ש קולר, אוניברסיטת תל אביב. [1] יונתן בוקשפן וקובי קסטיאל "האם בעלי המניות יצילו את הפלנטה?" עיוני משפט מו 419 (2024), זמין ב: https://e5f1ea38-86c8-4d0e-b478-d1033d667b04.filesusr.com/ugd/6a76e2_aac72b6c4f05410faa9bd6caa27685b6.pdf (להלן: בוקשפן וקסטיאל). [2] לדיון נרחב בתופעה זו ראו Kobi Kastiel & Yaron Nili, The Giant Shadow of Corporate Gadflies, 94 S. Cal. L. Rev. 569 (2021), https://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=3520214. [3] לסקירה של שיעור התמיכה בהצעות אקלימיות ראו בוקשפן וקסטיאל, לעיל ה"ש 1, בעמ' 433-432. [4] שם, בעמ' 434-433. [5]BlackRock, Proxy Voting Guidelines for U.S. Securities 18-19 (2025), https://www.blackrock.com/corporate/literature/publication/blackrock-investment-stewardship-benchmark-guidelines-us.pdf. [6]BlackRock, 2025 Global Voting Spotlight 12 (2025), https://www.blackrock.com/corporate/literature/publication/2025-investment-stewardship-voting-spotlight.pdf. [7] שם, בעמ' 21. [8] להרחבה ראו בוקשפן וקסטיאל, לעיל ה"ש 1, בעמ' 448-444. [9] להרחבה על כך ראו שם, בעמ' 453-451. [10] שם, בה"ש 126. [11] אסף חמדני וקובי קסטיאל "בעלות מבוזרת, שליטה ושיתופי פעולה בין גופים מוסדיים במינוי דירקטורים" המשפט כו 265, 269-268 (2020( (להלן: חמדני וקסטיאל); בנק ישראל דין וחשבון 2018 105-104 (2019), זמין ב: https://bit.ly/44O8Gk0; רשות ניירות ערך, המחלקה הכלכלית התפתחויות בניהול כספי הציבור בישראל בעשור האחרון והשלכותיהן על שוק ההון 13-8 (2020), https://www.isa.gov.il/GeneralResearch/179/Documents/Institutional_Developments_Heb.pdf. [12] חמדני וקסטיאל, לעיל ה"ש 11, בעמ' 267-266. [13] שם. [14] רחלי בינדרמן ויניב רחימי "המוסדיים רוצים לעשות מהפך בדירקטוריון פז" כלכליסט (25.9.2018), https://www.calcalist.co.il/markets/articles/0,7340,L-3746420,00.html. [15] בוקשפן וקסטיאל, לעיל ה"ש 1, בעמ' 466. [16] Scott Hirst, Kobi Kastiel & Tamar Kricheli-Katz, How Much Do Investors Care About Social Responsibility?, 2023 Wi. L. Rev. no. 3, 977, 1007-1010, זמין ב: https://wlr.law.wisc.edu/wp-content/uploads/sites/1263/2023/05/6.-14-Hirst-Kastiel-Kricheli-Katz-Camera-Ready-977%E2%80%93-1040.pdf. [17] רמי קפלן ודויד ליווי "השקעה מקיימת מבוססת ESG: היהפוך מיתוס למציאות" בלוג מרכז אריסון ל-ESG (10.4.2025), https://tinyurl.com/2hvhvmk8. [18] בוקשפן וקסטיאל, לעיל ה"ש 1, בעמ' 473. [19] ראו למשל Lindsey Stewart, Sustainability: Scarce Signals From Significant Resolutions, Harv. L. Sch. F. on Corp. Gov. (Apr. 27, 2026), https://corpgov.law.harvard.edu/2026/04/27/sustainability-scarce-signals-from-significant-resolutions/.

