חיפוש

בשנים האחרונות חדלה הבינה המלאכותית להיות רק מנוע של חדשנות ויעילות. היא הפכה, במקביל, גם לשאלה של ממשל תאגידי. אם בעבר היה אפשר להתייחס לכלי AI כאל עוד רכיב טכנולוגי במערכות הארגון, כיום ברור שהמבט הזה צר מדי. בינה מלאכותית משפיעה על תהליכי עבודה, על קבלת החלטות, על יחסי ספק-לקוח, על פרטיות, על אבטחת מידע, על עובדים, על מוניטין, ולעיתים גם על זכויות יסוד. לכן, השאלה איננה רק איזה כלי הארגון מבקש לאמץ, אלא איזה משטר ניהולי הוא בונה סביבו. במונחי ESG, הדיון בבינה מלאכותית נוגע ישירות לממד ה-Governance, האופן שבו ארגון מקבל החלטות, מחלק סמכויות, מפקח על סיכונים, מנהל ספקים, ומוודא שהשימוש בטכנולוגיה נעשה באופן אחראי ובר-שליטה. מוקד הסיכון ב-AI: לא האלגוריתם, אלא הממשל הארגוני הדיון הציבורי על AI נוטה להתמקד בהטיה, בשקיפות, באתיקה או בסיווג רגולטורי. כל אלה חשובים, אך אינם ממצים את תמונת הסיכון. במציאות הארגונית, כשלים בדרך כלל אינם מתחילים בדיון עיוני על צדק אלגוריתמי. הם מתחילים הרבה קודם: מנהל שמאמץ כלי ללא בדיקה מספקת, עובד שמזין מידע רגיש למערכת חיצונית, יחידה עסקית שמשתמשת ב-Generative AI (בינה מלאכותית יוצרת) מול לקוחות ללא בקרה, או התקשרות עם ספק AI מבלי להבין היכן מתבצע העיבוד, האם הנתונים משמשים לאימון, מי הספקים המשניים ומהן מגבלות האחריות. כאן בדיוק נכנס הממשל התאגידי. לא כסיסמה רכה על ״שימוש אחראי״, אלא כמסגרת ממשית של סמכויות, נהלים, בקרה ופיקוח. ארגון שמטמיע AI בלי מנגנון ממשל מתאים אינו רק נוטל סיכון משפטי, הוא מאפשר לטכנולוגיה להיכנס מהר יותר מהיכולת הניהולית להכיל, להבין ולתחום אותה. ה-AI Act של האיחוד האירופי ממחיש היטב את גבולות הרגולציה. מדובר במסגרת חשובה, המבקשת להסדיר סיכונים, לקבוע חובות ולהבחין בין סוגי שימושים ומודלים. כך, למשל, שימוש במערכת AI לצורך סינון מועמדים לעבודה או הערכת עובדים עשוי להיחשב ״שימוש בסיכון גבוה״, המחייב מנגנוני ניהול סיכונים, תיעוד, פיקוח אנושי, דרישות ביחס לאיכות נתונים ושקיפות מתאימה. לצד זאת, מסגרות רכות יותר, כמו מסגרת ניהול סיכוני הבינה המלאכותית של NIST, המכון האמריקאי הלאומי לתקנים וטכנולוגיה, מציעות לארגונים שפה מעשית לניהול סיכונים גם כאשר אין חובה משפטית ישירה. NIST אינה פועלת כרגולטור מחייב, אלא כגוף תקינה והכוונה, והמסגרת שלה בנויה סביב פעולות ניהוליות כגון מיפוי ההקשר שבו נעשה שימוש ב-AI, מדידת הסיכונים וביצועי המערכת, ניהול הסיכונים לאורך זמן והטמעת מנגנוני ממשל ארגוניים. במובן זה, NIST מסייעת לתרגם עקרונות כלליים של אמינות, פיקוח ובקרה לשפה ניהולית שאותה ניתן ליישם בתוך הארגון. ועדיין, אף אחת מן המסגרות הללו אינה יכולה להחליף את עבודת הממשל הפנימית של הארגון: מי מוסמך לאשר כלי, מי בוחן סיכונים, מי חותם על התקשרויות, מי מפקח על שימושים בפועל, וכיצד מדווחים להנהלה ולדירקטוריון. במילים אחרות, רגולציה יכולה לחייב, להכווין ולהרתיע. היא אינה יכולה לנהל את הארגון מבפנים. הכשל הניהולי: בין מדיניות להיעדר יישום בארגונים רבים, הפער המרכזי אינו היעדר מודעות לחשיבות של שימוש אחראי ב-AI, אלא היעדר תרגום של מודעות זו למנגנוני עבודה מחייבים. לעיתים קיימת מדיניות כללית, מצגת הדרכה או הצהרה עקרונית על חדשנות אחראית, אך בפועל אין תהליך ברור לאישור כלים, אין רישום מסודר של שימושים, אין חלוקת אחריות בין היחידות, ואין בקרה שוטפת על מה שהעובדים עושים בפועל. במצב כזה, הארגון עשוי להיראות כמי שמנהל את סיכוני ה-AI, אך למעשה הוא מסתמך על שיקול דעת מקומי, יוזמות נקודתיות ותגובה בדיעבד. זהו בדיוק הפער שבין מדיניות לבין ממשל תאגידי אפקטיבי. אם כך, מה כולל ממשל תאגידי ראוי בתחום הבינה המלאכותית? המסגרת הנדרשת: פתרונות מעשיים לממשל תאגידי אפקטיבי בעידן ה-AI ראשית, נדרשת מדיניות AI ארגונית. לא מסמך הצהרתי, ולא קוד אתי כללי מדי, אלא מסגרת עבודה ברורה: מי רשאי להשתמש באילו כלים, לאילו מטרות, באילו תנאים, איזה מידע מותר או אסור להזין, כיצד יש לאמת תוצרים ועוד. מדיניות כזו נבחנת ביכולת ליישם אותה ביום עבודה רגיל. אם היא אינה תפעולית, היא אינה באמת מדיניות. שנית, יש צורך בהליך אישור מסודר לכלי AI. בארגונים רבים הכלים נכנסים ״מהשטח״, ורק בדיעבד מגלים עליהם הייעוץ המשפטי, אבטחת המידע או ההנהלה. זהו כשל ניהולי קלאסי. כלי AI, במיוחד כאלה שמעבדים מידע אישי, מידע עסקי רגיש, משתלבים במערכות ליבה או מייצרים תוצרים המופנים ללקוחות, צריכים לעבור מסלול בחינה מובנה: צורך עסקי, בחינת סיכונים, בדיקת ספק, תנאי שימוש, היבטי פרטיות ואבטחת מידע, בקרות אנושיות, והחלטה מתועדת אם לאשר, להגביל או לאסור את השימוש. גישה זו עולה בקנה אחד עם מסגרת ניהול סיכוני ה-AI של NIST, המדגישה כי ניהול סיכוני AI מחייב מנגנוני ממשל, חלוקת תפקידים ואחריות, ותהליכים ארגוניים החלים גם על שלבי הרכש, האישור וההטמעה של מערכות AI. לצד זאת, נדרשת גם בחינה חוזית ועסקית רצינית של ספקי AI. יותר מדי ארגונים בוחנים ספק AI כאילו היה עוד שירות SaaS (Software as a Service - תוכנה כשירות) סטנדרטי. זו טעות. התקשרות עם ספק AI מעוררת שאלות ייחודיות: האם הקלטים או הפלטים משמשים לאימון; האם יש ספקי משנה; היכן מתבצע העיבוד; מהן זכויות השימוש של הספק; אילו התחייבויות ניתנות ביחס למחיקה, הפרדה, אבטחה ובקרה; ומה קורה כאשר הארגון מסתמך על תוצר שגוי או מטעה. לא כל סיכון ניתן לפתור בחוזה, אך חוזה דל או לא מותאם מגדיל את החשיפה ומעביר לארגון סיכונים שלא תמיד זוהו מראש. צעד נוסף שכדאי לשקול הוא הקמת ועדת היגוי או פורום בין-תחומי ל-AI, משום שבינה מלאכותית חוצה תחומים באופן מובנה: טכנולוגיה, משפט, פרטיות, סייבר, רכש, משאבי אנוש, מוצר וניהול סיכונים. כאשר כל פונקציה בוחנת את הסוגיה רק מן הזווית שלה, הארגון מאבד את התמונה הכוללת. פורום אפקטיבי אינו חייב להיות מסורבל, אך הוא כן צריך לשמש מוקד מוסדי לדיון בכלים חדשים, למקרי קצה, לקביעת עקרונות ולגיבוש שפה ארגונית אחידה. בנוסף לכך, יש להגדיר נכון את תפקידי ההנהלה והדירקטוריון. לא כל החלטה על כלי AI צריכה להגיע לדירקטוריון, והוא בוודאי אינו אמור לבחור בין ספקי צ'אטבוטים. אך בהחלט מצופה ממנו להבין את פרופיל הסיכון הארגוני בתחום, לוודא שקיימת מסגרת בקרה מספקת, לשאול אילו שימושים רגישים מבוצעים בפועל, כיצד מנוהלים ספקים, וכיצד מדווחים על תקריות, כשלים או חריגות. לבסוף, אין ממשל אפקטיבי בלי אוריינות AI והכשרה פנימית. מדיניות שלא תורגמה להדרכה ולהבנה מעשית היא בסופו של דבר רק קובץ. עובדים צריכים להבין לא רק מה מותר ומה אסור, אלא גם מתי לעצור, מתי לשאול, וכיצד נראית טעות אופיינית בשימוש בכלי שנראה משכנע מדי. כך, למשל, פורסם כי Accenture הכשירה מאות אלפי עובדים בשימוש ב-Generative AI. הדוגמה הזו ממחישה כי אימוץ AI אינו מסתכם בהנגשת כלי לעובדים, אלא מחייב פיתוח כשירות מעשית לשימוש נכון, ביקורתי ואחראי. ברוב המקרים, הסיכון הארגוני אינו נובע מזדון אלא מביטחון יתר בכלי שאינו ראוי לאמון אוטומטי. סיכום ממשל תאגידי אמיתי מחייב פיקוח מתמשך, לא אישור חד-פעמי. כלי שאושר בתחילת השנה אינו בהכרח אותו כלי בהמשכה. מודלים משתנים, יכולות מתרחבות, תנאי שימוש מתעדכנים, ועובדים מוצאים שימושים חדשים שלא נחזו מראש. לכן ארגון אחראי אינו מסתפק באישור הראשוני. הוא מנהל רישום שימושים, מקיים בחינות תקופתיות, בודק אירועים וכמעט-אירועים, ומעדכן את המדיניות בהתאם לניסיון המצטבר. האתגר המרכזי של ארגונים בעידן הבינה המלאכותית אינו רק ציות לרגולציה, אלא בניית מסגרת פנימית של שליטה. ממשל תאגידי בתחום ה-AI איננו שכבת ניירת שמצטרפת לחדשנות, אלא התנאי שמאפשר לחדש מבלי לאבד שליטה. הארגון הבשל אינו זה שאוסר על הכל, וגם לא זה שמאפשר לכל יחידה להתנסות כרצונה. הארגון הבשל הוא זה שמבין כי אימוץ טכנולוגיה, בלי אחריות, נהלים ופיקוח, אינו ניהול, אלא הימור. ד״ר יובל ריינפלד, אוניברסיטת רייכמן, יו״ר (משותף) ועדת בינה מלאכותית בלשכת עו״ד, וחבר בפורום המומחים הלאומי לבינה מלאכותית.

שוק ההון ומשבר האקלים: קשר הדוק מתמיד תחושה רווחת היא שמשבר האקלים הוא עניינם של מדענים, ממשלות וארגונים סביבתיים בלבד. אולם, המציאות מלמדת אחרת: משבר האקלים הוא סיכון עסקי מדרגה ראשונה, אשר משפיע ישירות על שוויין של חברות ציבוריות, ולכן נמצא בליבת העניין של המשקיעים. סקר של האו"ם משנת 2025, שנערך בקרב מנהלים בכירים ב-128 מדינות, מצא כי רובם המוחלט מזהים את משבר האקלים כסיכון עסקי מהותי, המחייב מענה ניהולי ואסטרטגי. ההשפעות רבות-פנים: חברות הפועלות באזורים החשופים לאקלים קיצוני, חברות המפיקות ומשווקות דלקים מזהמים, חברות תעשייתיות שפעילותן גורמת לפליטות פחמן, וכן גופי ביטוח ומימון, כולן חשופות להשלכותיו של שינוי האקלים בדרכים שונות. לכן, עבור מי שמשקיע בחברות ציבוריות, מידע בדבר ניהול סיכוני האקלים של אותן חברות, כמו גם ההזדמנויות הכרוכות בהתמודדות עם המשבר, הינו מהותי. הביקוש הגובר למידע זה הוביל לצמיחת ענף השקעות ה-ESG, הכולל גם היבטים חברתיים (social) וממשל תאגידי (governance). על פי ניתוח של סוכנות המידע בלומברג משנת 2024, הסכום של השקעות מוכוונות ESG עשוי להגיע עד שנת 2030 לכ-40 טריליון דולר, כאשר היום הוא עומד על כ-30 טריליון. זאת ועוד, לפי נתוני ה- OECD לשנת 2024, חברות המייצגות כ-91% משווי השוק הגלובלי של החברות הציבוריות, פרסמו דיווחי קיימות. ישראל נשארת מאחור: היעדר כללי דיווח אפקטיביים בעוד שמדינות בעלות שוקי הון מפותחים מאמצות בהדרגה מסגרות דיווח מחייבות, ישראל עדיין נסמכת על דרישת גילוי כללית: "סיכונים סביבתיים ודרכי ניהולם"[1],שאינה ממצה וגם אינה אפקטיבית. ביקורת שפרסמה רשות ניירות ערך לפני כשנתיים, חשפה כי רוב החברות אינן מציגות כראוי את הסיכונים הסביבתיים שלהן, לרבות סיכוני אקלים. הדיווח החסר אינו נובע מהיעדר רצון טוב בלבד, שכן, בהיעדר כללים אחידים, אין אמות מידה מחייבות. כיום מתקיים מעין שוק חופשי של "דיווחי ESG" כאשר חלק מחברות מדד תל אביב 125 מפרסמות באופן וולנטרי דיווחי קיימות, אך דיווחים אלה אינם חלק מהדוחות הכספיים, אינם אחידים ואינם מאפשרים השוואה אפקטיבית בין חברות. אם לא די בכך, רמת האחריות לדיווחים הוולונטריים נמוכה משמעותית מרמת האחריות החלה על הדוחות העיתיים והמיידיים. כדי להמחיש את הבעיה, בחנו שלוש חברות אנרגיה ישראליות ציבוריות. שלושתן מדווחות בהתאם למסגרת הדיווח של GRI, אך רמת היישום שונה לחלוטין: בעוד חברה אחת כוללת בדו"ח אינדקס GRI מפורט המכסה 25 תקני GRI רלוונטיים, בצירוף אימות חיצוני, השנייה מתמקדת בדיווח על נושאים מהותיים לענף הנפט והגז בלבד, ללא אימות חיצוני, והשלישית מציגה דיווח כללי, ללא נתונים מספריים. בפועל, שלושתן מדווחות "ברוח התקנים", ולא מכוח אימוץ מלא של מסגרת ה-GRI, כלומר, הן בוחרות באופן סלקטיבי אילו נושאים לכלול בדוח. דוגמה זו ממחישה כי בהיעדר דרישות מחייבות, גם אימוץ תקן בינלאומי מוביל אינו מבטיח אחידות, שלמות או השוואתיות בדיווח. במצב הנוכחי, המשקיעים נותרים עם מידע חסר, שאינו מאפשר הערכה מושכלת של סיכונים והזדמנויות, ונאלצים לקבל החלטות על בסיס מידע חלקי ולא אחיד. לצד זאת, גם החברות נפגעות, עקב עלות הון גבוהה יותר, מאחר שאי-וודאות מתומחרת כסיכון, בגישה מוגבלת לשווקים בינלאומיים, ובפגיעה במוניטין הבינלאומי שלהן. הפער נחשף: חברות ישראליות מול חברות זרות ניתוח השוואתי שערכנו מגלה פערים מדאיגים בכמה מישורים בין חברות ישראליות לבין חברות נסחרות בבורסות מובילות בעולם. פערי דיווח ויישום בין חברות ישראליות לזרות באותו סקטור: בהשוואה בין חברת תחבורה ישראלית לבין חברה זרה המדווחת באירופה, נמצא כי החברה הזרה מדווחת באופן מלא על פליטות Scope 2, Scope 1 ו-Scope 3 (מכלולים), מחויבת ל-SBTi (יעד מדעי להפחתת פליטות), ליעדNet Zero עד שנת 2050, ומעמידה חבר דירקטוריון בכיר האחראי על הנושא. לעומת זאת, החברה הישראלית אינה מדווחת על פליטות Scope 3, אינה מתחייבת ליעד Net Zero , ואינה מציינת מינוי של ממונה בכיר לנושא. פערי דיווח בין חברות מאותה קבוצה: בדקנו שלוש חברות המשתייכות לאותה קבוצה עסקית: חברת-בת אחת הנסחרת באירופה, חברת-בת אחת הנסחרת בישראל, וחברת האם שלהן. החברה הנסחרת באירופה מפרסמת דיווח מלא לפי ה-TCFD וה-GRI, כולל יעדי ה-Net Zero, לפליטות מכלול 1 ומכלול 2 עד שנת 2040, וכן יעדי ביניים מפורטים. לעומתה, חברת הבת הישראלית מציגה מידע חלקי, ללא בסיס נתונים מספק, ואילו חברת האם הישראלית אינה חוזרת על המידע שמדווחות הבנות, ומסתפקת בדיווח מינימלי. פער בין הדירוג הישראלי לדירוגים הבינלאומיים: מדדי ESG בינלאומיים מובילים, כגון Sustainalytics ,MSCI, ו-S&P מדרגים חברות ישראליות, אולם דירוגים אלה אינם אפקטיביים, שכן הם מבוססים על מידע חלקי וסובייקטיבי שהחברות מפרסמות בעצמן. מצאנו פערים ניכרים בין הדירוגים הבינלאומיים לבין מדד "מעלה" המקומי. פערים אלה מעידים על מחסור בנתונים ועל שימוש בקריטריונים שונים לדירוג, ולא בהכרח על ביצועים שונים. יש לציין כי בכל המקרים שנדגמו, הציון הכללי שקיבלה החברה במדד מעלה היה גבוה מן הציון הממוצע במדדים הבינלאומיים, ובחלק מן המקרים ההפרשים היו גדולים מאוד. מציאות זו מקשה על משקיעים מקומיים וזרים להעריך כראוי חברות ישראליות על פי אמות מידה מקובלות בעולם, ואף מקשה על השוואה בין חברות הפועלות בתחומים עסקיים דומים. מה קורה בעולם? האיחוד האירופי כבר עבר מהשלב הוולונטרי לשלב המחייב, עם דרישות גילוי ונאותות רחבות לאורך שרשרת הערך, החלות גם על חברות שאינן אירופיות. בשנים 2022-2024 אומצו שתי דירקטיבות מחייבות ה-CSRDה(Corporate Sustainability Reporting Directive) וה-CSDDDמ(Corporate Sustainability Due Diligence Directive). דירקטיבות אלה מטילות חובות גילוי ונאותות מקיפות, לרבות ביחס לפליטות ישירות ועקיפות לאורך שרשרת הערך. תחולתן אינה מוגבלת לחברות ציבוריות בלבד, והיא חלה גם על חברות פרטיות גדולות ועל חברות זרות הפועלות באירופה. הדיווח על פליטות מכלול 3 אינו נכנס לתוקף במועד אחיד, אלא נדרש כאשר הוא מהותי לפעילות החברה. בפועל, ברוב החברות והסקטורים, פליטות אלו אכן מהוות רכיב מהותי, ולכן נכללות בדיווח. כבר כהיום קיימת חובת דיווח על מכלולים 1 ו-2, והיא מתרחבת בהדרגה גם לדיווח על פליטות מכלול 3, ככל שהן מהותיות. חברות ישראליות המהוות חלק משרשרת האספקה של חברות אירופיות כבר חשות את השפעת המגמה, ונדרשות לספק נתונים בהתאם. בארצות הברית קיימת מחלוקת פוליטית עמוקה סביב הנושא: כללי דיווח אקלימיים שהוצגו על ידי רשות ניירות ערך האמריקאית (SEC) בשנת 2024 נבלמו בשנת 2025, לאחר שה-ESG הפך לזירת מחלוקת פוליטית. עם זאת, יש פערים בין הרגולציה הפדראלית לרגולציה המדינתית. קליפורניה למשל, קבעה חובת גילוי בדבר סיכונים אקלימיים ופליטות פחמן לחברות גדולות הממוקמות בקליפורניה או מקיימות בה פעילות עסקית משמעותית, ולכן צפויה לחול על רוב החברות הציבוריות בארצות הברית. זאת ועוד, למעלה מ-90% מחברות ה-S&P 500 -מדווחות באופן וולונטרי, ויותר מ-70% מהן כוללות דוחות אלה בדוחותיהן השנתיים, דבר המעיד כי לחצי שוק, דרישות משקיעים ושרשראות אספקה ממשיכים להניע את התחום גם בהיעדר רגולציה פדרלית אחידה. תקני ה-IFRS: ה-IFRS פרסם שני תקני דיווח חדשים, נכון להיום וולונטריים, בנושאי סביבה ואקלים (S1, S2). מטרתם של תקנים אלה היא ליצור תיאום ואחידות בין דיווחי החברות. אנגליה, קנדה, אוסטרליה ויפן הודיעו כי הן מצויות בתהליך אימוץ מתקדם של התקנים. המסקנה המתבקשת היא כי ישראל, שמרבית פעילות הסחר שלה נערכת מול אירופה, תמצא את עצמה בקרוב מאד ממילא במצב שבו החברות הסוחרות עם אירופה יחויבו בדיווח אקלימי בשנים הקרובות, בשל השפעתה של הרגולציה האירופית. השאלה היא אם ישראל תיערך לכך באופן יזום, או תגרור רגליים ותידרש להדביק פערים בדיעבד. אכיפה: החוליה החסרה מעבר לרגולציה, קיים ממד נוסף: אכיפה. בעולם אנו עדים לגל של תביעות אזרחיות נגד חברות המייפות את מציאות הגילוי האקלימי שלהן. לדוגמה, בשנת 2024 קבע בית המשפט ההולנדי כי חברת התעופה KLM הטעתה את לקוחותיה בהצהרות ירוקות שגויות וגם הרגולטור האירופי ESMA הכריז כי אכיפת כללי הגילוי החדשים היא אחד מנושאי האכיפה המרכזיים לשנת 2025. בישראל, לפי מיטב ידיעתנו, אין כיום אכיפה משמעותית של כללי דיווח אקלימי, ואין אכיפה אזרחית מהותית בשל הטעיה בדיווח. ציות אפקטיבי לא ייווצר ללא שילוב בין רגולציה מחייבת לבין אכיפה אזרחית. לסיכום שוק ההון הישראלי אינו עומד בסטנדרט הבינלאומי בתחום דיווחי האקלים. כתוצאה מכך, נפגע כושר התחרות של השוק הישראלי מול שווקים מתחרים, וככל הנראה נפגעת גם יכולתן של חברות ישראליות לגייס משקיעים זרים, שהמידע הדרוש להם אינו נגיש. יתרה מזו, ישראל נתפסת כמי שמוציאה את עצמה מכלל המדינות הפועלות להתמודדות עם משבר האקלים. הדרך לשינוי עוברת דרך דרישה של השחקנים למידע אמין, אחיד ובר-השוואה. האם הגופים המוסדיים וקרנות ההשקעה ירימו את הכפפה? עו"ד שוני אלבק פרופ' ניראון חשאי, דיקן בית ספר אריסון למנהל עסקים באוניברסיטת רייכמן ויו"ר מרכז אריסון ל-ESG גלית קניגסברג, מנכ"לית החברה הכלכלית לפיתוח קיימות (ניבאנה ישראל) הרשומה נכתבה בשיתוף מתמחי מרכז אריסון ל-ESG: יונתן ברזני, אור טולדנו ואלון רוז. [1] סעיף 28 לתוספת הראשונה לתקנות פרטי תשקיף (פרטי התשקיף וטיוטת התשקיף – מבנה וצורה), התשכ"ט-1969. · The Guardian – KLM misled customers on green claims · ESMA – 2025 European Common Enforcement Priorities · Key ESG – 50 ESG Statistics You Need to Know

