באוגוסט 2026 התפרסמו באירופה נתונים קשים: לפי חישוב של הגארדיאן הבריטי, המבוסס על נתוני תמותת יתר רשמיים, לפחות 35,000 בני אדם מתו בארבעת גלי החום שפקדו את היבשת בקיץ 2026, וגם זה מספר שצפוי לעלות בהמשך כשיתעדכנו נתוני החודשים הבאים. בגרמניה לבדה נספרו כ-14,000 מקרי מוות הקשורים לחום בין אפריל לאוגוסט, כאשר בשבוע אחד בלבד בסוף יוני נספרו 9,600 מקרי מוות, וזאת אל מול קיץ ממוצע שבו המספר נשאר בדרך כלל מתחת ל-2,000. ספרד, מצדה, רשמה את קיץ החום הקטלני ביותר מאז החלו הרישומים. גלי חום כאלה אינם ייחודיים לאירופה והם מהווים גם עבורנו תזכורת עדכנית לכך שהתחזיות של השירות המטאורולוגי בישראל, שלפיהן צפויה עלייה ממוצעת של כ-3.5 מעלות צלזיוס עד סוף המאה, אינן תרחיש רחוק אלא מציאות שכבר מתחילה להתממש. רשומה זו מבקשת להתיך עבודה רגולטורית ומחקרית מאומצת בישראל, שנפרסה על פני חמש השנים האחרונות, לכדי תמונה אחת המסמנת כיוון ברור ומדגימה כיצד משבר האקלים (E) פוגע בעובדים (S), ומדוע ההיערכות הניהולית (G) הופכת משאלה של "רצוי" לשאלה של "מתי", שכן הרגולציה הייעודית בנושא כבר מתדפקת על דלתות חדרי ההנהלות והדירקטוריונים. האקלים משתנה והחשיפה של העובדים עולה הראיה המדעית בנוגע למצב בישראל כבר אינה ניתנת לעמעום. מחקר שבחן 18 שנות נתונים על תאונות עבודה בענף הבנייה מצא קשר לינארי ומובהק סטטיסטית בין עומס חום לבין הסיכון להיפגעות. ככל שעולה עומס החום, כך גדל הסיכון - ובקצב חד יותר משנהוג לחשוב: • כל עלייה של יחידת אי-נוחות אחת בעומס החום מעלה את הסיכון לתאונת עבודה בכ-2%. • מעבר מיום נוח יחסית ליום עם עומס חום קיצוני מעלה את הסיכון בכעשרה אחוזים. • בימי עומס חום כבד-קיצוני, הסיכון לתאונת עבודה מזנק ל-23%. • "אפקט השיהוי": גם שלושה ימים לאחר אירוע חום משמעותי נמצאה עלייה מובהקת של 17% בסיכון לתאונת עבודה. במילים אחרות: גוף האדם אינו עובר "איתחול מחדש" בלילה. גל חום אחד מותיר "צל סיכון" שיכול להימשך כמעט שבוע. התמונה הזו אינה ייחודית לישראל: ארגון העבודה הבינלאומי (ILO) מעריך שבכל שנה מתים כ-38,000 עובדים ברחבי העולם כתוצאה מעומס חום, ובריאותם של כ-2.09 מיליון עובדים נפגעת לצמיתות. עבודה שפרסם אגף אסטרטגיה במשרד העבודה, מיפתה את החשיפה המקומית בישראל בצורה שיטתית, וחילקה אותה לשלוש קבוצות עיקריות: עובדים המועסקים בתנאי חוץ (בינוי, חקלאות, תחזוקה עירונית ותשתיות), החשופים ישירות לחום, לקרינה ולתנאי מזג אוויר קיצוניים; עובדים במבנים ללא שליטה אקלימית (מטבחים, מאפיות, מפעלי תעשייה עם תנורים, מחסנים), שבהם הטמפרטורה עשויה להגיע לקרוב ל-40 מעלות גם בלי שמש; ועובדים המושפעים באופן עקיף כגון לוחמי אש, כוחות הצלה, ועובדי תיירות וסיעוד, שאופי עבודתם צפוי להשתנות ככל שיתגברו אירועי הקיצון האקלימיים ובראשם עומסי חום. תמונת מצב זו אינה נחלתו הבלעדית של ענף הבינוי. מחקר חלוץ נוסף, שנערך במסגרת עבודה של משרד הכלכלה, כלל ראיונות עומק עם 12 מנהלי בטיחות וייצור במפעלי תעשייה גדולים: מפלסטיק וגומי, דרך כימיקלים ורהיטים, ועד זכוכית ומזון. המנהלים דיווחו כי רצפות ייצור הסמוכות למקורות חום תעשייתי, כדוגמת תנורי היתוך, מגיעות לעיתים לטמפרטורות של מעל 45 מעלות צלזיוס, ומחייבות עצירות ייצור בלתי מתוכננות שגורמות נזק כלכלי ישיר למפעל. בישראל מועסקים כ-320 אלף עובדים בתעשיות הייצור, ועל פי ההערכות בין מחצית לשני שלישים מהם עובדים בהאנגרים החשופים לתנאי מזג אוויר ועומסי חום. חלק מהמנהלים שרואיינו הפגינו גם מודעות נמוכה יחסית לסיכון: אחדים לא ידעו לומר אם נמדדת טמפרטורה שיטתית ברצפת הייצור, ומנהל אחד נדרש לחפש דוח ישן כדי לגלות שסביבת העבודה ליד תנור ההיתוך במפעלו חמה ב-10 מעלות מהטמפרטורה בחוץ, כשנהלי החברה לא כללו כל מדיניות מסודרת המגבילה את זמן השהות לצידם. השקעה בהכשרת מנהלי ייצור וכלל שרשרת הניהול בחברה להתמודדות עם עומסי חום ותקצוב מניעה מתוך הבנה שזו השקעה קדימה המחייבת נקיטת פעולות כגון פריסת מערכות הצללה, קירור ממוקד בתחנות עבודה וניטור הטמפרטורה בסביבת העבודה. כל אלה, גם על פי מחקרים שנערכו בתחום, הן פעולות החוסכות כסף בטווח הבינוני יותר מעלותן הראשונית, ומצמצמות סיכון תפעולי ומשפטי. וגם אם נניח שאלו צעדים הגיוניים ככל הנראה לרוב דרגי העבודה בארגונים, הרי שהדרך להטמעתם ויישומם עדיין אינה מורגשת דייה. הזווית החברתית: מי בעצם עומד בחזית החום? חלוקת הסיכון היא שאלה חברתית. הנתונים מראים שהחשיפה לחום מרוכזת לרוב אצל מי שכבר נמצא במעמד תעסוקתי חלש יותר: עובדים המועסקים בחוץ מרוויחים כ-19% פחות משכרם של עובדים במקומות עם שליטה אקלימית. זהו שכר נמוך שמשקף, ולעיתים אף מנציח, כוח מיקוח חלש בדרישה לתנאי הגנה. לתוך התמונה הזו נכנסת מגמה דמוגרפית שמחייבת התייחסות וכבר מורגשת בישראל: היקף העובדים הזרים בישראל הולך וגדל ביתר שאת מאז ה-7 באוקטובר. התופעה כבר אינה מוגבלת לענפי הבינוי, החקלאות והסיעוד המסורתיים שהמשק הישראלי הורגל בהם – כיום מדובר בפריסה מתרחבת על פני ענפי משק נוספים, כשגם תמהיל העובדים ואופן הבאתם השתנה מהותית. סקר ייעודי שביצע משרד העבודה בנושא עומסי חום, בקרב 605 עובדים זרים בענפי הבנייה והחקלאות מהודו, מולדובה, סין ותאילנד, חשף פערים ניכרים בנגישות ובמימוש בפועל של אמצעי הגנה בסיסיים: מים, צל, הפסקות מתועדות והכשרה מובנת בשפת העובד. מגבלות שפה ותרבות, יחד עם מעמד חוקי שמצמצם את יכולת המיקוח, יוצרים קבוצת עובדים שחשופה יותר ומוגנת פחות. ממצאי הסקר לא מאפשרים להניח שמצבם של עובדים זרים או כאלה המשתייכים לקבוצות מוחלשות אחרות, יהיה שונה לחיוב בענפי המשק האחרים שלא נסקרו במקור (כגון בענפי התעשייה, מסחר ושירותים וכיו"ב). ככל שתתקיים נקודת עיוורון תאגידית לעצם הסיכון התעסוקתי בחשיפה לעומסי חום, כך היא תשפיע בסבירות גבוהה יותר על אלו המצויים בתחתית 'שרשרת המזון התעסוקתית'. גם בנוגע ליחס ההנהלות ותפיסת הסיכון שלהן, נראה כי קיימת נקודת עיוורון של ממש. בביקורת שערכה רשות ניירות ערך בשנת 2022, שעסקה בדיווחי סיכוני אקלים וסביבה בקרב חברות ציבוריות, וממצאיה פורסמו ב-2024, לא נמצאה, באף אחת מהחברות שנסקרו, התייחסות מפורטת לשלום העובדים כתוצאה מסיכוני אקלים. ככל שקיים פיקוח דירקטוריוני על סיכוני אקלים, הוא התמקד בעיקר ברציפות התפעולית של החברה. זהו איום עסקי בהחלט חשוב ברמה האסטרטגית של ארגון, אך כזה שממנו נעדר לחלוטין הסיכון הבריאותי הישיר לעובד החשוף לעומסי חום. כל הנתונים המצטברים שפורטו לעיל מבססים את המסקנה שמתקיימת "נקודת העיוורון" המייצרת כשל שוק מובנה שבו בעלי העניין המרכזיים אינם מוכנים, יכולים או אף מודעים לצורך בפעולה פרואקטיבית לתיקונו, ועל כן מתחדד הצורך בהתערבות רגולטורית למען הבטחת האינטרס הציבורי הכולל והרחב. מהחובה הפוטנציאלית לערך עסקי ולאן פונה הרגולציה כאן נכנס ה-G לא כאמירה עקרונית, אלא כתיאור מדויק של מה שכבר מונח על שולחן הרגולטור. דו"ח הערכת השפעת נטל רגולטורי (RIA) שגיבש מינהל הבטיחות שפורסם בשנת 2025 ואשר צפוי להיות מונח על שולחן ועדת העבודה בשנת 2027, הציג טיוטת תקנות קונקרטית לניהול עבודה בעומסי חום. בין עיקרי הדרישות: • חובת הכנת "תוכנית בטיחות למניעת נזקי עומסי חום" במקומות עבודה בהם מועסקים מעל 50 עובדים, הכוללת מדידת סיכון, זמינות מים (לפחות ליטר לשעה לעובד), ואזורי מנוחה מוצלים או ממוזגים. • הפסקות עבודה (בתת פעילויות בענף הבינוי) בהגעה ל"ערך פעולה" שהוגדר מראש, ונהלי התאקלמות לעובדים השבים לעבודתם לאחר תאונה שאירעה בימי עומס חום. • הגדרת "מכת חום" כ"מקרה מסוכן" המחייב דיווח מיידי. • חובת דיווח שנתית מקוונת, המוטלת על המעסיק הראשי, לגבי כלל התאונות במקום העבודה במהלך שנה קלנדרית, כולל עובדי קבלני משנה, בדומה לאסדרות הקיימות באירופה ובארה"ב. טיוטת התקנות מיישמת המלצה של הוועדה הבין-משרדית שהוקמה מכוח החלטת ממשלה 1230 לצמצום נפגעי תאונות עבודה, והיא הישורת האחרונה בעבודה שנמשכה כחמש שנים עד לגיבוש תפיסת האסדרה הכוללת שהוצגה בה. מדוע זה גם משתלם בראייה משקית רחבה? תאונות עבודה ומחלות מקצוע כבר היום מכבידות על התקציב הציבורי בכ-7 מיליארד שקלים בשנה בתשלומי ביטוח לאומי בלבד, וההערכה הכוללת לעלות הישירה והעקיפה של פגיעות תעסוקתיות בישראל מגיעה עד לכ-4% מהתמ"ג. התמונה דומה גם ברמה הבינלאומית: בסקירת הרגולציה שפרסם משרד העבודה, נמצא כי במדינות עם רגולציה ברורה לניהול עבודה בעומסי חום, הסיכון להיפגעות עלה ב-9% בלבד – לעומת עלייה של 22% במדינות ללא אסדרה כזו. הפער הזה מלמד שהרגולציה עצמה מייצרת ערך מגן. גם מחקרים שליוו את קידום טיוטת הרגולציה הפדרלית בארה"ב, שצוטטו אף הם בסקירת הרגולציה שפרסם משרד העבודה, מצאו שהפסקות עבודה מתוכננות דווקא משמרות את יכולת העובד לתפקד, ומצמצמות פגיעה בפריון בטווח הבינוני יותר משהן פוגעות בו בטווח המיידי. הכיוון הרגולטורי ברור ועקבי, והשאלה המעשית עבור ארגונים היא פחות "האם" ויותר "מתי ובאיזה קצב" הם יבחרו להיערך. ארגונים שיתחילו מוקדם ייהנו מיתרון משולש: זמן להסתגל בהדרגה, עלות היערכות נמוכה יותר, וחשיפה מצומצמת יותר לפערי דיווח כאשר התקנות ייכנסו לתוקף. היערכות לעומסי חום היא דוגמה ברורה לשילוב בין ערכי ה-E, ה-S וה-G כמדדים המהווים חלק ממערכת גומלין אחת. כשהרגולציה כבר משרטטת בפומבי את גבולות הגזרה המתגבשים, ההיערכות המוקדמת הופכת מנטל ציות להזדמנות למנהיגות תאגידית היודעת לייצר גם ערך. ______ רן כהן משמש כסגן מפקח עבודה ראשי במינהל הבטיחות והבריאות התעסוקתית, משרד העבודה. https://www.linkedin.com/in/cohenran/

נשים במערכת הפטנטים: הפער שמאחורי החדשנות הישראלית ישראל נתפסת בצדק כ״אומת הסטארט־אפ״, אך הצלחתה הטכנולוגית אינה מתחלקת באופן שווה. נשים עדיין מיוצגות בחסר בקרב ממציאים ובעלי פטנטים, אף שנוכחותן במדע, בטכנולוגיה וביזמות הולכת וגדלה. מחקרים קודמים שלי ושל עמיתיי הראו כי מערכות לרישום זכויות קניין רוחני אינן רק מנגנונים טכניים: הן עשויות לפעול כשומרי סף ולהשפיע על השאלה מי מצליח להפוך ידע והמצאות לנכסים משפטיים וכלכליים.[1] [2] מחקרים על פטנטים אקדמיים מצביעים אף הם על פערים מגדריים מתמשכים בשיעורי ההשתתפות, בהרכב צוותי ההמצאה ובתוצאות הרישום.[3] [4] על רקע זה, הסקר הנוכחי מבקש להבין לא רק מי מחזיק בפטנטים, אלא גם כיצד חברות הזנק ישראליות מקבלות החלטות בנוגע לרישום פטנטים, באילו חסמים הן נתקלות, והאם נשים וגברים פוגשים את מערכת הפטנטים ואת סביבת המימון באופן שונה.[5] הבחנה זו חשובה: נתוני רישום מראים מי נכנס למערכת, אך סקר בקרב מקבלי החלטות בחברות יכול ללמד על המתרחש עוד לפני הגשת בקשה לפטנט - בשלב שבו יזמים שוקלים עלויות, סיכונים, מימון, חשיפה והערך האסטרטגי הגלום ברישום פטנט. בכך הסקר משלים מחקר קודם שהראה כי הפחתת אגרות לבדה אינה מספיקה כדי להגדיל את השתתפותן של נשים במערכת הפטנטים הישראלית.[6] המחקר בקצרה: מי השתתף ומה נמצא במדגם כולו הסקר נערך בעברית בין ינואר למרץ 2025 בקרב מייסדים, מנכ״לים ומנהלי טכנולוגיה של חברות הזנק ישראליות שאותרו באמצעות נתוני פטנטים ומאגר IVC המרכז מידע על חברות ועל פעילות בתעשיית ההייטק הישראלית. מתוך כ־9,100 פניות התקבלו 301 תשובות, המשקפות שיעור מענה של כ־3.3%. מרבית המשיבים מילאו תפקידים בכירים: 67.8% מנכ״לים ו־25.9% מנהלי טכנולוגיה - ולכן הייתה להם היכרות ישירה עם החלטות הנוגעות לקניין רוחני, מימון וצמיחה. החברות השתייכו בעיקר לתחומי תוכנה וטכנולוגיה, מדעי הבריאות, חומרה ורובוטיקה, ושירותים עסקיים ומדיה; 60.8% העסיקו עד עשרה עובדים, ו־61.1% החזיקו לפחות פטנט אחד. רוב המשיבים במדגם היו גברים, ולכן הממצאים המגדריים מחייבים זהירות. עם זאת, הם מעלים שאלות חשובות להמשך. במדגם כולו, הרכב כוח האדם הטכני היה המנבא החזק ביותר לבעלות על פטנטים: ככל ששיעור המהנדסים והמדענים בחברה היה גבוה יותר, כך גדלה הנטייה להחזיק בפטנטים. נמצא גם קשר משמעותי בין ענף הפעילות לבין בעלות על פטנטים: במדעי הבריאות ובתחומי החומרה והרובוטיקה שיעורי הבעלות על פטנטים היו גבוהים מ-79%, לעומת 41.6% בתוכנה. לעומת זאת, הכנסות שנתיות לא ניבאו בעלות על פטנטים. הממצא מערער את ההסבר הפשוט שלפיו רישום פטנטים תלוי בעיקר בעושרה של החברה, ומחזק את התפיסה שהשימוש בפטנטים תלוי גם באופי הטכנולוגיה, בארגון הידע ובאסטרטגיית ההגנה על הקניין הרוחני. ממצאים אלה עולים בקנה אחד עם הספרות שלפיה חברות משתמשות בפטנטים באופן שונה בהתאם לענף, לאופי החדשנות ולחלופות כגון סודות מסחריים ומהירות הכניסה לשוק.[7] גם החסמים התבררו כרחבים: 87.4% מן החברות שלא הגישו בקשות לפטנטים דיווחו על חסמי עלות. עלויות אלה כוללות לא רק אגרות הגשה, אלא גם עלויות הכרוכות בעריכת הבקשה, ייעוץ משפטי, הגשות בינלאומיות, אגרות חידוש ובעיקר עלויות אכיפה. ממצא זה תואם את ממצאי סקר הפטנטים של ברקלי (Berkeley Patent Survey), שבו עלות קבלת הפטנט - ובכלל זה שכר טרחת עורכי דין - הייתה סיבה מרכזית לאי־הגשת בקשה לפטנט בקרב חברות טכנולוגיה. עם זאת, בסקר הישראלי שכיחות חסמי העלות לא נבדלה באופן מובהק לפי גודל החברה או הכנסותיה. לכן, הפחתת אגרות לבדה אינה בהכרח פתרון: המכשול עשוי להיות טמון במאפייניה של מערכת הפטנטים בכללותה, שהיא יקרה, מורכבת ולא תמיד צפויה. הממצא המגדרי: דמיון בחדשנות, פער בתרגום למימון הממצא החשוב ביותר מבחינה מגדרית הוא דווקא מה שלא נמצא: נשים וגברים במדגם לא נבדלו באופן מובהק בשיעורי הבעלות על פטנטים, במדדי אסטרטגיית החדשנות, בהעדפות בנוגע לאסטרטגיית היציאה או בדיווח על חסמים לרישום. ממצא זה אינו תומך בתפיסה שלפיה נשים יזמיות חדשניות פחות, מתעניינות פחות בקניין רוחני או נוטות פחות, מעצם היותן נשים, להשתמש בפטנטים. הוא משתלב עם מגמה רחבה יותר של מחקרי המגדר בחדשנות, המבקשת להעביר את המוקד מהסברים המתמקדים ב״העדפות נשיות״ אל המבנים המוסדיים, הארגוניים והכלכליים שבתוכם מתקבלות החלטות בדבר מסחור ידע והגנה עליו.