ב־1 ביולי 2026, במסגרת כנס הרצליה, קיים מרכז אריסון ל-ESG באוניברסיטת רייכמן פאנל שעסק בשאלה החורגת מגבולותיו הרגילים של השיח העסקי: מהו תפקידו של המגזר העסקי בשמירה על חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית? את הפאנל הוביל פרופ' ניראון חשאי, יו"ר מרכז אריסון ל-ESG ודיקן בית ספר אריסון למנהל עסקים, ובהשתתפות חמי פרס, שותף מייסד בקרן ההון סיכון פיטנגו ויו"ר מרכז פרס לשלום ולחדשנות, וסמי פרץ, עיתונאי ב־TheMarker ובהארץ. במרכז הפאנל עמדה השאלה האם מעורבותן של חברות, מנהלים ובעלי הון בסוגיות ציבוריות ודמוקרטיות, כגון הרפורמה המשפטית, היא חריגה מתפקידו המסורתי של המגזר העסקי, או שמא היא חלק בלתי נפרד מאחריותו. שכן לכאורה, תפקידה של חברה עסקית הוא לייצר ערך, להעסיק עובדים, לספק מוצרים ושירותים ולהשיא תשואה לבעלי מניותיה. אולם הדיון המחיש כי פעילות עסקית אינה מתקיימת בחלל ריק; היא נשענת על שלטון חוק, מוסדות מתפקדים, ודאות רגולטורית, אמון ציבורי ומערכת המסוגלת להציב גבולות לכוח השלטוני והכלכלי כאחד. דמוקרטיה אינה רק ערך - היא תשתית כלכלית הדיון נפתח בהצגת הקשר שבין מוסדות דמוקרטיים חזקים לבין פעילות כלכלית יציבה. הקשר הודגם, בין היתר, באמצעות מדד שלטון החוק של ה-World Justice Project, המשווה בין 139 מדינות ותחומי שיפוט ובוחן את מצב שלטון החוק באמצעות שמונה תחומים: הגבלת כוח השלטון, היעדר שחיתות, ממשל פתוח, זכויות יסוד, סדר וביטחון, אכיפה רגולטורית ותפקוד מערכות המשפט האזרחי והפלילי. בפרט, תחום הגבלת כוח השלטון בוחן באיזו מידה כוחה של הממשלה וכוחם של נושאי המשרה בה מוגבל ומפוקח באמצעות הרשות המחוקקת, הרשות השופטת, גופי ביקורת עצמאיים וכן באמצעות התקשורת והחברה האזרחית. ניתוח השוואתי של פרופ' איתי אטר וד"ר צחי רז משנת 2023, המבוסס על נתוני מדד ה-WJP, נוגע ישירות לדיון ומצביע על זיקה בין עוצמתם של מנגנוני הפיקוח והאיזונים לבין שחיתות ופיתוח כלכלי. בהשוואה בין רכיב הגבלת כוח השלטון במדד ה-WJP לבין מדד תפיסת השחיתות של Transparency International נמצא מתאם חזק שלפיו במדינות שבהן קיימות מגבלות אפקטיביות יותר על הרשות המבצעת, רמת השחיתות השלטונית הנתפסת נוטה להיות נמוכה יותר. בנוסף, השוואת אותו רכיב במדד לנתוני התוצר לנפש במונחי כוח קנייה של הבנק העולמי מצביעה על כך שמדינות שבהן קיימים מנגנוני פיקוח ואיזונים משמעותיים יותר נוטות להתאפיין גם ברמת חיים גבוהה יותר. אף שהשוואות אלו מצביעות על מתאמים ואינן מוכיחות כשלעצמן קשר סיבתי, הן עולות בקנה אחד עם הספרות הכלכלית, המדגישה כי מוסדות חזקים, מערכת משפט עצמאית ומגבלות אפקטיביות על כוחו של השלטון הם מרכיבים חשובים לפיתוח כלכלי ארוך טווח. מכאן נגזרת המסקנה ששמירה על הדמוקרטיה אינה רק עמדה ערכית או משימה חברתית שהמגזר העסקי יכול לבחור לאמץ במסגרת פעילותו ההתנדבותית. מדובר גם באינטרס עסקי מובהק. חברות זקוקות לכללים יציבים, לרשויות מקצועיות, לבתי משפט עצמאיים וליכולת לפעול בסביבה שבה החלטות אינן מתקבלות באופן שרירותי. כאשר מוסדות