דמיינו בוקר במפעל תעשייתי בלב אזור פריפריאלי בצפון ישראל: השעה 6:30, השער נפתח, עובדים מגיעים ברגל או באופניים מהקיבוץ וברכבים פרטיים ובהסעות מיישובים סמוכים ומערים קרובות, משאיות נכנסות עם חומרי גלם, והמכונות מתחילות לפעול. המפעל נמצא בתוך הקיבוץ, אבל רק חלק קטן מהעובדים הינם חברי קיבוץ. זהו תיאור של 'מפעל קיבוצי טיפוסי' בשנת 2026: תאגיד המתמודד עם אותם לחצים כמו כל חברה תעשייתית מודרנית. נכון לשנת 2024, כ‑90% מהעובדים במפעלים הקיבוצים אינם חברי קיבוץ, ורק מחצית מהמפעלים נמצאים בבעלות קיבוצית מלאה ובלעדית. התעשייה הקיבוצית היום היא מערך תעשייתי מגוון, גלובלי ותחרותי אשר לעיתים מרוחק פיזית וחברתית מהקהילה הקיבוצית שממנה צמח. השינוי הזה מזמין לבחון את הקשר בין התעשייה הקיבוצית לבין ESG. מצד אחד, ה‑DNA הקיבוצי, אשר כולל עקרונות של שיתופיות, קהילה וחשיבה ארוכת טווח, עדיין נוכח בשיח, בבעלות, ובחלק מתהליכי קבלת ההחלטות. מצד שני, השינוי באורחות החיים בקיבוץ, כניסת שותפים חיצוניים והעמקת התחרות, מחזקים את משקל השיקולים העסקיים גרידא: תשואה על השקעה, דרישות משקיעים ורגולציה בינלאומית. המתח בין שתי המגמות הללו: קואופרטיבי וקהילתי מול גלובלי ותאגידי, עומד בלב סיפור האחריות התאגידית בתעשייה הקיבוצית. ברשומה זו אציג כיצד ה‑DNA הקיבוצי יכול לשמש בסיס לממשל תאגידי מבוסס בעלי עניין, אעמיק בהיבטים הסביבתיים והחברתיים של מפעלים הפועלים בלב קהילות מקומיות, ואדגים כיצד 'איגוד התעשייה הקיבוצית' יכול לשמש כמכפיל כוח להטמעת ESG בסקטור כולו. בעידן שבו משקיעים, רגולטורים ולקוחות שואלים לא רק "כמה הרווחתם?" אלא גם "איך הרווחתם?", התעשייה הקיבוצית מציבה שאלה נוספת: האם ניתן לשמר ערכים סביבתיים וחברתיים גם כאשר מבנה הבעלות, העובדים והשוק משתנים מהיסוד? 'מהמפעל של החברים לתאגיד גלובלי' – התפתחות התעשייה הקיבוצית כבסיס לשיח של ESG התעשייה הקיבוצית כוללת כ-270 מפעלי תעשייה יצרניים (בבעלות הקיבוץ או ממקומים בתחומי הקיבוץ) הממוקמים בעיקר בפריפריה – מעל 77% מהם עמוק בצפון או בדרום, וחלק לא מבוטל קרוב מאוד לגבול. היקף המכירות השנתי של התעשייה הקיבוצית עמד בשנת 2024 על כ-65 מיליארד ₪, כאשר למעלה מ-55% מהתוצרת מיוצאת. ביניהן יש חברות גלובליות מוכרות כמו פלסאון, נטפים, על-בד או כפרית, ולצידן חברות בינוניות בגודלן, קטנות וחברות הזנק. כדי להבין את הקשר בין התעשייה הקיבוצית לבין אחריות תאגידית, יש להתבונן בהתפתחות ההיסטורית של המפעל הקיבוצי. המפעלים הוקמו בתחילה כדי לתת מענה לצרכים פנימיים של הקיבוץ: הקמת מפעלים לטיפול בתוצרת החקלאית ולשיווקה, יצירת מקומות עבודה לחברי הקיבוץ, בפרט אלה המבוגרים, גיוון הפרופיל העסקי של הקיבוץ עם ירידת הרווחיות בחקלאות, ומענה ציוני לצורך בפיתוח התעשייה בישראל. המפעל נתפס כזרוע כלכלית מרכזית נוספת של הקיבוץ, וההיגיון המוביל היה לא רק כלכלי אלא גם קהילתי וגם ציוני. עם השנים התפתחו המפעלים וצמחו לשווקים גלובליים. ההנהלות הפכו מקצועיות יותר, שותפים חיצוניים נכנסו, וחלק מהמפעלים הונפקו או נמכרו. כיום רק כ-50% ממפעלי הקיבוצים נמצאים בבעלות קיבוצית מלאה, וכ- 23% נמצאים כבר בבעלות חיצונית לחלוטין. גם מבנה התעסוקה השתנה. בעוד שבעבר חלק גדול יותר מעובדי המפעל הקיבוצי היו חברי קיבוץ, כיום רק כ‑10% הינם חברי קיבוץ. רוב העובדים הם תושבי היישובים והערים בסביבה, ולכן המפעל הפך למעסיק אזורי משמעותי, ולא רק למקום העבודה של חברי הקיבוץ. מנקודת מבט של ESG, שינוי זה מחדד את השאלה כלפי מי המפעל אחראי: הקיבוץ, העובדים, הקהילה האזורית או המשקיעים. מצד אחד, השורשים הקואופרטיביים עדיין ניכרים; מצד שני, כניסת משקיעים יוצרת לחץ לתשואה, דרישות שקיפות וסטנדרטים בינלאומיים. הפער בין הדימוי ההיסטורי של "מפעל של הקיבוץ" לבין המציאות של תאגיד תעשייתי גלובלי הוא גם האתגר וגם ההזדמנות. ניתן לתרגם את החשיבה הקהילתית המסורתית לשפה עכשווית של ESG: ממשל מבוסס בעלי עניין, פיתוח הון אנושי בפריפריה ושקיפות ביחסי קהילה-תעשייה. ה‑DNA הקיבוצי כבסיס לממשל תאגידי מבוסס בעלי עניין למרות השינויים בבעלות ובתעסוקה, אחת מנקודות החוזק של התעשייה הקיבוצית היא ה‑DNA הערכי שמלווה אותה. ל‑DNA הזה יש ביטוי מבני. ראשית, מבנה הבעלות: גם כאשר הקיבוץ אינו בעל המניות היחיד, עצם נוכחותו כבעל שליטה או כבעל עניין משמעותי עשויה להכניס לשיח התאגידי פרספקטיבה קהילתית. מחקר שנערך על אסטרטגיית קיימות עסקית של מפעל מצליח בקיבוץ, הראה כי הבעלות הקיבוצית השפיעה על האסטרטגיה הניהולית דרך מחויבות לרווחת חברי הקיבוץ, לתעסוקה ולהמשכיות הקהילה. לכן, השיח בדירקטוריון ובהנהלה אינו מתמצה בהכרח ברווחיות בלבד, אלא עשוי לכלול גם שאלות הנוגעות להשפעת הפעילות העסקית על הקהילה. זהו ביטוי טבעי לגישה של Stakeholder governance - ממשל תאגידי מבוסס בעלי עניין. שנית, אופק הזמן: המפעל הקיבוצי הוא נכס בין‑דורי, ולכן קיימת לעיתים נכונות לקבל החלטות השקעה ארוכות טווח בתחומים כמו התייעלות אנרגטית, שדרוג תשתיות סביבתיות ופיתוח הון אנושי, גם כאשר ההחזר הכלכלי אינו מיידי. גם כאן המחקר שציינתי תומך בכך, כאשר מנהלי המפעל מדגישים את הרצון לשמר את העסק, להבטיח מקומות עבודה ולבסס קיימות עסקית וקהילתית לאורך זמן. שלישית, הקשר לקהילה: המפעלים ממוקמים בתוך מרחב קהילתי מוגדר, ולעיתים מתקיים מפגש יומיומי בין הנהלת המפעל, העובדים ותושבי האזור. במחקר המוזכר לעיל, מתוארים יחסים קרובים ובלתי־פורמליים בין מנהלים, עובדים וחברי קיבוץ, וכן מחויבות תעסוקתית לחברים מבוגרים, לצעירים ולחברים הזקוקים להתאמות. כאשר מנהלים פוגשים עובדים ושכנים גם מחוץ למפעל, נוצרת רמת אחריותיות (accountability) מקומית שקשה לייצר בחברות המרוחקות מהקהילה שבה הן פועלות. עם זאת, השינויים בבעלות יוצרים גם מתחים. דירקטוריונים שבהם יושבים יחד נציגי קיבוץ, משקיעים ונציגי ציבור, נדרשים לאזן בין ערכים קהילתיים ללחצי תשואה. כאן ESG יכול לשמש כשפה משותפת לניהול המתח: מסגרת שמכניסה לשולחן את כל בעלי העניין ואת כלל סוגי ההון: פיננסי, אנושי, סביבתי וחברתי. ה- E: סביבה והתעשייה הקיבוצית התעשייה הקיבוצית היא סקטור מגוון עתיר חומרי גלם ואנרגיה ולכן השפעתה הסביבתית משמעותית. העובדה שמפעלים רבים ממוקמים בתוך הקיבוץ או בקרבה אליו, מחייבת התייחסות מרחיבה להיבטים כמו רעש, זיהום אויר, שפכים וריח – מפגעים שמשפיעים על אותם תושבים שחיים לצד המפעל, זאת להבדיל מאזורי תעשייה המרוחקים לרוב מאזור המגורים. דווקא הקרבה הזו יוצרת לעיתים תמריץ לפעול מעבר לציות רגולטורי ולפתח פתרונות בעלי ערך עסקי וקהילתי. השקעות בהתייעלות אנרגטית, הפחתת פליטות או טיפול מתקדם בשפכים יכולות – מעבר לחיסכון בעלויות או פתיחת שווקים ירוקים, להפחית גם את הפגיעה באיכות החיים המקומית. מפעל המייצר מערכות השקיה הממוקם בכניסה לקיבוץ, למשל, יכול לנצל את נפל הייצור לפעילות משותפת של העובדים עם השכנים כמו יצירת גינות קהילתיות ושתילת עצים סביב המפעל לשכנים שלא רוצים לראות מהבית את הנוף המפעלי. כך נוצרת סינרגיה בין פתרון סביבתי, יעילות תפעולית וחיזוק הקשר עם הקהילה. ה-S: עובדים, קהילה וחוסן מקומי המפעלים הקיבוציים מעסיקים בישראל כ‑38,000 עובדים, רובם בפריפריה, ומהווים עוגן תעסוקתי מרכזי באזורי גבול ופיתוח – 77% מהמפעלים נמצאים במעמקי הפריפריה הצפונית והדרומית. הייחוד החברתי אינו "פילנתרופיה מקומית", אלא מבנה כלכלי-קהילתי שבו המפעל הוא חלק ממארג החיים המקומי. מפעלי התעשייה הקיבוצית מהווים עוגן תעסוקתי משמעותי בפריפריה ומעסיקים עובדים ממגוון אוכלוסיות - בהם צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, עובדים מהחברה החרדית ומהמגזר הערבי ואנשים עם מוגבלויות. מודל התעסוקה הקהילתי-אזורי תורם במקרים רבים ליציבות תעסוקתית גבוהה יחסית ולפיתוח הון אנושי מקומי ואזורי. איגוד התעשייה הקיבוצית מקדם בשיתוף פעולה עם החברות באיגוד תוכניות לחיזוק הגיוון התעסוקתי וההכללה במפעלים, בין היתר כמענה למחסור בכוח אדם וכחלק מחיזוק החוסן הארגוני והאזורי.[1] מעבר לתפקידם הכלכלי, מפעלים קיבוציים משמשים לעיתים גם כתשתית קהילתית ואזורית. בתקופות משבר - ובהן מלחמת "חרבות ברזל" - מפעלים רבים סייעו בשמירה על רציפות תעסוקתית ויישובית, בעוטף עזה ובצפון הארץ, סיפקו ציוד ושירותים לוגיסטיים, והעמידו משאבים ותשתיות לטובת הקהילה והמערך האזרחי. בכך הם תורמים לחוסן ההדדי של הקהילה, התעשייה והאזור כולו, במיוחד בפריפריה. ה‑G: ממשל תאגידי קואופרטיבי והמתחים שבו במפעל קיבוצי, מבנה הממשל התאגידי שונה מחברה 'קלאסית'. בעל המניות הוא לעיתים קרובות הקיבוץ עצמו, והדירקטוריון כולל נציגי קיבוץ לצד אנשי מקצוע והנהלה. המשמעות היא שהקול הקהילתי – נוכח סביב שולחן קבלת ההחלטות. למודל הזה יש יתרונות: חשיבה ארוכת טווח, התייחסות לשיקולי תעסוקה וחוסן אזורי, והימנעות לעיתים מקבלת החלטות קצרות טווח שפוגעות בעובדים או בסביבה. עצם הידיעה שהקהילה נמצאת סביב שולחן קבלת ההחלטות, מחזקת את האחריותיות של ההנהלה. עם זאת, המבנה יוצר גם דילמות. כאשר קיבוץ תלוי כלכלית במפעל שיוצר מפגע סביבתי, נוצר מתח בין שמירה איכות החיים לבין שמירה על מקור הפרנסה.[2] כאן נכנס תפקידו של ממשל תאגידי איכותי: מדיניות ברורה לניגודי עניינים, תהליכי קבלת החלטות שקופים, דיווח על סיכונים ותוכניות פעולה, ומדדים לבקרה, והפיכת ה-G ממושג מופשט למערכת ניהולית פרקטית. מצבים כאלה ממחישים את חשיבותו של ממשל תאגידי איכותי, כזה המבוסס על שקיפות, ניהול ניגודי עניינים ותהליכי קבלת החלטות המאזנים בין שיקולים עסקיים, סביבתיים וחברתיים לאורך זמן. בקיבוץ כזה, הדירקטוריון או הנהגת הקהילה אינם פועלים רק כגורם עסקי, אלא גם כגורם מיישב בין אינטרסים מתנגשים - בין התשואה על ההשקעה, שמירת מקומות העבודה, איכות החיים של התושבים, והצורך לטפל במפגע סביבתי ממשי. בסיכומו של דבר, הדיון על ESG בתעשייה הקיבוצית אינו עוסק רק בעמידה בסטנדרטים בינלאומיים או בדרישות רגולטוריות. הוא נוגע בשאלה רחבה יותר: כיצד ניתן לעצב מודל תעשייתי ישראלי המשלב בין תחרותיות גלובלית, חדשנות ויעילות עסקית לבין אחריות חברתית, שמירה על הסביבה וחיזוק החוסן הקהילתי והאזורי. במובן זה, לתעשייה הקיבוצית יש פוטנציאל ייחודי להציע מודל ניהולי המבוסס לא רק על יצירת ערך כלכלי, אלא גם על מחויבות ארוכת טווח לעובדים, לקהילה ולסביבה שבהם היא פועלת. דפנה בן יעקב, מנהלת אחריות תאגידית, איגוד התעשייה הקיבוצית [1] https://newsletters.sendmsg.co.il/?p=6004808--1556493728-864-99862--1315489300&lang=1; https://newsletters.sendmsg.co.il/?p=5711037--2135739588-864-99862--1315195529&lang=1; https://newsletters.sendmsg.co.il/?p=5572331-2124903332-864-99862--1315056823&lang=1 [2] למשל בקיבוץ ברקאי, שהיה גם משקיע ובעל עניין במפעל הסמוך וגם הקהילה שנפגעה ממפגעי הריח שנוצרו ממנו.

פרישת עובדים בני דור ה"בייבי בום" ותחלופת עובדים מוגברת מעצימות את הסיכון לאובדן ידע ארגוני, וממקמות את ניהול הידע בליבת האסטרטגיה הארגונית (Igoa-Iraola et al., 2025). בעידן ה־AI, ארגונים יכולים להרחיב את שימור הידע באמצעות שילוב כלים מבוססי LLMs ליצירה וארגון ידע, לצד הנגשה של תוכן (Alavi et al., 2024; Nguyen et al., 2025). ברשומה זו, נציג בקצרה את מחקרנו Contextualizing the usefulness of knowledge received from retiring employees: leader behaviour and organisational culture, העוסק בהיבטי המשכיות ידע בקרב עובדי ידע ותיקים לקראת פרישתם. עובדים אלו צברו לאורך השנים ניסיון, ידע ומיומנויות בפיתוח מוצרים ושירותים בארגון בו עבדו. לפיכך, הם אוחזים בידע בלתי פורמלי של תהליכי עבודה, אשר חיוני לשמרו ולהעבירו לאחרים. מחקרים קודמים חקרו לרוב את העברת הידע מנקודת מבטו הצרה יחסית של העובד הפורש בלבד, ורק לעתים רחוקות בחנו כיצד העובד המחליף ("היורש") מיישם בפועל את הידע המועבר לאחר עזיבת הפורש. מגבלה זו מצמצמת את ההבנה לגבי האופן שבו התנהגות של המשכיות ידע מתורגמת בפועל ליישום מוצלח של הידע המועבר (Hadjimichael & Tsoukas, 2019). למה המשכיות ידע הפכה לסוגיה אסטרטגית בעשורים האחרונים הוקדשה תשומת לב מחקרית רבה להבנת הנושא של אובדן ידע בארגונים – כלומר העדר היכולת להשתמש במידע, בניסיון ובמומחיות שנצברו לאורך זמן - לצד זיהוי פרקטיקות אפקטיביות לניהול ידע שיכולות לצמצם את הפגיעה הנובעת מאובדן ידע (Kianto et al., 2013; Massingham, 2018). אחד ההיבטים המרכזיים בהקשר זה הוא שימור ידע הנאבד בעת עזיבת עובדים את הארגון. בהקשר זה, "המשכיות ידע" מתייחסת ל"לכידת הידע" של העובדים, לפני עזיבתם או פרישתם, ולהפיכתו לזמין עבור יורשיהם ועמיתיהם בארגון. כך, המשכיות ידע מספקת לארגונים זיכרון קולקטיבי רציף, עדכני ורלוונטי, ממנו הם יכולים ליישם ולהרחיב עוד יותר את נכסי הידע שלהם (Beazley et al., 2003; Levy, 2011; Igoa-Iraola & Díez, 2024). המחקר מבקש לתרום להבנת הקשר בין התנהגות של המשכיות ידע, בקרב עובדים שיוצאים לפנסיה ("פורשים"), לבין התועלת של הידע שהתקבל לביצועי העובדים שמחליפים אותם ("יורשים"). לשם כך, התמקד המחקר בשני גורמים הקשריים: סגנון מנהיגות ותרבות ארגונית. בשעה שמחקרים קודמים בחנו כיצד סגנון מנהיגות ותרבות ארגונית משפיעים על עצם קיומן של פעילויות להמשכיות ידע (Halisah et al., 2021; Nguyen et al., 2022.), אנו יודעים מעט על השפעתם של גורמים אלו על תוצאותיהן של פעילויות אלה. בנוסף, מחקר זה בוחן לראשונה, כיצד שני הגורמים הללו, באופן משולב (אינטגרטיבי), יכולים להסביר את הקשר בין פעילויות ניהול ידע לבין תוצאותיהן - כלומר, הביצועים לאחר פרישת העובד. מבחינה תיאורטית, המחקר שלנו מרחיב את הספרות הקיימת על ידי התמקדות בתועלת של ידע שמתקבל מעובדים פורשים. בתוך כך, אנו עושות זאת באמצעות בחינת האופן שבו התוצאות של התנהגות של המשכיות ידע מושפעות מהיבטים הקשריים של סגנון מנהיגות ותרבות ארגונית – ובמיוחד, מנהיגות "מעצבת" ותרבות של חדשנות – הן בנפרד והן במשולב. מחקר זה מסתמך על גישת ה-resource-based view[1] כמסגרת תיאורטית כוללת, לצד ה-knowledge-based perspective, הרואה בידע כמשאב הארגוני החשוב ביותר להצלחה של חברה עתירת ידע (Grant, 1996). מה מלמדים ממצאי המחקר המחקר בוצע בקרב עובדי ידע בחברה עתירת טכנולוגיה, ומבוסס על ניתוח נתונים של 81 "שלישיות": "פורשים", "יורשים" וממונים, שנאספו בשני מועדים: לפני הפרישה ולאחריה. הממצאים מצביעים על כך שהתועלת של תהליכי המשכיות ידע - כלומר, המידה שבה הידע המועבר מהפורש תורם לביצועי היורש לאחר העזיבה - מותנית במידה רבה בסגנון המנהיגות של המנהלים. בפרט, מנהלים בעלי סגנון "מנהיגות מעצבת", המאתגרים את עובדיהם אינטלקטואלית, מחזקים את ביטחונם ומפתחים את יכולותיהם, כאלה שלעיתים קרובות מעודדים את עובדיהם להתעלות מעבר לאינטרסים האישיים ולהשקיע ממרצם עבור הצוות או הארגון (Bakker et al, 2023), אלה מספקים את התשתית שעל בסיסה מתממשת העברת הידע באופן שתורם בפועל להשגת יעדי הצוות. ממצא זה רלוונטי במיוחד לנוכח הפער הידוע בין המודעות הארגונית לסיכוני אובדן ידע לבין המחסור ביישום יזום של פעילויות המשכיות ידע - פער הנובע, בין היתר, מקושי לשכנע מנהלים להשקיע בכך תשומות של זמן ומשאבים (Kianto et al., 2013; Massingham, 2018). תפקידו של סגנון המנהיגות הופך למשמעותי ובולט יותר, כאשר בוחנים את התוצאות המתקבלות ביחס לתרבות הארגונית. מצאנו שכאשר התרבות הארגונית נתפסת כחדשנית יותר, מתחזק הקשר בין התנהגות של המשכיות ידע לבין התועלת של הידע שהתקבל, במיוחד במקרים בהם גם המנהלים נתפסו כבעלי סגנון מנהיגות "מעצב". עוד עולה, כי כאשר התרבות הארגונית נתפסה כפחות חדשנית, השפעתם של מנהלים "מעצבים" (בעלי סגנון מנהיגות "מעצב") על הקשר בין התנהגות של המשכיות ידע לבין התועלת של הידע שהתקבל אף התחזקה. ממצא זה מציע כי מנהלים יכולים לתפקד כמנגנון השפעה מרכזי ואף כתחליף אפקטיבי לתרבות ארגונית שאינה תומכת בהמשכיות ידע. לעומת זאת, כאשר רמת המנהיגות המעצבת הייתה נמוכה, תרבות חדשנית לבדה לא הספיקה כדי לחזק קשר זה. ממצאים אלה מספקים תמיכה חלקית בלבד לאפקט החליפין (Howell et al., 1986) , או לרעיון שלפיו, תרבות ארגונית יכולה להוות מקור השפעה חזק דיו כדי לפצות על היעדר "משאבים" שמעניק המנהל הישיר. מהן ההשלכות של הממצאים? מבחינה תיאורטית, המחקר מציע אינטגרציה בין תחומי ניהול ידע, מנהיגות ותרבות ארגונית – כזו שלא נבחנה עד כה בהקשר של התועלת שבהעברת ידע לאחר פרישה. גישה זו עולה בקנה אחד עם הצורך שעולה בספרות המחקרית להרחיב את היקף המודלים התיאורטיים המתייחסים לתוצאות של המשכיות ידע. באמצעות התבוננות מנקודות מבט מגוונות של מספר בעלי עניין בשני מועדי זמן שונים, לפני ואחרי פרישה, אנו מציעות מסגרת אינטגרטיבית, הבוחנת באילו נסיבות התנהגות של המשכיות ידע אכן מביאה ליישום שימושי של הידע. במונחים יישומיים, ממצאי המחקר מדגישים את חשיבותם של דפוסי ניהול בעיצוב התועלת של תהליכי המשכיות ידע. בפרט, הם מצביעים על כך שמנהיגות "מעצבת" עשויה להוות מנגנון מרכזי, המאפשר לעובדים לממש את הערך הטמון במאמצי העברת הידע. יתר על כן, תוצאות המחקר מדגישות את הצורך במודעות רבה יותר לאופן שבו מנהיגות "מעצבת", כסגנון מנהיגותי, נמצאת ביחסי גומלין עם מאפיינים ברמת הארגון, ובמיוחד עם תרבות ארגונית המאופיינת בחדשנות. באופן מדויק יותר, הממצאים מצביעים על כך שניתן להגדיל את היתרונות של מנהיגות מעצבת להמשכיות ידע על ידי התאמת הסביבה. גורמים שיכולים לתרום לכך כוללים יצירת תהליכי חניכה ואימון מובנים, בניית מסלולי התפתחות, איתור ופיתוח עתודה ניהולית ומקצועית, והכשרת מנהלים בבניית תוכניות פיתוח אישיות. כדי למנף את האפקט האינטגרטיבי הזה, ארגונים נדרשים לא רק להכשיר מנהלים לפתח מיומנויות של מנהיגות מעצבת, אלא גם לסייע להנהלה הבכירה לעצב תרבות ארגונית חדשנית. לבסוף, גיבוש מדיניות של תהליכי העברת ידע בארגון, לצד קביעת אחריות ניהולית ברורה לשימור הידע, יסייעו לחיזוק ניהול הידע הארגוני. כל אלה עולים בקנה אחד עם פרקטיקות ESG הפועלות כנכסי ידע ארגוניים, בפרט באמצעות חיזוק ההון האינטלקטואלי, ניהול אחראי של הון אנושי. היכולת של ארגונים לשמר ידע קריטי בתקופות של חילופי דורות, פרישה ותחלופת עובדים תורמים לחוסן הארגוני. בד בבד עם שימור הידע ושקיפות מידע - תהליכים המעוצבים ומתוחזקים על ידי מנגנוני ניהול ידע מתקדמים (Naili et al, 2026). בהתאם, ארגונים המטמיעים מנגנוני ניהול ידע מפתחים יכולת גבוהה יותר לזיהוי סיכונים סביבתיים וחברתיים, לחדשנות בת-קיימא ולהפצת ערכי אחריות תאגידית בכלל שכבות הארגון - גורמים המשפיעים במצטבר על ביצועי ה-ESG ועל ערך הארגון בטווח הארוך. לסיכום, התנהגות המשכיות ידע מניבה תועלת ביצועית, בעיקר כאשר היא מתקיימת בתוך הקשר ארגוני תומך. מנהיגות מעצבת מתגלה כמנגנון מרכזי המעצים את ערך הידע המועבר, ולעיתים אף מפצה על היעדר תרבות ארגונית חדשנית. פעילויות להמשכיות ידע בעלות תועלת יסייעו לארגונים המאמצים את ערכי ה־ESG במסגרת הממשל התאגידי שלהן, כחלק מהשינוי החברתי המתבקש ואף תורמות לעמידה בהתחייבויות בנושאי קיימות ואיכות הסביבה. פרופ' מיכל בירון, ראש בית הספר למנהל עסקים, הפקולטה למדעי החברה, אוניברסיטת חיפה ד"ר קרן תורג'מן-לופו, מרצה בכירה בית הספר לניהול וכלכלה, המכללה האקדמית תל אביב-יפו ד"ר אורנה זייד-דומיניק, בית הספר למנהל עסקים, הפקולטה למדעי החברה, אוניברסיטת חיפה ביבליוגרפיה [1] לפי גישת Resource-Based View (RBV) היתרון התחרותי של ארגון נובע מהמשאבים והיכולות הייחודיים שברשותו. כאלה שהם בעלי ערך, קשים לחיקוי ובלתי ניתנים להחלפה (Barney, 1991). Alavi, M., Leidner, D. E., & Mousavi, R. (2024). A knowledge management perspective of generative artificial intelligence. Journal of the Association for Information Systems, 25(1), 1–12. https://doi.org/10.17705/1jais.00859 Bakker, A. B., Hetland, J., Kjellevold Olsen, O., & Espevik, R. (2023). Daily transformational leadership: A source of inspiration for follower performance? European Management Journal, 41(5), 700–708. https://doi.org/10.1016/j.emj.2022.04.004 Barney, J. B. (1991). Firm resources and sustained competitive advantage. Journal of Management. 