[8] [9] עם זאת, דווקא בשלב המימון נמצא פער מעניין. נשים דיווחו על מעורבות גבוהה יותר מול מקורות מימון מוסדיים, ובהם קרנות הון סיכון, משקיעים תאגידיים ובנקים, בשלב המשא ומתן, אך מעורבות זו לא תורגמה לשיעורים גבוהים יותר של קבלת מימון. כלומר, הנתונים אינם מצביעים על פחות יוזמה או פחות פנייה מצד נשים, אלא מעלים אפשרות לקיומו של פער בין כניסה לתהליך לבין הצלחה בסופו. זהו ממצא שדורש בדיקה נוספת, אך הוא חשוב משום שהוא מסיט את הדיון מן השאלה ״האם נשים מבקשות?״ לשאלה ״מה קורה לאחר שהן מבקשות?״. בהקשר זה, הספרות על יזמות ומימון מצביעה זה שנים על כך שנשים עשויות להתמודד עם הבדלים בגישה לרשתות, להון ולהערכת הזדמנויות גם כאשר איכות המיזמים שלהן אינה נופלת מזו של מיזמים בהובלת גברים.[10] גם התשובות הפתוחות מצביעות על הבדל מסוים באופן שבו החסמים נחווים. נשים נטו להדגיש יותר חסמי כניסה, ובהם עלויות, נגישות והיכולת להגיע למערכת, בעוד גברים העלו מגוון רחב יותר של נושאים, לרבות ניסיון בתביעות ועצמאות מקצועית. בשל מספרן המצומצם של הנשים שהשיבו על השאלות הפתוחות, אין לראות בכך מסקנה מייצגת, אך הממצא עולה בקנה אחד עם התפיסה שלפיה אותו מוסד משפטי עשוי להיראות זהה לכולם מבחינה פורמלית, ובכל זאת להטיל על קבוצות שונות עלויות כניסה שונות. זה בדיוק סוג ההשפעה החלוקתית שנדון במחקר על מערכות רישום כ״שומרי סף״.[11] המלצות מדיניות אם נשים במדגם אינן פחות חדשניות ואינן פחות מכוונות לרישום פטנטים, אך מעורבותן במימון אינה מתורגמת ליתרון מקביל בתוצאות, מדיניות לקידום יזמות נשית אינה צריכה להתמקד רק ב״תיקון״ היזמית. עליה לבחון את נקודות המעבר המוסדיות: מי מצליח להגיע למשקיעים, כיצד מיזמים מוערכים, מי מקבל ליווי מקצועי בנוגע לקניין רוחני, מי יכול לשאת בעלויות הרישום והאכיפה, והאם קיימים מנגנוני תמיכה שמאפשרים להביא לרישומה של המצאה כפטנט ואף לגייס מימון לפיתוחה. במקביל, מאחר שחסמי העלות רחבים ואינם ייחודיים לנשים, יש הצדקה לשיפור נגישות המידע, לייעוץ מסובסד ולבחינת דרכים להפחתת עלויות אכיפה לסטארט־אפים בכלל - תוך בדיקה אם ההתערבויות אכן מצמצמות גם פערים מגדריים. המסר המרכזי של הסקר הוא אפוא כפול. ראשית, פטנטים הם כלי אסטרטגי שהשימוש בו תלוי בטכנולוגיה, בענף ובמבנה הארגוני הרבה יותר מאשר בהכנסות בלבד. שנית, בהיבט המגדרי, הממצאים אינם מתיישבים עם נרטיב פשוט שלפיו נשים רושמות פחות משום שהן פחות חדשניות או פחות מעוניינות בהגנה על המצאות. הנתונים מפנים את תשומת הלב אל המוסדות שמתרגמים חדשנות לזכויות, להון ולצמיחה. אם מדינת ישראל מבקשת למצות את מלוא פוטנציאל החדשנות שלה, השאלה אינה רק כמה פטנטים נרשמים, אלא מי מסוגל להגיע אליהם, לממן אותם ולהפיק מהם ערך. פרופ׳ מרים מרקוביץ-ביטון, פרופ׳ מן המניין ומופקדת הקתדרה על שם ראול ולנברג לזכויות אדם, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן. מקורות מרכזיים: [1] Marcowitz-Bitton, M. & Morris, E. M. (2020). The Distributive Effects of IP Registration. Stanford Technology Law Review 23, 306–374.. [2] Marcowitz-Bitton, M. & Sharon, O. (2025). Registry Systems as Gatekeepers: How Patent Registries Create Systemic Barriers to Innovation. Fordham Intellectual Property, Media & Entertainment Law Journal 35, 867–947. [3] Schuster, W. M., Marcowitz-Bitton, M. & Gerhardt, D. R. (2022). The Gender Gap in Academic Patenting. UC Davis Law Review 56, 759–815. [4] Bar-Ziv, S., Fischman-Afori, O. & Marcowitz-Bitton, M. (2022). Where the Gender Gap Meets Academic Patenting: An Empirical Study. Ohio State Technology Law Journal 18, 239–300. [5] Beyond Resources: Organizational Capacity and Patent Adoption Among Technology Startups (מחקר שטרם פורסם). [6] Marcowitz-Bitton & Sharon, 2025. [7] Graham, S. J. H., Merges, R. P., Samuelson, P. & Sichelman, T. (2009). High Technology Entrepreneurs and the Patent System: Results of the 2008 Berkeley Patent Survey. Berkeley Technology Law Journal 24, 1255–1328. [8] Ding, W. W., Murray, F. & Stuart, T. E. (2006). Gender Differences in Patenting in the Academic Life Sciences. Science 313, 665–667. [9] Murray, F. & Graham, L. (2007). Buying Science and Selling Science: Gender Differences in the Market for Commercial Science. Industrial and Corporate Change 16, 657–689. [10] Milli, J., Williams-Baron, E., Berlan, M., Xia, J., & Gault, B. (2016). Equity in Innovation: Women Inventors and Patents. Report IWPR #C448. Washington, DC: Institute for Women’s Policy Research. [11] Marcowitz-Bitton & Morris, 2020; Marcowitz-Bitton & Sharon, 2025.

לפעמים מחקר אקדמי נוגע בעצב חשוף שלא ידענו שקיים. זה מה שקרה למחקר שפרסמתי לאחרונה עם ד"ר אורי שרון מאוניברסיטת בר-אילן בכתב העת Scientific Reports. המחקר, שבחן את הקשר בין רכישת בגדי יד שנייה לבין דפוסי צריכת אופנה, זכה לתהודה שלא ציפינו לה, והפך ויראלי באופן מפתיע. תוך פחות מחודש מרגע הפרסום הוא סוקר בכלי תקשורת ברחבי העולם, ביותר מ-15 שפות, והגיע לכלי תקשורת מרכזיים ובהם Vogue UK, Vogue Germany, Associated Press ו־Los Angeles Times, ואף זכה לסיקור ב־Yale News, Slate וב־Grist. הסיקור הנרחב עורר גם דיונים סוערים ברשתות החברתיות. אפשר כמובן לשמוח על תשומת הלב, אבל בעיניי השאלה המעניינת באמת הייתה דווקא מדוע המחקר עורר תגובה כזו. כנראה מפני שהוא מערער על הנחה שרבים מאיתנו התרגלנו לקבל כמעט כמובנת מאליה: שאם אנחנו קונים בגדים מיד שנייה, אנחנו צורכים באופן מקיים יותר. מתעשייה מזהמת לכלכלה מעגלית לתעשיית האופנה יש מחיר סביבתי כבד. היא אחראית לכ-12-8% מפליטות גזי החממה בעולם, צורכת כמויות עצומות של מים, ותהליכי הצביעה והגימור של טקסטיל הם מקור משמעותי לזיהום מים. לכך מצטרפת העלייה החדה בהיקפי הייצור והצריכה, המשמשת כמכפיל של ההשלכות הסביבתיות: בשני העשורים האחרונים כמעט הוכפל ייצור הבגדים העולמי, וצריכת הבגדים עלתה בשיעור המוערך בכ־400%. הבעיה, כמובן, אינה רק כמה בגדים אנחנו מייצרים, אלא גם כמה מהר אנחנו מפסיקים להשתמש בהם. מודל האופנה המהירה הפך בגדים ממוצרים שאמורים ללוות אותנו לאורך זמן למוצרים זולים, זמינים ומתחלפים במהירות, כמעט חד-פעמיים. על רקע זה, שוק היד השנייה נתפס במשך שנים כסיפור ההצלחה המושלם של אופנה בת קיימא. ההיגיון פשוט ומשכנע: אם במקום לזרוק בגד נעביר אותו למשתמש הבא, נאריך את חייו; אם נקנה בגד שכבר קיים במקום בגד חדש, נצמצם את הצורך בייצור נוסף; ואם נשאיר מוצרים וחומרים בשימוש זמן רב יותר, נתקרב לכלכלה מעגלית. לא במקרה יד שנייה מקודמת כיום על ידי מותגי אופנה, חברות, צרכנים ואף קובעי מדיניות ככלי להפחתת פסולת ולהארכת חיי המוצר. כך, בהדרגה, קנייה מיד שנייה הפסיקה להיות רק אפשרות זולה או אלטרנטיבית. היא הפכה גם לבחירה בעלת משמעות מוסרית: דרך שבה צרכנים יכולים, לכאורה, להיות חלק מהפתרון הסביבתי באמצעות הארנק שלהם. כך, יד שנייה הפכה לאחד מסיפורי ההצלחה הבולטים של שיח הקיימות באופנה, והכנסות השוק צמחו בהתאם. אבל אז קרה משהו מוזר: ככל ששוק היד השנייה גדל, שוק הבגדים החדשים לא הצטמצם. למעשה, שני השווקים המשיכו לצמוח במקביל. אפילו חברות אופנה מהירה ואולטרה-מהירה, כמו H&M ו-SHEIN החלו לשלב פלטפורמות מכירה מחדש ותוכניות איסוף בגדים בתוך אסטרטגיות הקיימות שלהן. במקביל, החלה להישמע ביקורת מסוג אחר. במדינות באפריקה, שאליהן מגיעות כמויות עצומות של בגדים משומשים מהצפון הגלובלי, מנהיגים, חוקרים ופעילים החלו להצביע על כך שזרם הבגדים המשומשים אינו בהכרח פתרון סביבתי: הוא עלול להציף שווקים מקומיים, לפגוע בתעשיות טקסטיל מקומיות ולהעביר חלק משמעותי מהנטל של עודפי הצריכה ממדינות עשירות למדינות עניות יותר. בתוך שוק היד השנייה עצמו התחולל שינוי נוסף. מה שהיה מזוהה בעבר עם שימוש חוזר והארכת חיי הבגד הפך, במקרים רבים, לעוד זירת קניות: דיגיטלית, זולה, טרנדית ובעיקר מהירה. מתוך הסתירה הזאת יצאנו למחקר עם שאלה פשוטה למדי: האם קנייה מיד שנייה באמת מפחיתה רכישה של בגדים חדשים, או שאולי יצרנו פשוט צורה חדשה של צריכת יתר? מה קורה בארון של הצרכן האמריקאי? כדי לענות על השאלה ערכנו סקר ארצי בקרב 1,009 צרכנים מכל 50 מדינות ארצות הברית, ובחנו לא רק מה הם חושבים על קיימות, אלא גם כמה בגדים הם קונים, באיזו תדירות, כמה הם מוציאים, היכן הם קונים, כמה זמן הם מחזיקים בבגדים ומתי ומדוע הם נפטרים מהם. הממצא המרכזי היה חד למדי: יותר יד שנייה לא היה קשור להפחתת צריכה אלא בדיוק להפך. מצאנו קשר חיובי וחזק בין צריכת בגדים מיד שנייה לבין רכישת בגדים חדשים. במילים פשוטות, מי שקנו יותר בגדים משומשים נטו גם לקנות יותר בגדים חדשים. הקשר בין ההוצאות בשני השווקים היה חיובי ומשמעותי, והממצאים הנוספים לגבי תדירות וכמות הרכישות הצביעו לאותו כיוון: עבור צרכנים רבים, שוק היד השנייה אינו מחליף את שוק הבגדים החדשים אלא מצטרף אליו כקטגוריית רכישה נוספת. קצב התחלופה בארון היה מטריד גם כן. ניתוח הנתונים זיהה שתי קבוצות צרכנים מובחנות: הקבוצה הגדולה יותר, שכללה 59% מהמשיבים, התאפיינה בצריכה גבוהה הן של בגדים חדשים והן של בגדי יד שנייה, ברכישות תכופות יותר ובתקופות שימוש קצרות יותר בבגדים. בקרב קבוצה זו, 37.9% נפטרו מבגדים בתוך פחות משנה מרכישתם, ו־14.2% עשו זאת בתוך חודש בלבד. לעומתם, חברי הקבוצה השנייה, שהתאפיינה ברמות צריכה נמוכות יותר ובהוצאה גבוהה יותר על כל פריט, נטו להחזיק בבגדיהם זמן רב יותר. בגדים רבים הוצאו מהארון כשהם עדיין במצב טוב, בין היתר כדי לפנות מקום לבגדים חדשים או פשוט בשל הרצון להתחדש. זאת ועוד, במדגם כולו, כרבע מהמשיבים דיווחו כי נפטרו מבגדים בעודם במצב טוב, ו־19% ציינו במפורש שעשו זאת כדי לפנות מקום לבגדים חדשים; במילים אחרות, הרצון להתחדש גבר על הרצון להמשיך להשתמש במה שכבר נמצא בארון. והיה ממצא נוסף, אולי מטריד אפילו יותר: ידע סביבתי לא בהכרח הוביל להתנהגות סביבתית יותר. משתתפים שידעו יותר על ההשלכות הסביבתיות של תעשיית האופנה לא צרכו בהכרח פחות; למעשה, מצאנו קשר שלילי קטן אך מובהק בין ידע בתחום הקיימות לבין חלק מההתנהגויות המקיימות. אפקט הריבאונד: כשהפתרון מאפשר לנו לצרוך יותר נשאלת השאלה: איך אפשר להסביר את הפרדוקס הזה? מושג אחד שעוזר להבין אותו הוא אפקט הריבאונד (Rebound Effect). זהו מצב שבו שיפור שאמור להפחית את ההשפעה הסביבתית של פעולה מסוימת גורם לשינוי התנהגותי שמקזז חלק מהחיסכון, ולעיתים אף מבטל אותו. אם אני תופסת קנייה מיד שנייה כזולה וסביבתית יותר, למשל, ייתכן שאקנה יותר פריטים מכפי שהייתי קונה אילו כל רכישה הייתה חדשה או יקרה יותר. במקרה כזה, ההשפעה הסביבתית של כל פריט אולי קטנה יותר, אבל הכמות הכוללת גדלה. לכך מצטרף מנגנון פסיכולוגי המכונה רישיון מוסרי (Moral Licensing). כאשר אנחנו עושים פעולה שאנחנו תופסים כ"טובה", היא עשויה להעניק לנו מעין אשראי מוסרי שמקל עלינו להצדיק התנהגות פחות מקיימת בהמשך. אם קניתי "באופן ירוק" בחנות יד שנייה, קל יותר לומר לעצמי שעוד חולצה אחת לא באמת מזיקה ואפילו מטיבה עם כדור הארץ כי היא מיד שנייה. המחקר שלנו אינו מוכיח שרישיון מוסרי הוא הסיבה להתנהגות שמצאנו, אך דפוסי הצריכה שנצפו עולים בקנה אחד עם המנגנון הזה ועם אפקט הריבאונד. והשילוב בין השניים חשוב במיוחד באופנה. בניגוד למוצרים שאנחנו רוכשים רק כשהמוצר הקודם מתקלקל, בגדים קשורים לזהות, להתחדשות, לטרנדים ולהנאה. כאשר שוק היד השנייה מציע מלאי כמעט אינסופי, מחירים נמוכים, תחושת "מציאה" והבטחה סביבתית בעת ובעונה אחת, הוא עלול להסיר כמה מהחסמים שממתנים בדרך כלל את הצריכה. אז האם צריך להפסיק לקנות יד שנייה? ממש לא. יד שנייה יכולה להאריך את חייהם של בגדים, לצמצם פסולת ולספק אלטרנטיבה אמיתית לרכישת מוצר חדש. הבעיה מתחילה כאשר אנחנו מניחים שעצם המעבר לשוק משני הופך את הצריכה למקיימת, בלי לשאול אם הוא באמת מפחית את כמות הבגדים החדשים שאנחנו קונים ואת קצב התחלופה הכולל. מנקודת מבטו של הצרכן, המשמעות היא שקנייה "מקיימת" יותר אינה יכולה להימדד רק בשאלה איזה מוצר אנחנו קונים או באיזה שוק הוא נמכר. חשוב לא פחות לשאול כמה אנחנו צורכים, כמה זמן אנחנו משתמשים במה שקנינו, ובעיקר האם רכישה מיד שנייה אכן מחליפה רכישה של בגד חדש, או פשוט מתווספת אליה. עבור חברות וקובעי מדיניות, המסקנה מעט אחרת. מנקודת מבט של ESG, עצם קיומו של שוק resale או אימוץ מודל מעגלי אינם הופכים פעילות עסקית למקיימת. חברות צריכות לבחון גם את דפוסי הצריכה שהמודלים העסקיים שלהן מייצרים ומעודדים בפועל. פלטפורמות resale אינן בהכרח "מקיימות" מעצם היותן מעגליות. אם הן מאמצות את אותם מנגנונים של אופנה מהירה, מבצעים בלתי פוסקים, תחושת דחיפות, רכישות אימפולסיביות ותחלופה מהירה, הן עלולות לשעתק בדיוק את דפוסי הצריכה שהכלכלה המעגלית נועדה לשנות. באופן דומה, עבור רגולטורים, הממצאים מצביעים על הצורך במדיניות שאינה מתמקדת רק בטיפול בפסולת לאחר שנוצרה, אלא גם בעמידות, בשימוש חוזר, בהארכת חיי הבגד ובצמצום התמריצים לצריכת יתר. זהו גם הכיוון שהצענו בעקבות ממצאי המחקר. בסופו של דבר, המחקר שלנו אינו טיעון נגד יד שנייה. הוא טיעון נגד פתרונות קסם. כלכלה מעגלית יכולה להיות חלק חשוב מהמעבר לתעשיית אופנה מקיימת יותר. אבל אם המעגליות רק מאפשרת לנו לקנות יותר, להחליף מהר יותר ולהרגיש טוב יותר תוך כדי, היא מחמיצה את המטרה. גם בעידן שלresale , פלטפורמות דיגיטליות וכלכלה מעגלית, נותרת אמת אחת פשוטה למדי: הבגד המקיים ביותר הוא עדיין זה שכבר נמצא בארון שלנו. ד"ר מיטל פלג מזרחי היא עמיתת מחקר ומרצה בבית הספר למשפטים באוניברסיטת סטנפורד, ולשעבר עמיתת פוסט־דוקטורט במחלקה לכלכלה באוניברסיטת ייל.