אלה נחלשים, נפגעת גם היכולת לתמחר סיכונים, לגייס הון, למשוך משקיעים ולתכנן את פעילות החברה לטווח ארוך. בתגובה לכך, עלתה הטענה כי בעת הצגת הרפורמה המשפטית, הממשלה יצרה לעצמה כוח נוסף מעבר לזה שכבר היה בידיה, ונראה כי עשתה זאת כדי ליטול כוח מגורמים אחרים, כגון היועמ"ש. אך מי היה יכול להתנגד למהלך זה? האופוזיציה חלשה ביחס לכוחה של הממשלה והיו גורמים במגזר העסקי ובהסתדרות שביקשו למחות באמצעות השבתת המשק, אך הממשלה הבהירה לשחקנים השונים במגזר העסקי שמדובר בנושא פוליטי ולכן אין עליהם להתערב. בכך, נראה כי הציפייה הייתה שהמגזר העסקי יבלום את הרפורמה, אך הדבר לא היה אפשרי. בהמשך לכך, הדיון התפתח לטענה כי בתקופת הרפורמה המשפטית לא נראה שהמגזר העסקי עושה דבר, כיוון שהוא תלוי בממשלה. נוסף על כך, על המגזר העסקי להביא בחשבון שבתאגידים גדולים מועסקים עובדים רבים בישראל, וגם להם יש העדפות פוליטיות. לכן, כוחו של תאגיד אינו יכול לשמש להפעלת כוח פוליטי כאשר עובדיו מחזיקים בדעות פוליטיות שונות. הפרדוקס של ההייטק הישראלי חשיבותו של הכוח התאגידי עלתה בפאנל, תוך הדגשה שיש תאגידים שהשפעתם על האנושות גדולה מזו של מדינות. לכן תפקידם של מנהלים הוא לא רק להשיא רווחים אלא גם לדאוג לאנושות. דוגמה לכך היא הבינה המלאכותית שכבר משנה את פני העולם. עוד הוצגה העובדה שלמדינה יש חרב, אך אין לה את יכולת ההשפעה ואת התקציבים שיש לתאגיד. אחת התובנות המרכזיות שהוצגו בפאנל נגעה להבדלים בין ענפי המשק השונים בתגובתם למשברים פוליטיים ודמוקרטיים. תרומתו הכלכלית המשמעותית של מגזר ההייטק למדינת ישראל באה לידי ביטוי בכך שהוא תורם יותר מ-50% לייצוא, יותר מ-20% לתוצר הגולמי ויותר משליש לתשלומי המיסים. בפאנל הובהר כי מגזר זה צפוי להמשיך ולגדול. זהו אחד הענפים הניידים והגלובליים ביותר במשק הישראלי, הנשען על משקיעים בינלאומיים ובעל פוטנציאל צמיחה משמעותי. לכאורה, עד לתקופת הרפורמה המשפטית הוא נתפס כאחד הענפים התלויים פחות במדינת ישראל. אך ענף ההייטק היה מהבולטים במעורבות הציבורית ובמחאה על אופייה של שיטת המשטר. זאת אף שחברות טכנולוגיה, קרנות ומשקיעים יכולים, לפחות באופן יחסי, להעביר הון, עובדים או פעילות עסקית למדינות אחרות. לעומת זאת, ענפים מקומיים יותר, שפעילותם תלויה בשוק הישראלי, ברגולציה ממשלתית, ברישיונות, במכרזים או בקשרים שוטפים עם רשויות המדינה, נטו להתנהל בזהירות רבה יותר. כך נוצר פרדוקס: מי שיכול לעזוב בקלות יחסית בוחר להשמיע קול, ואילו מי שתלוי יותר ביציבותה ובתפקודה של המדינה חושש לעיתים להתעמת עם מוקדי הכוח השלטוניים. הבדל זה אינו נובע בהכרח מפער ברמת המחויבות לדמוקרטיה. הוא משקף גם את מבנה התמריצים השונה של כל ענף. חברות הפועלות בשוק הבינלאומי כפופות לציפיות של משקיעים, עובדים ולקוחות ברחבי העולם, ולעיתים נדרשות להסביר כיצד אירועים בישראל משפיעים על הסיכון העסקי שלהן. חברות מקומיות, לעומתן, עשויות לחשוש כי התבטאות ציבורית תוביל לפגיעה