17(1), 99–120. https://doi.org/10.1177/014920639101700108 Beazley, H., Boenisch, J., & Harden, D. (2003). Knowledge continuity: The new management function. Journal of Organizational Excellence, 22(3), 65–81. https://doi.org/10.1002/npr.10080 Grant, R. M. (1996). Toward a knowledge-based theory of the firm. Strategic Management Journal, 17(S2), 109–122. https://doi.org/10.1002/smj.4250171110 Hadjimichael, D., & Tsoukas, H. (2019). Toward a better understanding of tacit knowledge in organizations: Taking stock and moving forward. Academy of Management Annals, 13(2), 672–703. https://doi.org/10.5465/annals.2017.0084 Halisah, A., Jayasingam, S., Ramayah, T., & Popa, S. (2021). Social dilemmas in knowledge sharing: An examination of the interplay between knowledge sharing culture and performance climate. Journal of Knowledge Management, 25(7), 1708–1725. https://doi.org/10.1108/JKM-08-2020-0631 Naili, M., Jabbouri, I., Tafjouti, I. et al. (2026). The Impacts of ESG and CSR on Corporate, Financial, and Knowledge-Based Dimensions: A Systematic Review and Future Research Agenda. Journal of the Knowledge Economy. https://doi.org/10.1007/s13132-026-03260-8 Howell, J. P., Dorfman, P. W., & Kerr, S. (1986). Moderator variables in leadership research. Academy of Management Review, 11(1), 88–102. https://doi.org/10.5465/amr.1986.4282632 Igoa-Iraola, E., & Díez, F. (2024). Procedures for transferring organizational knowledge during generational change: A systematic review. Heliyon, 10(5), Article e27092. https://doi.org/10.1016/j.heliyon.2024.e27092 Igoa-Iraola, E., Díez, F., & Román, J. M. (2025). Relationships between generational handover protocols, knowledge transfer behavior, and key organizational outcomes. Systems, 13(7), Article 497. https://doi.org/10.3390/systems13070497 Kianto, A., Andreeva, T., & Pavlov, Y. (2013). The impact of intellectual capital management on company competitiveness and financial performance. Knowledge Management Research & Practice, 11(2), 112–122. https://doi.org/10.1057/kmrp.2013.9 Levy, M. (2011). Knowledge retention: Minimizing organizational business loss. Journal of Knowledge Management, 15(4), 582–600. https://doi.org/10.1108/13673271111151974 Massingham, P. R. (2018). Measuring the impact of knowledge loss: A longitudinal study. Journal of Knowledge Management, 22(4), 721–758. https://doi.org/10.1108/JKM-08-2016-0338 Nguyen, L. T. K., Connolly, J., & Nguyen, H. N. (2025). A systematic review of improving knowledge management with generative AI and large language models. Journal of Advances in Information Technology, 16(4), 594–612. https://doi.org/10.12720/jait.16.4.594-612 Nguyen, T. N., Shen, C. H., & Le, P. B. (2022). Influence of transformational leadership and knowledge management on radical and incremental innovation: The moderating role of collaborative culture. Kybernetes, 51(7), 2240–2258. https://doi.org/10.1108/K-12-2020-0905

יש מקומות שמרגישים כמו סיפור לפני שהם מרגישים כמו מדינה. כשהמטוס נחת בפארו, בין פסגות ההימלאיה, נדמה היה לרגע שנכנסתי למרחב שמחוץ לזמן. אין שלטי פרסום ענקיים, אין מגדלי זכוכית, אין רעש של עיר סואנת. מנזרים תלויים על מצוקים, דגלי תפילה מתנופפים ברוח הדקה של ההרים, והנוף כמעט בלתי אפשרי בעוצמתו. הכל נראה מדויק, איטי, מודע לעצמו. בהוטן. ממלכה קטנה, השוכנת בין הודו לסין, ובה פחות ממיליון תושבים, אשר שנים נתפסת כמי שמציעה מודל פיתוח שונה מזה המאפיין את הכלכלה הגלובלית. מדינה שמצהירה כי אינה מודדת את הצלחתה באמצעות GDP בלבד, אלא דרך Gross National Happiness – אושר לאומי גולמי. בפעם הראשונה ששמעתי על כך, חשבתי שזה מהלך מיתוגי מבריק. בעולם שבו מדינות נאבקות על השקעות זרות, תיירים, דירוגי אשראי ונתוני צמיחה, בהוטן בחרה בנרטיב שנשמע כמעט בלתי סביר: האושר חשוב יותר מהתוצר. האם זה אמיתי, או שמא מדובר באסטרטגיית בידול מושלמת למדינה קטנה בשוק תחרותי? הגעתי לשם סקפטית, כמעט צינית, אבל גם סקרנית. שכן אם יש כאן מודל אמיתי ולא רק סיפור יפה, ייתכן שהוא מאתגר לא רק את מדדי הפיתוח המקובלים, אלא גם את האופן שבו אנו חושבים על ערך, על אחריות ואולי גם על ESG. מממלכה מסתורית למסמכי מדיניות מאחורי הדימוי הרומנטי של בהוטן ניצבת מדינה עם מערכת תכנון סדורה וממוסדת. מאז 1961 פועלת בהוטן באמצעות תוכניות חומש לאומיות, המגדירות יעדים כמותיים, מסגרות תקציביות ואבני דרך ברורות. כבר בשנות ה-70 הכריזה הנהגת בהוטן (מונרכיה חוקתית דמוקרטית) כי GDP אינו יכול לשמש מדד בלעדי להצלחה לאומית. Gross National Happiness גובש כמסגרת רעיונית הכוללת ארבעה עמודי תווך: פיתוח כלכלי בר-קיימא, שימור סביבתי, שימור תרבותי וממשל תקין. כל אחד מעמודי התווך הללו תורגם לתחומי פעולה קונקרטיים: הפיתוח הכלכלי מתייחס ליצירת תעסוקה, גיוון מקורות צמיחה, שיפור פריון והפחתת עוני. השימור הסביבתי כולל הגנה חוקתית על יערות, ניהול משאבי טבע ומדיניות אקלים. השימור התרבותי נוגע לשפה, מסורת חינוך ושמירה על זהות לאומית. הממשל התקין עוסק בשקיפות, יציבות מוסדית ואחריות בין-דורית. מדיניות ותוכניות לאומיות נבחנות באמצעות מנגנון הערכה ייעודי אשר בוחן את השפעתן על מדדי הרווחה השונים, כך שכל יוזמה משמעותית עוברת מערך של מבחנים חברתיים, סביבתיים וממשליים כחלק מהליך התכנון. לצד ארבעת עמודי התווך, מדד ה-GNH מתורגם בפועל גם למערכת מדידה רחבה יותר, הכוללת תשעה תחומים ו־33 אינדיקטורים הבוחנים היבטים כמו בריאות, חינוך, חוסן קהילתי,איזון זמן, רווחה פסיכולוגית ומצב הסביבה. בתחום הסביבתי, למשל, בהוטן מחויבת חוקתית לשמור על לפחות 60% כיסוי יער בכל עת; לפי נתוני 2022, כיסוי היער שלה עמד על כ־69.7%, וכמחצית משטח המדינה מוגן במסגרת שמורות טבע ומסדרונות אקולוגיים. במקביל, היא ממשיכה להציג מחויבות למדיניות של ניטרליות פחמנית, כאשר הדיווח הבינלאומי האחרון שלה מציג אותה כמדינה שנותרת על מסלול של איזון בין פליטות פחמן לבין קליטתו ביערותיה. אך מה שמרתק אינו עצם ההצהרה הערכית, אלא האופן שבו היא מתורגמת למסמכי מדיניות קונקרטיים. תוכנית החומש ה-13 של בהוטן, ה-13th Five Year Plan (2024-2029), אינה מסמך הצהרתי, מיסטי או פילוסופי. הוא מפרט אתגרים כמו פריון, אבטלת צעירים, הגירה של כוח עבודה בגיל היצרני, חולשות במגזר הפרטי ותלות כלכלית מבנית באנרגיה הידרואלקטרית (מקור ההכנסה העיקרי של בהוטן). המסמך מציין במפורש כי הכלכלה מתקשה לייצר מספיק משרות איכותיות וכי שיעורי ההגירה מציבים אתגר אסטרטגי ארוך טווח. במילים מעשיות יותר, התוכנית החומש ה־13 אינה מסתפקת בסיסמאות על "אושר" או "קיימות", אלא קובעת יעדים כלכליים ומוסדיים ברורים: הגדלת התמ"ג לכ־5 מיליארד דולר עד 2029, העלאת הפריון, גיוון מוצרים, שווקים ומקורות צמיחה, שיפור תשתיות וקישוריות, יצירת כוח עבודה מיומן יותר, וחיזוק תרומת המגזר הפרטי לצמיחה. חשוב לציין כי תוכנית החומש אינה עומדת בפני עצמה, אלא פועלת לצד חזון כלכלי רחב יותר (תוכנית ה-10X), ולצדו פרויקט הדגל – Gelephu Mindfulness City. יחד, הם מהווים ניסיון לייצר קפיצת מדרגה בצמיחה הכלכלית תוך שמירה על עקרונות ה־GNH. בהוטן אינה מתעלמת מהמציאות הכלכלית. להפך, היא מציבה יעד שאפתני: להפוך עד 2034 ל-High-Income Gross National Happiness Economy. כלומר, מדינה בעלת הכנסה גבוהה, אך כזו ששומרת על עקרונות ה- GNH כמסגרת מארגנת. בין אידיאל למציאות: האם אושר יכול לייצר צמיחה? קריאה מדוקדקת במסמכי האסטרטגיה הכלכלית משרטטת תמונה מורכבת. הכלכלה הבהוטנית נשענת על יצוא חשמל להודו. הגיאוגרפיה ההררית מגבילה תשתיות, שוק ההון המקומי מצומצם, והגישה של עסקים קטנים ובינוניים למימון מוגבלת. במקביל, צעירים רבים בוחרים להגר בחיפוש אחר הזדמנויות כלכליות רחבות יותר. שיעורי האבטלה בקרב צעירים גבוהים יחסית, והכלכלה מתקשה לגוון את מקורות הצמיחה. כלומר, מתחת לשקט ההררי מתקיימים לחצים מוכרים היטב: הצורך בגיוון כלכלי, ביצירת מקומות עבודה, במשיכת השקעות זרות ובהרחבת השווקים. ואז נכנס לתמונה פרויקט Gelephu Mindfulness City. ה Gelephu Mindfulness City - הרחבה טבעית או רגע מבחן? פרויקט זה מגלם, באופן הברור ביותר, את המתח בין אידיאל וערכים לצמיחה כלכלית. מדובר ביוזמה שמוביל המלך להקמת אזור כלכלי חדש בדרום בהוטן, בסמוך לגבול עם הודו, אשר נועד לשמש כמרכז אזורי ובינלאומי (Hub) למסחר והשקעות. אחד מעמודי התווך של הפרויקט הוא הקמת נמל תעופה בינלאומי חדש הממומן, בין היתר, באמצעות אג״ח לאומית ייעודית. האזור החדש, אשר גודלו פי שלושה מגודלה של סינגפור, נבנה כ-SAR – Special Administrative Region. כלומר, אזור מנהלי-כלכלי מיוחד בעל מסגרת רגולטורית ייעודית, הנפרדת בחלקה מזו החלה בשאר בהוטן, שנועדה לאפשר גמישות גבוהה יותר בניהול, ברגולציה ובמשיכת השקעות זרות. במובן זה, הרעיון אינו "לנתק" את הפרויקט מבהוטן, אלא ליצור מרחב של ניסוי מוסדי שיאפשר למדינה לבחון מודל צמיחה מהיר יותר בתוך מעטפת ערכית ומדינתית שנותרת בהוטנית. לצורך כך, אימצה בהוטן את מערכת החקיקה הסינגפורית ואת מערכת המיסוי של אבו דאבי תוך שהיא שומרת על שאר חוקי בהוטן. מעניין במיוחד הוא האופן שבו GMC מנסה לחבר בין ייבוא כלים מוסדיים גלובליים לבין שימור זהות מקומית. מצד אחד, הפרויקט נשען על מסגרות משפטיות ורגולטוריות שנועדו להיות מוכרות ונוחות יותר למשקיעים בינלאומיים; מצד שני, ההבטחה הפוליטית והמיתוגית של הפרויקט היא שהכלים הללו נועדו לשרת תפיסה בהוטנית מובהקת של פיתוח, ולא להחליף אותה. במילים אחרות, החידוש כאן אינו טמון רק בפתיחת השער להון בינלאומי, אלא בניסיון להכניס אותו דרך מסננת ערכית: אילו תחומים לעודד, אילו להגביל או לחסום, ואיזה סוג של צמיחה ייחשב רצוי מלכתחילה. המדינה מקדמת השקעות זרות בתחומים אסטרטגיים ממוקדים כגון אנרגיה מתחדשת וטכנולוגיות נקיות, פינטק, תשתיות חכמות, תיירות איכותית, בריאות ורווחה. כלומר, הון שמבקש להיתפס כמקדם איכות חיים, קיימות ותעסוקה, ולא רק תשואה מהירה, וכן יצרה ״רשימה שלילית״ של תחומים שלא יאושרו ובהם מדיה חדשותית, מסחר סיטונאי וקמעונאי, עסקים זעירים, כרייה ומכירת מינרלים גולמיים, מלונות בדירוג שלושה כוכבים ומטה ופעילויות אסורות לפי רשימת הממשלה, במטרה להכווין הון אל מגזרים התואמים את יעדי ה-GNH ולשלב צמיחה עם קיימות ארוכת טווח. עצם קיומה של רשימה כזו חשוב משום שהוא מראה שהמדינה אינה מאמצת מודל של פתיחות מוחלטת, אלא מבקשת לכוון הון זר שישרת סדרי עדיפויות לאומיים מוגדרים. כאן מתחדדת השאלה: האם אפשר לייצר צמיחה ועדיין לשמור על האסטרטגיה של “High Value, Low Volume”, אסטרטגיית התיירות והפיתוח שאימצה בהוטן במשך שנים, שהגבילה את מספר המבקרים במכוון וגבתה תעריף יומי גבוה במטרה לשמור על איזון סביבתי ותרבותי? האם פתיחת שערים לעולם מחזקת זהות תרבותית או מערערת אותה? האם GMC הוא המשך ישיר של GNH או נקודת מפנה שבה העקרונות ייבחנו במציאות של תחרות גלובלית? בהוטן פועלת בשנים האחרונות גם להעמיק את השתלבותה בכלכלה הגלובלית באמצעות שיתופי פעולה עם מוסדות פיננסיים בינלאומיים, ממשלות וחברות פרטיות. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא סדרת פורומים עסקיים בין בהוטן לאיחוד האירופי, שנערכו בתחילת 2026 בבריסל, פרנקפורט ופראג, והפגישו ממשלות, מוסדות פיננסיים וחברות פרטיות סביב הזדמנויות השקעה במדינה. במסגרת הפורומים הוצגו תחומים מרכזיים להשקעות זרות, בהם אנרגיה ירוקה, חקלאות חכמה, שירותי IT וטכנולוגיה ותעשיות בריאות ורווחה. הפורום כלל גם דיונים עם גופים כמו הבנק העולמי, הבנק האירופאי להשקעות, חברות פרטיות ויזמים הפועלים כבר במדינה, שהציגו את בהוטן כמרכז אזורי עתידי המחבר בין השקעות, חדשנות וטכנולוגיה לבין מודל הפיתוח הערכי של בהוטן. מדוע זה מעניין את שיח ה-ESG? איני מומחית לרגולציית ESG, ואיני מבקשת לטעון כי בהוטן מציעה מודל חלופי, אך המקרה הבהוטני מעלה שאלה בסיסית. במרבית התאגידים, ESG התפתח בעיקר בתוך שיח של סיכונים וציות: כיצד להפחית חשיפה, כיצד לעמוד בתקינה, כיצד לשפר דירוגים. בבהוטן, לפחות ברמת ההצהרה והתכנון, הסדר היה הפוך: הערכים קדמו לשוק. הפילוסופיה קדמה למדידה. אך כאשר מדינה שואפת להפוך לבעלת הכנסה גבוהה, להתחרות על השקעות ולהעמיק את השתלבותה בכלכלה הגלובלית, האם סדר העדיפויות נשמר? האם הערכים יכולים להישאר עקרון יסוד כאשר הכלכלה גדלה והופכת מורכבת? האם ניתן למדוד רווחה באופן שאינו מתמצה בהפחתת נזק סביבתי, אלא כולל שמירה על הקהילה, משמעות תרבותית ואיזון בין-דורי? והאם שיח ה-ESG כפי שהוא מתנהל היום, אמיץ דיו כדי להתמודד עם שאלות אלו? במובן זה, בהוטן אינה פועלת בבידוד. דווקא הניסיון לחבר בין עקרונות GNH לבין שיתופי פעולה בינלאומיים עם גופים פיננסיים, ממשלות וחברות פרטיות הופך אותה למעין מעבדה חיה לשאלות של פיתוח בר-קיימא בעולם גלובלי: כיצד משלבים השקעות זרות, תחרות בינלאומית וצמיחה כלכלית מבלי לוותר על זהות תרבותית, משאבי טבע ותפיסה רחבה של רווחה אנושית. בין סיפור למדיניות: ניסוי חי בהוטן עדיין נראית כמו אגדה כשמביטים עליה מההרים. אך מאחורי הדגלים והמסורת מתקיים ניסוי כלכלי ומוסדי אמיתי. היא אינה אוטופיה, ואינה חפה מקשיים. מסמכי המדיניות עצמם מדגישים את האתגרים: הגירה, אבטלה, פערי מיומנויות, תלות במגזר מרכזי אחד וצורך ברפורמות ממשלתיות. דווקא המתח הזה בין אידיאל וערכים למציאות, הוא שהופך את בהוטן למקרה מחקרי מרתק. היא אינה מציעה פתרון מושלם, אלא בוחרת להעמיד את הערכים במרכז ולבדוק האם ניתן לבנות סביבם כלכלה מודרנית. ייתכן שהתרומה הגדולה של בהוטן לשיח ה- ESG אינה במתן תשובות ברורות. ייתכן שהיא מציעה משהו אחר: מרחב שבו ניתן לשאול מחדש מהי הצלחה? מהו ערך? מי מגדיר אותו? והאם ניתן למדוד רווחה מבלי לרוקן אותה ממשמעות? אני הגעתי לשם סקפטית. יצאתי משם מסוקרנת הרבה יותר, ומשוכנעת שהבהוטנים הם, במובנים רבים, אנשים מאושרים. אם יש לקח אחד שהמקרה הבהוטני מציע לשיח ה-ESG אולי הוא זה: השאלה החשובה ביותר איננה רק איך מודדים אחריות, אלא באיזה שלב של הסיפור מכניסים אותה פנימה. במילים אחרות, אולי התרומה של בהוטן לשיח ה-ESG היא הזמנה לשאול מה קורה כשהערכים אינם מצטרפים לצמיחה בדיעבד מתוך מקום של ציות וניהול סיכונים בלבד, אלא קודמים לה מלכתחילה. סיון טפלא, מייסדת “Israel-Bhutan” https://www.israel-bhutan.com/