מזה מספר שנים עומדים משבר האקלים וההתחממות הגלובלית בראש סדר היום הציבורי העולמי. מדינות, ארגונים בינלאומיים וחברות עסקיות מחפשים דרכים לצמצם את הנזק הסביבתי שיוצרת הפעילות הכלכלית המודרנית, ולחץ ציבורי גובר דוחק בממשלות ובמגזר הפרטי לפעול ביתר החלטיות. על רקע זה, התרבו בשנים האחרונות הקולות הקוראים לרתום את כלי הממשל התאגידי, באמצעות קמפיינים אקטיביסטיים של בעלי מניות, למאבק במשבר האקלים. במאמר שפרסמנו בכתב העת עיוני משפט בחנו שאלה זו לעומק:[1] האם בעלי המניות יכולים לשמש מנוע אפקטיבי למאבק במשבר האקלים באמצעות הכלים שמעניקים להם דיני התאגידים ומבנה הממשל התאגידי של החברות? לשם כך ערכנו השוואה בין הפעילות הענפה המתנהלת בארצות הברית לבין היעדרה המפתיע בישראל. התשובה שמצאנו מורכבת ומציעה מבט מפוכח על הפוטנציאל הגלום באפיק הזה. פעילות ענפה, הישגים מוגבלים: מה קורה בארצות הברית? ארה"ב היא המעבדה הטבעית לבחינת אקטיביזם אקלימי של בעלי מניות, ובשני העשורים האחרונים היא עמדה במרכז העניין של משקיעים אקטיביסטיים וחוקרי ממשל תאגידי כאחד. בפרט, הפעולה למען יעדי ה-ESG (environmental, social, governance) כבשה את שוק ההון האמריקאי, ועמדה במרכז השיח בעולם התאגידי. ניתן לזהות שלושה סוגים של שחקנים עיקריים הפועלים בזירה התאגידית להובלת שינויים חברתיים, סביבתיים ושינויים בתחום הממשל התאגידי – בעלי מניות יחידים וארגונים ללא מטרות רווח; המשקיעים המוסדיים; וקרנות גידור אקטיביסטיות. נציג בקצרה את הפעילות של כל אחד מהשחקנים הללו. בעולם הממשל התאגידי, בעלי מניות יחידים בעלי אחזקות זעירות, המכונים "Gadflies", אחראים לחלק ניכר מהצעות בעלי המניות. אותם בעלי מניות קטנים מעלים לאסיפה הכללית הצעות הנוגעות למבנה הממשל התאגידי של החברה, שעולות בקנה אחד עם מדיניות ההצבעה של המשקיעים המוסדיים הגדולים (שלא נוהגים להעלות הצעות בהכרח מטעמם, אף בנושאים התואמים את מדיניות ההצבעה שלהם). כאשר עולה הצעה התואמת את מדיניות ההצבעה של המוסדיים, הם חשים מחויבים לתמוך בה. כך, נוצר ecosystem, במסגרתו בעלי המניות הקטנים בפועל "אוכפים" את מדיניות ההצבעה של המשקיעים המוסדיים, ובכך מובילים לשינוי של ממש בתאגיד ולהעצמת כוחם של בעלי המניות.[2] על אף שבעלי המניות הקטנים שינו את נוף הממשל התאגידי בארה"ב, ההצלחה בנושאי ESG אחרים הייתה מוגבלת בהרבה. בהקשרי אקלים, את ה-Gadflies מחליפים ארגונים סביבתיים כמו Ceres ו-ICCR, שאמנם מתמחים בסוגיות אקלימיות, אך ההצלחה לה זוכות ההצעות בנושאי אקלים נמוכה בהשוואה לזו של הצעות מתחום הממשל התאגידי.[3] נוסף על כך, הרוב המכריע של הצעות בעלי המניות המוגשות מתמקדות בדרישות גילוי בלבד, כדי להימנע מטענות לפיהן מדובר בהתערבות אסורה בניהול השוטף של החברה; והמשקיעים המוסדיים – בניגוד להצהרותיהם החדות בנושאי ממשל תאגידי – נמנעים מהצהרות חד-משמעיות בנושאי אקלים. כל אלו הופכים את הצעות בעלי המניות לכלי מוגבל יותר באופן משמעותי לקידום המאבק למען פתרון משבר האקלים.[4] כאמור לעיל, לבתי ההשקעות הגדולים, שלהם חלק חשוב בקידום רפורמות בתחום הממשל התאגידי, תפקיד מוגבל הרבה יותר בתחום האקלים. כך למשל, מדיניות ההצבעה של BlackRock לשנת 2026 מתייחסת בעיקר לחשיבות של גילוי בנוגע לסיכוני אקלים, ולחובה של הדירקטוריון להתייחס לשיקולים אקלימיים, אך אינה כוללת הצהרות ברורות בנוגע לצורך של חברות לפעול למען ייצור בר-קיימא.[5] בשנים 2025-2024, בית ההשקעות תמך במספר זעום של הצעות בנושאי אקלים (2 הצעות מתוך 129),[6] והצביע נגד דירקטורים מטעמים שקשורים בגילוי לא מספק או פיקוח בלתי מספק של הדירקטוריון בנוגע לסיכוני אקלים רק ב-0.1% מההצעות שעסקו במינוי דירקטורים ושבית ההשקעות הצביע בהן.[7] קרנות גידור, לעומת זאת, סיפקו את הרגע הדרמטי ביותר: בשנת 2021 הצליחה קרן גידור קטנה בשם Engine No. 1 למנות שלושה דירקטורים חדשים בענקית הדלק ExxonMobil, במסגרת קמפיין אקלימי שנתמך בידי קרנות פנסיה מדינתיות ושלושת בתי ההשקעות הגדולים. מדובר היה בהישג משמעותי ביותר לתנועת ה-ESG. אך מבט מעמיק יותר מגלה שהנסיבות היו חד-פעמיות: ExxonMobil הפגינה ביצועי חסר פיננסיים מובהקים שהקלו על גיוס קואליציה, כך שהקמפיין דמה יותר לאקטיביזם קלאסי ממונע-תשואה מאשר לאקטיביזם אקלימי טהור. ניסיון לשחזר הצלחה דומה – כמו הקמפיין של האקטיביסט קרל אייקן נגד מקדונלד'ס בנושא רווחת בעלי חיים – נכשל; ובאופן כללי, התקווה שקרנות גידור, שמבנה התמריצים שלהן ממוקד ברווחים לטווח קצר יחסית, יתמקדו בקמפיינים אקלימיים ארוכי טווח, נראית ערטילאית.[8] לסיכום, שוק ההון האמריקאי מציג מגוון עשיר של כלים – הצעות בעלי מניות, הדחת דירקטורים, קמפיינים אקטיביסטיים – אך תקווה מוגבלת בלבד. אפילו במקום שבו אקטיביזם של בעלי מניות מפותח ביותר, ההישגים הממשיים בתחום האקלים צנועים. קרקע פורייה ללא גידולים: המקרה הישראלי אם כן, הניסיון האמריקני מציג תמונה מעורבת. אך כשמביטים על ישראל, התמונה קודרת הרבה יותר: אקטיביזם אקלימי של בעלי מניות כמעט שאינו קיים, חרף זכויות משמעותיות שמעניק הדין לבעלי מניות. מה שהושג בארה"ב בעמל רב הוא בישראל "מצב נתון" מכוח הדין. כך, למשל, סעיף 66(ב) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 מאפשר לבעל מניות המחזיק ב-1% מזכויות ההצבעה להוסיף נושאים לסדר יומה של האסיפה הכללית – זכות הכוללת גם הצעת מועמדים לדירקטוריון – וסמכות הדירקטוריון להסיר הצעות כאלה מוגבלת מאוד.[9] בישראל, בניגוד לדלאוור, ניתן לתקן את תקנון החברה ברוב רגיל של הנוכחים באסיפה בלבד (לא נדרשת הסכמה של ההנהלה לתיקון),[10] מה שמאפשר שינוי אפקטיבי של הוראות התקנון. כמו כן, סעיף 46ב לחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968 אוסר על גיוון בזכויות הצבעה – מה שמחזק את כוחם של בעלי המניות מהציבור. מעבר למסגרת המשפטית, השוק הישראלי עבר בעשור האחרון ממבנה ריכוזי של בעלי שליטה למבנה מבוזר יותר: חלקם של המוסדיים בתיק הנכסים של הציבור עלה, וכן עלו היקפי ההשקעות שלהם בבורסה בתל אביב.[11] המוסדיים הישראלים אף גילו נכונות גוברת לפעול אקטיבית במינוי דירקטורים.[12] ובכל זאת, אין בישראל כמעט אקטיביזם אקלימי. דוגמה בולטת להיעדר של השיח האקלימי מהנוף התאגידי בישראל (ומהפרקטיקות האקטיביסטיות בפרט) אפשר למצוא ב"מקבילה הישראלית" ל-ExxonMobil – חברת פז. בשנת 2018, חברו שלושה גופים מוסדיים והובילו לבחירת שלושה מועמדים מטעמם לדירקטוריון החברה, חלף המועמדים שהציעה החברה לדירקטוריון. מדובר היה במהלך חדשני, שסימן מגמה נרחבת יותר של שיתוף פעולה בין המשקיעים המוסדיים במינוי דירקטורים.[13] אך המהלך להחלפת הדירקטורים בענקית הדלקים לא התבסס על טענות מתחום האקלים, אלא על חוסר שביעות רצון מביצועי החברה וממדיניותה בנושא חלוקה מצומצמת של דיבידנדים.[14] במובן זה, היה זה קמפיין אקטיביסטי "קלאסי" לשינוי מדיניות הדירקטוריון, ולא כזה שקידם את ערכי ה-ESG. ההסברים: מה חוסם את האקטיביזם? על מנת לנסות ולפתור את ה"חידה", ערכנו שמונה ראיונות עומק אנונימיים עם בכירים בעבר ובהווה בגופים מוסדיים שונים – קרנות פנסיה, חברות ביטוח, קרנות נאמנות וגורמים שייעצו להם; וכן עם ראש ארגון חברתי אחד העוסק, בין היתר, במחויבות תאגידים לעקרונות ה-ESG. הראיונות נערכו בין חודש יולי לאמצע אוגוסט 2022, וחלקם בחודש מרץ 2023. אכן, מדובר במדגם קטן, שאינו מתיימר להיות מייצג במובן הסטטיסטי, אלא לשמש אינדיקציה איכותנית בלבד. מניתוח הראיונות, בשילוב עם המסגרת המשפטית, עולות מספר תמות חוזרות. גורם ראשון נוגע למגבלות משפטיות. גם בישראל קיימת הגבלה על תוכן ההצעות שבעל מניות רשאי להעלות: הצעות המבקשות לכפות על ההנהלה מדיניות אקלימית ספציפית עלולות להיתפס כפלישה אסורה לסמכות הדירקטוריון, ונטילת סמכויות כזו (האפשרית לפי סעיף 50 לחוק החברות) מטילה על בעלי המניות חובות הדומות לאלו שחלות על דירקטורים – תוצאה שהגופים המוסדיים מעדיפים להימנע ממנה. כמו כן, רף ההחזקות הנדרש בישראל להעלאת הצעה גבוה בהרבה מזה הנדרש בארה"ב, באופן שמעביר את נטל הפעולה לגופים המוסדיים דווקא, בניגוד ל"ecosystem" שאפשר את הצלחת ה-Gadflies בארה"ב. גורם מרכזי נוסף נעוץ בתפיסה לפיה למשקיעים המוסדיים אין מנדט מהחוסכים לפעול בהקשרי אקלים. התפיסה היא שהלקוחות הישראלים מעדיפים תשואה על פני השקעה "ערכית"; שאין ביקוש משמעותי להשקעה זו; וכי הגופים המוסדיים אינם מוצבים בנקודה מתאימה לקבלת החלטות בנושאים אלה. גוף מוסדי אחד שראיינו אף ערך סקר בקרב לקוחותיו ומצא שהעדפות ה-ESG שלהם זניחות ביחס לחשיבות שהם מייחסים לתשואה.[15] ממצא זה מקבל חיזוק גם מניסוי אמפירי שנערך בארה"ב, שלו היה שותף אחד מכותבי רשימה זו, ובו 44% מהמשתתפים סירבו לוותר אפילו על סכום זעום כדי להשקיע ב"תיק ירוק".[16] ממצאים נוספים מעלים כי על אף ההתקדמות בתחום איסוף הנתונים בתחומי ה-ESG, משקיעים רבים אינם סומכים על הנתונים בתחום זה כדי להעריך את ההשלכות הכלכליות של הפעילות המזהמת על התאגיד.[17] לאור כל אלה, הדילמה, כפי שהגופים המוסדיים ממסגרים אותה, אינה בין ערך כלכלי לערך חברתי, אלא בין שני ערכים חברתיים מתחרים: שמירה על האקלים מחד גיסא, וזכות החוסכים לפרוש לפנסיה בכבוד מאידך גיסא. לסיבות האמורות לעיל מצטרפים לחצים תחרותיים: בראיית המוסדיים, בישראל קיימת ניידות גבוהה בין הקרנות, ופרסום הדיווחים החודשיים על תשואות יוצר לחץ תמידי לביצועים קצרי-טווח. ניסיונות עבר להשיק קו השקעות "ירוק" יותר לא בהכרח עלו יפה. כפי שהניסיון של אלטשולר שחם ממחיש, הכרזה על צמצום חשיפה לנפט וגז ב-2021 גררה תשואות נמוכות ופדיונות של מיליארדים, וב-2023 בית ההשקעות כבר חזר להשקיע בדלקים מאובנים. גם החשש מפגיעה בביזור תיק ההשקעות – חשש חמור במיוחד בהתייחס להשקעה בשוק הישראלי, שהוא שוק קטן – תורם לזהירות של המשקיעים המוסדיים. לכך יש להוסיף כי ניהול קמפיין אקטיביסטי מחייב השקעה כלכלית משמעותית, בעוד שהתועלת ממנו מתחלקת בין כלל בעלי המניות, מה שיוצר בעיית "טרמפיסט" קלאסית ורצון להימנע מהשקעת העלויות הדרושות לניהול הקמפיין. לבסוף, מהראיונות עלה כי התפיסה המקובלת בקרב המשקיעים היא שהאחריות המרכזית לטיפול במשבר האקלים היא של המחוקק והרגולטור, לא של שוק ההון. כפי שניסחה זאת אחת המרואיינות: "אם אנרגיה מזהמת זה לא חוקי, אז תוציא את זה מהחוק, ואל תשים את זה על הכתפיים של המוסדיים".[18] מבט לסיום: מפוכח, אבל לא מייאש הממצאים שלנו מציגים תמונה מפוכחת. גם במקום שבו האקטיביזם פעיל ביותר, בארה"ב, ההישגים האמיתיים בתחום האקלים דרך הערוץ התאגידי צנועים: הצעות בעלי מניות מתמקדות בעיקר בגילוי, הצהרות המשקיעים המוסדיים עמומות, וקמפיינים אקטיביסטיים של קרנות גידור נדירים. מאז כתיבת המאמר נראה שהמגמות שעליהן עמדנו רק החריפו, עם ירידה נוספת בתמיכה בהצעות בעלי מניות בנושאי אקלים.[19] בישראל, חרף קרקע משפטית ומבנית שנראית לכאורה פורייה, מבט מעמיק מגלה כוחות מבניים, כלכליים ומשפטיים המעכבים פעילות אקטיביסטית בנושאי אקלים. המסקנה, אם כן, אינה שהמאבק האקלימי אבוד, אלא שכדאי לרכז מאמצים במקום שבו ניתן לייצר שינוי מבני אמיתי – רגולציה ממשלתית עם שיניים. אכן, יש מי שיטענו שהמחויבות לאקטיביזם בערוץ התאגידי יכולה לפעול במקביל לרגולציה, ואף לסלול לה את הדרך. עם זאת, יש לחשוש גם מכך שהפניית מאמצים לאפיק התאגידי מסיטה לחץ ציבורי מהאפיק הרגולטורי, שהוא הכלי האפקטיבי יותר. מי שמקווה שבעלי המניות יהיו אלה שיצילו את הפלנטה, צפוי ככל הנראה להתאכזב. קובי קסטיאל, פרופסור מן המניין, הפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן, אוניברסיטת תל אביב; מנהל אקדמי, מרכז פישר לממשל תאגידי באוניברסיטת תל אביב; עמית מחקר בכיר, המרכז לממשל תאגידי בבית הספר למשפטים, אוניברסיטת הרווארד. יונתן בוקשפן, עו״ד; בוגר תואר ראשון, הפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן, אוניברסיטת תל אביב, ותואר מוסמך במדעי הניהול, הפקולטה לניהול ע"ש קולר, אוניברסיטת תל אביב. [1] יונתן בוקשפן וקובי קסטיאל "האם בעלי המניות יצילו את הפלנטה?" עיוני משפט מו 419 (2024), זמין ב: https://e5f1ea38-86c8-4d0e-b478-d1033d667b04.filesusr.com/ugd/6a76e2_aac72b6c4f05410faa9bd6caa27685b6.pdf (להלן: בוקשפן וקסטיאל). [2] לדיון נרחב בתופעה זו ראו Kobi Kastiel & Yaron Nili, The Giant Shadow of Corporate Gadflies, 94 S. Cal. L. Rev. 569 (2021), https://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=3520214. [3] לסקירה של שיעור התמיכה בהצעות אקלימיות ראו בוקשפן וקסטיאל, לעיל ה"ש 1, בעמ' 433-432. [4] שם, בעמ' 434-433. [5]BlackRock, Proxy Voting Guidelines for U.S. Securities 18-19 (2025), https://www.blackrock.com/corporate/literature/publication/blackrock-investment-stewardship-benchmark-guidelines-us.pdf. [6]BlackRock, 2025 Global Voting Spotlight 12 (2025), https://www.blackrock.com/corporate/literature/publication/2025-investment-stewardship-voting-spotlight.pdf. [7] שם, בעמ' 21. [8] להרחבה ראו בוקשפן וקסטיאל, לעיל ה"ש 1, בעמ' 448-444. [9] להרחבה על כך ראו שם, בעמ' 453-451. [10] שם, בה"ש 126. [11] אסף חמדני וקובי קסטיאל "בעלות מבוזרת, שליטה ושיתופי פעולה בין גופים מוסדיים במינוי דירקטורים" המשפט כו 265, 269-268 (2020( (להלן: חמדני וקסטיאל); בנק ישראל דין וחשבון 2018 105-104 (2019), זמין ב: https://bit.ly/44O8Gk0; רשות ניירות ערך, המחלקה הכלכלית התפתחויות בניהול כספי הציבור בישראל בעשור האחרון והשלכותיהן על שוק ההון 13-8 (2020), https://www.isa.gov.il/GeneralResearch/179/Documents/Institutional_Developments_Heb.pdf. [12] חמדני וקסטיאל, לעיל ה"ש 11, בעמ' 267-266. [13] שם. [14] רחלי בינדרמן ויניב רחימי "המוסדיים רוצים לעשות מהפך בדירקטוריון פז" כלכליסט (25.9.2018), https://www.calcalist.co.il/markets/articles/0,7340,L-3746420,00.html. [15] בוקשפן וקסטיאל, לעיל ה"ש 1, בעמ' 466. [16] Scott Hirst, Kobi Kastiel & Tamar Kricheli-Katz, How Much Do Investors Care About Social Responsibility?, 2023 Wi. L. Rev. no. 3, 977, 1007-1010, זמין ב: https://wlr.law.wisc.edu/wp-content/uploads/sites/1263/2023/05/6.-14-Hirst-Kastiel-Kricheli-Katz-Camera-Ready-977%E2%80%93-1040.pdf. [17] רמי קפלן ודויד ליווי "השקעה מקיימת מבוססת ESG: היהפוך מיתוס למציאות" בלוג מרכז אריסון ל-ESG (10.4.2025), https://tinyurl.com/2hvhvmk8. [18] בוקשפן וקסטיאל, לעיל ה"ש 1, בעמ' 473. [19] ראו למשל Lindsey Stewart, Sustainability: Scarce Signals From Significant Resolutions, Harv. L. Sch. F. on Corp. Gov. (Apr. 27, 2026), https://corpgov.law.harvard.edu/2026/04/27/sustainability-scarce-signals-from-significant-resolutions/.