ביחסיהן עם רגולטורים, בנקים, מקבלי החלטות או קבוצות צרכנים. הכלים של המגזר העסקי לפעולה פוליטית ממשית הפאנל עסק גם בכלים העומדים לרשות המגזר העסקי בישראל, הפועל ומקים פרויקטים חברתיים בהיקפים גדולים ובעל תקציבים משמעותיים. אך אין לו יכולת להתמודד פוליטית עם הממשלה ולעצור את החלטותיה. בתגובה לכך הוצגה השאלה: אם השרים בממשלה משתפים פעולה עם מהלכיה, ואם האופוזיציה לא יכולה להתנגד, מה יכול לעשות המגזר העסקי? אך ככל שהזמן חולף, המדינה והממשלה יהיו תלויות יותר במגזר העסקי. לכן, אם תהיה ממשלה שמדינת ישראל חשובה לה, ותדע להביא את המגזר העסקי בחשבון ולרתום אותו לתהליכי קבלת ההחלטות ולפעולותיה, מדינת ישראל תוכל להיות המדינה החזקה ביותר בעולם מבחינה כלכלית. מן הקצה השני של הרצף הועלו צעדים חריפים יותר, כגון השבתת פעילות או הפעלת לחץ כלכלי ושביתת מסים. בתגובה לכך הומחשו המתחים שבין תחושת הדחיפות לבין המחויבות לחוק. מצד אחד נטען כי ניתן ללמוד מהתנהלותו של המגזר העסקי עד כה, שלא נקט אף באמצעים מתונים יותר, ובמקרה של הידרדרות ממשית לדיקטטורה המגזר העסקי פשוט ירצה להוציא את כספי המסים אל מחוץ למדינת ישראל. מצד שני הודגש כי לא ניתן לפעול בניגוד לחוק. מחלוקת זו נוגעת בלב הדיון. מצד אחד, מאבק להגנת הדמוקרטיה עלול לאבד את הלגיטימיות שלו אם הוא עצמו מפר את שלטון החוק. מצד אחר, הסתמכות מוחלטת על הכללים הקיימים נעשית מורכבת יותר ויותר. הפאנל לא הציע תשובה חד-משמעית, אך הבהיר את הצורך של המגזר העסקי לחשוב על גבולות הפעולה עוד לפני שהמשבר מגיע לנקודת קיצון. בין ממשל תאגידי לחוסן דמוקרטי המסקנה העולה מן הפאנל היא כי הדיון אינו מנותק מנקודת המבט של ה-ESG, אלא מרחיב את משמעותו של רכיב הממשל התאגידי. בדרך כלל, ממשל תאגידי מתייחס לפעילות המתרחשת בתוך החברה, להרכב הדירקטוריון, לאספה הכללית, לוועדות שונות, לציות ולאחריות נושאי המשרה. אולם חברה אינה יכולה לקיים ממשל תאגידי תקין לאורך זמן בתוך סביבה מוסדית שאינה יציבה. עצמאות מערכת המשפט, איכות השירות הציבורי, מניעת שחיתות, חופש העיתונות ואפשרותם של אזרחים וארגונים לבקר את השלטון משפיעים גם על ניהול הסיכונים של החברה. לפיכך, ההתייחסות של חברה לחוסן הדמוקרטי אינה נפרדת מעולמות ה-ESG אלא קשורה ישירות לניהול סיכונים ארוכי טווח. המשמעות אינה שכל חברה צריכה להפוך לגוף פוליטי, וגם לא שמנהלים צריכים להחליף את נבחרי הציבור. תפקידו של המגזר העסקי אינו לנהל את המדינה. עם זאת, לחברות יש אחריות להכיר בתנאים המוסדיים המאפשרים להן לפעול ולבחון כיצד החלטותיהן ומעורבותן משפיעות על תנאים אלה. לסיכום בפאנל שנערך במסגרת כנס הרצליה 2026, הודגש כי דמוקרטיה, שלטון חוק ומוסדות עצמאיים אינם רק ערכים ציבוריים, אלא גם תנאי לפעילות כלכלית יציבה, להשקעות ולתכנון ארוך טווח. בפאנל עלה כי בתקופת הרפורמה המשפטית יכולתו של המגזר העסקי לפעול נגד מהלכים פוליטיים הייתה מוגבלת. לעומת זאת, מגזר ההייטק, שהוא גלובלי ונייד