מנהל פיתוח בתאגיד נדרש לבחור בין שתי חלופות למוצר חדש. האחת זולה יותר בטווח הקצר, אך נשענת על רכיבים שקשה לתקן, למחזר או להתאים לרגולציה עתידית. האחרת יקרה מעט יותר בשלב הפיתוח, אך מפחיתה סיכון רגולטורי, מקלה על תיקון ושדרוג, ותורמת לחוסן תפעולי לאורך זמן. אם ESG הוא רק שפת דיווח – שתי החלופות עשויות להיראות דומות. אם ESG הוא עיקרון מסדר של חדשנות תאגידית, הבחירה ביניהן צריכה להשתנות כבר בשלב אישור הפרויקט. זוהי הטענה המרכזית של טור זה. אין די לראות ב-ESG כמנגנון של גילוי תאגידי, ואף לא די לראות בו חלק מן האסטרטגיה העסקית. השלב הבא הוא הטמעתו בתוך מנגנוני ההכרעה שבאמצעותם תאגידים מחליטים מה לפתח, במה להשקיע, אילו טכנולוגיות לקדם ואילו מסלולים חומריים וארגוניים לנטוש. במילים אחרות, ESG צריך להפוך משפת דיווח לשפה של קבלת החלטות. מגילוי להכרעה: השלב הבא של ESG במשך שנים נתפס ESG בעיקר כמנגנון של גילוי תאגידי. עיקר השאלה היה מה החברה חושפת, באילו מדדים, באיזו רמת השוואתיות ולמי מיועד הגילוי. בהמשך, ובצדק, התרחב הדיון אל הזירה העסקית והאסטרטגית. כיום ברור כי ESG אינו קשור רק לדיווח, אלא גם לאסטרטגיה, לחוסן המודל העסקי, לניהול סיכונים, לתמריצים ולממשל תאגידי.[1] אולם גם המעבר הזה אינו מספיק. כל עוד שיקולי ESG נשארים ברמת ההצהרה, החזון או תוכנית המעבר בלבד, בלי להשפיע על בחירה בין חלופות חדשנות, הם נותרים חיצוניים לליבת הפעילות התאגידית. ההתפתחות הרגולטורית האירופית ממחישה היטב את המעבר הזה. ה- CSRD מחייב לא רק גילוי נתונים, אלא גם גילוי של הקשר בין נושאי קיימות לבין האסטרטגיה העסקית, חוסן המודל העסקי, הזדמנויות, תוכניות פעולה ותכנון פיננסי והשקעתי.[1] גם ה- ESRS וה- CSDDD משקפים תפיסה דומה, שלפיה קיימות איננה עוד נספח לדוח השנתי, אלא רכיב פנימי של ניהול התאגיד, מערכות ניהול הסיכונים ומבני התמריצים.[2][3][4] ואולם, גם כאן נותר פער. רגולציה המחברת קיימות לאסטרטגיה עדיין אינה שקולה למסגרת הרואה ב-ESG עיקרון מסדר של החדשנות עצמה. זהו גם ההבדל בין שתי שאלות שונות. השאלה האחת היא אם ESG משפיע על חדשנות ירוקה. בדרך כלל, זו שאלה אמפירית, הנבחנת בדיעבד באמצעות מתאם בין ציוני ESG, השקעות במו"פ או תפוקות פטנטים. השאלה האחרת היא כיצד ESG אמור לעצב מדיניות חדשנות. כאן מדובר כבר במישור אחר: לפי אילו קריטריונים ועדות השקעה מאשרות פרויקטים, כיצד נבחנות חלופות פיתוח, איך מתמחרים סיכון רגולטורי, ואיך נשקלים שיקולים של פליטות, מעגליות, יכולת תיקון ויכולת שדרוג לאורך מחזור חייו של המוצר. זהו מעבר מניתוח של תוצאות לעיצוב של מוסדות החלטה. האתגר העיוני: ESG נמדד, אך לא מעצב החלטות מנקודת מבט זו, החסר בספרות ובפרקטיקה בולט. קיימת ספרות ענפה על הקשר בין ESG לבין גילוי, ביצועים פיננסיים, דירוגים ושווי החברה. קיימת גם ספרות הולכת ומתרחבת על הזיקה בין ESG לבין חדשנות ירוקה, לרבות מו"פ ופטנטים ירוקים. אך מרכז הכובד של הדיון נותר ברובו תוצאתי. פחות תשומת לב מוקדשת לשאלה כיצד על תאגידים לעצב את הליכי הבחירה עצמם, כלומר את המנגנונים שבאמצעותם ESG מתורגם להכרעות קונקרטיות בתחום החדשנות.[6][7] כאן תרומתן של תיאוריות החדשנות משמעותית במיוחד. ספרות ה- transformative STI וה-mission-oriented innovation מדגישה כי השאלה איננה רק כמה חדשנות נוצרת, אלא גם לאן היא מכוונת, באילו יעדים ובאמצעות איזה שילוב בין השקעה, רגולציה, תיאום מוסדי ותמריצים.[8][9] ספרות המעברים הסוציו-טכניים מראה כי חדשנות בת-קיימא מתפתחת בתוך מבנים קיימים, שלעתים מאופיינים בנעילה מוסדית, חומרית ורגולטורית.[10] ספרות תיקי הפרויקטים מדגישה כי אסטרטגיית חדשנות מתממשת בפועל באמצעות זיהוי, סינון, תעדוף ובחירה, ומסגרת ה- responsible innovation מוסיפה כי ממשל חדשנות ראוי צריך לכלול גם ציפייה מראש של השלכות, רפלקסיביות ויכולת תגובה.[11] מכל אלה עולה מסקנה פשוטה: אם רוצים ש-ESG ישפיע באמת, עליו להיכנס לנקודה שבה מתקבלות ההכרעות עצמן. הטענה הראשונה: ESG מחייב שינוי בממשל החדשנות מכאן הטענה הראשונה של הטור: הטמעה אמיתית של ESG מחייבת שינוי בממשל החדשנות. כל עוד שיקולי ESG נשארים ביחידת הקיימות, ביחסי משקיעים או במחלקה המשפטית, בעוד שהחלטות מו"פ, רכש והשקעה מתקבלות במנותק מהם, החברה מדווחת בשפה אחת ומחליטה בשפה אחרת. הכרעה אם להשקיע בטכנולוגיה מסוימת, להחליף חומר גלם, לעצב מוצר מודולרי או לבנות שרשרת אספקה גמישה ודלת פליטות איננה הכרעה סביבתית חיצונית. זו הכרעת חדשנות מובהקת. לכן, שיקולי ESG צריכים להיכנס למנגנוני הקצאת ההון, לבחינת הוצאות הוניות, למנגנוני המחקר והפיתוח ולקריטריונים שלפיהם פרויקטים נכנסים לתיק החדשנות או נדחים ממנו. מבחינה מוסדית, משמעות הדבר היא ששיקולי ESG צריכים להופיע כבר בשלבי הסינון הראשוניים של פרויקטים, בישיבות סקירת שער (gate review), בוועדות להשקעה בטכנולוגיה, בנהלי הוצאות הון (capex) ובדיוני הדירקטוריון על כיווני צמיחה.[12] אין הכרח שכל החלטת מוצר תוכרע בידי יחידת הקיימות. יש הכרח אחר: שמקבלי ההחלטות במו"פ, בכספים, ברכש ובניהול הסיכונים יעבדו על בסיס מסגרת משותפת של קריטריונים. הלכה למעשה, המשמעות היא שפרויקט מוצר חדש לא יאושר רק משום שהוא צפוי להיות רווחי, אלא גם ייבחן לפי יכולת תיקון, תלות בחומרי גלם פגיעים, חשיפה לרגולציה עתידית ועמידותו לאורך זמן.[13] אם אכן מבקשים לראות ב-ESG עיקרון מסדר של חדשנות תאגידית, אין די באמירה כללית שלפיה יש לשלב שיקולי קיימות. דרושה מסגרת בחינה קונקרטית. לכל הפחות, תאגיד המבקש להטמיע ESG במדיניות החדשנות שלו צריך לבחון כל פרויקט חדש לפי חמישה אשכולות של שיקולים: השפעה סביבתית לאורך מחזור חיי המוצר, לרבות פליטות, מעגליות ופסולת; תלות בחומרי גלם קריטיים ובשרשראות אספקה פגיעות; עמידות לרגולציה צפויה ולסיכוני מעבר; יכולת תיקון, שדרוג ומיחזור; והשלכות פיננסיות ארוכות טווח, לרבות עלויות התאמה עתידיות. מסגרת כזו אינה מחליפה שיקול דעת עסקי. היא מעצבת אותו. לצד הקריטריונים המהותיים נדרשת גם מבנה ארגוני ברור. בשלב הסינון הראשוני יש לברר אם פרויקט מסוים יוצר סיכון מעבר מובהק או תלות חומרית חריגה. בשלב ה-gate review יש לדרוש בחינה השוואתית בין חלופות מתחרות, ולא רק הערכה של פרויקט יחיד במנותק מחלופות אחרות. ברמת ועדת ההשקעה יש להכריע לא רק על בסיס תשואה צפויה בטווח הקצר, אלא גם על בסיס עמידות הפרויקט לשינויים רגולטוריים ולשינויים בשוק. ברמת הדירקטוריון או ועדותיו יש לפקח על השאלה אם תיק החדשנות בכללותו משקף תכנון מעבר סביר, או שמא הוא ממשיך לעגן את התאגיד במסלולים טכנולוגיים וחומריים חשופים. במישור המעשי אפשר לנסח זאת גם כך: בכל מסמך לאישור פרויקט חדש צריך להופיע, לצד תחזית הרווחיות, ניתוח מסודר של חלופות, סיכוני מעבר, תלות בחומרי גלם פגיעים, עלויות התאמה עתידיות ויכולת תיקון, שדרוג ומיחזור. ועדת ההשקעה צריכה לנמק לא רק מדוע פרויקט מסוים כדאי, אלא גם מדוע נבחר על פני חלופות אחרות. הדירקטוריון צריך לקבל תמונה מצטברת על אופן חלוקת ההון בין פרויקטים עמידים יותר לבין פרויקטים החשופים יותר לסיכוני מעבר. רק כך ESG נעשה מנגנון הכרעה ולא מסמך נלווה. במישור המשפטי, אין מדובר רק בשיפור ניהולי. ככל ששיקולי קיימות נעשים רלוונטיים יותר לחוסן המודל העסקי, לסיכוני מעבר, לתוכנית המעבר ולהקצאת ההון, כך קשה יותר לראות בהחלטות חדשנות עניין תפעולי גרידא שאינו נוגע למבני הפיקוח והבקרה של התאגיד. הרגולציה האירופית, המבקשת לחשוף את הזיקה שבין נושאי קיימות לבין אסטרטגיה, חוסן עסקי, תמריצים, תוכניות מעבר ומערכות ניהול סיכונים, מחזקת את הכיוון הזה.[1][2][3][4] גם בלי לטעון לחובה משפטית אחידה בכל שיטה, אפשר לטעון בזהירות כי ככל שסיכוני מעבר והשפעות סביבתיות נעשים מהותיים יותר לחוסן העסקי, כך גובר הצורך לראות גם במוסדות ההכרעה של החדשנות חלק ממרחב הניהול, הבקרה והפיקוח הסביר של התאגיד.[5] הטענות הנוספות: הרחבת המסגרת במוצר, במדידה ובהשלכות הניהוליות הטענה השנייה היא כי ESG צריך לעצב לא רק את האסטרטגיה, אלא גם את מבנה המוצר. כאן רגולציית ה-Ecodesign האירופית (ESPR) אשר נכנסה לתוקף לפני כשנתיים מספקת איתות חשוב במיוחד. רגולציה זו מחברת שיקולי קיימות סביבתית למאפייני המוצר ולתהליכים לאורך שרשרת הערך, וקובעת מסגרת לדרישות שעניינן עמידות, שימוש חוזר, שדרוג, תיקון ומיחזור.[14] המשמעות איננה טכנית בלבד. כאשר הדין דורש יכולת תיקון או מיחזור, הוא איננו עוסק עוד רק בציות סביבתי, אלא נכנס לליבת פיתוח המוצר עצמו. במצב כזה, ההבחנה בין מדיניות הקיימות לבין מדיניות המוצר נעשית מלאכותית. הטענה השלישית היא כי ESG מחייב שינוי גם בתשתיות המדידה. ציוני ESG כלליים אינם יכולים לשמש לבדם בסיס למדיניות חדשנות. הספרות מראה היטב כי קיימים פערים ניכרים בין ספקי דירוגי ESG וכי בחירות מתודולוגיות משפיעות באופן דרמטי על התוצאות.[7] החלטת חדשנות יכולה להתבסס על ציון כללי, טוב או רע. היא מחייבת בחינה של פליטות לאורך מחזור חיי המוצר, תלות בחומרי גלם קריטיים, השפעות לאורך שרשרת הערך, פוטנציאל תיקון ושדרוג, סיכוני מעבר, עמידות רגולטורית ויכולת התאמה לדרישות שוק עתידיות. לכן, המעבר מ-ESG כאסטרטגיה ל-ESG כמדיניות חדשנות מחייב גם מעבר ממדדי גילוי ומוניטין למדדי החלטה. אפשר לטעון כי הכפפת החדשנות לשיקולי ESG עלולה להאט פיתוח, לייקר מו"פ ולהוסיף בירוקרטיה. אבל גם היעדר שילוב יוצר עלויות, ולעתים גבוהות יותר: חשיפה לרגולציה מתהדקת, הינעלות טכנולוגית במסלולים בעייתיים, תלות בחומרי גלם פגיעים ועלויות התאמה גבוהות בעתיד. השאלה האמיתית איננה אם לשלב שיקולי ESG, אלא מתי לשאת בעלות ההתאמה ואיך לנהל אותה. עם זאת, גם בכיוון ההפוך דרושה זהירות. הטמעת ESG בממשל החדשנות עלולה להפוך לפורמליזם ארגוני, שבו פרויקטים מקבלים תווית מקיימת בלי שמבנה ההחלטה באמת משתנה. לכן, הטמעה טובה אינה עוד טופס ועוד KPI (Key Performance Indicators), אלא מנגנון שיודע לייחס משקל ממשי לשיקולי קיימות בלי להחליף שיקול דעת עסקי בבירוקרטיה ריקה.[7] המשמעות המעשית ברורה. כדי להימנע מפורמליזם, על תאגידים לקשור בין שלושה רבדים: קריטריונים מהותיים, אחריות ארגונית ברורה ופיקוח ברמת הנהלה ודירקטוריון. אין די בכך שמחלקת הקיימות תפיק מסמך נלווה. יש צורך לוודא כי ועדות ההשקעה מחויבות להסביר כיצד נשקלו חלופות חדשנות מתחרות, כי צוותי המו"פ והרכש פועלים לפי מסגרת אחידה של שיקולים, וכי הדירקטוריון מקבל תמונה מספקת על אופן חלוקת ההון בין פרויקטים עמידים יותר ופגיעים יותר לסיכוני מעבר. רק אז אפשר לומר כי ESG חדל להיות שפת תיאור והפך לשפת הכרעה. לסיכום, הספרות והרגולציה אכן קידמו את המעבר מהבנת ESG כדיווח בלבד אל הבנתו כחלק מן האסטרטגיה.[1][2][3][4] אך הן טרם השלימו את המעבר החשוב יותר: הבנת ESG כעיקרון המארגן את מדיניות החדשנות של התאגיד.[6][7][8][9][11] המבחן האמיתי אינו מה החברה אומרת בדוח, אלא באופן שבו היא מחליטה בחדרי ההשקעות, הפיתוח והרכש. שם ייקבע אם ESG הוא באמת עיקרון מסדר של הפעילות התאגידית, או שמא הוא רק שכבה נוספת של דיווח. פרופ׳ דניאל בן אוליאל הוא ראש המרכז למשפט וטכנולוגיה באוניברסיטת חיפה (HCLT) וחבר סגל בפקולטה למשפטים, וכן עמית מחקר במרכז לחקר הקניין הרוחני באוניברסיטת אוקספורד. תודתי נתונה לפרופ' מיכל ברזוזה, פרופ' מורן אופיר ופרופ' עלי בוקשפן על הערותיהם המועילות. הערות שוליים: [1] Directive (EU) 2022/2464 of the European Parliament and of the Council of 14 December 2022, art. 1(3), inserting Directive 2013/34/EU, art. 19a(2)(a)(i)-(iii). [2] Id. art. 19a(2)(e). [3] Commission Delegated Regulation (EU) 2023/2772 of 31 July 2023, ESRS 2, Disclosure Requirement related to GOV-3; ESRS 2, Disclosure Requirement related to SBM-3; ESRS E1, Disclosure Requirement E1-1. [4] Directive (EU) 2024/1760 of the European Parliament and of the Council of 13 June 2024 on corporate sustainability due diligence and amending Directive (EU) 2019/1937 and Regulation (EU) 2023/2859, arts. 7, recital 39. [5] לשם השוואה, המסגרת המשפטית האמריקנית אינה אחידה. בתחום דיני ניירות הערך, רשות ניירות הערך האמריקנית אימצה במרץ 2024 כללי גילוי בענייני אקלים, אך במרץ 2025 החליטה להפסיק להגן עליהם במסגרת ההתדיינות התלויה ועומדת. ראו: Securities and Exchange Commission, SEC Adopts Rules to Enhance and Standardize Climate-Related Disclosures for Investors (Mar. 6, 2024); Securities and Exchange Commission, SEC Votes to End Defense of Climate Disclosure Rules (Mar. 27, 2025). בתחום דיני הנאמנות הפנסיוניים, הדין הפדרלי מתיר להביא בחשבון שיקולי ESG ככל שהם רלוונטיים לניתוח סיכון-תשואה, אך אינו מתיר להכפיף את עניינם של הנהנים למטרות שאינן קשורות למתן ההטבות לפי התוכנית. ראו: U.S. Department of Labor, Final Rule on Prudence and Loyalty in Selecting Plan Investments and Exercising Shareholder Rights (Nov. 22, 2022). ובתחום דיני התאגידים של דלאוור, דוקטרינת הפיקוח דורשת, למצער, מאמץ בתום לב להעמיד מערכת סבירה ברמת הדירקטוריון למידע, דיווח ופיקוח ביחס לסיכוני ציות מרכזיים. ראו: Marchand v. Barnhill, 212 A.3d 805, 821–24 (Del. 2019) מבלי למצות את הדין האמריקני, די במקורות אלה כדי להמחיש כי, לפי שעה, אין בו מסגרת שיטתית מקבילה לזו האירופית בכל הנוגע לשילוב שיקולי קיימות באסטרטגיה, בממשל, בניהול סיכונים ובהכרעות מוצריות. [6] Muhammad Sani Khamisu & Ratna Achuta Paluri, Emerging trends of environmental, social and governance (ESG) disclosure research, Cleaner Production Letters 100079 (2024). [7] Florian Berg, Julian F. Kölbel & Roberto Rigobon, Aggregate Confusion: The Divergence of ESG Ratings, 26 Review of Finance 1315–1344 (2022); Fushun Chen & Weilee Lim, Corporate sustainability performance: the role of ESG and green innovation — a bibliometric analysis, Journal of Global Responsibility (2025). [8] מדיניות חדשנות טרנספורמטיבית (transformative STI) היא גישה במדיניות מדע, טכנולוגיה וחדשנות, המדגישה הכוונת חדשנות להתמודדות עם אתגרים חברתיים וסביבתיים רחבי היקף. ר׳ Johan Schot & W. Edward Steinmueller, Three Frames for Innovation Policy: R&D, Systems of Innovation and Transformative Change, 47 Research Policy 1554–1567 (2018). [9] חדשנות מוכוונת-משימה (mission oriented innovation) היא גישה שבמסגרתה מוגדר יעד ציבורי מובהק, והמדינה מקדמת את השגתו באמצעות שילוב של מימון, רגולציה, תיאום ותמריצים. ר׳ Mariana Mazzucato, Mission-Oriented Innovation Policies: Challenges and Opportunities, 27 Industrial and Corporate Change 803–815 (2018). [10] מעברים סוציו-טכניים (socio-technical transitions) הם שינויים ארוכי טווח במערכות משולבות של טכנולוגיה, תשתיות, שווקים, רגולציה, ארגונים ודפוסי שימוש. לעניין המסגרת הרב-רובדית של נישות, משטרים ונוף סוציו-טכני, ראו Frank W. Geels, Technological Transitions as Evolutionary Reconfiguration Processes: A Multi-Level Perspective and a Case-Study, 31 Research Policy 1257, 1258–1261 (2002); לעניין מנגנוני נעילה והקושי במעברים לקיימות, ראו Frank W. Geels, Ontologies, Socio-technical Transitions (to Sustainability), and the Multi-Level Perspective, 39 Research Policy 495, 495–496 (2010). [11] Miia Martinsuo, Lauri Vuorinen & Catherine P. Killen, Project Portfolio Formation as an Organizational Routine: Patterns of Actions in Implementing Innovation Strategy, 42 International Journal of Project Management 102592 (2024); Jack Stilgoe, Richard Owen & Phil Macnaghten, Developing a Framework for Responsible Innovation, 42 Research Policy 1568–1580 (2013). [12] סקירת שער (gate review) היא נקודת החלטה מובנית במחזור חיי פרויקט או השקעה, שבה נבחנים התקדמות המהלך, שינויים, סיכונים ותנאים להמשך, ומתקבלת החלטה אם להתקדם, לעכב, לשנות או להפסיק את המהלך; ראו Ray W. Stratton, Project Gates: “Chutes and Ladders®” for Project Managers, Paper Presented at PMI® Global Congress 2003—EMEA, The Hague, South Holland, The Netherlands (Project Management Institute, 25.5.2003), תחת הכותרות “What are Gates?” ו־“Gate reviews accomplish two main goals”. מנגנוני פיקוח טכנולוגיים ברמת הדירקטוריון ובכלל זה ועדות טכנולוגיה או מודלים ייעודיים של מעורבות דירקטוריון, משמשים לבחינת אסטרטגיית הטכנולוגיה של החברה, השקעותיה ופרופיל הסיכונים שלה; ראו William Forrest, Sidney Li, Isabelle Tamburro & Steve Van Kuiken, How Effective Boards Approach Technology Governance (McKinsey & Company, 15.9.2022) תחת הכותרות “The most common engagement model: The technology committee” ו- “Models for board engagement with technology”. הוצאות הון (capex) הן הוצאות המיועדות לרכישה, הקמה או השבחה של נכסים מוחשיים ארוכי טווח, כגון רכוש, מפעל וציוד, המוחזקים לשימוש בפעילות העסקית וצפויים לשמש יותר מתקופה אחת; ראו IAS 16, Property, Plant and Equipment (IFRS Foundation), פס' 6. כיווני צמיחה הם מוקדי ההתפתחות האסטרטגיים של החברה, שלגביהם נושא הדירקטוריון באחריות להכוונה אסטרטגית ולפיקוח על ההנהלה; ראו Dan Byrne, What Is the Board’s Role Regarding Strategy? (The Corporate Governance Institute), תחת הכותרות “What is a board, and what are its responsibilities concerning business strategy formulation and execution?” ו־“The role of the board of directors in developing and implementing an organization’s strategy”; G20/OECD, Principles of Corporate Governance 40–42. [13] ראו גם, עלי בוקשפן, שורו, הביטו וראו: קריאת השכמה לחובות גילוי ESG בקרב חברות מדווחות בישראל ולחשיבותן של תכניות הטמעה פנים-תאגידיות, בלוג ESG, אוניברסיטת רייכמן (24.9.2024). [14] Regulation (EU) 2024/1781 of the European Parliament and of the Council of 13 June 2024 establishing a framework for the setting of ecodesign requirements for sustainable products, amending Directive (EU) 2020/1828 and Regulation (EU) 2023/1542 and repealing Directive 2009/125/EC, arts. 1(1), 2(6), 5(1)(a)–(p).