ב־1 ביולי 2026, במסגרת כנס הרצליה, קיים מרכז אריסון ל-ESG באוניברסיטת רייכמן פאנל שעסק בשאלה החורגת מגבולותיו הרגילים של השיח העסקי: מהו תפקידו של המגזר העסקי בשמירה על חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית? את הפאנל הוביל פרופ' ניראון חשאי, יו"ר מרכז אריסון ל-ESG ודיקן בית ספר אריסון למנהל עסקים, ובהשתתפות חמי פרס, שותף מייסד בקרן ההון סיכון פיטנגו ויו"ר מרכז פרס לשלום ולחדשנות, וסמי פרץ, עיתונאי ב־TheMarker ובהארץ. במרכז הפאנל עמדה השאלה האם מעורבותן של חברות, מנהלים ובעלי הון בסוגיות ציבוריות ודמוקרטיות, כגון הרפורמה המשפטית, היא חריגה מתפקידו המסורתי של המגזר העסקי, או שמא היא חלק בלתי נפרד מאחריותו. שכן לכאורה, תפקידה של חברה עסקית הוא לייצר ערך, להעסיק עובדים, לספק מוצרים ושירותים ולהשיא תשואה לבעלי מניותיה. אולם הדיון המחיש כי פעילות עסקית אינה מתקיימת בחלל ריק; היא נשענת על שלטון חוק, מוסדות מתפקדים, ודאות רגולטורית, אמון ציבורי ומערכת המסוגלת להציב גבולות לכוח השלטוני והכלכלי כאחד. דמוקרטיה אינה רק ערך - היא תשתית כלכלית הדיון נפתח בהצגת הקשר שבין מוסדות דמוקרטיים חזקים לבין פעילות כלכלית יציבה. הקשר הודגם, בין היתר, באמצעות מדד שלטון החוק של ה-World Justice Project, המשווה בין 139 מדינות ותחומי שיפוט ובוחן את מצב שלטון החוק באמצעות שמונה תחומים: הגבלת כוח השלטון, היעדר שחיתות, ממשל פתוח, זכויות יסוד, סדר וביטחון, אכיפה רגולטורית ותפקוד מערכות המשפט האזרחי והפלילי. בפרט, תחום הגבלת כוח השלטון בוחן באיזו מידה כוחה של הממשלה וכוחם של נושאי המשרה בה מוגבל ומפוקח באמצעות הרשות המחוקקת, הרשות השופטת, גופי ביקורת עצמאיים וכן באמצעות התקשורת והחברה האזרחית. ניתוח השוואתי של פרופ' איתי אטר וד"ר צחי רז משנת 2023, המבוסס על נתוני מדד ה-WJP, נוגע ישירות לדיון ומצביע על זיקה בין עוצמתם של מנגנוני הפיקוח והאיזונים לבין שחיתות ופיתוח כלכלי. בהשוואה בין רכיב הגבלת כוח השלטון במדד ה-WJP לבין מדד תפיסת השחיתות של Transparency International נמצא מתאם חזק שלפיו במדינות שבהן קיימות מגבלות אפקטיביות יותר על הרשות המבצעת, רמת השחיתות השלטונית הנתפסת נוטה להיות נמוכה יותר. בנוסף, השוואת אותו רכיב במדד לנתוני התוצר לנפש במונחי כוח קנייה של הבנק העולמי מצביעה על כך שמדינות שבהן קיימים מנגנוני פיקוח ואיזונים משמעותיים יותר נוטות להתאפיין גם ברמת חיים גבוהה יותר. אף שהשוואות אלו מצביעות על מתאמים ואינן מוכיחות כשלעצמן קשר סיבתי, הן עולות בקנה אחד עם הספרות הכלכלית, המדגישה כי מוסדות חזקים, מערכת משפט עצמאית ומגבלות אפקטיביות על כוחו של השלטון הם מרכיבים חשובים לפיתוח כלכלי ארוך טווח. מכאן נגזרת המסקנה ששמירה על הדמוקרטיה אינה רק עמדה ערכית או משימה חברתית שהמגזר העסקי יכול לבחור לאמץ במסגרת פעילותו ההתנדבותית. מדובר גם באינטרס עסקי מובהק. חברות זקוקות לכללים יציבים, לרשויות מקצועיות, לבתי משפט עצמאיים וליכולת לפעול בסביבה שבה החלטות אינן מתקבלות באופן שרירותי. כאשר מוסדות אלה נחלשים, נפגעת גם היכולת לתמחר סיכונים, לגייס הון, למשוך משקיעים ולתכנן את פעילות החברה לטווח ארוך. בתגובה לכך, עלתה הטענה כי בעת הצגת הרפורמה המשפטית, הממשלה יצרה לעצמה כוח נוסף מעבר לזה שכבר היה בידיה, ונראה כי עשתה זאת כדי ליטול כוח מגורמים אחרים, כגון היועמ"ש. אך מי היה יכול להתנגד למהלך זה? האופוזיציה חלשה ביחס לכוחה של הממשלה והיו גורמים במגזר העסקי ובהסתדרות שביקשו למחות באמצעות השבתת המשק, אך הממשלה הבהירה לשחקנים השונים במגזר העסקי שמדובר בנושא פוליטי ולכן אין עליהם להתערב. בכך, נראה כי הציפייה הייתה שהמגזר העסקי יבלום את הרפורמה, אך הדבר לא היה אפשרי. בהמשך לכך, הדיון התפתח לטענה כי בתקופת הרפורמה המשפטית לא נראה שהמגזר העסקי עושה דבר, כיוון שהוא תלוי בממשלה. נוסף על כך, על המגזר העסקי להביא בחשבון שבתאגידים גדולים מועסקים עובדים רבים בישראל, וגם להם יש העדפות פוליטיות. לכן, כוחו של תאגיד אינו יכול לשמש להפעלת כוח פוליטי כאשר עובדיו מחזיקים בדעות פוליטיות שונות. הפרדוקס של ההייטק הישראלי חשיבותו של הכוח התאגידי עלתה בפאנל, תוך הדגשה שיש תאגידים שהשפעתם על האנושות גדולה מזו של מדינות. לכן תפקידם של מנהלים הוא לא רק להשיא רווחים אלא גם לדאוג לאנושות. דוגמה לכך היא הבינה המלאכותית שכבר משנה את פני העולם. עוד הוצגה העובדה שלמדינה יש חרב, אך אין לה את יכולת ההשפעה ואת התקציבים שיש לתאגיד. אחת התובנות המרכזיות שהוצגו בפאנל נגעה להבדלים בין ענפי המשק השונים בתגובתם למשברים פוליטיים ודמוקרטיים. תרומתו הכלכלית המשמעותית של מגזר ההייטק למדינת ישראל באה לידי ביטוי בכך שהוא תורם יותר מ-50% לייצוא, יותר מ-20% לתוצר הגולמי ויותר משליש לתשלומי המיסים. בפאנל הובהר כי מגזר זה צפוי להמשיך ולגדול. זהו אחד הענפים הניידים והגלובליים ביותר במשק הישראלי, הנשען על משקיעים בינלאומיים ובעל פוטנציאל צמיחה משמעותי. לכאורה, עד לתקופת הרפורמה המשפטית הוא נתפס כאחד הענפים התלויים פחות במדינת ישראל. אך ענף ההייטק היה מהבולטים במעורבות הציבורית ובמחאה על אופייה של שיטת המשטר. זאת אף שחברות טכנולוגיה, קרנות ומשקיעים יכולים, לפחות באופן יחסי, להעביר הון, עובדים או פעילות עסקית למדינות אחרות. לעומת זאת, ענפים מקומיים יותר, שפעילותם תלויה בשוק הישראלי, ברגולציה ממשלתית, ברישיונות, במכרזים או בקשרים שוטפים עם רשויות המדינה, נטו להתנהל בזהירות רבה יותר. כך נוצר פרדוקס: מי שיכול לעזוב בקלות יחסית בוחר להשמיע קול, ואילו מי שתלוי יותר ביציבותה ובתפקודה של המדינה חושש לעיתים להתעמת עם מוקדי הכוח השלטוניים. הבדל זה אינו נובע בהכרח מפער ברמת המחויבות לדמוקרטיה. הוא משקף גם את מבנה התמריצים השונה של כל ענף. חברות הפועלות בשוק הבינלאומי כפופות לציפיות של משקיעים, עובדים ולקוחות ברחבי העולם, ולעיתים נדרשות להסביר כיצד אירועים בישראל משפיעים על הסיכון העסקי שלהן. חברות מקומיות, לעומתן, עשויות לחשוש כי התבטאות ציבורית תוביל לפגיעה ביחסיהן עם רגולטורים, בנקים, מקבלי החלטות או קבוצות צרכנים. הכלים של המגזר העסקי לפעולה פוליטית ממשית הפאנל עסק גם בכלים העומדים לרשות המגזר העסקי בישראל, הפועל ומקים פרויקטים חברתיים בהיקפים גדולים ובעל תקציבים משמעותיים. אך אין לו יכולת להתמודד פוליטית עם הממשלה ולעצור את החלטותיה. בתגובה לכך הוצגה השאלה: אם השרים בממשלה משתפים פעולה עם מהלכיה, ואם האופוזיציה לא יכולה להתנגד, מה יכול לעשות המגזר העסקי? אך ככל שהזמן חולף, המדינה והממשלה יהיו תלויות יותר במגזר העסקי. לכן, אם תהיה ממשלה שמדינת ישראל חשובה לה, ותדע להביא את המגזר העסקי בחשבון ולרתום אותו לתהליכי קבלת ההחלטות ולפעולותיה, מדינת ישראל תוכל להיות המדינה החזקה ביותר בעולם מבחינה כלכלית. מן הקצה השני של הרצף הועלו צעדים חריפים יותר, כגון השבתת פעילות או הפעלת לחץ כלכלי ושביתת מסים. בתגובה לכך הומחשו המתחים שבין תחושת הדחיפות לבין המחויבות לחוק. מצד אחד נטען כי ניתן ללמוד מהתנהלותו של המגזר העסקי עד כה, שלא נקט אף באמצעים מתונים יותר, ובמקרה של הידרדרות ממשית לדיקטטורה המגזר העסקי פשוט ירצה להוציא את כספי המסים אל מחוץ למדינת ישראל. מצד שני הודגש כי לא ניתן לפעול בניגוד לחוק. מחלוקת זו נוגעת בלב הדיון. מצד אחד, מאבק להגנת הדמוקרטיה עלול לאבד את הלגיטימיות שלו אם הוא עצמו מפר את שלטון החוק. מצד אחר, הסתמכות מוחלטת על הכללים הקיימים נעשית מורכבת יותר ויותר. הפאנל לא הציע תשובה חד-משמעית, אך הבהיר את הצורך של המגזר העסקי לחשוב על גבולות הפעולה עוד לפני שהמשבר מגיע לנקודת קיצון. בין ממשל תאגידי לחוסן דמוקרטי המסקנה העולה מן הפאנל היא כי הדיון אינו מנותק מנקודת המבט של ה-ESG, אלא מרחיב את משמעותו של רכיב הממשל התאגידי. בדרך כלל, ממשל תאגידי מתייחס לפעילות המתרחשת בתוך החברה, להרכב הדירקטוריון, לאספה הכללית, לוועדות שונות, לציות ולאחריות נושאי המשרה. אולם חברה אינה יכולה לקיים ממשל תאגידי תקין לאורך זמן בתוך סביבה מוסדית שאינה יציבה. עצמאות מערכת המשפט, איכות השירות הציבורי, מניעת שחיתות, חופש העיתונות ואפשרותם של אזרחים וארגונים לבקר את השלטון משפיעים גם על ניהול הסיכונים של החברה. לפיכך, ההתייחסות של חברה לחוסן הדמוקרטי אינה נפרדת מעולמות ה-ESG אלא קשורה ישירות לניהול סיכונים ארוכי טווח. המשמעות אינה שכל חברה צריכה להפוך לגוף פוליטי, וגם לא שמנהלים צריכים להחליף את נבחרי הציבור. תפקידו של המגזר העסקי אינו לנהל את המדינה. עם זאת, לחברות יש אחריות להכיר בתנאים המוסדיים המאפשרים להן לפעול ולבחון כיצד החלטותיהן ומעורבותן משפיעות על תנאים אלה. לסיכום בפאנל שנערך במסגרת כנס הרצליה 2026, הודגש כי דמוקרטיה, שלטון חוק ומוסדות עצמאיים אינם רק ערכים ציבוריים, אלא גם תנאי לפעילות כלכלית יציבה, להשקעות ולתכנון ארוך טווח. בפאנל עלה כי בתקופת הרפורמה המשפטית יכולתו של המגזר העסקי לפעול נגד מהלכים פוליטיים הייתה מוגבלת. לעומת זאת, מגזר ההייטק, שהוא גלובלי ונייד יותר, בלט במעורבותו הציבורית. המסקנה שעלתה מהפאנל היא שממשל תאגידי אינו נוגע רק לניהול הפנימי של החברה, אלא גם לסביבה הדמוקרטית שבה היא פועלת. לכן, אף שהמגזר העסקי אינו אמור להחליף את הממשלה, עליו להכיר באחריותו לשמירה על התנאים המוסדיים המאפשרים לו לפעול ולהתפתח. שקד נמדר טוויל, מתמחה בצוות הבלוג במרכז אריסון ל-ESG, וסטודנטית למשפטים וממשל באוניברסיטת רייכמן. תודה לתבל דקל ולפרופ׳ עלי בוקשפן על הערותיהם המאירות, ועל ההכוונה לאורך הכתיבה.