יותר, בלט במעורבותו הציבורית. המסקנה שעלתה מהפאנל היא שממשל תאגידי אינו נוגע רק לניהול הפנימי של החברה, אלא גם לסביבה הדמוקרטית שבה היא פועלת. לכן, אף שהמגזר העסקי אינו אמור להחליף את הממשלה, עליו להכיר באחריותו לשמירה על התנאים המוסדיים המאפשרים לו לפעול ולהתפתח. שקד נמדר טוויל, מתמחה בצוות הבלוג במרכז אריסון ל-ESG, וסטודנטית למשפטים וממשל באוניברסיטת רייכמן. תודה לתבל דקל ולפרופ׳ עלי בוקשפן על הערותיהם המאירות, ועל ההכוונה לאורך הכתיבה.

בשקט יחסי, העולם משנה בהדרגה את אחת מהנחות היסוד של הכלכלה המודרנית שלפיה לאוויר, לזיהום, לפגיעה במשאבים ולסיכונים סביבתיים מצטברים אין באמת מחיר כלכלי מלא.[1] אלא שהסיפור כבר איננו רק סביבתי. מאחורי מנגנוני תמחור הפחמן מסתתר שינוי רחב הרבה יותר באופן שבו מדינות, שווקים ורגולטורים מתחילים להתמודד עם אחת מנקודות החולשה המרכזיות של הכלכלה המודרנית: הקושי לזהות ולתמחר סיכונים מצטברים וארוכי טווח לפני שהם מתממשים. השינוי הזה נוגע לא רק לפליטות, אלא גם לאנרגיה, ביטוח, סחר, שרשראות אספקה, יציבות פיננסית והקצאת הון. מנקודת מבט ניהולית, ניתן לראות בכך ניסיון לצמצם את הפער בין מי שמקבל את ההחלטה הכלכלית לבין מי שנושא בעלויותיה המצטברות לאורך זמן. דוח הבנק העולמי לשנת 2026 בנושא תמחור פחמן ממחיש עד כמה השינוי הזה כבר איננו שולי.[2] כמעט 30% מפליטות גזי החממה בעולם כפופות כיום למנגנוני תמחור ישירים - מיסי פחמן או מערכות סחר בפליטות, והמחיר הממוצע לפליטה כמעט הוכפל בתוך עשור. לפי נתוני הבנק העולמי, הכנסות ממשלתיות ממנגנוני תמחור פחמן כבר חצו את רף 107 מיליארד הדולר בשנה. כשהמחיר האמיתי נשאר מחוץ למאזן כדי להבין את עומק האירוע צריך לחזור למושג יסוד בכלכלה - "השפעות חיצוניות" (Externalities).[3] אלו מצבים שבהם פעילות כלכלית יוצרת עלות או תועלת שגורם אחר נושא בה. לדוגמא, חברה עשויה ליהנות מהרווח, אך הציבור נושא בעלויות הנלוות דרך פגיעה בבריאות, נזק לתשתיות ולחקלאות, התייקרות הביטוח, הידלדלות במשאבים, או נזקים הנגרמים מאירועי מזג אוויר קיצוניים. הקשוי לזהות עלויות וסיכונים מצטברים כמובן איננו ייחודי למשבר האקלים; גם משברים פיננסיים הם במידה רבה תוצאה של סיכונים שהצטברו מחוץ למחיר האמיתי. אך שינויי האקלים הם אירוע רחב במיוחד, המשפיע במקביל על מערכות האנרגיה, המים והמזון, וכן על נדל״ן, תשתיות, ביטוח, סחר בינלאומי ושרשראות אספקה. כך העולם מתחיל לתמחר פחמן כדי להתמודד עם כשל שוק זה, מדינות ורגולטורים ברחבי העולם החלו לפתח מנגנונים שונים שמטרתם להחזיר לפחות חלק מן העלויות הללו אל תוך המערכת הכלכלית. המנגנון הראשון הוא מס פחמן, שבמסגרתו המדינה קובעת מחיר ישיר לכל טון פליטה. הרעיון הבסיסי פשוט: אם לפליטות יהיה מחיר, השוק יתאים את עצמו. חברות יתייעלו, השקעות ישתנו, טכנולוגיות יתפתחו, והון יתחיל לחפש פעילות חסכונית יותר בפליטות ובאנרגיה. המנגנון השני הוא מערכת סחר בפליטות (Emissions Trading System – ETS) שבה המדינה קובעת תקרת פליטות כוללת, בעוד שהמחיר נקבע באמצעות מסחר במכסות פליטה. מערכת הסחר בפליטות של האיחוד האירופי, שנחשבת למנגנון הגדול והוותיק מסוגו בעולם, מכסה כיום כ־40% מפליטות גזי החממה באיחוד וממחישה עד כמה תמחור פליטות הפך בשנים האחרונות לחלק אינטגרלי ממדיניות האנרגיה, התעשייה והסחר.