רשומה זו מתפרסמת לרגל שנתיים למתן פסק הדין בעניין McRitchie, 315 A.3d 518 (Del. Ch. 2024), על ידי בית המשפט של הצ'אנסרי בדלאוור. McRitchie הוא פסק הדין המוביל בדור האחרון, ויתכן אף החשוב והמפורט מאז ומעולם, על הסוגיה של תכלית התאגיד. הדיון כאן נפרש על שני חלקים: ראשית, סקירה של פרשת McRitchie עצמה, הרקע העובדתי שהוביל אליה, וסיכום קביעותיו של בית המשפט; ושנית, הדגש העיקרי בפסק הדין: האופן בו McRitchie מציע תיקון מסלול יסודי לחשיבה המקובלת על המושג של תכלית התאגיד, כאשר הוא דוחה הן את הגישה של "עליונות בעלי המניות" והן את זו המכונה "אחריות חברתית תאגידית" (CSR) – או רעיונות דומים הממשיכים לזכות לתהודה בשיח העכשווי על הסוגיה – ובמקום זאת, מעגן את האחריות התאגידית כלפי החברה בכללותה במושג של ציות לדין הפוזיטיבי. מה קבע פסק הדין בעניין McRitchie ג'יימס מקריצ'י הוא בעל מניות אקטיביסט ופעיל חברתי, העוסק ברכישת מניות של חברות ציבוריות מתוך כוונה להניע תהליכים סוציאליים, לא מוכווני-רווח, בחדרי הדירקטוריון שלהן. אחת התיאוריות שמקריצ'י ביקש לקדם מכונה "עליונות הפורטפוליו" (portfolio primacy). זו נשענת על הטענה כי בעלי מניות של חברה לעולם אינם רק בעלי מניות, אלא גם עובדים, לקוחות, נושים פיננסיים ובעלי מניות (של אותה חברה, של חברות אחרות, או בכלל), וכן הלאה. לפיכך, טוענת תיאוריית עליונות הפורטפוליו, כאשר דירקטורים של חברה מקיימים את חובת האמון החלה עליהם, הם לעולם אינם רשאים לשקול רק מניעים של רווח תוך ציות לחוק. התיאוריה מבקשת להפוך על פיה את גישת עליונות בעלי המניות (shareholder primacy): אם אמנם בעלי המניות נמצאים במרכז, כך נטען, יש לשקול כל פרט שעשוי להשפיע עליהם, גם שלא בכובעם כבעלי מניות, אלא כנושים במובנם הרחב (stakeholders). במלים אחרות, התיאוריה מבקשת לעטוף את הגישה של אחריות חברתית תאגידית (corporate social responsibility או CSR) בעטיפה של העדפת בעלי המניות. פסק הדין בעניין McRitchie ניתן על תביעה שהגיש מקריצ'י נגד הדירקטורים של אחת החברות שאת מניותיהן רכש, בטענה כי הדירקטורים הפירו את חובת האמון שלהם, כאשר גרמו לחברה לצבור רווחים ניכרים, אך זאת תוך גרימת נזקים חברתיים נרחבים למשתמשים במוצרי החברה ולבני אדם נוספים. McRitchie היה תיק מבחן: התובע ביקש, על סמך תיאוריית עליונות הפורטפוליו, להשיג תקדים שיפוטי שיסמן שינוי כיוון לעומת החלטות קודמות שניתנו בדלאוור, כגון פסקי הדין בעניין Revlon (1986), Paramount v. Time (1989), eBay (2010), Massey Energy (2011) ו-Trados (2013) – אשר קבעו כולם שחובת האמון של הדירקטורים מחייבת אותם לקדם את תכלית החברה כאישיות משפטית, וכי תכלית זו היא לפעול באופן חוקי תוך נסיון להשיא את רווחי החברה. לכל אחד מאלו, הן הציות לחוק והן הנסיון לרווח (אשר כפוף תמיד לציות לחוק), נפקות מעשית נרחבת, והפרתו מובילה לסעדים שיפוטיים ממשיים. כאן נכנס לתמונה בית המשפט של הצ'אנסרי בדלאוור, אליו הוגשה התביעה. זה דחה באופן מקיף את טענותיו של התובע מקריצ'י בכלל, ואת תיאוריית עליונות הפורטפוליו בפרט. הוא עשה זאת בפסק דין שאורכו 101 עמודים, והכולל הפניות למאות מקורות של פסיקה, חקיקה, כתיבה אקדמית ועוד. במובן זה, פסק דין McRitchie הוא שיקוף של הדין הקיים, אך גם הצהרה מחודשת (restatement) שלו, עם רמת פירוט וניתוח העולה על מקורות אחרים (כגון פסק הדין Dodge v. Ford מ-1919, שרבים נוהגים, גם כיום, לפנות למשפטים בודדים מתוכו כדי להצדיק לכאורה את גישת עליונות בעלי המניות). לאמיתו של דבר, McRitchie דוחה את גישות עליונות בעלי המניות וה-CSR גם יחד, למרות שאלו מוצגות לעתים קרובות כשתי החלופות היחידות. בית המשפט פעל על בסיס ההבנה כי הדין הוא שמסדיר את תכלית התאגיד: במקרה של דלאוור, דין פסוק נרחב ולצדו סעיפים 101 ו-102 ל-DGCL; במקרה של ישראל, סעיפים 2, 11 ו-32 לחוק החברות וגם פסיקה חדשה יחסית. התכלית אינה נקבעת לפי "הכרזה" חד-צדדית של מנהלי התאגיד, כפי שהשתמע בטעות, למשל, מהצהרת ה-Business Roundtable מ-2019. בתורו, הדין מחייב את הדירקטורים לפעול לפי "מודל הפירמה היחידה" (single-firm model), תחתיו הם חבים את חובת האמון שלהם לתאגיד, ולא לכל אדם אחר. בהקשר זה, בית המשפט כתב כי במצב של חדלות פרעון, לנושים עומדת "היכולת לטעון שהדירקטורים פעלו באופן שהפר את חובות האמון שלהם לתאגיד. הנושים לא יכולים לטעון, עם זאת, שהדירקטורים הפירו חובה כלשהי לנושים עצמם, מכיוון שהנושים אינם הופכים בשום שלב לנהנים של חובות הדירקטורים" (עמודים 41-42). לאורך פסק הדין, שזורים אמנם ציטוטים של תיקים קודמים לפיהם חובת האמון היא "כלפי התאגיד ובעלי מניותיו", אך בית המשפט ב-McRitchie מבהיר כי החובה היא "כלפי התאגיד" וההנאה של בעלי המניות היא "אולטימטיבית" או עקיפה, וכי "החובה היא . . . לדאוג להון שהופקד בידי הפירמה, ולהגן ולהגדיל את ערכה של הפירמה" (עמוד 59). דברים אלו משקפים את ההבנה שהתגבשה, לפחות מאז מאמרו של Coase מ-1937, על ההבדל שבין תאגידים ל"מנגנון השוק". בסיכום הדברים, בית המשפט דחה כאמור את תיק המבחן שהוגש אליו, ואישר את הדין הקיים – על דקויותיו, שרבים בקהילה המשפטית נטו לפסוח על חלק ניכר מהן לאורך העשורים האחרונים – המציב במרכז את התאגיד עצמו ולא את ה-stakeholders או ה-shareholders שלו. עם זאת, עצם העובדה שחובת האמון מופנית לתאגיד אין פירושה שהנושים אינם נוכחים כלל על מפת הזכויות של דיני התאגידים; כנדון בחלק הבא, הדין מעמיד לרשותם הגנות אחרות ורבות-עוצמה. ציות לחוק – לא פחות ולא יותר – הוא המסגרת המחייבת, הרצויה והאפקטיבית ביותר של אחריות תאגידית לכאורה, ניתן היה להשקיף על McRitchie כפסק דין "פרו-מנייתי", מאחר ואינו מקבל את גישת ה-CSR במובנה המקובל. אולם, כפי שפסק הדין מראה, דיני התאגידים פנו מאז ומעולם – וממשיכים לפנות כיום ביתר שאת – למנגנון שונה, ואפקטיבי יותר, כדי להגן על זכויותיהם של הנושים במובנם הרחב (stakeholders), לרבות נושים פיננסיים, עובדים, לקוחות, ספקים, בני האדם ככאלו המושפעים מאיכות הסביבה, ואחרים. מנגנון זה הוא החובה המוטלת על התאגיד, ובאופן נגזר על נושאי המשרה שלו, לפעול בהתאם לדין (positive law). הדיון של בית המשפט סביב רעיון זה מתפרש על פני תשעה עמודים של פסק הדין, תחת הכותרת "בעיית ההחצנות". כפי שאומר בית המשפט בפתח הדברים, "הדין של דלאוור אינו עיוור להחצנות", ו"השאלה האמיתית היא כיצד להתמודד איתן" (עמודים 83-84). בית המשפט משיב לשאלה זו: "מקורות של דין פוזיטיבי ורגולציה מחוץ לדיני התאגידים מציעים כלים אפקטיביים להתמודדות עם החצנות" (עמוד 86). כאן מגיע בית המשפט לליבת הדברים: הפרה של זכויות עובדים, לקוחות, איכות הסביבה ואחרים היא בראש ובראשונה הפרה של הדין החוץ-תאגידי, ובה בעת, דיני התאגידים עצמם עשויים להטיל סנקציות ממשיות שמטרתן להרתיע מפני הפרת חוק עתידית, או לספק סעד בעקבות הפרה שהתרחשה. בנקודה זו (עמוד 87), בית המשפט בעניין McRitchie מצטט את מאמרי מ-2022, "The Legal Primacy Norm", בו הדגמתי בפירוט כיצד דיני התאגידים בדלאוור ובמקומות נוספים מציבים את דרישת הציות לחוק כקודמת בהגדרה להשאת רווחים, ומספקים סעדים של ממש כאשר מנהלי התאגיד בוחרים ביודעין להתעלם מדרישה זו (או כאשר בעלי המניות של התאגיד, בתורם, מנסים ליהנות מרווח שהופק שלא כדין). סעדים אלו, כך הראיתי, משתרעים על פני נורמות רבות ושונות של דיני התאגידים, שדוגמה בולטת להן היא דוקטרינת Caremark (או בניסוחה הישראלי, כהן נ' בזק), המטילה אחריות על נושאי משרה שגרמו או לא מנעו ביודעין הפרת חוק בידי התאגיד. זאת ועוד, דרישת הציות היא קוגנטית, כלומר כזו שהדין אינו מתיר לעקוף אותה, לבטלה או להחלישה בהתנהגות או על ידי סעיף בתקנון או במסמך פרטי אחר: לפי בית המשפט ב-McRitchie, הדין התאגידי "פוסל מכל וכל" (עמוד 87) את הגישה של אסכולת שיקגו המכונה "חוק כמחיר" ("law as price"), לפיה תאגיד רשאי לכאורה לבחור להפר את החוק כאשר הרווח שהוא צפוי להפיק עולה על הסנקציות שינבעו מכך. "הדין של דלאוור נוקט בדיוק את הגישה ההפוכה . . . . טענה לפיה החוק הוא מחיר והדין הפוזיטיבי שקול לחוזה עשויה לקבל ציון עובר בקורס כלכלה. היא מקבלת ציון נכשל בקורס על דיני התאגידים של דלאוור" (עמוד 88). דברים נכוחים אלו תקפים במלואם גם לדין הישראלי (ראו, לדוגמה, את האמירות הקוגנטיות שבסעיפים 264 ו-301 לחוק החברות ובסעיף 288(ג) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי). פועל יוצא, "באמצעות חוקים ורגולציות, ממשלות יכולות להטיל הגבלות משמעותיות על יצירת החצנות. באמצעות דיני התאגידים שלה, דלאוור תומכת במאמצים אלו" (עמוד 89); ו"הדין של דלאוור קובע שהתאגידים ונושאי המשרה המנהלים אותם נדרשים לציית לחוק הפוזיטיבי. דרישה משפטית זו כשלעצמה מקדמת ציות לחוק, ובה בעת מספקת מנגנון המאפשר להטיל אחריות על נושאי משרה כאשר הם גורמים לתאגיד ביודעין להפר את החוק. לבקש יותר מדיני התאגידים המדינתיים פירושו לבחור את הכלי הלא-נכון למשימה" (עמודים 90-91). לסיכום רשומה זו, פסק דין McRitchie הוא דוגמה ומופת לבית משפט המתפקד כיאות, גם בתקופת "הסופה המושלמת" בה אנו נמצאים, בדיוק בגלל העקשנות שהוא מייצג: העמידה המדוקדקת על החוק, על המושגים, על המבנה הקוגנטי, על הדקויות, ועל אי-ההיסחפות לקצוות מדומים (במקרה זה, "עליונות בעלי המניות" מול "אחריות חברתית תאגידית", לפחות במובנה המקובל). הפתרון שפסק הדין מציע לבעיית ההחצנות– אותו פתרון שדיני התאגידים ברחבי העולם ממשיכים לנקוט כיום, ונקטו גם לפני הופעת הדיכוטומיה השגויה בין רווח לאחריות – הוא חיזוק הדין הפוזיטיבי החוץ-תאגידי, ומתן ההזדמנות לדיני התאגידים, במקרים המתאימים, להפעיל את דוקטרינות הציות שלהם (כגון Caremark ורבות אחרות), המייצגות את הדרישה הקוגנטית, המוחלטת, והקודמת להשאת רווחים, לפיה התאגיד מחויב, באמצעות נושאי המשרה שלו, לציית לחוק ולקיים את זכויות הנושים במובנם הרחב. ד״ר אסף רז, מרצה בכיר, המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט; עמית מחקר, University of Pennsylvania.

אי-שוויון מגדרי במדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה (STEM) הוא אחד האתגרים החברתיים המתמשכים איתם מתמודדים ארגונים בתחומי החדשנות והטכנולוגיה במדינות רבות. בישראל, מרכז עולמי ליזמות, מחקר טכנולוגי מתקדם, למיעוט נשים בחלק מתחומי ה-STEM יש משמעות מיוחדת. מדובר באתגר שעלול להשפיע על זמינותם של עובדים מצוינים, על יכולות היצירתיות בארגונים מכווני חדשנות, על אפשרויות לפיתוח טכנולוגי לקהלים מגוונים ועוד. לפיכך, אין מדובר רק בסוגיה של הוגנות, אלא גם באתגר שעלול לפגום בהובלת חדשנות. מקצועות ה-STEMל(Science, Technology, Engineering, Mathematics) כוללים מגוון רחב של תחומים, אשר יחד מהווים תשתית לחדשנות טכנולוגית, כלכלית וחברתית בעידן המודרני. במדע נכללים לדוגמה פיזיקה, כימיה, ביולוגיה ורפואה. בתחום הטכנולוגיה נכללים, למשל מערכות מידע, בינה מלאכותית וסייבר. בהנדסה נכללים, בין השאר הנדסת חשמל, הנדסת מכונות, הנדסת תעשייה וניהול. במתמטיקה נכללים, מתמטיקה עיונית ויישומית, סטטיסטיקה ומדעי הנתונים. מנקודת מבט של ESG, שוויון מגדרי ב-STEM קשור במיוחד לאחריות חברתית לשוויון הזדמנויות, לקבלת החלטות מכלילה ולצמיחה מבוססת על כישרונות מגוונים. הבנת המוקדים בהם נוצר אי-שוויון מגדרי ב-STEM, וכן, הדרכים לשינוי לאורך המסלול מחינוך, דרך השכלה ועד לתעסוקה, היא קריטית  עבור ארגונים, מקבלי החלטות ומוסדות אקדמיים. הרשומה הנוכחית תתאר תחילה היכן נוצרים פערים אלה ומה הם מקורותיהם, ולאחר מכן, יוצגו דוגמאות ליוזמות לקידום נשים ב-STEM מתוך עבודתי. אי-שוויון מגדרי ב-STEM בישראל אי-השוויון המגדרי בתחומי ה-STEM בתעשייה אינו תופעה מבודדת, אלא קשור לתהליכים מצטברים לאורך הזמן. הרכב כוח האדם בארגונים מושפע מהיצע הבוגרים והבוגרות בתחומי ה-STEM באקדמיה, אשר מושפע מבחירת מגמות ותחושת מסוגלות בקרב תלמידות התיכון. גם המציאות התעסוקתית בתעשייה משפיעה לאחור, מנהלות ויזמיות מצליחות מהוות מודלים לחיקוי, ויכולות להשפיע על תפיסות חברתיות ועל תפיסות קריירה של צעירות. הבנת רצף זה, מהתעשייה דרך האקדמיה ועד התיכון, משמעותית לזיהוי נקודות התערבות אפקטיביות ולקידום שינוי. לפיכך ,הפוסט הנוכחי יפתח בתיאור המצב בתעשייה, ימשיך לבחינת המצב באקדמיה, ולבסוף בתיכון. תעשיית ההייטק וכלכלת חדשנות בדוח עדכני של רשות החדשנות על נשים בהייטק (2025) מתואר שלאורך שנים שיעורן של נשים בהייטק בישראל נמוך יחסית (כשליש מהמועסקים בלבד), כאשר הפער בולט במיוחד בתפקידים טכנולוגיים (26.5% מהמועסקים בתפקידי מחקר ופיתוח), בדרגי ניהול בכירים (17.6% מדרג הניהול הבכיר בחברות סטארט-אפ פרטיות, ו-24.3% מחברי ההנהלה הבכירה בחברות הייטק ציבוריות – כאשר יותר ממחציתן מועסקות בתפקידי מטה, כגון ניהול משאבי אנוש, ייעוץ משפטי, מכירות ושיווק), וכן בשיעוריהן הנמוכים גם בהובלת סטארט-אפים (הן עשירית מהמנכ"לים), אחוז שנמוך בהשוואה גם למרכזי חדשנות אחרים בעולם. כמו כן, בתחום גיוסי הון רק כ-4% מההון מושקע בסטארט-אפים בהובלת נשים, כאשר עיקר הפער מתבטא בגיוסי הון בהיקפים של מעל 50 מיליון דולר. למרות נוכחותן של נשים בתעשיית ההייטק, רבות מהן מועסקות בתפקידים שאינם בליבת הטכנולוגיה. אמנם חלה עלייה בעשור האחרון בשיעוריהן מכלל המועסקים במחקר ופיתוח, אך בקצב הגידול הנוכחי יידרשו יותר מחמשה עשורים לצמצום הפער המגדרי (רשות החדשנות הישראלית, 2025). למגמה זו יש השלכות על חדשנות. צוותים הומוגניים עלולים לזהות פחות צרכים מגוונים של משתמשים, להתקשות בצפיית סיכונים הנובעים ממגמות חברתיות הטרוגניות ולא לפתח טכנולוגיות מכלילות. בעידן שבו מערכות טכנולוגיות מעצבות יותר ויותר את החיים - מקבלת החלטות מונעת בינה מלאכותית ועד פלטפורמות דיגיטליות, איזון מגדרי חסר הופך לאתגר אתי, שלו גם עלולות להיות השלכות עסקיות. אקדמיה: הכשרת ההון האנושי העתידי כפי שתואר מוקדם יותר, שורשי הפערים ניכרים לפני הכניסה לשוק העבודה. באקדמיה הישראלית, השתתפות נשים בתארי ה-STEM עלתה מכ-24% בשנת 2011 ל-32% בשנת 2023 מכלל לומדי התארים. משמעות הדבר היא כי בעשור האחרון הצטמצם בהדרגה כשליש מהפער המגדרי בתחומים אלו (רשות החדשנות הישראלית, 2025), אך יש עוד מקום לשינוי. מנתוני המל"ג על שיעור הנשים בקרב הסטודנטים לתואר ראשון בשנת תשפ"ג, עולה שונות משמעותי בין תחומי לימוד ה-STEM : שיעור הסטודנטיות גבוה בחלקם (לדוגמה, כ- 68% במדעים הביולוגיים, וכ- 61% ברפואה), ונמוך יותר באחרים הקשורים לליבת הטכנולוגיה, כגון מתמטיקה סטטיסטיקה ומדעי המחשב (כ-33%) הנדסה ואדריכלות (35%) והמדעים הפיזיקליים (כ-38%). נתוני האיחוד האירופי על בקשות לפטנטים (בשנים 2016-2013) ממחישים את השפעתם של פערים אלו. הרכב צוותי הממציאים בישראל, בדומה למדינות רבות אחרות, הוא ברובו גברי או מורכב מגבר/ים בלבד. רק מיעוט מן הבקשות לפטנטים (כ-12%) מוגש על ידי צוותים עם רוב נשי או בהובלת נשים (הנציבות האירופית, 2019). לפיכך, אי-שוויון בהכשרה אקדמית עלול להיות קשור גם לאי-שוויון בתפוקות החדשנות בתחומים אלו. התיכון: צוואר הבקבוק המוקדם נתיב ההתפתחות בתחומי ה-STEM מתחיל כבר בשלב מוקדם יותר. מחקרים על תלמידי תיכון בישראל מראים כי שיעור התלמידות הבוחרות במסלולי STEM נמוך משיעור התלמידים, למשל במקצועות המכוונים למדעי המחשב והנדסה (כהן, ניצן, וגפני, 2019). מחקרים מהעולם מצביעים על כך שבחירות אלו אינן נובעות מהיעדר יכולות בקרב תלמידות, אלא מושפעות מנורמות חברתיות, סטריאוטיפים, אקלים בית-ספרי ומסרים "מצמצמים" בתקשורת ואף בסביבה הביתית. לעיתים קרובות, מסרים אלה מסמנים בצורה מרומזת, או ישירה, על תפקידים מגדריים שונים של בנים ובנות בעולם, לגבי מי "שייך" לתחומי המדע והטכנולוגיה (Zorman, Brosh, Merlin, Rashi Elkeles, Knoll, Ratzon, Avrahmi Einat, Salton Meyer, 2021). אי-השוויון המגדרי ב-STEM נוצר לאורך רצף מקושר בין התעשייה, האקדמיה והתיכון. התעשייה מושפעת מהאקדמיה, האקדמיה מושפעת מבחירות התלמידות בתיכון, ובמקביל התעשייה משפיעה חזרה באמצעות מודלים לחיקוי ועיצוב תפיסות קריירה. הבנת הקשר הזה חיונית לקידום שינוי, והתערבות