בשקט יחסי, העולם משנה בהדרגה את אחת מהנחות היסוד של הכלכלה המודרנית שלפיה לאוויר, לזיהום, לפגיעה במשאבים ולסיכונים סביבתיים מצטברים אין באמת מחיר כלכלי מלא.[1] אלא שהסיפור כבר איננו רק סביבתי. מאחורי מנגנוני תמחור הפחמן מסתתר שינוי רחב הרבה יותר באופן שבו מדינות, שווקים ורגולטורים מתחילים להתמודד עם אחת מנקודות החולשה המרכזיות של הכלכלה המודרנית: הקושי לזהות ולתמחר סיכונים מצטברים וארוכי טווח לפני שהם מתממשים. השינוי הזה נוגע לא רק לפליטות, אלא גם לאנרגיה, ביטוח, סחר, שרשראות אספקה, יציבות פיננסית והקצאת הון. מנקודת מבט ניהולית, ניתן לראות בכך ניסיון לצמצם את הפער בין מי שמקבל את ההחלטה הכלכלית לבין מי שנושא בעלויותיה המצטברות לאורך זמן. דוח הבנק העולמי לשנת 2026 בנושא תמחור פחמן ממחיש עד כמה השינוי הזה כבר איננו שולי.[2] כמעט 30% מפליטות גזי החממה בעולם כפופות כיום למנגנוני תמחור ישירים - מיסי פחמן או מערכות סחר בפליטות, והמחיר הממוצע לפליטה כמעט הוכפל בתוך עשור. לפי נתוני הבנק העולמי, הכנסות ממשלתיות ממנגנוני תמחור פחמן כבר חצו את רף 107 מיליארד הדולר בשנה. כשהמחיר האמיתי נשאר מחוץ למאזן כדי להבין את עומק האירוע צריך לחזור למושג יסוד בכלכלה - "השפעות חיצוניות" (Externalities).[3] אלו מצבים שבהם פעילות כלכלית יוצרת עלות או תועלת שגורם אחר נושא בה. לדוגמא, חברה עשויה ליהנות מהרווח, אך הציבור נושא בעלויות הנלוות דרך פגיעה בבריאות, נזק לתשתיות ולחקלאות, התייקרות הביטוח, הידלדלות במשאבים, או נזקים הנגרמים מאירועי מזג אוויר קיצוניים. הקשוי לזהות עלויות וסיכונים מצטברים כמובן איננו ייחודי למשבר האקלים; גם משברים פיננסיים הם במידה רבה תוצאה של סיכונים שהצטברו מחוץ למחיר האמיתי. אך שינויי האקלים הם אירוע רחב במיוחד, המשפיע במקביל על מערכות האנרגיה, המים והמזון, וכן על נדל״ן, תשתיות, ביטוח, סחר בינלאומי ושרשראות אספקה. כך העולם מתחיל לתמחר פחמן כדי להתמודד עם כשל שוק זה, מדינות ורגולטורים ברחבי העולם החלו לפתח מנגנונים שונים שמטרתם להחזיר לפחות חלק מן העלויות הללו אל תוך המערכת הכלכלית. המנגנון הראשון הוא מס פחמן, שבמסגרתו המדינה קובעת מחיר ישיר לכל טון פליטה. הרעיון הבסיסי פשוט: אם לפליטות יהיה מחיר, השוק יתאים את עצמו. חברות יתייעלו, השקעות ישתנו, טכנולוגיות יתפתחו, והון יתחיל לחפש פעילות חסכונית יותר בפליטות ובאנרגיה. המנגנון השני הוא מערכת סחר בפליטות (Emissions Trading System – ETS) שבה המדינה קובעת תקרת פליטות כוללת, בעוד שהמחיר נקבע באמצעות מסחר במכסות פליטה. מערכת הסחר בפליטות של האיחוד האירופי, שנחשבת למנגנון הגדול והוותיק מסוגו בעולם, מכסה כיום כ־40% מפליטות גזי החממה באיחוד וממחישה עד כמה תמחור פליטות הפך בשנים האחרונות לחלק אינטגרלי ממדיניות האנרגיה, התעשייה והסחר.[4] לצד שני מנגנונים אלה, מתפתחת בשנים האחרונות שכבה נוספת של רגולציה כלכלית. מנגנון ההתאמה הפחמני בגבול של האיחוד האירופי (Carbon Border Adjustment Mechanism – CBAM) שאינו מתמקד רק בפליטות המיוצרות בתוך אירופה, אלא מבקש לתמחר גם את הפליטות הגלומות במוצרים מיובאים. נכון להיום, המנגנון חל בעיקר על מספר ענפים עתירי פליטות ובהם פלדה, אלומיניום, מלט, דשנים, חשמל ומימן, אולם חשיבותו חורגת מהיקפו הנוכחי. הוא מסמן את כיוון ההתפתחות של הסחר העולמי, שבו השאלה אינה רק מה מייצרים, אלא גם כיצד מייצרים. מנגנון ה-CBAM נמצא כיום ביישום הדרגתי, כאשר לאחר תקופת מעבר שהתמקדה בחובות דיווח, החל שלב הטלת התשלומים בפועל.[5] עם זאת, השפעתו אינה אחידה על כלל החברות. היא תלויה, בין היתר, בענף הפעילות, בהיקף היצוא לשוק האירופי, בעוצמת הפליטות הגלומות במוצר וביכולת למדוד, לדווח ולהפחית אותן בהתאם לדרישות הרגולציה האירופית. עבור חברות רבות, המשמעות היא שהתחרותיות בשוק האירופי תיקבע בעתיד לא רק על בסיס איכות המוצר, מחירו או חדשנותו, אלא גם על בסיס טביעת הרגל הפחמנית שלו. בכך הופך ה-CBAM ממנגנון סביבתי לכלי המשפיע בפועל על תנאי הסחר, על מבנה שרשראות האספקה ועל החלטות השקעה של חברות ברחבי העולם. שלושת המנגנונים הללו שונים באופן פעולתם, אך כולם נשענים על אותו היגיון בסיסי של ניסיון לשקף במחירי השוק עלויות סביבתיות, בריאותיות וכלכליות שבעבר נותרו מחוץ למערכת התמחור. במילים אחרות, פחמן מתחיל להפוך בהדרגה לחלק מעלות הייצור, המימון והסחר הגלובליים. מהסביבה אל ליבת הכלכלה למשק קטן ופתוח כמו ישראל, שתלוי ביצוא, יבוא, טכנולוגיה ושרשראות אספקה גלובליות, המשמעות עשויה להיות רחבה במיוחד. אך ברור הוא, שהאירוע כבר איננו רק סביבתי. הוא מתחיל לחלחל אל ליבת המערכת הכלכלית והפיננסית דרך ביטוח, אשראי, אנרגיה, שרשראות אספקה, תמחור נכסים, סחר בינלאומי ועלויות מימון. חברות יידרשו להבין מהי החשיפה שלהן לעלויות פחמן, האם הן יודעות למדוד פליטות, עד כמה שרשרת האספקה שלהן פגיעה, והאם המודל העסקי שלהן מותאם לעולם שבו סיכון אקלימי הופך בהדרגה גם לסיכון פיננסי. כך, למשל, חברה ישראלית המייצאת לאירופה מוצרי כימיה, דשנים, מתכות או חומרי גלם אחרים, תידרש יותר ויותר לדעת לא רק כמה היא מייצרת, אלא גם כיצד היא מייצרת. היא תצטרך למדוד את הפליטות הגלומות במוצריה, למפות את שרשרת האספקה שלה, לעמוד בדרישות דיווח מחמירות ולהביא בחשבון את השפעת עלויות הפחמן על כושר התחרות שלה בשוק האירופי. במציאות זו, כאמור, ניהול פליטות הופך בהדרגה מסוגיה סביבתית או רגולטורית לנושא אסטרטגי המשפיע על היצוא, על תנאי המימון, על ההשקעות ועל ערך החברה. כשהסיכון האקלימי הופך לסיכון פיננסי גם המערכת הפיננסית עוסקת בכך יותר ויותר. בנקים מרכזיים, רגולטורים, חברות ביטוח, משקיעים מוסדיים וסוכנויות דירוג מבינים שסיכוני אקלים עשויים להפוך לסיכוני אשראי, סיכוני ביטוח, סיכוני נזילות ואף לסיכונים מאקרו-פיננסיים. לשם המחשה, הבנק המרכזי האירופי (ECB) כבר משלב בשנים האחרונות תרחישי אקלים במבחני העמידות (תרחישי קיצון) של המערכת הבנקאית, במטרה לבחון כיצד סיכונים פיזיים וסיכוני מעבר עלולים להשפיע על איכות האשראי, על ההון ועל יציבותם של הבנקים.[6] במקביל, חברות ביטוח בינלאומיות משלבות יותר ויותר שיקולי אקלים בהחלטות החיתום ובתמחור הסיכונים, מתוך הבנה ששינויי אקלים אינם רק אתגר סביבתי, אלא גורם בעל השפעה ישירה על תדירות ועוצמת הנזקים, ועל כן גם על המודל העסקי שלהן. התוצאה היא שסיכוני אקלים הופכים בהדרגה לחלק בלתי נפרד ממערכות ניהול הסיכונים של המערכת הפיננסית העולמית. אלא שכאן מתחילה המורכבות. התיאוריה מניחה ששווקים מתמחרים סיכונים עתידיים באופן הדרגתי ורציונלי, אך בפועל ההיסטוריה מלמדת שסיכונים רבים מתומחרים באיחור, לעיתים רק לאחר שהפכו למשבר. כך היה במשבר הפיננסי של 2008, שבו סיכוני אשראי הצטברו במשך שנים עד שהתפרצו למשבר מערכתי, וכך גם במשברי האנרגיה האחרונים, שבהם הפלישה הרוסית לאוקראינה חשפה כיצד זעזוע גיאופוליטי אחד מתגלגל במהירות לעליית מחירי אנרגיה, אינפלציה, שיבושים בשרשראות האספקה ופגיעה ביציבות הכלכלית. לכן העולם נמצא כיום במצב ביניים מורכב. מצד אחד קיימת הכרה גוברת בכך שסיכוני אקלים הם גם סיכונים כלכליים ופיננסיים; מצד שני, המסגרות הרגולטורית, החשבונאית והמשפטית עדיין מפגרות מאחור. רוב הפליטות אינן מתומחרות, אין סטנדרט גלובלי מלא למדידה ולגילוי, דרישות ההון אינן משקפות עדיין את מלוא הסיכון, ומנגנוני האכיפה והאחריות נותרו חלקיים. השאלה האמיתית: מי ישלם את המחיר? בתוך המרחב הזה מתפתח גם מתח פוליטי וחברתי, שכן מאחורי הדיון על תמחור פחמן מסתתרת שאלה עמוקה יותר: מי באמת ישלם את מחיר המעבר — דרך יוקר מחיה, פגיעה בתחרותיות, מיסוי או שינוי מבני של המשק. כל ניסיון לתמחר השפעות חיצוניות מייצר גם עלויות מיידיות: מחירי אנרגיה עלולים לעלות, תעשיות מסוימות עלולות להיפגע, חברות עתירות פליטות עלולות לאבד תחרותיות, ומשקי בית עלולים לשלם יותר על תחבורה, חשמל ומוצרים בסיסיים. הניסיון הבינלאומי מלמד כי הצלחתם של מנגנוני תמחור אינה נבחנת רק ביעילותם הכלכלית, אלא גם באופן שבו מתחלקות העלויות. מחאת "האפודים הצהובים" בצרפת, שהתפרצה בשנת 2018 בעקבות העלאת מס הדלק כחלק ממדיניות האקלים, המחישה כי גם מדיניות המבוססת על היגיון כלכלי וסביבתי עלולה להיתקל בהתנגדות ציבורית חריפה כאשר הציבור חש שחלוקת הנטל אינה הוגנת או שאינה מלווה במנגנונים שיקלו על האוכלוסיות הנפגעות.[7] מכאן שהאתגר אינו רק לתמחר נכון את ההשפעות החיצוניות, אלא גם לעצב את מדיניות המעבר באופן שישמר את אמון הציבור ואת הלכידות החברתית. גם בישראל מתפתח בשנים האחרונות מערך רגולטורי העוסק בהיבטים שונים של סיכוני אקלים, תמחור פחמן והשלכותיהם הפיננסיות והכלכליות, בהובלת המשרד להגנת הסביבה, משרד האוצר, בנק ישראל ורגולטורים נוספים. עם זאת, נדמה שהפער בין קצב ההתפתחות בעולם לבין עומק ההיערכות המערכתית בישראל עדיין משמעותי. במסגרת זו קודם גם בישראל מס פחמן, שנועד לשקף טוב יותר את העלויות הסביבתיות ולעודד מעבר הדרגתי למשק דל פחמן. המתווה כולל הטלת מס בהדרגה עד שנת 2030 על דלקים פוסיליים, ובהם פחם, גז טבעי, מזוט, גפ״מ ופטקוק, לצד מנגנוני סיוע לתעשייה שנועדו לתמוך בהתייעלות אנרגטית ובהפחתת פליטות. הצלחתו תימדד לא רק ביכולת להפחית פליטות, אלא גם באיזון בין יעדים סביבתיים, שמירה על כושר התחרות של התעשייה הישראלית, צמצום הפגיעה ביוקר המחיה ומתן ודאות ארוכת טווח לעסקים ולמשקיעים. והעולם אינו ממתין. ככל שאירופה משנה את כללי הסחר ובנקים, משקיעים וחברות ביטוח משלבים יותר ויותר סיכוני מעבר וסיכונים פיזיים בניתוחים שלהם, גם חברות ישראליות יושפעו מכך — דרך יצוא, מימון, ביטוח, אנרגיה ושרשראות אספקה. מבחינת מנהלים, דירקטוריונים ומקבלי החלטות, השאלה כבר איננה האם הנושא רלוונטי, אלא האם הארגון מבין את חשיפותיו, יודע למדוד אותן ונערך אליהן בזמן. העולם כבר מתחיל לתמחר את מה שהיה עד לאחרונה מחוץ למאזן ולדיווח הכספי, והשאלה איננה עוד אם המגמה תעמיק, אלא מי ייערך אליה בזמן ומי ימצא את עצמו משלם את מחירה — דרך עלויות מימון, כושר תחרות, ביטוח ויוקר מחיה. במובן זה, תמחור הפחמן אינו סוף הסיפור, אלא אחד הביטויים לשינוי עמוק יותר באופן שבו הכלכלה העולמית מתחילה לתמחר סיכון. יאיר אבידן, יו"ר הועדה המייעצת, מרכז אריסון ל-ESG, אוניברסיטת רייכמן; לשעבר, המפקח על הבנקים. [1] הטור מבוסס בין היתר על דוח הבנק העולמי State and Trends of Carbon Pricing 2026 לצד פרסומי ה- ECB,NGFS, BIS וה-IMF בנושאי סיכוני אקלים, יציבות פיננסית ותמחור סיכון במערכת הכלכלית. [2] World Bank (2026), State and Trends of Carbon Pricing 2026, Washington, D.C.: World Bank Group, DOI: 10.1596/978-1-4648-2348-0. [3] מצב שבו פעילות כלכלית של אדם, חברה או מדינה יוצרת עלויות או תועלות עבור גורמים אחרים, מבלי שהשפעות אלו באות לידי ביטוי מלא במחיר השוק או בתהליך קבלת ההחלטות הכלכלי. [4] European Commission, EU Emissions Trading System (EU ETS), Directorate-General for Climate Action, 2026. [5] European Commission, Carbon Border Adjustment Mechanism (CBAM), Directorate-General for Taxation and Customs Union, 2026. [6] European Central Bank (ECB), 2022 Climate Risk Stress Test, July 2022. [7] מחאת “האפודים הצהובים” (Gilets Jaunes) בצרפת, 2018, בעקבות העלאת המס על הדלק במסגרת מדיניות האקלים. ראו: Brookings Institution, 2018.

בעולם העבודה המתמודד עם מחסור בכישרונות ועם צורך גובר בגיוון דרכי חשיבה, יצירתיות ופתרון בעיות, ארגונים עסקיים אינם יכולים להרשות לעצמם להתעלם מאוכלוסייה בעלת פוטנציאל מקצועי משמעותי. כזו היא אוכלוסיית המגוון הנוירולוגי. אולם אוכלוסייה זו מתקשה להשתלב בשוק העבודה. שילוב עובדים מן המגוון הנוירולוגי בעבודה אינו רק סוגיה חברתית או ערכית, אלא מבחן ממשי לאחריות תאגידית ולניהול נכון של ההון האנושי ברמת הארגון והמדינה. מהו מגוון נוירולוגי – ומדוע הוא חשוב לארגונים? מגוון נוירולוגי (Neurodiversity) מתאר שונות טבעית באופן שבו בני אדם חושבים, לומדים, מעבדים מידע, מבטאים את עצמם ומתקשרים עם סביבתם. זו אינה תופעה שולית. עם אנשי המגוון הנוירולוגי נמנים אנשים על הספקטרום האוטיסטי, אנשים עם ADHD ובעלי מאפיינים נוירולוגיים נוספים.[1] שונות נוירולוגית נסתרת לעיתים קרובות מהעין, בניגוד למוגבלות פיזית הניתנת לזיהוי מיידי ומעוררת התאמות כמעט באופן אינטואיטיבי. משום כך, הקשיים והצרכים הנובעים ממנה עלולים שלא להיות מובנים ואף להתפרש באופן שגוי. לצד מאפיינים המוגדרים במודלים רפואיים מסוימים כהפרעות, קיימות גם חוזקות וכישורים ייחודיים, כגון יכולת הבחנה בפרטים ובשינויים שחלים בהם, זיהוי דפוסים, חשיבה שיטתית או יכולת עיבוד מידע בהיקף רחב. המונח "שונות" אינו ניטרלי לחלוטין אלא משקף את נקודת המבט של קבוצת הרוב, שעל פי מאפייניה מעוצבות הנורמות החברתיות, מערכות החינוך ושוק העבודה. במובן זה, ההבחנה בין "רגיל" ל"שונה" אינה רק הבחנה רפואית או תפקודית, אלא גם תוצר של מציאות חברתית שבה מאפיינים מסוימים שכיחים יותר מאחרים. דווקא בנקודת המפגש שבין האדם הנוירוטיפיקלי לבין האדם הנוירודיוורסי עשויים להיווצר יתרונות משמעותיים, כאשר דרכי חשיבה שונות משלימות זו את זו. שונות כאתגר וגם כמקור לחוזקה דוגמה בולטת לכך היא סיפורה של טמפל גרנדין (Temple Grandin).