[4] לצד שני מנגנונים אלה, מתפתחת בשנים האחרונות שכבה נוספת של רגולציה כלכלית. מנגנון ההתאמה הפחמני בגבול של האיחוד האירופי (Carbon Border Adjustment Mechanism – CBAM) שאינו מתמקד רק בפליטות המיוצרות בתוך אירופה, אלא מבקש לתמחר גם את הפליטות הגלומות במוצרים מיובאים. נכון להיום, המנגנון חל בעיקר על מספר ענפים עתירי פליטות ובהם פלדה, אלומיניום, מלט, דשנים, חשמל ומימן, אולם חשיבותו חורגת מהיקפו הנוכחי. הוא מסמן את כיוון ההתפתחות של הסחר העולמי, שבו השאלה אינה רק מה מייצרים, אלא גם כיצד מייצרים. מנגנון ה-CBAM נמצא כיום ביישום הדרגתי, כאשר לאחר תקופת מעבר שהתמקדה בחובות דיווח, החל שלב הטלת התשלומים בפועל.[5] עם זאת, השפעתו אינה אחידה על כלל החברות. היא תלויה, בין היתר, בענף הפעילות, בהיקף היצוא לשוק האירופי, בעוצמת הפליטות הגלומות במוצר וביכולת למדוד, לדווח ולהפחית אותן בהתאם לדרישות הרגולציה האירופית. עבור חברות רבות, המשמעות היא שהתחרותיות בשוק האירופי תיקבע בעתיד לא רק על בסיס איכות המוצר, מחירו או חדשנותו, אלא גם על בסיס טביעת הרגל הפחמנית שלו. בכך הופך ה-CBAM ממנגנון סביבתי לכלי המשפיע בפועל על תנאי הסחר, על מבנה שרשראות האספקה ועל החלטות השקעה של חברות ברחבי העולם. שלושת המנגנונים הללו שונים באופן פעולתם, אך כולם נשענים על אותו היגיון בסיסי של ניסיון לשקף במחירי השוק עלויות סביבתיות, בריאותיות וכלכליות שבעבר נותרו מחוץ למערכת התמחור. במילים אחרות, פחמן מתחיל להפוך בהדרגה לחלק מעלות הייצור, המימון והסחר הגלובליים. מהסביבה אל ליבת הכלכלה למשק קטן ופתוח כמו ישראל, שתלוי ביצוא, יבוא, טכנולוגיה ושרשראות אספקה גלובליות, המשמעות עשויה להיות רחבה במיוחד. אך ברור הוא, שהאירוע כבר איננו רק סביבתי. הוא מתחיל לחלחל אל ליבת המערכת הכלכלית והפיננסית דרך ביטוח, אשראי, אנרגיה, שרשראות אספקה, תמחור נכסים, סחר בינלאומי ועלויות מימון. חברות יידרשו להבין מהי החשיפה שלהן לעלויות פחמן, האם הן יודעות למדוד פליטות, עד כמה שרשרת האספקה שלהן פגיעה, והאם המודל העסקי שלהן מותאם לעולם שבו סיכון אקלימי הופך בהדרגה גם לסיכון פיננסי. כך, למשל, חברה ישראלית המייצאת לאירופה מוצרי כימיה, דשנים, מתכות או חומרי גלם אחרים, תידרש יותר ויותר לדעת לא רק כמה היא מייצרת, אלא גם כיצד היא מייצרת. היא תצטרך למדוד את הפליטות הגלומות במוצריה, למפות את שרשרת האספקה שלה, לעמוד בדרישות דיווח מחמירות ולהביא בחשבון את השפעת עלויות הפחמן על כושר התחרות שלה בשוק האירופי. במציאות זו, כאמור, ניהול פליטות הופך בהדרגה מסוגיה סביבתית או רגולטורית