בשלב מוקדם היא משמעותית. הסברים לאי-שוויון מגדרי ב-STEM בהתבסס על מחקרים אקדמיים, ניסיוני כיועצת לארגונים והובלת שיתופי פעולה אקדמיים במחקר ובפרויקטים, עולים כמה הסברים לדפוס אי-השוויון המגדרי לאורך נתיב ההתפתחות בתחומי ה-STEM מן התיכון דרך האקדמיה ועד התעשייה: גורמים חברתיים ותרבותיים חלק מתחומי ה-STEM עדיין נתפסים בעיקר כתחומים "גבריים". בנות ונשים עלולות לחוות תחושת חוסר התאמה חברתית, במיוחד כשהן יחידות בכיתה, במעבדה או בצוות. סטריאוטיפים הנוגעים למיומנות ול"כישרון טבעי" שלכאורה חסר אצל בנות ונשים, עלולים להתקיים לעיתים באופן לא מודע בקרב מורים, עמיתים, מנהלים, ואף בקרב התלמידות והנשים עצמן. בישראל, שורשי דינמיקות אלו עשויים לנבוע גם ממאפיינים מקומיים ייחודיים, ובהם התפקיד המרכזי של השירות הצבאי ביחידות טכנולוגיות, שבהן גברים עדיין מהווים לעיתים קרובות רוב. כתוצאה מכך, נשים פחות נשכרות מהכישורים, הניסיון והרשתות המקצועיות שמתפתחים במסגרות אלו ותורמים להשתלבות בשוק העבודה האזרחי בתחומי ה-STEM, ובפרט בארגונים טכנולוגיים (Salton Meyer & Ein-Dor, 2021). חסמים ארגוניים ומוסדיים נשים בתחומי ה-STEM, הן באקדמיה והן בתעשייה, מתארות לעיתים סביבות עבודה ולמידה פחות תומכות, עם פחות הזדמנויות להכשרה ולהדרכה, תמיכה ניהולית מוגבלת וסיוע מצומצם לקידום איזון בין עבודה לחיים. במחקר שנערך בקרב מהנדסות נמצא שנשים שעזבו את תחום ה-STEM תיארו את האקלים הארגוני כסיבה המרכזית לעזיבה, ולא חוסר עניין או יכולות. בנוסף, בקרב חברי סגל מתחומי המדע והטכנולוגיה, נשים דרגו את סביבת העבודה שלהן באופן שלילי יותר מגברים ברוב המדדים שנבדקו. כך למשל, הן דיווחו על פחות שיחות עם עמיתים, על גישה מוגבלת למשאבים ועל הכרה נמוכה בהישגים (משרד המדע והטכנולוגיה הישראלי, 2018). חסמים התנהגותיות קיימות יותר ויותר תוכניות לקידום נשים ב-STEM, אך למרות תפיסה חיובית לגביהן, יתכנו פערים משמעותיים בין מספר המתקבלות למשתתפות, וכן בין רמת המעורבות הפעילה הנדרשת ללמידה מיטבית לבין זו המתקיימת בפועל. מחקרים מצביעים על השפעה אפשרית של הטיות קוגניטיביות על קבלת החלטות, אשר יכולות לתרום להפחתת השתתפותן המיטבית של נשים בתוכניות מסוג זה. מענה לכך יכול להינתן, בין היתר, באמצעות התאמות בתהליכי הקבלה לתוכנית ובאופן התזכורות על המפגשים, במטרה למיקסום האפקטיביות שלהם (Salton Meyer, E. Kopolovich, O. 2025). דוגמאות ארגוניות לקידום שוויון מגדרי אציג כעת דוגמאות, מעבודתי עם ארגונים במגוון סקטורים, להתערבויות לקידום השתתפותן של תלמידות ונשים בהייטק ובתחומי ה-STEM. דוגמאות אלו משקפות מהלכים המכוונים לקידום שוויון מגדרי בהקשר הייחודי שבו כל ארגון פועל. לקידום שינוי מסוג זה, מומלץ כי ארגונים יתכננו ויישמו התערבויות המותאמות באופן ייחודי להם. תעשיית ההייטק חשיפה מוקדמת לטכנולוגיה היא גורם משמעותי בפיתוח קריירה בתחום זה. התערבויות מוקדמות במסלול ה-STEM עשויות להשפיע על בחירת מגמות בתיכון, על לימודים אקדמיים ועל כיוון הקריירה העתידית. בשנים האחרונות, יותר ויותר חברות הייטק מובילות יוזמות לקידום נערות בלימודי STEM, לרבות למשל בתחומי התכנות, כחלק מאחריות תאגידית ומתפיסה של גיוון כמנוע לקידום חדשנות. יוזמות אלו כוללות סדנאות קוד, האקתונים, תוכניות מנטורינג עם נשים מהתעשייה וחשיפה לעולמות הטכנולוגיה כבר בגיל צעיר. לעיתים קרובות הן מתקיימות בשיתוף פעולה עם עמותות ומערכת החינוך, ומשלבות פיתוח מיומנויות לצד חיזוק תחושת המסוגלות והשייכות לתחומי ה-STEM. כך מתפתח בהדרגה נתיב רחב יותר לקידום נשים לתפקידי פיתוח בתעשיות הטכנולוגיות. צה"ל: פיתוח מנהיגות טכנולוגית נשית במערכת הבטחון  תוכנית She Shark מתמקדת בפיתוח קצינות כמנהיגות מצוינות ביחידות טכנולוגיות. התוכנית מתרכזת, בין היתר בחיזוק יכולות המנהיגות של המשתתפות לצורך הצלחה בהובלת הזירה הטכנולוגית. היא כוללת חשיפה למנהיגות שהצליחו בתחומים אלו, לרבות בחברות טכנולוגיות, מנטורינג בהובלת בכירות בתחום, ועיסוק בתכנון קריירה, לרבות אתגרים והזדמנויות ודרכים אפקטיבית להתמודדות. בנוסף, התוכנית תורמת למינוף יכולותיהן של המשתתפות. תוכניות מסוג זה אינן עוסקות רק בקידום הישגים אישיים, אלא משקפות ברמה הארגונית את חשיבות תרומתן של נשים בתחומים טכנולוגיים. בכך מסייעות לשינוי נורמות בנוגע ל"התאמת" נשים לתפקידים טכנולוגיים, מסמנות סדרי עדיפויות ארגוניים, ועוזרות לטיפוח מסלולי קריירה לנשים בתפקידי הובלה טכנולוגית, הן במערכות ביטחוניות והן בתעשיית ההייטק. אקדמיה במוסדות אקדמיים רבים קיימות תוכניות לקידום נשים בתחומי ה-STEM. מחקר משותף שערכתי עם עו"ד אורנה קופולוביץ' התקיים בתוכנית לקידום מנהיגות סטודנטיות בתחומי ה-STEM במוסד אקדמי טכנולוגי מוביל בארץ. התוכנית התקיימה בזום וכללה קידום ידע, סדנאות לפיתוח מיומנויות והרצאות של נשים מצליחות ומעוררות השראה. בין נושאי המפגשים נכללו נטוורקינג אפקטיבי, ניהול זמן, הצגה בפני קהל והצבת מטרות. במחקר נבחנה השפעתן של התערבויות שונות על ההשתתפות בתוכנית ועל השלמתה בהצלחה. ההתערבויות במחקר היו: בשנה אחת ההשתתפות הייתה ביוזמת הסטודנטיות (opt-in), ובשנה אחרת הוגדרה כברירת מחדל עם אפשרות לפרישה (opt-out). בנוסף, התזכורות לקראת המפגשים כללו מידע טכני בלבד, או גם מידע על תרומת התכנים לסטודנטיות. מן הממצאים עלה כי בהמשך להתערבויות המתוארות הייתה עלייה משמעותית בהשתתפות הסטודנטיות שהתקבלו לתוכנית ובהשלמתה בהצלחה. התרומה היישומית של המחקר היא בקידום הידע על שיטות אפקטיביות למינוף תוכניות לקידום מנהיגות נשים ב-STEM, להצלחתן של סטודנטיות באקדמיה ובקריירות בתעשייה, תוך שימוש בהתערבויות קטנות ולא יקרות (Salton Meyer, E. Kopolovich, O. 2025). דוגמאות אלו מתעשיית ההייטק, מצה"ל ומהאקדמיה משקפות כי קידום שוויון מגדרי ב-STEM מחייב הן פיתוח תוכניות איכותיות והן יישום שיטתי של מתודות המפחיתות חסמים בכל שלב בנתיב ההכשרה ל-STEM. מסקנות וסיכום קידום שוויון מגדרי ב-STEM הוא גורם משמעותי לצמיחה ולהצלחה של ארגונים בתחומי החדשנות, ומשקף הוגנות חברתית. גישה שוויונית לחינוך, להשכלה, ולהכשרה במסלולי קריירה אטרקטיביים מבטאת מחויבות להוגנות ולגיוון, ערכים שמשמעותיים לעובדים ולמועמדים, וכך גם תורמים למיתוג המעסיק. התרומה הצפויה כוללת גם קידום הצלחת הארגונים באמצעות הרחבת מאגר הכישרונות ב- STEM, וקידום החדשנות והתחרותיות של חברות ישראליות (רשות החדשנות הישראלית, 2025). אי-שוויון מגדרי ב-STEM הוא אתגר רב-שלבי, וההתמודדות עמו דורשת התערבויות במוסדות החינוך, באקדמיה ובמקומות עבודה. אפקטיביות ההתערבויות מצריכה איסוף נתונים, גיבוש תוכניות לשינוי והטמעתן, מדידתן, הערכתן והתאמתן, לצד מחויבות ניהולית ארוכת טווח לשינוי. ההתקדמות תלויה גם באופן שבו תהליכים והחלטות מובנים ומיושמים, וכן באופן ההנגשה להזדמנויות להכשרה ולהדרכה. ד"ר אפרת סלטון מאיר היא פסיכולוגית ויועצת ארגונית, מרצה וחוקרת. מלווה ארגונים ומנהלים וחוקרת בתחומי מנהיגות, אקלים אתי ושוויון מגדרי בהקשרי חדשנות, תוך חיבור לפרקטיקה. www.linkedin.com/in/efratsaltonmeyer References European Commission Directorate-General for Research and Innovation. (2019). She Figures 2018. https://ec.europa.eu/info/publications/she-figures-2018_en Israel Innovation Authority. (2025). Women in High-Tech 2025: Status Report. https://innovationisrael.org.il/en/wp-content/uploads/sites/3/2025/03/Women-in-High-Tech-2025_Accessible.pdf Israeli Ministry of Science and Technology. (2018). Gender inequality in academia and STEM professions: Causes and solutions. Kohen, Z., Nitzan, O., & Gafni, N. (2019). Trends in education and professional careers in science and technology. National Institute for Testing and Evaluation. Ratzon, N. Z., & Herzog, H. (2020). The current state of gender equality in the Israeli academy (2015–2017). Council for the Advancement of Women in Science & Technology. Salton Meyer, E., & Ein-Dor, T. (2021). Psychological and organizational antecedents and consequences of abusive supervision in Israel. In P. D’Cruz et al. (Eds.), Asian perspectives on workplace bullying and harassment (pp. 211–244). Springer. Salton Meyer, E. Kopolovich, O. (2025). "The role of Behavioral interventions in promoting participation and satisfaction of female undergraduate students in STEM fields, in a Gender equality leadership program: an organizational study." Presented at the 18th Annual Conference of the Euromed Academy of Business Conference. Porto, September 10th-12th, 2025. Zorman, R. Brosh, T., Merlin, A., Rashi Elkeles, S., Knoll, R. Ratzon, N., Avrahami Einat, Y., Salton Meyer,E., (2021). A review of the policy to promote gender equality in STEM education – from what is happening around the world. Online: The Szold Institute and the Council for the Advancement of Women in Science and Technology (Hebrew). רשות החדשנות, דוח תמונת מצב: נשים בהייטק 2025                          https://innovationisrael.org.il/press_release/%D7%93%D7%95%D7%97-%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%AA-%D7%9E%D7%A6%D7%91-%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%94%D7%99%D7%99%D7%98%D7%A7-2025

בשנים האחרונות מתחדדת ההבנה כי מעורבותם של תאגידים בפשעי המשטר הנאצי אינה פרק היסטורי סגור, אלא סוגיה נורמטיבית חיה הממשיכה להציף שאלות עקרוניות בדבר אחריות תאגידית כלפי הפרות חמורות של זכויות אדם גם בהווה. חשיפתן של פרשות עדכניות הנוגעות לבנק השוויצרי "Credit Suisse" ולחברת התעופה הגרמנית "Lufthansa" ממחישות כיצד שאלות של אחריות תאגידית אינן נותרות בתחום ההיסטורי בלבד, אלא שבות וצפות בלב השיח הציבורי והמשפטי. כך, דו"ח של ועדת הסנאט האמריקאי משנת 2023 חשף כי בנק "קרדיט סוויס" החזיק במשך עשרות שנים חשבונות הקשורים לגורמים נאצים , תוך כשלים מתמשכים בדיווח ובשקיפות כלפי גורמי פיקוח. במקביל, פרסומים עדכניים הנוגעים לחברת התעופה הגרמנית "לופטהנזה" הצביעו על מעורבותה ההיסטורית בהפעלת מערך תעופה ששירת את המשטר הנאצי , לרבות שימוש בעובדי כפייה (ביניהם ילדים) ושיתוף פעולה עם מנגנוני השלטון בתקופת הרייך השלישי. חשיפות אלו אינן רק עדות לעבר, אלא הן מערערות את הנרטיב שלפיו תאגידים פעלו כגורמים ניטרליים או כפויים, וממחישות את הדרישה הגוברת לבחון מחדש את גבולות האחריות התאגידית במשטר הנאצי – לא רק במבט לאחור, אלא גם במסגרת סטנדרטים עכשוויים של אחריות, שקיפות ולגיטימיות. התשתית המשפטית: כך עוצב התאגיד הנאצי הדיון המשפטי והציבורי נטה במשך שנים רבות להתמקד באחריותם של מנהיגים פוליטיים וצבאיים לפשעי הרייך השלישי, תוך דחיקת חלקם של תאגידים לשוליים. ואולם, ניתוח היסטורי ומשפטי מעמיק מצביע על כך שהתאגידים לא היו גורמים פסיביים שפעלו תחת כפייה מוחלטת, אלא שחקנים מוסדיים בעלי אוטונומיה ארגונית, אשר השתלבו – ולעיתים אף לקחו יוזמה – במנגנון הכלכלי והלוגיסטי שאפשר את מדיניות הדיכוי, הביזה וההשמדה. [1] הרקע לכך נעוץ בשינויים מבניים עמוקים בכלכלה ובמשפט הגרמני לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-1933. המעבר לכלכלה ריכוזית ולשילוב הדוק בין המדינה לבין המגזר העסקי, לצד שינוי בדיני החברות – ובפרט חוק החברות הגרמני משנת 1937 – הובילו להגדרה מחודשת של תכלית התאגיד. התאגיד חדל להיתפס ככלי למיקסום רווחי בעלי המניות בלבד, והוגדר כישות הפועלת גם למען "טובת הכלל", כפי שהוגדרה על ידי המשטר. [2] מתאגידים פאסיביים לשחקנים מרכזיים במנגנון ההשמדה בתוך מסגרת זו, תאגידים תעשייתיים, מוסדות פיננסיים וחברות ביטוח פעלו במסגרת מערכת כלכלית שבה היטשטשו הגבולות בין המדינה לבין המגזר הפרטי. התמריצים הכלכליים עוצבו מחדש: הצלחה עסקית לא נגזרה מתחרות חופשית, אלא מהיכולת להשתלב במנגנוני המדינה, לזכות בחוזים ולהפיק תועלת מהמדיניות הכלכלית והפוליטית. [3]  תאגידים רבים פעלו בהתאם לרציונליות ניהולית של יעילות ורווח, תוך ניתוק שיטתי של שיקולים מוסריים מן השדה העסקי. [4]   חברות פרטיות רבות פעלו למעשה כבירוקרטיות משלימות של המשטר הנאצי, ונושאי משרה בכירים החזיקו לעיתים קרובות בתפקידים רשמיים במנגנוני השלטון. [5]  כך, השימוש בעבודת כפייה, ההשתתפות בתהליכי "אריזציה" וניצול נכסים במדינות כבושות נתפסו כהזדמנויות עסקיות לגיטימיות במסגרת תנאי השוק שנוצרו. [6] דפוס זה משתקף בפעילותם של תאגידים מרכזיים, אשר נטלו חלק בייצור אמצעי לחימה, בהפעלת מחנות עבודה ובהשתלבות במנגנוני הביזה של המשטר הנאצי. כך, תאגיד הכימיה I.G. Farben יזם והפעיל את מחנה העבודה מונוביץ (אושוויץ 3) תוך הסתמכות על עובדי כפייה, ובמקביל היה מעורב בייצור ואספקת גז הציקלון B שימש להשמדה בתאי הגזים ; [7]  חברת Degussa נטלה חלק בזיקוק זהב שנשדד מקורבנות השואה ובאספקת חומרים לתעשיית ההשמדה; [8]  וחברת הביטוח Allianz שיתפה פעולה עם מדיניות המשטר לאחר ליל הבדולח, בין היתר באמצעות העברת כספי פיצויים של מבוטחים יהודים לקופת הרייך. [9]  מכלול זה מצביע על כך שהתאגידים לא שימשו תשתית ניטרלית, אלא היוו חלק אינטגרלי ולעיתים אף יוזם במנגנון הדיכוי וההשמדה. משפטי נירנברג וגבולות האחריות הפלילית עם תום המלחמה, ביקש המשפט הבינלאומי להתמודד עם פשעי המשטר הנאצי באמצעות יצירת מסגרת שיפוטית חדשה. משפטי נירנברג סימנו פריצת דרך נורמטיבית, כאשר לראשונה הוטלה אחריות פלילית אישית על מבצעי פשעים בינלאומיים חמורים, תוך שבירת עקרון החסינות הריבונית. [10]  עם זאת, לצד חידוש זה, נותרה המסגרת המשפטית כבולה לעקרון האחריות האינדיבידואלית. בתי הדין היו מוסמכים לשפוט בני אדם בלבד, ולא תאגידים כישויות משפטיות עצמאיות. לפיכך, חרף ההכרה בתרומתם המהותית של תאגידים לפשעי המשטר, הם לא הועמדו לדין, לא נשאו באחריות פלילית, והאחריות הוסטה לנושאי משרה בודדים בלבד. [11] ניסיונות לעקוף מגבלה זו באמצעות דוקטרינות כגון "הארגון הפלילי" [12]  נתקלו בקשיים מושגיים ופרוצדורליים, שכן תאגידים נתפסו כגופים כלכליים ולא כארגונים פליליים מובהקים. [13]  כך נוצר פער נורמטיבי משמעותי בין ההכרה במעורבות התאגידית במנגנון ההשמדה לבין היעדר אחריות תאגידית. הימנעות זו מהטלת אחריות תאגידית יצרה חסינות דה-פקטו שנמשכה עשורים רבים. תאגידים הצליחו לעצב נרטיב של כפייה והיעדר שיקול דעת עצמאי, תוך הסתמכות על טענות כגון "הגנת הצורך", ובתי הדין אף גילו נכונות מסוימת לקבל טענות אלו, נוכח אופיו הטוטליטרי של המשטר הנאצי. [14] חסינות זו קיבלה תוקף נוסף באמצעות הסדרים מדיניים וכלכליים, ובראשם הסכם החוב של לונדון משנת 1953, אשר הקפיא תביעות נגד תאגידים גרמניים והקשה על מיצוי אחריותם האזרחית. [15]  כתוצאה מכך, במשך עשרות שנים נמנע מקורבנות רבים לממש את זכויותיהם, בעוד שתאגידים רבים שהיו מעורבים בפשעי המשטר הנאצי, שמרו על רציפות מוסדית וכלכלית, זאת מבלי שלקחו אחריות על הפשעים שבוצעו על ידם. [16] מחסינות דה-פקטו לליטיגציה טרנס-לאומית: המעבר לאחריות אזרחית רק בשנות התשעים, עם הסרת חסמים משפטיים ופוליטיים, ובפרט לאחר איחוד גרמניה, החלה להתפתח ליטיגצית שואה טרנס לאומית (Transnational Holocaust Litigation), אשר ביקשה להתמודד בדיעבד עם הפער שנותר מאז משפטי נירנברג. [17]  בעוד שמשפטי נירנברג התמקדו באחריות פלילית אינדיבידואלית ובהוכחת אשמה, הליטיגציה הטרנס לאומית התמקדה בהליכים אזרחיים, והעבירה את מרכז הכובד לשאלת הרווחים שהופקו מן הפשעים, תוך שימוש בדוקטרינות כגון עשיית עושר ולא במשפט, ובכלים פרוצדורליים כדוגמת תובענות ייצוגיות, שאפשרו להתמודד עם פערי כוחות וקשיים ראייתיים, וכן ליצור מנגנון אכיפה אפקטיבי. [18] הליכים אלו הובילו לשורה של הסדרים תקדימיים. הבולט שבהם הוא הסדר הבנקים השוויצרים משנת 1998, במסגרתו הסכימו UBS ו- Credit Suisse לשלם כ־1.25 מיליארד דולר לניצולי שואה, לצד פתיחת ארכיונים וחשיפת מידע היסטורי נרחב אודות חלקם במנגנון