[2][3] גרנדין היא אוטיסטית, חוקרת התנהגות בעלי חיים ואשת אקדמיה אמריקאית, שהייתה מן הראשונים שתיארו מבפנים את חוויית החיים עם אוטיזם. הסבריה תרמו תרומה חשובה להבנת השונות הנוירולוגית ולהבנה כיצד חשיבה שונה יכולה להפוך למקור של תובנה מקצועית פורצת דרך. הישגיה ממחישים כי מאפיינים הנתפסים לעיתים כמקור לקושי עשויים, בסביבה המתאימה, להפוך למקור של ידע, חדשנות ותרומה מקצועית ייחודית. כאמור, רבים מאנשי המגוון הנוירולוגי מתקשים להשתלב בשוק העבודה, לא בשל היעדר יכולת מקצועית, אלא בשל פער בין מאפייני סביבת העבודה לבין אופני החשיבה, התקשורת והתפקוד. עבור ארגונים, מדובר באתגר בעל השלכות חברתיות ועסקיות כאחד: כיצד לזהות ולגייס עובדים בעלי יכולות ייחודיות, אשר לעיתים קרובות אינם מצליחים לעבור את מסנני הגיוס וההערכה המקובלים, וכיצד לשלב אותם כך שיוכלו להתמיד במשרותיהם לאורך זמן. על אף היתרונות הפוטנציאליים, שיעורי התעסוקה בקרב אנשים עם שונות נוירולוגית נותרים נמוכים באופן מובהק. במדינות מערביות, שיעור התעסוקה של אנשים ללא מוגבלות נע סביב 70%–80%, בעוד ששיעור התעסוקה של אנשים עם מוגבלות נמוך משמעותית. הפער בולט במיוחד בקרב אנשים על הספקטרום האוטיסטי, שבהם שיעורי התעסוקה עומדים על כ־30% בלבד, נתון הממחיש את עומק הפער בין פוטנציאל לבין מימושו.[4] כשהחסם הוא הארגון: גיוס, סביבת עבודה והתאמות אחד החסמים המרכזיים לשילוב אנשים עם אוטיזם בתפקוד גבוה (hfASD) נעוץ בתהליכי הגיוס והמיון המקובלים. תהליכי מיון וראיונות עבודה מבוססים במידה רבה על יכולות תקשורתיות וחברתיות, כגון יצירת קשר עין, ניהול שיחה זורמת והצגת העצמי באופן התואם ציפיות בלתי כתובות. הצפה חושית, הנובעת לעיתים מן הסביבה הבלתי מוכרת, עלולה לפגוע ביכולת הריכוז במהלך הריאיון. קושי ביצירת קשר עין עלול להתפרש בטעות כחוסר ביטחון או כחוסר עניין; קושי בהתאמת תשובות לציפיות חברתיות בלתי כתובות – כהיעדר יכולת להשתלב בצוות; וישירות, דיוק או התמקדות בפרטים – כחוסר גמישות או כחוסר הבנה של ההקשר החברתי. סביבת עבודה פתוחה ורועשת, לצד תקשורת מילולית אינטנסיבית וציפיות חברתיות בלתי פורמליות, עשויות להציב אתגרים משמעותיים, בפרט בפני אנשים עם hfASD. מאפיינים אלו אינם בהכרח קשורים ליכולת לבצע את התפקיד, אך הם עלולים להאפיל על יכולתו המקצועית של העובד, להשפיע על הערכתו ובכך לחסום את השתלבותו; מכאן שהאתגר אינו רק של המועמד ושל העובד, אלא גם של הארגון ושל האופן שבו הוא מגדיר, בוחן ומעריך התאמה לתפקיד ותפקוד העובד לאורך זמן. התאמת תהליכי הגיוס, סביבת העבודה ונורמות התקשורת למגוון רחב של דרכי חשיבה ותפקוד היא תנאי לשילוב מוצלח. במקרים רבים גם סיוע של עמיתים עשוי לתרום למיצוי מיטבי של יכולות העובד ולהשתלבותו בארגון. עבור ארגונים וחברות, זו לא רק סוגיה חברתית או ערכית, אלא גם סוגיה עסקית: כיצד ניתן לזהות, לשלב ולמצות פוטנציאל אנושי שאינו מנוצל כיום? שילוב מוצלח אינו מתרחש מאליו, אלא מחייב מודעות והבנה של מאפייני המגוון הנוירולוגי, לצד נכונות של ארגונים ומעסיקים לבצע את ההתאמות הנדרשות. אין מדובר בהנמכת דרישות התפקיד או בהעדפת מועמדים מסוימים, אלא בהתאמת תהליכי הגיוס, סביבת העבודה ודרכי הניהול, כך שהעובדים יוכלו לבטא את יכולותיהם המקצועיות ולממש את הפוטנציאל הטמון בהם. דוגמה בולטת ליישום גישה זו היא תוכנית "רואים רחוק", הפועלת בישראל לשילוב צעירים על הספקטרום האוטיסטי בתפקידים טכנולוגיים ומודיעיניים במהלך שירותם הצבאי. התוכנית מתאימה את דרישות התפקיד למאפייני החוזקה של המשתתפים, והצלחתה ממחישה כי התאמת תהליכי הגיוס וסביבת העבודה מאפשרת לא רק להתגבר על חסמים, אלא גם למצות פוטנציאל מקצועי ברמה גבוהה.[5] בין זכויות משפטיות ליישום בפועל ישראל הכירה בזכותם של אנשים עם מוגבלות להשתתפות שוויונית בשוק העבודה. החוק אוסר הפליה בקבלה לעבודה, בתנאי העבודה, בקידום ובפיטורים, ומטיל על מעסיקים חובה לבצע התאמות לצורך השתלבותם של עובדים עם מוגבלות.[6] בנוסף, החוק וההסדרים שנקבעו מכוחו מבקשים לקדם ייצוג הולם של אנשים עם מוגבלות בשוק העבודה באמצעות חובת ייצוג ומינוי גורם אחראי לקידום העסקתם בארגון.[7] אף על פי שהמסגרת המשפטית בישראל רחבה יחסית, היישום אינו תמיד פשוט. החוק אמנם קובע כי אי־ביצוע התאמות עלול להיחשב כהפליה, אך הוא גם מכיר בכך שלא בכל מקרה ניתן לדרוש מן המעסיק לבצע כל התאמה אפשרית. החובה לבצע התאמות אינה חלה מקום שבו הדבר מטיל על המעסיק "נטל בלתי סביר בנסיבות העניין", מושג שאינו חד־משמעי ותלוי בגודל הארגון, בעלות ההתאמות ובמשאבים הנדרשים להן. במקרים רבים, השאלה אם התאמה מסוימת סבירה תלויה במידת ההיכרות של הארגון עם צורכי העובדים ובנכונותו להתאים את סביבת העבודה. כאשר מדובר בשונות נוירולוגית, שלעיתים קרובות אינה מוכרת דיה למעסיקים, עלולים להיווצר פערים משמעותיים בין כוונת המחוקק לבין היישום בפועל. לפיכך, שילובם של אנשים מן המגוון הנוירולוגי בשוק העבודה הישראלי נותר מצומצם יחסית. תוכנית "תעסוקה שווה" של משרד העבודה היא צעד חשוב בכיוון הנכון, אך אין בה לבדה כדי לתת מענה לפערים שתוארו וראוי להרחיבה.[8] דוגמאות מהעולם הניסיון המצטבר מלמד כי חקיקה לבדה אינה מספיקה, וכי הצלחת השילוב תלויה גם במדיניות ארגונית פעילה. בארצות הברית, לצד האיסור החוקי על הפליה, מתפתחת גישה הרואה בשילוב עובדים מן המגוון הנוירולוגי יתרון תחרותי. ארגונים, בעיקר בתחומי הטכנולוגיה, הפיננסים וניתוח הנתונים, מפתחים תוכניות ייעודיות הכוללות גיוס מותאם, הכשרה וליווי, לצד הנחיות למנהלים ולעובדים, מתוך הכרה בתרומתם הייחודית של עובדים אלה[9]. באיחוד האירופי נקבעה כבר בשנת 2000 דירקטיבת השוויון בתעסוקה (Directive 2000/78/EC), האוסרת הפליה על בסיס מוגבלות ומחייבת מעסיקים לבצע התאמות סבירות, אך מותירה את היקפן לשיקול דעתם. מתוך הכרה בפער בין החקיקה ליישומה, גיבש האיחוד מדיניות משלימה, ובה Strategy for the Rights of Persons with Disabilities 2021–2030 ו-Disability Employment Package (2022), שנועדו לקדם את שילובם של אנשים עם מוגבלות בשוק העבודה. אירלנד ממחישה כי גם מסגרת חוקית מקיפה ותמיכה ממשלתית אינן מספיקות לצמצום פערי התעסוקה של אנשים על הספקטרום האוטיסטי ללא שינוי ארגוני ותרבותי רחב.[10] בגרמניה, לצד החובה החוקית לשילוב, מעסיקים שאינם עומדים במכסת ההעסקה משלמים תשלומי איזון (Ausgleichsabgabe). כספים אלה, לצד תקציבים ציבוריים, מממנים התאמות, שירותי ליווי ותוכניות שילוב, וכך יוצרים מנגנון משולב של חובה, תמריץ ותמיכה לצמצום הפער בין החקיקה ליישומה.[11] מודל משלים מציע הארגון הבינלאומי Specialisterne, המתווך בין מעסיקים לבין עובדים מן המגוון הנוירולוגי. הארגון, שהחל בשילוב אנשים עם hfASD במגזר הטכנולוגי, מפתח תהליכי גיוס מותאמים, מכשיר מנהלים ומלווה מעסיקים ביצירת סביבת עבודה תומכת, מתוך תפיסה שהאחריות לשילוב מוטלת גם על המעסיק.[12] מהכרה משפטית למדיניות מעודדת שילוב בישראל כיום אנשים עם מוגבלות נדרשים, במקרים רבים, לפנות לבית הדין לעבודה כדי להתמודד עם הפליה תעסוקתית. מדובר במסלול משפטי מורכב, ממושך ויקר, המחייב גם הוכחת הפליה, משימה שאינה פשוטה כלל. אין די בהטלת האחריות על הפרט הנפגע בלבד. נדרשת מדיניות ציבורית רחבה יותר, המבקשת ליצור שינוי מבני בשוק העבודה. הניסיון הבינלאומי מלמד כי שילוב משמעותי של כלל האוכלוסייה נשען גם על קביעת תמריצים כלכליים, ליווי מקצועי ויצירת תנאים המעודדים שילוב. ניתן לשקול, בין היתר, מתן הטבות מס למעסיקים משלבים, הענקת מענקים והכרה ציבורית לחברות המקדמות העסקה מגוונת, העמדת מערכי ליווי מקצועיים ומתמשכים לעובד ולמעסיק, לצד הרחבת המודעות למגוון הנוירולוגי והכשרת מנהלים להכלה, לקבלה ולעבודה לצד עובדים בעלי פרופילי חשיבה ותפקוד שונים, באמצעות משרד העבודה או המוסד לביטוח לאומי. מעבר ממדיניות המתמקדת בעיקר באכיפה משפטית למדיניות המעודדת השתתפות פעילה של המעסיקים, באמצעות תמריצים כלכליים וקביעת עלות להימנעות עקבית משילוב, עשוי לאפשר שילוב רחב, יציב ואפקטיבי יותר של אנשי המגוון הנוירולוגי ואחרים בשוק העבודה. הכלה כמדד לאחריות תאגידית בשנים האחרונות גוברת תשומת הלב של משקיעים ובעלי עניין לשיח ה־ESG ולרווחת העובדים והצרכנים. הם אינם בוחנים רק את ביצועיהן הכלכליים של חברות, אלא גם את אופן פעילותן בחברה שבתוכה הן פועלות: האם הן תורמות לצמצום פערים, פועלות בהוגנות ומייצרות סביבה נגישה ומכילה. בהתאם לכך, מדיניות תעסוקה משלבת הופכת לרכיב מרכזי בהערכת אחריותם התאגידית של ארגונים. פתיחות להעסקת אנשים מקבוצות שונות, ובהן אנשי המגוון הנוירולוגי, נתפסת כחלק מניהול אחראי של ההון האנושי.[13] חברות המבקשות לפעול או הפועלות בארה"ב ובאירופה נדרשות להביא בחשבון לא רק עמידה בדרישות הפורמליות של איסור הפליה, אלא גם את יישומה בפועל של מדיניות הכלה והתאמה. התמודדות עם טענות להפליה, בארץ או בחו״ל, כרוכה לעיתים בהוצאות משפטיות, בהשקעת זמן ניהולי ובחשיפה כספית ותדמיתית. השקעה מוקדמת בהתאמות, בהכשרת מנהלים ובבניית סביבת עבודה מכילה עשויה לצמצם סיכונים אלה ולתרום לתרבות ארגונית חיובית. מדיניות משלבת היא חלק מניהול אחראי של ההון האנושי ומיישום ה־ESG בפועל. אני מבקשת ברשומה זו לקרוא לפעולה. שילובם של אנשי המגוון הנוירולוגי הוא, בעיניי, היבט חשוב של אסטרטגיית ESG; לשם כך יש להרחיב את הידע והמודעות למגוון, להשקיע בהתאמות הנדרשות, להכשיר מנהלים וצוותי עבודה ולבנות תהליכי גיוס והעסקה מותאמים. ארגונים וחברות שיידעו לזהות את חוזקותיו של המגוון הנוירולוגי ולרתום אותן לפעילותם יוכלו להעשיר את דרכי החשיבה והיצירה שלהם, להרחיב את מעגל ההזדמנויות וליהנות מיתרון עסקי ממשי. עולם המודע למגוון הנוירולוגי ומכיל אותו הוא עולם עשיר יותר, צודק יותר ומצליח יותר. ד"ר יוכבד ה. שורץ היא מוזיקאית, עורכת דין ומגשרת. בשנים האחרונות היא עוסקת בקידום שילובם של אנשים מן המגוון הנוירולוגי בשוק העבודה, בדגש על אוטיזם בתפקוד גבוה, ובקשר שבין תעסוקה, שוק העבודה, הכלה ארגונית ואחריות תאגידית. תודה מיוחדת לפרופ' עלי בוקשפן ולד״ר שמאי כרכום על הערותיהם המועילות. [1] דיסלקציה (קושי בעיבוד שפה כתובה), דיסגרפיה (קושי בכתיבה), דיסקלקוליה (קושי בהבנת מספרים ומושגים מתמטיים), טורט (Tourette) ועוד. [2] Montgomery, Sy (April 3, 2012). Temple Grandin: How the Girl Who Loved Cows Embraced Autism and Changed the World. Houghton Mifflin Books for Children. ISBN 978-0547443157. [3] Grandin, Temple. "Temple Grandin: An Inside View of Autism". Autism Research Institute. Archived from the original on December 16, 2017. Retrieved April 14, 2019. [4] על פי דו"ח ממשלת בריטניה משנת 2024, רק כ־30% מן האוטיסטים בגיל העבודה מועסקים, לעומת כ־80% מן האוכלוסייה ללא מוגבלות. ראו: The Buckland Review of Autism Employment: Report and Recommendations (UK Government, 2024). ממצא זה עולה בקנה אחד עם מחקרים שנערכו בקרב אוטיסטים ללא מוגבלות שכלית, המצביעים על שיעורי אבטלה גבוהים במיוחד גם בקרב אוכלוסייה משכילה ובעלת יכולת תפקודית גבוהה. ראו: Espelöer et al., “Alarmingly Large Unemployment Gap Despite Above-Average Education in Adults with ASD Without Intellectual Disability in Germany”, European Archives of Psychiatry and Clinical Neuroscience 272 (2022), pp. 1429–1439. [5] משתתפי התוכנית משתלבים, בין היתר, בפענוח תצלומי אוויר, מערכות מידע גאוגרפיות, פיתוח תוכנה, מידענות ותיוג מידע, תוך הסתמכות על חוזקותיהם כגון תפיסה חזותית, חשיבה שיטתית, תשומת לב לפרטים ויכולת עבודה עצמאית. [6] חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ״ח–1998, צו ההרחבה לעידוד והגברת התעסוקה של אנשים עם מוגבלות, תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (השתתפות המדינה במימון התאמות), תשס״ו–2006. יצוין כי התקנות שמות דגש רב על התאמות פיזיות נדרשות, וקובעות כי השתתפות המדינה במימון מוגבלת בזמן. [7] בגופים ציבוריים גדולים – חובת העסקת 5% עובדים עם מוגבלות (3% בגופים קטנים) ומינוי ממונה לתעסוקת אנשים עם מוגבלות, ובמגזר העסקי חובה לקדם את העסקתם, כך שלפחות 3% מהעובדים יהיו אנשים עם מוגבלות, ולמנות גורם אחראי לקידום העסקתם בארגון. [8] וראו: קובץ המידע באתר משרד העבודה, מינהל תעסוקת אוכלוסיות: https://www.gov.il/he/departments/units/special-population-employment. [9] Robert D. Austin and Gary P. Pisano, “Neurodiversity as a Competitive Advantage,” Harvard Business Review 95, no. 3 (2017): 96–103. Emmanuelle Walkowiak, “Neurodiversity of the Workforce and Digital Transformation: The Case of Inclusion of Autistic Workers at the Workplace”, Technological Forecasting and Social Change 167 (2021). [10] National Disability Authority, Reasonable Accommodations for People with Autism Spectrum Disorder (Ireland, 2015); עוד ראו במדריך: Employers for Change, Disability Disclosure in the Workplace: Employer Toolkit (2026), המדגיש כי הפער התעסוקתי נובע גם מחסמים תרבותיים, וכי יצירת סביבה בטוחה פסיכולוגיתחיונית לשילוב עובדים מן המגוון הנוירולוגי. [11] German Social Platform, “Compensatory Levy for Non-Employment of Severely Disabled Persons”; Anne Waldschmidt et al., “Inclusion of People with Disabilities in the Workplace: A Focus on Germany, Austria and Switzerland”, in Disability Inclusion in Germany, Austria and Switzerland (Springer, 2024). [12] Specialisterne Foundation, About Specialisterne; Specialisterne Global, About Us https://specialisterne.com/ [13] Priyanka Dwivedi, Yashodhara Basuthakur, Aparna Joshi & Jonathan Doh, “A Stakeholder Perspective on Diversity Within Organizations”, Journal of Management (2024). Robert Stewart, “ESG and the Changing Language of Corporate Social Responsibility”, California Management Review (2025).