לנושא אסטרטגי המשפיע על היצוא, על תנאי המימון, על ההשקעות ועל ערך החברה. כשהסיכון האקלימי הופך לסיכון פיננסי גם המערכת הפיננסית עוסקת בכך יותר ויותר. בנקים מרכזיים, רגולטורים, חברות ביטוח, משקיעים מוסדיים וסוכנויות דירוג מבינים שסיכוני אקלים עשויים להפוך לסיכוני אשראי, סיכוני ביטוח, סיכוני נזילות ואף לסיכונים מאקרו-פיננסיים. לשם המחשה, הבנק המרכזי האירופי (ECB) כבר משלב בשנים האחרונות תרחישי אקלים במבחני העמידות (תרחישי קיצון) של המערכת הבנקאית, במטרה לבחון כיצד סיכונים פיזיים וסיכוני מעבר עלולים להשפיע על איכות האשראי, על ההון ועל יציבותם של הבנקים.[6] במקביל, חברות ביטוח בינלאומיות משלבות יותר ויותר שיקולי אקלים בהחלטות החיתום ובתמחור הסיכונים, מתוך הבנה ששינויי אקלים אינם רק אתגר סביבתי, אלא גורם בעל השפעה ישירה על תדירות ועוצמת הנזקים, ועל כן גם על המודל העסקי שלהן. התוצאה היא שסיכוני אקלים הופכים בהדרגה לחלק בלתי נפרד ממערכות ניהול הסיכונים של המערכת הפיננסית העולמית. אלא שכאן מתחילה המורכבות. התיאוריה מניחה ששווקים מתמחרים סיכונים עתידיים באופן הדרגתי ורציונלי, אך בפועל ההיסטוריה מלמדת שסיכונים רבים מתומחרים באיחור, לעיתים רק לאחר שהפכו למשבר. כך היה במשבר הפיננסי של 2008, שבו סיכוני אשראי הצטברו במשך שנים עד שהתפרצו למשבר מערכתי, וכך גם במשברי האנרגיה האחרונים, שבהם הפלישה הרוסית לאוקראינה חשפה כיצד זעזוע גיאופוליטי אחד מתגלגל במהירות לעליית מחירי אנרגיה, אינפלציה, שיבושים בשרשראות האספקה ופגיעה ביציבות הכלכלית. לכן העולם נמצא כיום במצב ביניים מורכב. מצד אחד קיימת הכרה גוברת בכך שסיכוני אקלים הם גם סיכונים כלכליים ופיננסיים; מצד שני, המסגרות הרגולטורית, החשבונאית והמשפטית עדיין מפגרות מאחור. רוב הפליטות אינן מתומחרות, אין סטנדרט גלובלי מלא למדידה ולגילוי, דרישות ההון אינן משקפות עדיין את מלוא הסיכון, ומנגנוני האכיפה והאחריות נותרו חלקיים. השאלה האמיתית: מי ישלם את המחיר? בתוך המרחב הזה מתפתח גם מתח פוליטי וחברתי, שכן מאחורי הדיון על תמחור פחמן מסתתרת שאלה עמוקה יותר: מי באמת ישלם את מחיר המעבר — דרך יוקר מחיה, פגיעה בתחרותיות, מיסוי או שינוי מבני של המשק. כל ניסיון לתמחר השפעות חיצוניות מייצר גם עלויות מיידיות: מחירי אנרגיה עלולים לעלות, תעשיות מסוימות עלולות להיפגע, חברות עתירות פליטות עלולות לאבד תחרותיות, ומשקי בית עלולים לשלם יותר על תחבורה, חשמל ומוצרים בסיסיים. הניסיון הבינלאומי מלמד כי הצלחתם של מנגנוני תמחור אינה נבחנת רק ביעילותם הכלכלית, אלא גם באופן שבו מתחלקות העלויות. מחאת "האפודים הצהובים" בצרפת, שהתפרצה בשנת 2018 בעקבות העלאת מס הדלק כחלק ממדיניות האקלים, המחישה כי גם מדיניות המבוססת על היגיון כלכלי וסביבתי עלולה להיתקל בהתנגדות ציבורית חריפה כאשר הציבור חש שחלוקת הנטל אינה הוגנת או שאינה מלווה במנגנונים שיקלו על האוכלוסיות הנפגעות.