ההשמדה הנאצי . דוגמה נוספת היא הקמת הקרן הגרמנית EVZ ("זיכרון, אחריות ועתיד")  בשנת 2000, אשר נועדה לפצות עובדי כפייה מתקופת המשטר הנאצי. הקרן מומנה במשותף על ידי ממשלת גרמניה ותאגידים פרטיים, והובילה לתשלום פיצויים של למעלה מ-4.44 מיליארד דולר ללמעלה ממיליון אנשים בכמעט 100 מדינות שונות. חשוב להדגיש כי הליכי הליטיגציה הטרנס לאומיים לא נועדו בהכרח להוביל להכרעה שיפוטית, אלא בעיקר נועדו להוביל את הצדדים לפשרה תוך יצירת לחץ כלכלי ותדמיתי גדול על התאגידים. במקרים רבים, תאגידים לא הודו באשמה במובן המשפטי, אך הסכימו לפיצוי הקורבנות, תוך יצירת "שלום משפטי" והימנעות מהוכחת אשמה וחיסכון בהוצאות משפט עצומות. הפשרה בהליכים אלו, היא איננה ויתור על הצדק אלא מימוש של מודל אחריות חדש, במסגרתו התאגידים נאצלו לתת דין וחשבון על מעשיהם באמצעות תשלום כספים ופתיחת ארכיונים, גם ללא מתן פסק דין מחייב. [19] מעבר למנגנוני שוק ולכלים רגולטוריים: הטמעת אחריות תאגידית לשמירה על זכויות אדם בעידן ה־ESG הליטיגציה הטרנס־לאומית של שנות התשעים חשפה את מגבלותיו של המשפט הבינלאומי בהתמודדות עם פשיעה שמבוצעת על ידי תאגידים, אך גם יצרה נקודת מפנה בתמריצים התאגידיים. עצם החשיפה הציבורית והלחץ התדמיתי המחישו כי פגיעה בזכויות אדם אינה רק סוגיה מוסרית, אלא גם סיכון כלכלי ממשי. בהקשר זה, הליטיגציה הטרנס־לאומית תרמה בהעמקת השיח סביב אחריות תאגידית (CSR) שהחל להתגבש כבר במחצית השנייה של המאה ה-20, ובהפיכתו ממסגרת נורמטיבית כללית לשיקול מעשי בניהול תאגידי. בעוד שהשיח סביב אחריות תאגידית, הדגיש את מחויבות התאגיד לחברה (society) ולבעלי עניין, שיח ה-ESG, מתרגם עקרונות אלו למנגנונים קונקרטיים הפועלים דרך שוק ההון והרגולציה המחייבים זיהוי, ניהול ומניעה של סיכונים לפגיעה בזכויות אדם כחלק אינהרנטי מפעילות עסקית. כך למשל, משקיעים מוסדיים וקרנות השקעה משלבים שיקולי זכויות אדם בתהליכי בדיקת נאותות, ובוחנים האם חברות המפעילות שרשראות אספקה, חשופות לעבודה בכפייה, להפרות זכויות עובדים או לפעילות באזורים בסיכון גבוה. דוגמה לכך ניתן לראות ב קרן העושר הנורבגית, אשר שוללת השקעה בחברות המעורבות בהפרות זכויות  או ב בית ההשקעות BlackRock, שמשלב סיכוני זכויות אדם בהחלטת השקעה , ולעיתים אף מוציא חברות שלא מנהלות סיכונים אלו כראוי מתיקי השקעה. בכך, זכויות אדם הפכו לחלק אינהרנטי מהערכת סיכון פיננסי. במקביל למנגנוני השוק, הפן הרגולטורי של ESG מבסס את האחריות התאגידית באמצעות חובת בדיקת נאותות בתחום זכויות האדם (Human Rights Due Diligence). בדיקות מסוג זה עוגנו בעקרונות האו"ם לעסקים וזכויות אדם (UNGPs) בשנת 2011, כסטנדרט נורמטיבי לפיו תאגידים נדרשים לזהות, להעריך ולמנוע סיכונים לפגיעה בזכויות אדם לאורך כלל פעילותם, לרבות בשרשראות אספקה. אף שמדובר במסגרת של "דין רך", עקרונות אלו הולכים ומתורגמים בשנים האחרונות לחובות משפטיות מחייבות, ובראשן הדירקטיבה האירופית לבדיקת נאותות לקיימות תאגידית (CSDDD)  שנכנסה לתוקף בשנת 2024, המטילה על חברות גדולות ובעלות השפעה אחריות ישירה לניהול סיכוני זכויות אדם וסביבה בשרשראות האספקה שלהן. כמו כן, העובדה כי עקרונות אלה חלים גם על חברות זרות המבקשות לפעול בתחומי האיחוד האירופי, ממחישה כי האחריות התאגידית בעידן ה-ESG  אינה מוגבלת עוד לגבולות טריטוריאליים, אלא מתגבשת כסטנדרט רגולטורי גלובלי דה-פקטו, המחייב תאגידים לנהל סיכוני זכויות אדם מראש כתנאי לפעילות בשווקים מרכזיים. לסיכום העיסוק בזיכרון השואה אינו מסתיים ביום הזיכרון עצמו אותו ציינו לפני ימים אחדים, אלא ממשיך להציב שאלות קשות גם לאחריו, ובעיקר באשר לאחריותם של תאגידים בתוך מערכות שמנועות על ידי תמריצים כלכליים. הדיון במעורבותם של תאגידים בפשעי המשטר הנאצי לא נועד רק להאיר פרק אפל בהיסטוריה של התאגידים,  אלא לחשוף כשל מבני: מצב שבו פעילות עסקית, הפועלת לפי היגיון של יעילות ורווח, אינה מוגבלת על ידי מנגנוני אחריות אפקטיביים. דווקא משום כך, השורה התחתונה של הדיון אינה מצויה בעבר אלא בהווה. מעבר לשיח עסקי מבוסס עקרונות ESG משקף ניסיון להתמודד עם אותו כשל – לא באמצעות הטלת אחריות בדיעבד בלבד, אלא באמצעות עיצוב תמריצים ומבנים מוסדיים שמונעים מראש פגיעה בזכויות אדם על ידי גופים כלכליים. במובן זה, זיכרון השואה וזוועות מלחמת העולם השנייה לא צריך להסתכם רק בפעולות הנצחה, אלא צריך לשמש גם ככלי ביקורתי: הוא מחייב לבחון האם המסגרות המשפטיות והכלכליות של זמננו אכן מציבות גבולות ברורים לפעילות תאגידית, או שמא הן מותירות מקום לחזרה על דפוסים דומים בתנאים אחרים. דנה שכטר היא סטודנטית למשפטים במסלול ישיר ל-M.A במשפט, טכנולוגיה וחדשנות עסקית וחברת מערכת בכתב העת "משפט ועסקים". יואב בן-פורת הוא סטודנט לתואר כפול במשפטים וממשל, וחבר צוות הבלוג של מרכז אריסון ל-ESG.   [1] ו Leora Bilsky, The Holocaust, Corporations, and the Law: Unfinished Business 7 (2017) https://library.oapen.org/bitstream/handle/20.500.12657/100854/9780472905638.pdf?sequence=1&isAllowed=y  . [2] ו  William Conrad Kessler , The German Corporation Law of 1937 , 28 Am. Econ. Rev. 653, 655 (1938)   https://www.jstor.org/stable/1806301 [3] ו Bilsky, לעיל ה"ש 1, בעמ' 27. [4] ו Jay Weinstein, Book Review, 27 Can. J. Soc. 275, 276 (2002) (reviewing Peter Hayes, Industry and Ideology: IG Farben in the Nazi Era (1987)) https://www.jstor.org/stable/3341717 [5] ו Steven Ratner, Corporations and Human Rights: A Theory of Legal Responsibility , 111 Yale L.J. 477, 451(2001) https://yalelawjournal.org/pdf/371_kuad2tov.pdf [6]  ליאורה בילסקי "בין ורשה לטרבלינקה: המפנה המטריאלי ועדות החפצים על השואה בכתיבתה של רחל אוירבך" משפט, חברה ותרבות  ז 103, 129 (2024) https://law.tau.ac.il/sites/law.tau.ac.il/files/media_server/law_heb/Law_Society_Culture/books/2024/5%20Bilsky.pdf  .  [7] ו Ratner, לעיל ה"ש 5, בעמ' 448. [8] ו Bilsky, לעיל ה"ש 1, בעמ' 156, 227–228.  [9]  שם, בעמ' 22, 150. [10] וDavid Bederman, Dead Man's Hand: Reshuffling Foreign Sovereign Immunities in U.S. Human Rights Litigation , 25 Ga. J. Int'l & Comp. L. 255, 257 (1996)  https://digitalcommons.law.uga.edu/gjicl/vol25/iss1/12/   [11] ו Ferenc Santha, Responsibility of Companies in International Criminal Law , 17 Eur. Integration Stud. 135, 138 (2021) https://real.mtak.hu/142043/1/13_Santha.pdf [12] דוקטרינת "הארגון הפלילי" הסמיכה את בית הדין להכריז על ארגון כ"ארגון פלילי" באופן שאפשר העמדה לדין של חברי הארגון על בסיס עצם חברותם בו, מבלי להידרש להוכחת מעשה פלילי קונקרטי לכל אחד מן החברים ; Bilsky, לעיל ה"ש 1, בעמ' 18. [13] ו Santha, לעיל ה"ש 11, בעמ' 138. [14]  ליאורה בילסקי "תביעות שואה טרנס־לאומיות" משפט, חברה ותרבות  263, 269 (2014). [15] ו   Agreement on German External Debts , Feb. 27, 1953, 333 U.N.T.S. 3, 4. [16] ו Michael J. Bazyler,  Nuremberg in America: Litigating the Holocaust in United States Courts , 34 U. Rich. L. Rev. 213 (2000) https://scholarship.richmond.edu/cgi/viewcontent.cgi?article=2379&context=lawreview . [17] ו Bilsky, לעיל ה"ש 1, בעמ' 10.  [18] בילסקי "תביעות שואה טרנס־לאומיות", לעיל ה"ש 14, בעמ' 256,271-272. [19]  שם, בעמ' ,290, 268.

חברת אנתרופיק, שעומדת מאחורי כלי הבינה המלאכותית "קלוד", פרסמה לאחרונה את החוקה של קלאוד , מסמך פומבי ומפורט המגדיר את הערכים, העקרונות והגבולות האתיים שלפיהם פועלת תשתית הבינה המלאכותית שהיא פיתחה. החוקה מפרטת את ערכי הליבה שהבינה המלאכותית פועלת לפיהם – כלומר, את הנחות היסוד המוסריות שמוטמעות באלגוריתם של קלאוד. המסמך מבהיר כיצד המערכת אמורה לפעול במצבים רגישים, אילו סוגי שימוש יש להגביל, ואילו שיקולים אמורים להנחות קבלת החלטות. החברה לא פרסמה קוד אתי כללי, אלא מסמך תפעולי מפורט, המכיר בכך שהטכנולוגיה איננה "אובייקטיבית" אלא מונעת מתפיסה חברתית ומוסרית - בתוך ליבת המוצר עצמו. במסגרת מחויבותן של חברות הטק הגדולות ל-ESG, מהלכי משילות דומים בוצעו גם על ידי חברת מטא ( Meta Responsible Use Guide ) ועל ידי חברת OpenAI ( Safety at every step ), אך עדיין ניתן לראות ייחודיות במהלך של אנת'רופיק – ברמת הפירוט ובישימות של הכלי שפורסם. אנתרופיק מנסחת במפורש את ההצדקה למהלך: הכרה בכוח ההולך וגדל של כלי הבינה המלאכותית ובהשפעתם הפוטנציאלית על שווקים, מוסדות חברתיים וחיי אדם. העוצמה, ההיקף והקצב שבו טכנולוגיות בינה מלאכותית מתפתחות הם המובילים, לטענת החברה, לצורך ביצירת "חוקה" - כלומר, מנגנון משילות שמטרתו לרסן, לכוון ולתווך את השימוש בכוח הזה ולמנוע כשלים חמורים ופגיעה באנשים, בעסקים או בקהילות. הצהרה ערכית או היגיון כלכלי קר? אפשר להתרשם מההיבטים המוסריים של המהלך, אבל ניתן לקרוא אותו גם דרך עדשה כלכלית־ארגונית. על פי הכלכלה הקפיטליסטית "הקלאסית" (של מילטון פרידמן, מייקל ג'נסן או מייקל פורטר), אין היגיון כלכלי בכך שחברה עסקית תרסן את עצמה. כביכול, כל מהלך שמצמצם את החירות של החברה העסקית מטיל עליה עלויות או מונע ממנה רווחים אפשריים. אם נישען על ההיגיון הקפיטליסטי הקלאסי, אפשר היה לטעון שהבחירה של אנתרופיק לפרסם חוקה נובעת מאג'נדה חברתית גרידא. אפשר היה אפילו לטעון שהנהלת החברה חורגת מהסמכות שלה כלפי בעלי המניות כשהיא מטילה על החברה הגבלות [1] . אפשרות מעניינת יותר היא להתבונן על המהלך הזה דווקא דרך הגישה של הכלכלן אוליבר ויליאמסון , מאבות תיאוריית עלויות העסקה. ויליאמסון הרחיב את ההיגיון הקפיטליסטי וטען שארגונים עסקיים פועלים בסביבות המאופיינות באי-ודאות, יחסי תלות וא־סימטריה במידע. במצבים כאלה, הם נדרשים למנגנוני הגנה (safeguards): חוזים, פיקוח, רגולציה ומבני משילות – שנועדו להגן על הצדדים מפני סיכונים אופורטוניסטיים. מנגנוני הגנה אלה  תלויים בעיקר במדיניות ציבורית. הוא טוען שבמצבים שבהם המדיניות אינה עקבית או הפכפכה, או כשהמדינה לא לוקחת אחריות על יציבות השוק – הסיכון לחברות עולה והעסקה הופכת יקרה יותר, מה שמעלה, בתורו, את מחיר המוצר לצרכן. כלומר, מנקודת מבטו של ויליאמסון, הבחירה של אנתרופיק לפרסם חוקה אינה בהכרח הצהרה ערכית גרידא - אלא מהלך כלכלי רציונלי: השקעה במנגנוני הגנה פנימיים שמפחיתים עלויות עסקה ומייצרים יציבות, בסביבה שבה הרגולציה הממשלתית אינה מספקת תשובה מלאה. יחסי הכוח משתנים בעשורים האחרונים החברות העסקיות עשירות וחזקות יותר מרוב מדינות העולם: מדינות רבות תלויות בחברות הגדולות בניהול התשתיות הטכנולוגיות שלהן, ומבחינת השליטה במידע – ברור כי לחברות יש יתרון על המדינות [2] . במציאות החדשה, תאגידים הגדילו משמעותית את היקף כוחם והשפעתם, בעוד שממשלות מתקשות להתמודד עם ההשפעות הרחבות שהם מייצרים. במצב זה, חלק מן הלחץ להסדרת פעילות החברות עובר מן מדינות אל מנגנונים אחרים – דוגמת בעלי מניות ושווקים פיננסיים . שינוי יחסי הכוח הזה יוצר בדיוק את ההקשר שבו ניתן להבין את מהלך אנתרופיק - לא כמחווה מוסרית, אלא כתגובה רציונלית לסביבה שבה ההגנה המדינתית אינה אמינה יותר. כאשר מנגנוני ההגנה המדינתיים חלשים הסיכון עולה ואיתו עלויות העסקה. המשמעות היא שהמדיניות אינה יכולה עוד לתפקד לבדה כמנגנון הגנה. כלומר, במקום להסתמך רק על מנגנוני הגנה חיצוניים, ארגונים יכולים להשקיע בבניית אמון, כללים פנימיים ושקיפות מול כלל בעלי העניין: רגולטורים, משתמשים, שותפים עסקיים והציבור הרחב. ניהול כזה מפחית אי־ודאות, מצמצם סיכונים תדמיתיים ומשפטיים, ולעיתים אף מקטין את הצורך בהתערבות רגולטורית כבדה [3] . רגולציה וולונטרית ככלי לממשל תאגידי (Governance) נקודת מבט נוספת, המעמיקה את ההסבר הכלכלי ומחברת אותו לתחום המדיניות הציבורית, מגיעה מתחום חקר הרגולציה. הפעולה של אנתרופיק היא יוזמה של רגולציה וולונטרית: זוהי רגולציה שאינה נכפית על ידי המדינה, אלא נולדת מתוך השדה העסקי. לפי מדעני המדינה, הרגולציה הוולונטרית מתקיימת בהקשר של " קפיטליזם רגולטורי ": הפרטה והרחבה של מדיניות מקדמת שוק, שבאה על חשבון אספקה ישירה של שירותים על ידי המדינה, לצד גידול מתמשך בהיקף ובמורכבות מנגנוני הפיקוח. החוקרים מתארים אותה כרגולציה "פוליצנטרית" ו"היברידית", שאין לה מוקד מרכזי יחיד שממנו היא נגזרת. במקום זה, משטרי רגולציה מתהווים באמצעות שילוב של שחקנים שונים, ציבוריים, פרטיים וחברתיים, המעורבים ביזום, בהפעלה, בבקרה ובאכיפה [4] . כלומר, ארגונים בוחרים לעצב רגולציה ולהחיל אותה על עצמם, מכמה טעמים: ראשית, כדי להשיג יתרון תחרותי מול חברות אחרות, בכך שהם מסמנים לצרכנים ולשחקנים אחרים באקו־סיסטם שהם עומדים בכללי אתיקה. כך, החוקה מגדירה במפורש כי קלוד לא יסייע ביצירת תוכן מניפולטיבי, גם כאשר המשתמש מבקש זאת. זוהי הגבלה עצמית המסמנת לצרכנים ולשותפים עסקיים: "הכלי הזה אינו נשק; ניתן לסמוך עליו". שנית, כדי להקדים תרופה למכה – לעצב את הכללים לפני שמדינות או ארגונים על־מדינתיים יעצבו חוקים ותקנות שקשה יותר לעמוד בהם. החוקה מכילה התייחסות מפורשת לתרחישי סיכון רגולטוריים עתידיים, כמו שימוש בבינה מלאכותית לצרכי פיקוח המוני או להשפעה על בחירות, ומגבילה תרחישים אלה מראש. עיקרון ההגבלה העצמית לא נשאר על הנייר בלבד - הוא יצא לפועל גם מול גורמים חיצוניים: לאחר פרסום החוקה, אנתרופיק התפרסמה גם בזכות עימות פומבי עם הפנטגון האמריקאי, שבמסגרתו דרשה מהפנטגון להתחייב  על גבולות השימוש בקלוד, לפני ההתקשרות עמם. מעבר לגבולות התאגיד המהלך אינו נעצר בגבולות התאגיד: חברת אנתרופיק בחרה לפרסם את החוקה במלואה וכן סט של הנחיות טכנולוגיות בשפה המיועדת להטמעה בכלי בינה מלאכותית אחרים. בדברי הפתיחה של החוקה, החברה מעודדת שחקנים אחרים בתחום לאמצה, ובכך מקדמת מסגרת של רגולציה וולונטרית לכלל השוק, באופן שממצב את מעמדה של אנתרופיק בשוק התחרותי של הבינה המלאכותית. בעימות עם הפנטגון, אנתרופיק תפסה תפקיד פוליטי של ממש, כאשר בחרה לא רק להגביל את השימושים, אלא גם להביא את העימות לתקשורת העולמית. החוקה של אנתרופיק והעמדה הציבורית של התאגיד משתלבות הן בהיגיון הרגולטורי והן בהיגיון הכלכלי. באמצעות ממשל תאגידי וולונטרי: גבולות, נורמות ואחריות, החברה מאותתת שהיא מודעת לסיכונים ושהיא לוקחת אחריות עליהם. כלומר, היא מסמנת לצרכנים ולמתחרים כי יש לה יתרון תחרותי "ערכי". לצד זאת, ההשקעה ביצירת רגולציה וולונטרית מיועדת להפחית עלויות עסקה, שהיו נגזרות מרגולציה חיצונית ומהצורך להיענות לפיקוח של מדינות או של גופים על־מדינתיים (כמו האיחוד האירופי וה-OECD). לסיכום, "החוקה של קלוד" היא לא רק הצהרה ערכית, אלא כלי אסטרטגי-ארגוני לניהול סיכונים, ולהפחתת עלויות עתידיות - על ידי עיצוב הסביבה הרגולטורית המתהווה. ייתכן שמדובר במהלך המדגים כיצד ESG, רגולציה וחדשנות טכנולוגית נפגשים: מודל שבו אחריות חברתית אינה מנוגדת לאינטרס העסקי, אלא חלק בלתי נפרד ממנו. עם זאת, עלינו לשאול את עצמנו: בעידן שבו עסקים מעצבים חלקים מהרגולציה שהם כפופים לה: מהו תפקידם החדש של הרגולטורים? האם הם עדיין מייצגים את האינטרס הציבורי הרחב? ואילו כלים נדרשים למדינות על מנת להתמודד עם הכוחות התאגידיים הגלובליים והסביבה הרגולטורית המאתגרת הזו?   *רוני ליאור - דוקטורנטית באוניברסיטה העברית, חוקרת Stakeholder Theory ומעורבות של המגזר העסקי בעיצוב מדיניות חברתית. [1]  Freeman, R.E; Harrison, J.S; Wicks, A.C; Parmar, B.L; De Colle, S, (2010), Stakeholder Theory – The State of the Art, Part II: Stakeholder theory and traditional disciplines of business. Cambridge University Press, UK [book]. [2]  Strange, Susan (1996). "The Retreat of the State: The Diffusion of Power in the World Economy". Cambridge: Cambridge University Press. [book] [3]  Freeman et al., שם [4]  טליאס, מוטי (2019). "רגולציה וולנטרית בישראל", בתוך גל-נור וטבת, רגולציה בישראל: ערכים, אפקטיביות, שיטות. מכון ון-ליר בירושלים והוצאת הקיבוץ המאוחד. עמ' 395-446 [ספר].