בעשור האחרון הולכת ומתהווה בשוק הגלובלי קטגוריה ארגונית חדשה, אימפקט סטארט-אפ (Impact Tech Startup; בקיצור: ITS). הופעתה של קטגוריה זו אינה מקרית. היא נולדה מהצטלבות של שלושה גלים: גל ההכרה הגוברת במשבר האקלים ובמשברים חברתיים בעולם; גל השיח על כלכלת אימפקט ופיתוח בר קיימא, שמצא ביטוי רשמי גם ב-17 יעדי הפיתוח בר-קיימא של האו"ם (SDGs); וגל הסטארט-אפים, שהפך בעשורים האחרונים למנוע צמיחה מרכזי של הכלכלה העולמית. כאשר שלושת הגלים נפגשו, נוצרה ישות ארגונית ייחודית: חברה שבונה מוצר טכנולוגי חדשני, כאשר פוטנציאל ההתרחבות שלו מאפשר להתמודד עם בעיה חברתית או סביבתית בקנה מידה בינלאומי. מהו סטארט-אפ מוכוון אימפקט? גדרון ועמיתיו הגדירו במאמרם The Impact Tech Startup: Initial Findings on a New, SDG-Focused Organizational Category ארגונים אלה כמיזם טכנולוגי שהכוונה המוצהרת (Intention) ליצירת אימפקט החברתי או הסביבתי היא חלק מרכזי במשימתו ובמודל העסקי שלו. הורן ופיכטר טוענים שסטארט-אפים של אימפקט אינם רק פותרים בעיה חברתית או סביבתית, אלא שואפים להרחיב את יישומם של פתרונות אלה בקנה מידה רחב. לפי גישתם, סטארט-אפים אלה תורמים באופן פעיל לקידום קיימות ולהשגת יעדי הפיתוח בר-קיימא. יתרה מכך, הם מדגישים את הפוטנציאל הטרנספורמטיבי של מיזמים אלה: ככל שנתח השוק שלהם גדל, הם אינם רק משתלבים בשווקים קיימים אלא מחוללים שינוי מערכתי, באמצעות החלפת דפוסי פעולה שאינם בני־קיימא, הנהוגים בקרב שחקנים ותיקים, בחדשנות מוכוונת קיימות. המאפיין המבחין בין ה-ITS לבין חברה רגילה שמוסיפה את המונח "קיימות" לחומריה השיווקיים הוא שהאימפקט אינו תוצר לוואי של הפעילות – הוא הסיבה לקיום הארגון. חברה שמפתחת מכשיר לאבחון סרטן שד מוקדם, פלטפורמה ללמידה מרחוק לאוכלוסיות מוחלשות, או טכנולוגיה לייעול ניצול מים בחקלאות – כולן הן ITSs, כל עוד האימפקט הוא המהות ולא משמש סיסמה שיווקית למטרות יחסי ציבור. לחברות אלו כמה מאפיינים מרכזיים: טכנולוגיה וחדשנות כמנוע – לא שיפור אינקרמנטלי בלבד, אלא חדשנות מהותית לטובת פתרון בעיות חברתיות או סביבתיות. מטרה כפולה – יצירת ערך עסקי וקידום מטרה חברתית או סביבתית בליבת הארגון, ולא בנפרד. התמודדות עם אי-ודאות קיצונית – בדומה לסטארט-אפים רגילים, הפעילות מתנהלת בסביבה תנודתית, תוך חיפוש מתמיד אחר מודלים עסקיים חדשים. פוטנציאל לגידול מהיר (scalability) – בשונה מארגונים חברתיים, אימפקט סטארט-אפ שואף להגיע לקנה מידה רחב, מה שמאפשר השפעה חברתית או סביבתית בהיקף משמעותי. מדידת אימפקט – ITS אמור להגדיר מראש את האימפקט שהוא שואף לייצר ולמדוד אותו לאורך זמן, לרוב בהתאמה ל-SDGs. כמה חברות כאלה קיימות? נתונים מישראל ומהעולם ישראל, המזוהה עם הכינוי ה-"Start-up Nation", נחשבת לסביבה תומכת במיוחד ליזמות טכנולוגית, ושואפת להפוך ל-"Impact Nation״. גדרון ועמיתיו, שבחנו 1,657 סטארט-אפים ישראליים, מצאו כי כשליש מהם יכולים להיות מסווגים כ-ITS. הפיזור שלהם לפי יעדי ה-SDG מלמד באילו תחומים מתרכזת חדשנות מוכוונת אימפקט בישראל: כמעט שליש (28%) פועלים בתחום הבריאות ורווחה כללית (SDG 3), ואחריהם תשתיות וחדשנות (SDG 9 – 12%), תעסוקה הוגנת וצמיחה כלכלית (SDG 8 – 11%), חינוך (SDG 4 – 10%), שלום וצדק (SDG 16 – 8%), ביטחון מזון (SDG 2 – 7%), ערים חכמות (SDG 11 – 6%) ואנרגיה נקייה (SDG 7 – 5.5%). אלא שמאחורי הנתונים המרשימים מסתתרת שאלה מסקרנת: כמה מהם אכן מגדירים את האימפקט שהם יוצרים, מודדים אותו ומדווחים עליו? מחקר השוואתי שנערך בשנת 2023 ב-7 מדינות (ישראל, צרפת, איטליה, פורטוגל, ליטא, אסטוניה ופולין) מצא כי בין 25% ל-29% מסך הסטארט-אפים בכל מדינה עשויים להיות מיושרים עם לפחות אחד מהיעדים של SDG ולכן מסווגים כסטארט-אפים המקדמים יעדי אימפקט (Impact-Aligned Start-ups), ובסך הכול 19,329 סטארט-אפים בשבע המדינות. אלא שמבין כלל החברות האלה, כפי שניתן לראות בטבלה שלהלן, רק 2,020 (כ-10.4%) מגדירים באופן מפורש חיבור לקידום ה-SDGs ומודדים את האימפקט שלהם בפועל. גם בישראל התמונה דומה: מתוך 3,273 סטארט-אפים שמקדמים בפועל יעד כלשהו מבין ה-sSDG, רק 314 (כ-9.6%) מגדירים זאת מפורשות ומודדים את האימפקט שלהם. נתוני הטבלה: מתוך כ-75,150 סטארט-אפים בשבע המדינות, כ-25% מיושרים עם SDGs –אך רק 2.7% מודדים ומדווחים על האימפקט שלהם בפועל. מניסיוני כיועצת בתחום יזמות האימפקט ומממצאי מחקר הדוקטורט שלי, זיהיתי כמה סיבות מרכזיות לפער זה. ראשית, יזמים רבים מגיעים מעולמות מקצועיים שונים – מדעים, טכנולוגיה, מנהל עסקים – ומכיוון שמדובר בתחום חדש ומתפתח, הם לרוב לא נחשפו באופן מסודר לעולם האימפקט: למושגים, למודלים, למתודולוגיות וכן להזדמנויות שהוא מציע. שנית, ניהול ומדידת אימפקט אינם דבר טריוויאלי, אף לא בארגונים חברתיים ותיקים, ודורשים ידע, משאבים פיננסיים וקשב ניהולי שלא תמיד עומדים לרשות ארגונים צעירים. הסיבה השלישית, והמעניינת במיוחד: מראיונות עם יזמים בישראל למדתי שבשלב גיוס ההון יש חשש אמיתי מלהיות מוגדר כ"ארגון אימפקט", כיוון שהתיוג הזה עלול להרחיק משקיעי הון סיכון המכוונים לאקזיט מהיר. יחד עם זאת, הפער הזה מייצג גם הזדמנות עסקית אדירה. לפי Grand View Research, שוק השקעות האימפקט הגלובלי הוערך בשנת 2025 בכ-100 מיליארד דולר וצפוי לגדול למעלה מ-400 מיליארד דולר עד 2033. סטארט-אפ שאינו מגדיר, מודד ומדווח על האימפקט שלו – גם אם הוא יוצר ערך חברתי וסביבתי אמיתי בפועל – נשאר מחוץ למפה של עולם השקעות האימפקט, שדורש הגדרה ומדידה כתנאי כניסה. ITSs שמתכווננים לפתרון בעיות חברתיות או סביבתיות ומודדים את האימפקט שהם יוצרים,מסוגלים להתחבר לאקוסיסטם של משקיעים ומממנים שעבורם האימפקט המדיד הוא משמעותי – ובכך ליצור ערך מסחרי רב יותר בטווח הקצר, הבינוני והארוך. מה עוזר לאימפקט סטארט-אפים להצליח? שאלה זו עמדה במרכז מחקר הדוקטורט שלי, שבחן אילו גורמים מנבאים שרידות וצמיחה של מיזמי אימפקט, בהנחיית פרופ' בני גדרון ופרופ' ריקי סויה באוניברסיטת תל אביב. במחקר השתתפו 142 ארגונים מסוגים שונים – 87 עמותות, 44 עסקים ו-40 סטארט-אפים – שעמדו בקריטריון אחד: פעילות עסקית לצד קידום לפחות יעד אחד מה-SDGs. מכיוון שרשומה זו מתמקדת ב-ITSs, להלן כמה נתוני רקע עליהם. הסטארט-אפים שהשתתפו במחקר בעלי וותק ממוצע של כ-5 שנים, 55% מהם ממוקמים באזור המרכז, ולמרות גילם הצעיר כ-58% פועלים ברמה בינלאומית – נתון המחזק את הטענה בדבר פוטנציאל ההתרחבות הגלובלי שלהם. התפלגות ההכנסות מציגה דפוס מקוטב ומעניין: כ-35% הם סטארט-אפים קטנים עם הכנסות של עד 500 אלף ₪, אך כמעט מחציתם (47.5%) מגיעים למחזור של למעלה מ-2 מיליון ₪, ושיעור משמעותי (25%) אף עובר את רף ה-10 מיליון ₪. בהקשר זה מעניינים הממצאים של גדרון ועמיתיו, שניתחו מדגם רחב של 546 ITSs ישראלים ולא מצאו הבדלים מובהקים בהיקפי ההכנסות בין אימפקט סטארט-אפים לסטארט-אפים אחרים. ממצא זה מטיל ספק בתפיסה הרווחת שלפיה מחויבות לאימפקט באה על חשבון ביצועים עסקיים. ביחס למקורות המימון, במחקר הדוקטורט שלי נמצא כי בשלב ההקמה או ההרחבה ה-ITSs הישראלים מציגים דפוס הנשען על מקורות מימון מגוונים: הון עצמי (62.5%), משקיעי אנג׳ל (52.2%), קרנות הון סיכון (45%), רשות החדשנות (40%), קרנות אימפקט (25%) ואף קרנות פילנתרופיות (15%). בפעילותן השוטפת, הכנסותיהן מתבססות בעיקר על מכירות ללקוחות ארגוניים, B2B (62.5%), בעוד שמכירות ללקוחות פרטיים ולגופים ממשלתיים נמוכות יותר (כ-20% כל אחד). נוסף על כך, כ-27.5% מה-ITSs נהנים ממכרזים ומענקים ממשלתיים, וכ-10% מפתחים שותפויות לאיגום משאבים. בין המשתנים שנבחנו נמצאו כמה משתנים הקשורים לשרידות, חלקם רוחביים המשותפים לכלל סוגי הארגונים במחקר, ואחרים ייחודיים לסוגים מסוימים של ארגונים. מבין המנבאים הרוחביים, שלושה משתנים מעניינים במיוחד: הראשון הוא גיוון במקורות המימון: ככל שלמיזם יש סוגים שונים של מקורות מימון בשלב ההקמה או ההרחבה ובפעילות השוטפת – כך גדלים סיכויי שרידותו (r = .30, p < .001). כלומר, מיזם שמשלב הכנסות מלקוחות, מימון ממשלתי והשקעות או תרומות, מדד השרידות שלו גבוה יותר ממיזם שמגייס סכומים גדולים מסוג מקור יחיד בלבד. בהשוואה בין הקבוצות נמצא כי מיזמים עם שני סוגי מקורות מימון או יותר הציגו שרידות גבוהה באופן מובהק מאלה שנשענו על סוג מקור אחד. השני הוא השקעות אימפקט: מיזמים שקיבלו מימון מקרנות אימפקט בשלב ההקמה או ההרחבה הציגו מתאם מובהק עם נתוני שרידות (r = .21, p = .01). קרנות אימפקט, המשלבות דרישה לתשואה עם מחויבות לאימפקט, מתבררות כמקור מימון בעל ערך ייחודי למיזמי אימפקט כיוון שהן מספקות לא רק הון, אלא גם שותפות אסטרטגית מבוססת ערכים משותפים וליווי במשימה הכפולה – יצירת ערך עסקי לצד ערך חברתי או סביבתי. השלישי הוא שותפות עם המגזר הציבורי: זהו הקשר החזק ביותר שנמצא בכל המחקר (r = .48, p < .001). מבין כל השותפויות שנותחו, השותפות עם המגזר הציבורי במימון ובהעמדת משאבים היא שנמצאה כמשמעותית ביותר לשרידות. זאת משום ששותפות עם מוסדות המדינה מספקת מידה מסוימת של ודאות מימונית – חוזה ממשלתי יוצר אופק תכנוני יציב בניגוד לאפיקי הכנסה אחרים; ולגיטימציה מוסדית – שותפות ציבורית נתפסת כאות איכות שמחזק אמון אצל גורמי מימון נוספים ומקל על גיוס משאבים ושותפים. ניתן לשער כי גם עבור ITSs שמכוונים לשווקים בינלאומיים, שותפות עם גוף ציבורי ישראלי יכולה לשמש כאות איכות ראשוני שמחזק אמינות מול משקיעי אימפקט ולקוחות בזירה הגלובלית. מעבר לגורמים הרוחביים, שני ממצאים ייחודיים ל-ITSs ראויים לתשומת לב מיוחדת: הראשון הוא מגוון מקורות מימון בפעילות השוטפת: בשונה מעמותות ועסקים חברתיים, בקרב סטארט-אפים דווקא נמצא הבדל מובהק בין אלה שמשלבים לפחות שני סוגי מקורות מימון בשוטף, כגון מכירות ללקוחות ארגוניים לצד זכייה במכרזים או קבלת מענקים ציבוריים, לבין אלה שנשענים על סוג מקור יחיד. הראשונים הציגו שרידות גבוהה משמעותית. ממצא זה מדגיש את החשיבות הקריטית של בניית מודל הכנסות מגוון, דווקא עבור סטארט-אפים הנוטים להסתמך בעיקר על השקעות. השני הוא מעורבות פעילה של גורמי מימון עסקיים: לא רק נוכחותם של משקיעים עסקיים, אלא המעורבות הפעילה שלהם לקידום הסטארט-אפ (כגון: מנטורינג, פתיחת דלתות, השתתפות בדירקטוריון, דיווחים ובקרה) נמצאה כמנבאת שרידות מובהקת, ואפקט התיווך שלה נמצא מובהק סטטיסטית. ממצא זה מחדד נקודה חשובה: הכסף לבדו אינו מספיק; מה שממנף את המיזם הוא הידע, הקשרים והמעורבות שהמשקיע מביא עמו. הזדמנות שדורשת תשתית תומכת יITSs הם אחת ההתפתחויות המרתקות בנוף הכלכלי-חברתי של עשור זה. הם מהווים ניסיון רציני לאחד בין כוח החדשנות ויכולת ההתרחבות של ההייטק לבין מגמת כלכלת האימפקט. אך כדי שהפוטנציאל הזה יתממש, נדרשת עבודה משלושה כיוונים: לאימפקט סטארט-אפים: לפני הכול, להגדיר מפורשות את הבעיה החברתית או הסביבתית שהמיזם מכוון לפתור, וככל שהפעילות מתבגרת, גם למדוד ולדווח על האימפקט שנוצר. הגדרה כזו מחזקת את הארגון מבפנים, בכך שהיא מסייעת לצוות להיות מדויק ואסטרטגי בניהול המשימה הכפולה, וכלפי חוץ, היא מאפשרת למשוך משקיעים, מממנים ושותפים שחולקים ערכים דומים. בנוסף, בניגוד לסטארט-אפים רגילים, מיזמי אימפקט פועלים בצומת שבין שלושה מגזרים - הציבורי, העסקי והחברתי - ולכן יכולים ליהנות ממשאבים של שלושתם. הממצאים מצביעים על כך שהמפתח לשרידות ולצמיחה של ITSs הוא פיתוח מודל פיננסי מגוון שאינו נשען על סוג מקור מימון אחד, וזאת לצד טיפוח מעורבות פעילה של גורמי המימון העסקיים לטובת המיזם. למוסדות אקדמיים ולארגוני תשתית: אחד הגורמים התורמים לפער שתואר לעיל הוא שיזמים רבים מעולם לא נחשפו לעולם האימפקט: מושגיו, כליו ומתודולוגיות המדידה שלו. שילוב תכנים אלה בתוכניות יזמות ומנהל עסקים, תוך הקניית שפה, כלים ומסגרת חשיבה מתאימים יכול לצמצם את הפער הזה משמעותית. לגורמי מימון: הממצאים מראים שמעורבות פעילה של משקיעים בקידום המיזם היא מנבא לשרידות,לא פחות חשוב מגובה ההשקעה. במקביל, הרחבת סל המכשירים הפיננסיים ויצירת הזדמנויות נוספות להשקעות אימפקט בישראל תאפשר לסטארט-אפים לגשת למקורות מימון שמבינים את המשימה הכפולה שלהם ועוזרים להם לממש אותה במקום להתנצל עליה. לסיכום, הפוטנציאל קיים הן ברמת ההון הגלובלי המכוון להשקעות אימפקט, והן ברמת הכישרון היזמי הייחודי שיש בישראל. כעת נדרש לפתח ולחזק את התשתית המערכתית שתגשר בין הפוטנציאל למציאות. מילנה יערי, ד"ר בתחום יזמות אימפקט, מרצה ויועצת ארגונית ואסטרטגית.