[7] מכאן שהאתגר אינו רק לתמחר נכון את ההשפעות החיצוניות, אלא גם לעצב את מדיניות המעבר באופן שישמר את אמון הציבור ואת הלכידות החברתית. גם בישראל מתפתח בשנים האחרונות מערך רגולטורי העוסק בהיבטים שונים של סיכוני אקלים, תמחור פחמן והשלכותיהם הפיננסיות והכלכליות, בהובלת המשרד להגנת הסביבה, משרד האוצר, בנק ישראל ורגולטורים נוספים. עם זאת, נדמה שהפער בין קצב ההתפתחות בעולם לבין עומק ההיערכות המערכתית בישראל עדיין משמעותי. במסגרת זו קודם גם בישראל מס פחמן, שנועד לשקף טוב יותר את העלויות הסביבתיות ולעודד מעבר הדרגתי למשק דל פחמן. המתווה כולל הטלת מס בהדרגה עד שנת 2030 על דלקים פוסיליים, ובהם פחם, גז טבעי, מזוט, גפ״מ ופטקוק, לצד מנגנוני סיוע לתעשייה שנועדו לתמוך בהתייעלות אנרגטית ובהפחתת פליטות. הצלחתו תימדד לא רק ביכולת להפחית פליטות, אלא גם באיזון בין יעדים סביבתיים, שמירה על כושר התחרות של התעשייה הישראלית, צמצום הפגיעה ביוקר המחיה ומתן ודאות ארוכת טווח לעסקים ולמשקיעים. והעולם אינו ממתין. ככל שאירופה משנה את כללי הסחר ובנקים, משקיעים וחברות ביטוח משלבים יותר ויותר סיכוני מעבר וסיכונים פיזיים בניתוחים שלהם, גם חברות ישראליות יושפעו מכך — דרך יצוא, מימון, ביטוח, אנרגיה ושרשראות אספקה. מבחינת מנהלים, דירקטוריונים ומקבלי החלטות, השאלה כבר איננה האם הנושא רלוונטי, אלא האם הארגון מבין את חשיפותיו, יודע למדוד אותן ונערך אליהן בזמן. העולם כבר מתחיל לתמחר את מה שהיה עד לאחרונה מחוץ למאזן ולדיווח הכספי, והשאלה איננה עוד אם המגמה תעמיק, אלא מי ייערך אליה בזמן ומי ימצא את עצמו משלם את מחירה — דרך עלויות מימון, כושר תחרות, ביטוח ויוקר מחיה. במובן זה, תמחור הפחמן אינו סוף הסיפור, אלא אחד הביטויים לשינוי עמוק יותר באופן שבו הכלכלה העולמית מתחילה לתמחר סיכון. יאיר אבידן, יו"ר הועדה המייעצת, מרכז אריסון ל-ESG, אוניברסיטת רייכמן; לשעבר, המפקח על הבנקים. [1] הטור מבוסס בין היתר על דוח הבנק העולמי State and Trends of Carbon Pricing 2026 לצד פרסומי ה- ECB,NGFS, BIS וה-IMF בנושאי סיכוני אקלים, יציבות פיננסית ותמחור סיכון במערכת הכלכלית. [2] World Bank (2026), State and Trends of Carbon Pricing 2026, Washington, D.C.: World Bank Group, DOI: 10.1596/978-1-4648-2348-0. [3] מצב שבו פעילות כלכלית של אדם, חברה או מדינה יוצרת עלויות או תועלות עבור גורמים אחרים, מבלי שהשפעות אלו באות לידי ביטוי מלא במחיר השוק או בתהליך קבלת ההחלטות הכלכלי. [4] European Commission, EU Emissions Trading System (EU ETS), Directorate-General for Climate Action, 2026. [5] European Commission, Carbon Border Adjustment Mechanism (CBAM), Directorate-General for Taxation and Customs Union, 2026. [6] European Central Bank (ECB), 2022 Climate Risk Stress Test, July 2022. [7] מחאת “האפודים הצהובים” (Gilets Jaunes) בצרפת, 2018, בעקבות העלאת המס על הדלק במסגרת מדיניות האקלים. ראו: Brookings Institution, 2018.