בהמשך לרשומה שפורסמה בשבוע שעבר, אנו מציגים כעת את החלק השני והמשלים בסדרה המסכמת את התובנות המרכזיות מ הוובינר "The EU Sustainability Omnibus"  שנערך ב-12 במרץ 2026. האירוע, פרי שיתוף פעולה של מינהל סחר חוץ במשרד הכלכלה והתעשייה, מכון היצוא ומרכז אריסון ל-ESG באוניברסיטת רייכמן, הוקדש לניתוח המשמעויות של עדכוני החקיקה האירופיים, במרכזם ה- EU Sustainability Omnibus . בחלק א' של הסקירה הת מקדנו ב דבריהם של סוון גנטנר  ו ד"ר רות דגן , אשר שרטטו את המפה הרגולטורית החדשה המעצבת את תחומי ה-ESG והדיווח התאגידי. המסקנה המרכזית היא שאנו נמצאים בנקודת מפנה: מצד אחד, אימוץ סטנדרטים בינלאומיים קשיחים דוגמת רגולציית ה- CSRD  המציבה רף שקיפות חסר פשרות המבוסס על "מהותיות כפולה"; ומצד שני, הניסיון המקומי לייצר נחיתה רכה באמצעות מודל ה- Omnibus השואף לצמצם את הנטל הבירוקרטי מבלי לוותר על ליבת הדיווח. בעוד שגנטנר הדגיש את חשיבותה של שפה גלובלית אחידה ליצירת ודאות בשוקי ההון, ד"ר דגן חידדה את הדואליות הרגולטורית: גם אם ה- Omnibus מאפשר גמישות מסוימת, דרישות השוק הגלובלי נותרות תנאי סף קריטי לגישה למימון ולשימור היתרון התחרותי של חברות ישראליות בזירה הבינלאומית. חלק ב׳  מתמקד בתובנותיו של פרופ׳ רועי שפירא  (בית הספר הארי רדזינר למשפטים, אוניברסיטת רייכמן) לגבי האחריות האישית של נושאי משרה ודירקטורים בישראל בעקבות הרגולציה האירופית. בדבריו הוא מראה כיצד רגולציית ה-ESG מחלחלת לדיני החברות המקומיים דרך "חובת הפיקוח", והופכת את הקיימות מנושא וולונטרי לסיכון ציות אסטרטגי המונח לפתחו של הדרג הבכיר ביותר. מ-CSR למחלקת הציות: חשיפת האחריות של נושאי משרה ישראלים לרגולציה האירופית במרכז דבריו בוובינר ביקש פרופ' רועי שפירא להסיט את המבט מהמיפוי המקיף של הדירקטיבות האירופיות, אל השאלה שמעסיקה כל דירקטור ונושא משרה בישראל: כיצד מערך חקיקת ה-ESG החדש משפיע עליהם באופן אישי? לדבריו, הדירקטיבות החדשות, דוגמת CSRD ו - CSDDD , אינן רק "מדריך הפעלה" לתאגידים, אלא שהן מעצבות מחדש את חובות האמון של הפרטים בתוך החברה. בכך הן יוצרות זיקה ישירה לחשיפת האחריות של דירקטורים ונושאי משרה לפי דיני החברות בישראל. מתחת לרדאר: ההשפעה העקיפה על חברות ישראליות לבחינת ההשפעה על המשק הישראלי, פרופ׳ שפירא בחר להתמקד בדירקטיבת בדיקת נאותות לקיימות תאגידית (CSDDD). כפי שסוון וד״ר דגן הציגו, דירקטיבה שאפתנית זו מטילה אחריות על חברות בגין הפרות בתחום ה-ESG לאורך כל שרשרת האספקה שלהן. היא מחייבת אותן לנטר ולתקן נזקי סביבה וזכויות אדם לא רק בפעילותן הישירה, אלא גם בזו של חברות הבת, הספקים והמפיצים שלהן. אולם סביר להניח כי אף אחת מהחברות הישראליות אינה נופלת תחת תחולת ה-CSDDD, שכן דרישת הסף היא הכנסות של יותר מ-1.5 מיליארד דולר באיחוד האירופי. למרות זאת, פרופ׳ שפירא מציג זווית ראייה מעניינת, שלפיה גם בהיעדר כפיפות ישירה לדירקטיבה, רבות מהחברות יושפעו ממנה באופן עקיף ומשמעותי. כך למשל, יצרנית ציוד שמע ישראלית המוכרת לענקיות אירופיות כמו ספוטיפיי (Spotify), עשויה למצוא את עצמה נדרשת להשיב לשאלוני ציות מפורטים כבר בשנת 2028, ואף קודם לכן. העובדה שהחברה עצמה אינה חוצה את רף ההכנסות הנדרש באירופה, אינה פוטרת אותה מן הצורך לתת דין וחשבון על השפעותיה הסביבתיות והחברתיות. מסקנה זו קריטית במיוחד עבור חברות B2B המסתמכות על לקוחות אירופיים. עבורן, נושאי ה-ESG הופכים לסיכון ציות (compliance risk) משמעותי המונח בלב סדר היום התאגידי. כך הופכת הרגולציה האירופית החדשה לגורם משפיע ומחייב החל על נושאי משרה ישראלים, גם ללא כפיפות ישירה לחוק. בין הצהרות למציאות: אתגר האכיפה בנקודה זו, מבהיר פרופ׳ שפירא כי הסוגייה המכרעת אינה נוסח הדירקטיבה, אלא שאלת האכיפה בשטח. בניגוד לחוקים המכתיבים תוצאות מוגדרות (כגון דרישה לביצוע פעולה מסוימת), הדירקטיבה מתמקדת בהכתבת תהליכים ובדרישה מחברות להפגין ״רצינות״ בניהול שרשרת האספקה שלה. מנקודת מבט משפטית טהורה, מדובר בחקיקה הנשענת כמעט לחלוטין על איכות האכיפה. לכן, ללא מנגנון אכיפה אפקטיבי, קיים חשש ממשי שהדרישה לביצוע בדיקת נאותות תתרוקן מתוכן. במצב כזה, היא עלולה להפוך לתרגיל טכני של סימון "וי" בלבד – מצב שבו חברות יצהירו על רצינותן מבלי לשנות את התנהלותן בפועל. חובת הפיקוח: אחריות בגין מחדל לבעיה האכיפה הוקדש מאמץ רב במאמרם של פרופ׳ שפירא, פרופ׳ לוקה אנריקז ופרופ׳ מטאו גאטי ,   How the EU Sustainability Due Diligence Directive Could Reshape Corporate America , המתמקד באחריותיות (accountability) של מקבלי ההחלטות הבכירים בתאגיד. אמנם הוראות להטלת אחריות ישירה על דירקטורים הוצאו מהגרסה הסופית של הדירקטיבה, אך נושאי משרה ישראלים עדיין חשופים לאיום משפטי משמעותי. חשיפה זו אינה נובעת מהדירקטיבה עצמה, אלא מתחולת ערוץ עקיף בדין המקומי הישראלי: דוקטרינת חובת הפיקוח. דוקטרינת חובת הפיקוח קובעת מתי דירקטורים יהיו אחראים אישית לכשלים המתרחשים בחברה. בניגוד לאחריות על פעולה אקטיבית (הפרה במעשה), כאן מדובר על הפרה במחדל, המטילה אחריות על מה שהדירקטורים לא עשו. בדיני החברות בישראל מדובר באחד האתגרים המשפטיים המורכבים ביותר. הקושי נובע מכך שבמקרי מחדל, נושאי המשרה אינם נהנים מהגנת "כלל שיקול הדעת העסקי", שכן לא התקבלה החלטה עסקית מודעת. בעשור האחרון, מרבית התיקים הגדולים בישראל עסקו בדיוק בנקודה זו: איפה עובר הגבול בין טעות עסקית לבין הפרת חובת ההשגחה? אימוץ מודל קרמרק (Caremark) בישראל כדי לקבוע את גבולות האחריות, בתי המשפט בישראל נוטים לאמץ את המודל האמריקאי המוביל – מודל קרמרק המבוסס על פסק הדין מדלאוור: In re Caremark International Inc. Derivative Litigation . לפי מודל זה, כדי לעמוד בחובת הפיקוח, על הדירקטוריון לעמוד בשני תנאים מרכזיים: הקמת מערכות דיווח: לוודא כי בחברה קיימות מערכות בקרה ומידע המתוכננות להציף סיכונים מהותיים, לרבות סיכוני ESG, לידיעת הדירקטוריון. טיפול בנורות אזהרה: ברגע שמתגלות ראיות לכשלים, על הדירקטוריון לפעול באופן אקטיבי לתיקונם. כדי להמחיש את הקשר בין מודל קרמרק לרגולציה החדשה, פרופ׳ שפירא פונה לדירקטורים ואומר: ״אתם לא יכולים להיות פסיביים בנוגע לציות, עליכם להיות פרואקטיביים. אתם לא יכולים לשבת ולחכות שמישהו יסמן בעיות בציות שלכם לאותם שאלונים ול-CSRD ול-CSDDD״. מ-CSR למחלקת הציות: השינוי במאזן הכוחות בשנים האחרונות אנו עדים לגל גובר של תביעות בגין כשלי פיקוח בישראל ובארה"ב, אך תחום ה-ESG נותר עד כה מחוץ לכותלי בית המשפט. אולם, על פי מאמרו, הרגולציה משנה את כללי המשחק: נושאי ה-ESG הופכים משיקול דעת וולונטרי ("Nice to have") לסיכון משפטי ועסקי מרכזי. פרופ' שפירא מזהיר כי בתי המשפט יבחנו את אחריות הדירקטורים לא רק לפי מה שידעו, אלא לפי מה שהיו צריכים לדעת. היעדר מוחלט של דיוני ESG בפרוטוקולים של הדירקטוריון לאורך זמן יהווה כשלעצמו ראיה לכך שחובת הפיקוח לא נלקחה ברצינות, במיוחד כאשר אי-ציות עלול להוביל לאובדן של כ-20% מתזרים ההכנסות מלקוחות אירופיים. כתוצאה מכך, אנו צפויים לראות שינוי ארגוני עמוק: העברת האחריות על סוגיות סביבה וזכויות אדם ממחלקות האחריות התאגידית (CSR) אל מחלקות הציות (Compliance). בניגוד למודל הישן, מחלקת הציות נהנית מקשר ישיר והדוק להנהלה הבכירה ולדירקטוריון, מה שמבטיח שנורות אזהרה בנושאי שרשרת האספקה יגיעו לשולחן מקבלי ההחלטות בזמן אמת. הדירקטיבה מחייבת הקמת רגולטורים ייעודיים באירופה, מה שמגביר את האחריות בקרב חברות ישראליות. כך, לדוגמה, אם רגולטור גרמני סימן כשל אצל ספק ישראלי ב-2028, וב-2030 התממש סיכון, הדירקטורים לא יוכלו לטעון "לא ידענו". שתיקת הפרוטוקולים של הדירקטוריון תהפוך בבית המשפט לראיה חותכת לכשל בפיקוח. לסיכום, הנושאים שהעלו הדוברים בוובינר ממחישים כי למרות הריכוך הרגולטורי הנקודתי באיחוד האירופי, מגמת ה-ESG אינה נחלשת, אלא מתעצבת מחדש. רגולציה אירופית ממשיכה להוביל סטנדרטים גלובליים, השוק הפרטי דוחף ליישום בפועל, והחשיפה המשפטית מתרחבת גם לחברות מחוץ לאיחוד. עבור חברות ישראליות המשמעות ברורה: ESG אינו עוד תחום וולונטרי, אלא מרכיב באסטרטגיה העסקית, בציות ובהתנהלות מול שווקים בינלאומיים. שקד נמדר טוויל, מתמחה בצוות הבלוג במרכז אריסון ל-ESG, וסטודנטית למשפטים וממשל באוניברסיטת רייכמן. הגר זוארץ, מתמחה בצוות הבלוג במרכז אריסון ל-ESG, וסטודנטית למשפטים ומנהל עסקים באוניברסיטת רייכמן.

בשבוע שעבר, ב-12 במרץ 2026, נערך הוובינר ״The EU Sustainability Omnibus״ , אירוע משותף למינהל סחר חוץ במשרד הכלכלה והתעשייה, מכון היצוא ומרכז אריסון ל-ESG באוניברסיטת רייכמן. האירוע הוקדש לניתוח המשמעויות של עדכוני החקיקה האירופיים. הדיונים בוובינר משקפים מעבר מבני בעולם התאגידי: מעידן של "אחריות חברתית" (CSR) וולונטרית, לעידן של ניהול סיכוני ESG וציות משפטי (Compliance). במוקד הדיון עמדה ה- EU Sustainability Omnibus – יוזמת חקיקה מקיפה של האיחוד האירופי שנועדה לייעל ולפשט את חובות הדיווח והבדיקה המוטלות על תאגידים. מדובר בחבילת עדכונים משמעותיים לדירקטיבות הליבה ( CSRD , CSDDD ) השואפת לאזן בין היעדים השאפתניים של ה- European Green Deal , לבין היכולת המעשית של המגזר העסקי ליישם דרישות אקלימיות אלו מבלי לפגוע בתחרותיות שלו. הרשומה שלפניכם פותחת סדרה בת שתי רשומות, המסכמות את התובנות המרכזיות שעלו בוובינר. ברשומה זו נתמקד בדבריהם של סוון גנטנר ו ד"ר רות דגן , המציעים מבט עדכני על ההתפתחויות הרגולטוריות והמשמעויות עבור חברות הפועלות מול השוק האירופי. בשבוע הבא נפרסם רשומה משלימה, שתתמקד בניתוח של פרופ' רועי שפירא , ותעמיק בהשלכות המשפטיות והניהוליות עבור הדרג הבכיר בישראל. מבט מבריסל: סוון גנטנר (Sven Gentner) – ראש יחידת דיווח תאגידי ותקינה ב‑DG FISMA, נציבות האיחוד האירופי הרקע: למה האיחוד האירופי זקוק לרגולציה מקיפה בתחום הקיימות כבסיס לדיון, פתח גנטנר את דבריו בשאלה היסודית: ״מדוע נדרשת מסגרת למימון בר-קיימא?״. כדי לענות על כך, ראשית, יש להבין את מהות המושג: מימון בר-קיימא נועד להבטיח שהון ממשקיעים ומבנקים ינותב  לפרויקטים המקדמים יעדים סביבתיים וחברתיים, במקום להתמקד אך ורק בהשאת רווח מהיר. לשם מימוש חזון זה, האיחוד האירופי לא הסתפק ביוזמה רגולטורית מבודדת, אלא פעל לבניית "אקו-סיסטם" שלם שנועד לייצר שפה משותפת בין התאגידים לשווקים הפיננסיים. הצורך בהקמת מסגרת זו נובע מהתחייבויותיו השאפתניות של האיחוד, כחלק מה-Green Deal: הפחתה של 55% בפליטת גזי חממה עד שנת 2030, הגעה לניטרליות אקלימית עד שנת 2050, וכן יעדים נוספים. השגת יעדים אלו דורשת השקעות עתק, המוערכות בכ-600 מיליארד אירו בשנה. אולם, סכומים אלו אינם יכולים להגיע מהמגזר הציבורי לבדו, ועל כן קם הצורך האסטרטגי לרתום את המגזר הפרטי להזרמת הון לפרויקטים מקיימים. לשם כך נדרשת שקיפות מוחלטת: מידע אמין, בר-השוואה ומבוקר, המאפשר לשווקים לתמחר סיכונים והזדמנויות כראוי ולמלא את תפקידם בהקצאת האשראי. שקיפות ותשתית הדיווח: CSRD ו-ESRS לאחר הנחת התשתית הרעיונית, עבר גנטנר לפרט את הכלים המעשיים שבאמצעותם מיישם האיחוד את חזון השקיפות. לשם כך, האיחוד הציג מסגרת מקיפה הכוללת את ה-CSRD (דירקטיבת הדיווח) ותקני ה- ESRS (תקני הדיווח), המגדירים את שפת הדיווח החדשה של המגזר העסקי. עקרון הליבה של הדיווח הוא עקרון "המהותיות הכפולה המלאה" (Full Double Materiality). על פי עקרון זה, חברות אינן יכולות להסתפק עוד בדיווח על סיכוני קיימות המשפיעים עליהן (סיכונים פיננסיים), אלא מחויבות לדווח גם על השפעתן על הסביבה והחברה – החל מפליטות פחמן ומגוון ביולוגי ועד לניהול מים, פסולת וסוגיות ממשל תאגידי. יוזמת ה-Omnibus: הקלת הנטל והתאמה למציאות הכלכלית חלק מרכזי בדבריו של גנטנר הוקדש ליוזמת ה-Omnibus מפברואר 2025 – נושא הוובינר. היוזמה נולדה מהצורך להתאים את הרגולציה למציאות המשתנה מאז אישור ה-CSRD בשנת 2022: התמורות במצב הכלכלי והגיאופוליטי, לצד ההכרה בעלויות הציות הגבוהות שהושתו על החברות, הצריכו תגובה רגולטורית מהירה שתשמור על התחרותיות של האיחוד האירופי. מהלך זה נשען על שלוש מטרות אסטרטגיות : 1.     הפחתת הנטל (Reduce burden) : הקלת הבירוקרטיה והעלויות המוטלות על המגזר העסקי. 2.     נאמנות ליעדים (Stay true to objectives) : ייעול התהליכים מבלי לסגת מהמחויבות ליעדי הקיימות וה-Green Deal. 3.     פעולה מהירה (Act fast) : על מנת להבטיח ודאות ויציבות בקרב החברות אחרי שנים רבות של הסתגלות למסגרת חדשה. השינויים המרכזיים ב-Omnibus משרטטים מחדש את גבולות הדיווח : 1.     צמצום היקף התחולה (Change of scope) : רף הדיווח הועלה ל-1,000 עובדים ומחזור מכירות של מעל 450 מיליון אירו. מהלך זה הוציא כ-85% מהחברות ממעגל הדיווח הישיר, והשאיר כ-6,000 חברות ענק בלבד תחת חובת ה-CSRD. 2.     "תקרת שרשרת ערך" (Value Chain Cap) : נקבע תקן המגביל את היקף המידע שחברות הענק יכולות לדרוש מהספקים הקטנים והבינוניים שלהן. הדבר נבע מתלונות רבות של חברות קטנות, שדיווחו על עומס דרישות הדיווח ולכן מטרת התקן למנוע הטלת דרישות מחמירות על חברות קטנות שאינן ערוכות לכך. 3.     עדכון תקני ה-ESRS : בחינה מחדש וצמצום של "נקודות הנתונים" (Data points) הנדרשות בדיווח, במטרה להפוך אותו לממוקד ואפקטיבי יותר. 4.     שינויים מהותיים ב-CSDDD (דירקטיבת בדיקת הנאותות) : ה-Omnibus החיל הקלות משמעותיות גם על חובת בדיקת הנאותות בשרשרת האספקה. התחולה הוגבלה לחברות ענק בלבד (מעל 5,000 עובדים ומחזור של 1.5 מיליארד אירו), לוחות הזמנים ליישום נדחו לאמצע שנת 2029, ובוטלה הדרישה להצגת תוכנית מעבר אקלימית (Climate transition plan), כפי שהיה נדרש קודם. חברות מחוץ לאיחוד האירופי: תחולת ה- Omnibus על חברות זרות סוגיה חשובה לסקטור הישראלי אשר לה גנטנר נותן מענה, היא הכללים החלים על חברות שאינן מהאיחוד (Non-EU). חברות זרות ייכללו תחת תכולת ה-CSRD אם מחזור המכירות שלהן באיחוד עולה על 450 מיליון אירו ויש להן נוכחות פיזית משמעותית (חברת בת או סניף מעל 200 מיליון אירו). בניגוד לחברות אירופיות, חברות חוץ-אירופיות יידרשו לדווח על השפעה בלבד, ללא חובת דיווח על סיכונים פיננסיים. ההיגיון הוא שהדיווח מיועד לבעלי עניין מקומיים (לקוחות, ארגוני חברה אזרחית וצדדים שלישיים) המעוניינים להבין את טביעת הרגל של החברה, ולאו דווקא למשקיעים. ציר הזמן ליישום: מתי זה קורה בפועל? עד אמצע שנת 2026, תושלם הטמעת ה-Omnibus בחוקים הלאומיים של מדינות האיחוד ויושלמו עדכוני תקני ה-ESRS. בנקודת זמן זו, "כללי המשחק" החדשים יהיו מעוגנים בחוק. בשנת 2027 צפויים להתפרסם התקנים המיוחדים עבור חברות מחוץ לאיחוד (Non-EU) - נדבך קריטי עבור חברות ישראליות, לצד תקני הבטחת המידע שיגדירו את סטנדרט הדיווח. שנת 2028 תהווה את נקודת ציון מרכזית שכן זוהי שנת הכספים הראשונה שבה חברות מחוץ לאיחוד העומדות בתנאי הסף יידרשו לדווח בפועל על ביצועיהן. הדואליות בין ההחמרה של האיחוד האירופי לבין "רוחות נגד" פוליטיות בארה"ב: ד"ר רות דגן – מרכז אריסון ל-ESG / משרד עורכי הדין הרצוג כבסיס להתפתחויות האחרונות בתחום הקיימות וה-ESG, הציגה ד"ר רות דגן תמונת מצב מורכבת ודינמית של הרגולציה הגלובלית. דבריה ממחישים כי חברות, ובפרט חברות ישראליות, פועלות כיום בתוך סביבה רגולטורית רבת מתחים, המאופיינת במגמות סותרות אך גם בהזדמנויות משמעותיות. בין החמרה אירופית לרוחות נגד אמריקאיות ד"ר דגן הצביעה על דואליות בולטת: מחד גיסא, האיחוד האירופי ממשיך לקדם רגולציה מחמירה ושאפתנית, לרבות הפחתת 90% מפליטות גזי החממה עד 2040. נוסף על כך, ניתנו תמריצים לחברות שפועלות בתחומים הרלוונטיים אך לדברי ד"ר דגן תמריצים אלו מופנים לחברות מבוססות באיחוד האירופי ולחברות שיש להן אחיזה ממשית ומשמעותית בתוך האיחוד האירופי. גם לאחר ריכוך מסוים, ודילול בהיקף הרגולציה שהתרחש במסגרת חבילת ה-Omnibus, הסטנדרטים נותרו גבוהים והתחולה רחבה. מאידך, בארצות הברית ניכרת מגמה הפוכה, התנגדות פוליטית משמעותית ל-ESG , עד כדי אזהרות רגולטוריות והליכים משפטיים נגד חברות ומשקיעים הפועלים בהתאם לעקרונות אלו. כתוצאה מכך נוצרת מתיחות רגולטורית בין האיחוד האירופי לארה"ב, היוצרת אתגר אסטרטגי לחברות בינלאומיות. אחת התובנות העולות מדבריה, היא קיומה של תבנית K-Shape, לפיה חברות מובילות ממשיכות להעמיק את פעילותן בדקרבוניזציה ודיווח, במקביל לכך, מתרחשת נסיגה רגולטורית חלקית (במסגרת ה-Omnibus). המשמעות היא שדווקא בתקופה של ריכוך רגולטורי, השוק עצמו ממשיך לדחוף קדימה. לדוגמה, בקליפורניה יש שני חוקים שמתייחסים לדיווח על אקלים, גם השפעות וגם סיכונים, ושניהם נמצאים בביקורת שיפוטית. אך עדיין, קליפורניה מחזיקה את החזית בנושאי אקלים בתוך ארה"ב ומובילה את הדרך. בנוסף בניו יורק ניתן לראות הצעת חוק שמתייחסת גם היא לדיווח על נתונים תאגידיים הקשורים לאקלים. דוגמאות אלו נוגדות את ההתנגדות המשמעותית שיש ברמה הפדרלית בארה"ב, נגד רגולציית הקיימות של האיחוד האירופי ו-ESG. תחולה חוץ-טריטוריאלית והשפעה על חברות ישראליות אחת הנקודות המרכזיות היא ההשפעה של רגולציית האיחוד האירופי מעבר לגבולותיו. לדבריה, חברות ישראליות עשויות להיות כפופות לרגולציה האירופית בשתי דרכים: 1.     תחולה ישירה – במקרים מסוימים דרך חקיקת CSRD. 2.     תחולה עקיפה – דרך השתלבות בשרשראות אספקה אירופיות. כלומר, גם חברות שאינן פועלות ישירות באירופה עשויות להידרש לעמוד בסטנדרטים אירופיים. כך בדרך ישירה ועקיפה, מתקיימת הלכה למעשה תופעת "אפקט בריסל" (Brussels Effect). תופעה זו משקפת את היכולת של האיחוד האירופי להשפיע על רגולציה גלובלית. לדוגמא, רגולציית REACH בתחום הכימיקלים, מגנוני תמחור פחמן המתפשטים ברחבי העולם והתרחבות השימוש בטקסונומיות ירוקות. בכך, גם כאשר רגולציה אינה מחייבת מחוץ לאירופה, היא הופכת בפועל לסטנדרט גלובלי, לעיתים על בסיס וולונטרי. המגמות הסותרות 1.     אנטי-גרינוושינג והשלכות משפטיות וכלכליות: גם בהיעדר רגולציה אחידה, ד"ר דגן הדגישה כי אכיפה בתחום הגרינוושינג כבר מתרחשת בפועל. ניתן לראות זאת בחוקי הגנת הצרכן מחמירים במדינות כמו גרמניה וקנדה, פסיקות נגד תאגידים כגון Apple ו-Total Energies, ולבסוף גם דרישה לדיוק מוחלט בהצהרות ESG. ההשלכות של גרינוושינג אינן רק משפטיות, ניתן לראות זאת על ידי נתוני הבנק במרכזי האירופי שמראים כי חברות הנתבעות בתחומי הגרינוושינג משלמות ריבית גבוהה יותר על הלוואות. 2.     כוחות השוק: לצד הרגולציה, כוחות השוק עצמם מהווים מנוע מרכזי, חברות כמו Amazon ו-Microsoft ממשיכות לדרוש מהספקים שלהן, דיווחי ESG ודקרבוניזציה בפועל. דרישות אלו אינן תלויות ברגולציה, והן ממשיכות גם לנוכח ההתנגדות הפדרלית בארה"ב או לחקיקת ה-Omnibus. 3.     מימון בר-קיימא: בתחום המימון המגמה היא ברורה, למרות עלייה מסוימת במימון דלקים פוסיליים, יש גידול משמעותי ואף מתמשך במימון בר-קיימא. המוסדות הפיננסיים הגדולים מאותתים כי מחויבותם לתחום אינה נחלשת, אלא להפך. לסיכום, העידן החדש של ה-ESG ד"ר דגן הוסיפה כי לפי סקר עדכני של חברת הייעוץ Osapiens , י 86%-90% מהחברות באיחוד האירופי מתכוונות להמשיך בפעילויות הקיימות שלהן, ללא קשר לריכוך הרגולטורי של ה-Omnibus. כלומר גם אם החובה המשפטית מצטמצמת, הנורמה העסקית נותרת בעינה. חברות, ובפרט חברות ישראליות, נדרשות להבין את הפער בין רגולציה אירופית לאמריקאית, להתאים את פעילותן באופן פרטני לכל שוק ולבסוף, לראות ב-ESG לא רק חובה אלא גם יתרון תחרותי. בסופו של דבר, המערכת הגלובלית אמנם סותרת, אך כיוון התנועה ברור, קיימות ו-ESG ממשיכים להיות שפה עסקית מרכזית, גם כאשר הרגולציה עצמה משתנה.   שקד נמדר טוויל, מתמחה בצוות הבלוג במרכז אריסון ל-ESG, וסטודנטית למשפטים וממשל באוניברסיטת רייכמן. הגר זוארץ, מתמחה בצוות הבלוג במרכז אריסון ל-ESG, וסטודנטית למשפטים ומנהל עסקים באוניברסיטת רייכמן.