פורמולה 1 היא סדרת המרוצים הבכירה והיוקרתית ביותר בעולם הספורט המוטורי. תחרות מתקיימת במתכונת של סבב מרוצים עולמי, שבו משתתפות אחת-עשרה קבוצות, ובכל אחת מהן שני נהגים. לאורך העונה צוברים הנהגים והקבוצות נקודות, ובסיומה מוכרזים אלוף הנהגים ואלופת היצרנים. לצד התחרות הספורטיבית, פורמולה 1 משמשת פלטפורמה גלובלית לטכנולוגיה, לחדשנות ולעסקים, ומאגדת יצרני רכב, חברות טכנולוגיה ומותגים בינלאומיים. בשנים האחרונות הפכה הסדרה לשחקנית בולטת גם בשיח הקיימות, הציבה יעדי אקלים שאפתניים והשקיעה משאבים משמעותיים בפיתוח פתרונות סביבתיים. בעשור האחרון הפכה פורמולה 1 לאחד מסיפורי ההצלחה הבולטים בעולם הספורט. ענף שנחשב בעבר לנישתי יחסית התפתח למותג גלובלי הנהנה ממאות מיליוני אוהדים, מחשיפה תקשורתית רחבה ומהשפעה כלכלית החורגת הרבה מעבר למסלול. בשנת 2025 רשמה פורמולה 1 הכנסות של כ-3.9 מיליארד דולר, בעוד מספר הצופים במרוצים במהלך העונה חצה את רף 6.5 מיליון. לצד זאת, אירוחו של מרוץ בודד עשוי לייצר לעיר המארחת השפעה כלכלית בהיקף של מאות מיליוני דולרים. לצד הצמיחה העסקית, פורמולה 1 מנסה למצב את עצמה גם כמובילה בתחום הקיימות. יעד ה-Net Zero עד שנת 2030, ההשקעה בדלקים בני-קיימא ובטכנולוגיות ירוקות, וכן השינויים במערך הלוגיסטי של הענף, הפכו לחלק מרכזי באסטרטגיה של הליגה. אולם דווקא ההתמקדות הסביבתית הזו מעוררת שאלה רחבה יותר: האם הישגים סביבתיים מספיקים כדי להפוך ארגון למוביל בתחום ה-ESG, או שמא הם עלולים להסיט את תשומת הלב מסוגיות מורכבות לא פחות, ובהן זכויות אדם, גיוון, שקיפות וממשל תאגידי. פורמולה 1 מספקת מקרה מבחן מרתק בהקשר זה – לא משום שהיא מייצגת מודל מושלם של ESG, אלא משום שהיא ממחישה עד כמה מורכב ליישם אותו במציאות. סיפור הצלחה סביבתי – הרבה יותר מיחסי ציבור קשה להתווכח עם העובדה שבשנים האחרונות פורמולה 1 הפכה לאחד מגופי הספורט השאפתניים ביותר בכל הנוגע ליעדי אקלים. בשנת 2019 הכריזה הליגה על יעד של איפוס פליטות פחמן שנת 2030 – יעד שאפתני במיוחד עבור ענף המבוסס על תנועה מתמדת של אנשים, ציוד וכלי רכב בין עשרות מדינות ברחבי העולם. מאז הציגה פורמולה 1 התקדמות משמעותית. לפי נתוני הליגה, עד סוף 2024 הצטמצמה טביעת הרגל הפחמנית הכוללת שלה בכ-26% ביחס לשנת הבסיס 2018. נתון זה בולט במיוחד לנוכח העובדה שבאותה תקופה הפעילות לא הצטמצמה, אלא דווקא התרחבה: מספר המרוצים והאוהדים גדל, והפעילות הגלובלית הפכה אינטנסיבית יותר. הירידה ניכרת גם במדד הפליטות הממוצע למרוץ, שהצטמצמו בכ-35% בהשוואה לשנת 2018, אף שסבב המרוצים התרחב. אחד הנתונים המפתיעים ביותר הוא שחלקה של פעילות המכוניות על המסלול בסך הפליטות של פורמולה 1 קטן יחסית: כ-1% בלבד מטביעת הרגל הפחמנית הכוללת של הליגה נובע מפעילות זו. עיקר הפליטות מקורו דווקא במערך הלוגיסטי, בשינוע הציוד, בטיסות ובתפעול האירועים. במילים אחרות, האתגר הסביבתי של פורמולה 1 דומה יותר לזה של תאגיד גלובלי מאשר לזה של יצרן רכב. השאלה אינה רק כיצד לשפר את ביצועי המכוניות, אלא כיצד לנהל שרשרת ערך בינלאומית מורכבת. בהתאם לכך, הצעדים שנקטה הליגה חרגו הרבה מעבר לשיפור מנועי המכוניות. בין היתר, נערכו התאמות בלוח המרוצים, הורחב השימוש בדלקי תעופה ברי-קיימא, שולבו מקורות אנרגיה חלופיים באירועים והורחבה הפריסה של פתרונות לוגיסטיים בעלי טביעת רגל פחמנית נמוכה. המהלך המשמעותי ביותר של הליגה נכנס לתוקף בעונת 2026, עם המעבר של כל המכוניות לשימוש בדלק מתקדם המיוצר ממקורות בני־קיימא והגדלה משמעותית של רכיב ההנעה החשמלית ביחידות הכוח. חשיבותו של המהלך אינה מתמצה בהפחתה הישירה של פליטות הסדרה, שכן פעילות המכוניות על המסלול אחראית לחלק מזערי בלבד מטביעת הרגל הפחמנית שלה. חשיבותו העיקרית טמונה בפוטנציאל של פורמולה 1 לשמש מעבדת חדשנות לטכנולוגיות דלות פחמן, שיוכלו בעתיד להשתלב גם בתחבורה המסחרית והפרטית ולהשפיע על ענף הרכב כולו. כאן טמון אחד ההיבטים המעניינים ביותר בסיפור: פורמולה 1 אינה מציגה את הקיימות כמגבלה על הביצועים, אלא כמנוע לחדשנות. היתרון התחרותי אינו נמדד עוד רק במהירות או בעוצמת המנוע, אלא גם ביכולת להפיק ביצועים טובים יותר תוך שימוש מופחת באנרגיה ובמשאבים ותוך צמצום הפליטות. עם זאת, חלק מהחוקרים מסתייגים מנרטיב הקיימות שמציגה פורמולה 1. לצד ההתקדמות הסביבתית המרשימה, הם טוענים כי יש לבחון באופן ביקורתי את הדרך שבה הענף מציג את הישגיו. לפי גישה זו, השיח על חדשנות, דלקים ברי-קיימא ויעדי אקלים עשוי לחזק את הלגיטימציה הציבורית של הענף, מבלי להביא בהכרח לבחינה מקיפה של מכלול השפעותיו הסביבתיות והחברתיות. במילים אחרות, השאלה אינה רק אם פורמולה 1 מפחיתה את פליטותיה, אלא אם היא משנה באופן מהותי את המודל שעליו היא מבוססת. וזו בדיוק הנקודה שבה מתחיל הדיון האמיתי ב־ESG. האם הצלחה סביבתית יכולה לאזן ביקורת חברתית? דווקא משום שהישגיה הסביבתיים של פורמולה 1 מרשימים כל כך, קל יותר להבחין באתגרים שנותרו מחוץ לתחום הפליטות. אחת הביקורות המרכזיות המופנות כלפי הענף אינה עוסקת כלל באקלים, אלא בזכויות אדם. בשנים האחרונות החלו חוקרים לטעון כי פורמולה 1 אינה יכולה להסתפק עוד בעמידה בדין המקומי במדינות המארחות. בדומה לתאגידים גלובליים הפועלים בשווקים מורכבים, גם היא נדרשת לבחון באופן אקטיבי את השפעותיה החברתיות באמצעות מנגנונים של בדיקת נאותות בתחום זכויות האדם (Human Rights Due Diligence) – כלומר, זיהוי, הערכה וניהול של סיכונים לזכויות אדם לאורך פעילותה ובשרשרת הערך שלה. לפי גישה זו, השפעתה הגלובלית של פורמולה 1 מחייבת אותה לעמוד בסטנדרט אחריות הדומה לזה המצופה מתאגידים בינלאומיים גדולים. הדיון אינו תיאורטי בלבד. בשנת 2023 קראה קואליציה של ארגוני זכויות אדם לחשוף את סעיפי זכויות האדם בהסכמי האירוח של המרוצים בבחריין ובערב הסעודית, בטענה כי אין שקיפות מספקת באשר לאופן שבו פורמולה 1 בוחנת סיכונים חברתיים לפני החתימה על הסכמים מסוג זה. לאחרונה חזר ארגון Human Rights Watch על ביקורת זו, ואף קרא ל־FIA (הפדרציה הבינלאומית לרכב), הגוף המנהל את הספורט המוטורי העולמי, ולפורמולה 1 לאמץ מנגנונים ברורים יותר לניהול סיכוני זכויות אדם. זאת, תוך הדגשת החשש שאירועי ספורט בינלאומיים משמשים לעיתים כלי לשיפור תדמיתן של מדינות המתמודדות עם ביקורת מתמשכת בתחום זה. במובן זה, הוויכוח אינו מתמקד רק בשאלה אם ראוי לקיים מרוצים במדינות מסוימות. הסוגייה הרחבה יותר היא אם גוף הנהנה מהשפעה כלכלית ותרבותית כה משמעותית רשאי להסתפק בעמדה ניטרלית, או שמא מוטלת עליו אחריות אקטיבית לזהות, להעריך ולנהל סיכונים חברתיים – כפי שמצופה מחברות גלובליות הפועלות בתחומים אחרים. כשהמרוץ מגיע לעיר – מי באמת מרוויח? הביקורת החברתית על פורמולה 1 אינה נעצרת בזכויות אדם. בשנים האחרונות גוברת גם הביקורת על השפעת המרוצים על הקהילות המקומיות המארחות אותם. בעוד ממשלות ומארגנים מציגים את המרוצים כמנועי צמיחה כלכלית, תושבים בקהילות מסוימות טוענים כי הם נאלצים לשאת בעלויות החברתיות של האירועים – ובהן עומסי תנועה, רעש, חסימות כבישים ועלייה ביוקר המחיה – מבלי ליהנות באופן שוויוני מפירותיהם. דוגמה בולטת לכך הוא מרוץ גרנד פרי מיאמי. תחקיר שפורסם בשנת 2025 הציג ביקורת מצד תושבי Miami Gardens, שטענו כי ההחלטה לקיים את המרוץ באזור התקבלה ללא שיתוף מספק של הקהילה, לאחר ששכונות מבוססות יותר במיאמי התנגדו לקיומו בתחומן. עוד נטען כי חלק ניכר מהערך הכלכלי שמייצר המרוץ זורם לגורמים מסחריים, ואינו מגיע בהכרח לתושבים עצמם. ביקורת זו משקפת שאלה בסיסית בעולם ה-ESG: האם הערך הכלכלי שנוצר מפעילות עסקית מתחלק באופן הוגן בין כל בעלי העניין, או שהוא נותר בעיקר בידי בעלי המניות והגורמים המסחריים? גיוון והכלה: בין הצהרות נכונות לתוצאות בשטח מעבר לסוגיות של זכויות אדם והשפעה על קהילות מקומיות, פורמולה 1 נדרשת להתמודד גם עם ביקורת מבית: מי זוכה להזדמנות להשתלב בענף – ומי נותר מחוץ למסלול? בשנת 2024 אימצה פורמולה 1 אמנת גיוון והכלה משותפת לליגה עצמה, ל-FIA ולעשר הקבוצות, שנועדה לקדם ייצוג רחב יותר בכוח האדם ובתרבות הארגונית של הענף. המהלך נשען, בין היתר, על המלצותיה של ועדה בראשות נהג המרוצים לואיס המילטון, שכבר בשנת 2021 הצביעה על חסמים מבניים ותרבותיים המקשים על צעירים מקבוצות שאינן מיוצגות דיין להשתלב בתחומי ההנדסה והספורט המוטורי. אלא שהפער בין המדיניות לתוצאות עדיין משמעותי. פורמולה 1 נותרה ענף יקר וסגור יחסית, שההשתלבות בו – בנהיגה, בהנדסה או בהנהלה – דורשת לרוב משאבים, קשרים וחשיפה מוקדמת לתחומי ה-STEM ולספורט המוטורי. הדוגמה הבולטת ביותר היא היעדרן הכמעט מוחלט של נשים מהגריד. מאז ללה לומברדי בשנת 1976, אף אישה לא זינקה למרוץ פורמולה 1. מחקר שנערך בשנת 2022 הצביע על חסמים היסטוריים, כלכליים ותרבותיים המקשים על השתלבותן של נהגות בליגה, ובהם העלויות הגבוהות, מיעוט ההזדמנויות במסלולי ההכשרה, סטריאוטיפים מגדריים והיעדר מתמשך של ייצוג נשי. מציאות זו הפכה לסמל לפער שבין הפופולריות הגוברת של הענף בקרב נשים לבין היעדרו של ייצוג נשי ממשי בצמרת המקצועית שלו. גם הקמתה של F1 Academy, שנועדה לקדם נהגות צעירות, מעידה כי הענף מכיר במחסומי הכניסה המשמעותיים העומדים בפני נשים בדרכן לפסגת הספורט. עם זאת, גם בשנת 2026 טרם ניכר שינוי משמעותי בתמונת הייצוג. הביקורת, אם כן, אינה שפורמולה 1 מתעלמת מהבעיה, אלא שהתקדמות אמיתית אינה נמדדת בהצהרות וביוזמות בלבד. המבחן יהיה אם בשנים הקרובות יחול שינוי ממשי בהרכב הנהגים, המהנדסים והמנהלים בענף. במונחי ESG, זהו פער אופייני בין מדדי קלט למדדי תוצאה: השקעה בתוכניות וביוזמות היא צעד חשוב, אך בסופו של דבר יש לבחון אם היא מובילה לשינוי ממשי. ודווקא ה-G חושף את הבעיה העמוקה ביותר אם הדיון בממד ה-S עוסק בערכים ובאחריות חברתית, הדיון בממד ה-G מתמקד באמון, בשקיפות ובאתיקה. בשנים האחרונות ספגה ה-FIA ביקורת על מידת השקיפות, העצמאות והאיזונים הפנימיים בארגון. בשנת 2024 ניקתה ועדת האתיקה של הארגון את נשיא ה-FIA, מוחמד בן סוליים, מטענות להתערבות במרוצים. עם זאת, המידע המצומצם שפורסם על ההליך עורר ביקורת מצד בעלי עניין, ובהם קבוצת מקלארן, שקראה לשקיפות רבה יותר. הביקורת התחדדה בעקבות שינויי תקנון שאושרו בסוף שנת 2024 ובמהלך 2025, אשר לטענת המבקרים ריכזו כוח רב יותר בידי הנהגת הארגון והחלישו את מנגנוני הבקרה הפנימיים. לקראת הבחירות לנשיאות ה-FIA הועלו גם טענות כי תנאי ההתמודדות מקשים על הצבת חלופה ממשית להנהגה המכהנת. המכנה המשותף למקרים אלה אינו בהכרח תוכן ההחלטות, אלא התחושה שההליכים מתקיימים הרחק מעיני הציבור. בעולם ה-ESG, ממשל תאגידי אינו נמדד רק בקיומם של נהלים, ועדות וקודים אתיים, אלא ביכולתם של מנגנונים אלה לייצר אמון – במיוחד ברגעי משבר. המבחן האמיתי של ה-ESG פורמולה 1 ממחישה היטב את הפער בין מה שקל להציג בדוח ESG לבין מה שקשה לנהל במציאות. פליטות אפשר למדוד, להשוות ולהפחית באמצעות יעדים ברורים; לעומת זאת, השפעה חברתית, תרבות ארגונית ואמון במנגנוני ממשל הם אתגרים מורכבים יותר, הדורשים פתרונות רחבים ויצירתיים. מצד אחד, פורמולה 1 היא מהענפים השאפתניים בעולם בכל הנוגע ליעדים סביבתיים. מצד שני, היא ממחישה את מגבלותיה של הצלחה סביבתית שאינה מלווה בהתקדמות דומה בממדים החברתיים והממשליים. זהו אולי הלקח המרכזי העולה מהמקרה של פורמולה 1: בעולם ה־ESG אין אפשרות לקזז הצלחה בממד אחד באמצעות כישלון בממד אחר. אמנם שלושת הממדים שונים זה מזה, אך כולם נועדו לנהל את מכלול השפעותיו של הארגון – לחזק את ההשפעות החיוביות של פעילותו מעבר לרווח הכלכלי, ולצמצם את ההשפעות השליליות שהוא יוצר. הפחתת פליטות אינה פותרת סוגיות של זכויות אדם, וגיוון והכלה אינם תחליף למנגנוני ממשל תקין. הצלחה אמיתית מחייבת התמודדות עם שלושת הממדים במקביל, גם כאשר קיימים ביניהם מתחים. דווקא משום כך פורמולה 1 היא מקרה מבחן מעניין כל כך: לא משום שהיא מייצגת מודל מושלם של ESG, אלא משום שהיא ממחישה עד כמה מורכב ליישם את עקרונותיו במציאות – גם בארגון בעל משאבים, השפעה ויכולות יוצאי דופן. יואב בן פורת הוא מתמחה בצוות הבלוג של מרכז אריסון ל-ESG, וסטודנט לתואר ראשון במשפטים וממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן. תודתי לתבל דקל ולפרופ׳ עלי בוקשפן על הליווי לאורך הכתיבה ועל הערותיהם החשובות והמעשירות.

בעשורים האחרונים השתנתה אחריותם של תאגידים באופן מהותי. אם בעבר נתפסו כמוסדות עסקיים הפועלים בשוק חופשי ומוכווני רווח, הרי שכיום הם ממלאים תפקידים שהיו שמורים למדינות: ניהול משברי אקלים, עיצוב מדיניות נתונים ופרטיות והשפעה ממשית על סדר היום הציבורי. תאגידים אינם מגיבים עוד רק לכוחות השוק או לדרישות רגולציה, אלא הופכים לגורם המעצב נורמות, ציפיות ותפיסות של אחריות, לעיתים עוד לפני שמדינות מספקות מענה מוסדר לסוגיות אלה. כך למשל, כאשר חברות קובעות סטנדרטים לפליטות פחמן, לפרטיות משתמשים או לניהול תוכן בפלטפורמות דיגיטליות, הן אינן רק מגיבות לכללים קיימים, אלא גם משתתפות בעיצובם. תהליכים גלובליים מועצמים האיצו שינוי זה: משבר האקלים הפך מאיום מרוחק לכוח בעל השלכות עסקיות מידיות; הדיגיטציה הפכה נתונים למשאב אסטרטגי המכתיב יחסי כוח; ורשתות חברתיות הפכו תאגידים לשחקנים מנהלי תודעה, שיח ומידע, בקנה מידה מדינתי. במציאות זו, אחריות תאגידית אינה עוד הצהרה ערכית, אלא תנאי קיומי במרחב שבו חברות מחזיקות במשאבים, בנתונים וביכולת לייצר תוצאות חברתיות ופוליטיות. לאור זאת, האחריות התאגידית הפכה מבחירה ערכית או מחווה תדמיתית למרחב פעולה בו חברות משפיעות על סדר היום הציבורי, על מנגנוני קבלת החלטות ועל האופן בו אזרחים, צרכנים וקהילות מבינים את מקומם במערכת. כדי להבין את עומק השינוי, רשומה זו מציגה שלושה צירים מרכזיים שבהם מתממשת ההתרחבות הזו: אקלים כזירת ניסוח מדיניות סביבתית; פרטיות כמשאב חברתי המגדיר גבולות כוח; והתרחבות כוחם של תאגידים כשחקנים המשפיעים על נורמות, ציפיות וכללי המשחק במרחב הציבורי. א. ציר האקלים: מהתחייבות רטורית למנגנון פוליטי עסקי האופן בו ארגונים מתמודדים עם משבר האקלים השתנה דרמטית בעשורים האחרונים. אם בתחילת הדרך התחייבויות סביבתיות נתפסו כאקט מוסרי, משלים או שיווקי, הרי שכיום הן מהוות חלק מגרעין הזהות הארגונית ומכתיבות אסטרטגיה עסקית, ניהול סיכונים, השקעות, מיתוג ויכולת פעולה בשווקים בינלאומיים. עבור חברות עסקיות, השאלה אינה עוד האם לעסוק באקלים, אלא כיצד ובאיזו מידה הן מסוגלות לתרגם את האתגר האקלימי לפעולה עסקית, אמינה, מדידה ובעלת השפעה ממשית. הסיבה לכך כפולה: ראשית, משבר האקלים כבר אינו תרחיש עתידי אלא מציאות תפעולית המעצבת את החוסן הארגוני, שרשרת האספקה, עלויות הביטוח, עלויות האנרגיה והרגולציה. שנית, הציפיות של מחזיקי העניין, ממשקיעים ועד צרכנים, עברו מהצהרות לכימות. ארגון שאינו מסוגל להציג נתונים, מדדים ותוצאות מוכחות נתפס כמי שמסתתר מאחורי רטוריקה ריקה. המושג "Net Zero" הפך מסיסמה למדד המחייב ארגונים להראות כמה פליטות הופחתו, באילו מנגנוני הפחתה נעשה שימוש, ואיזה שינוי מערכתי נוצר. הפער המרכזי שנחשף בשנים האחרונות הוא בין התחייבויות לבין יישום. אסטרטגיות סביבתיות רבות מציגות כוונות מרשימות, אך אינן מספקות תשובה לשאלה הפשוטה: מה בדיוק משתנה בעקבותיהן. פעולה סביבתית שאינה מסוגלת לחולל השפעה אמיתית אינה אחריות, אלא לכל היותר יחסי ציבור. בשפה של מחזיקי העניין: מה שאינו יוצר תוצאה, אינו נתפס כמחויבות. יחד עם זאת, השיח האקלימי העכשווי טומן בחובו פרדוקס. חברות נדרשות להוביל שינוי בקנה מידה לאומי, כגון הפחתת פליטות, מעבר לאנרגיה מתחדשת ושינוי שרשראות אספקה, אך הן נטולות כלים ריבוניים לבצעו. בכך הן נגררות לתפקיד שלא ביקשו: לנהל מציאות שבה מדינות אינן מסוגלות להסדיר שווקים, לקבוע סטנדרטים או להוביל מדיניות אקלימית אחידה. כאשר תאגידים הופכים לשחקני אקלים בפועל, מתהווה תהליך כפול: מצד אחד, אינטגרציה של אחריות סביבתית בליבת האסטרטגיה; מצד שני, מתחיל להתערער גבול הסמכות בין המדינה לבין השוק. כאן מתגלה אחד האתגרים המרכזיים של האחריות הסביבתית בעידן הנוכחי. ככל שתאגידים מעורבים יותר בקביעת יעדים, סטנדרטים ומנגנוני מדידה, כך גוברת השפעתם על האופן שבו מוגדרות פעולות סביבתיות ראויות ומוערכות תוצאותיהן. חברות המנהלות סטנדרטים סביבתיים אינן מייצרות רק שינוי בפועל, אלא גם תורמות לעיצוב הנורמות שלפיהן שינוי זה נמדד. במובן זה, הרחבת האחריות הסביבתית הפכה את האקלים מממד תפעולי פרטי לזירה בעלת השפעה ציבורית רחבה, שבה חברות אינן רק מגיבות לסטנדרטים קיימים, אלא גם משתתפות בעיצובם. המשמעות של תהליך זה אינה רק סביבתית, אלא גם מוסדית. זהו ציר אקלים חדש: הוא אינו עוסק רק בהפחתת פליטות, אלא גם בהטמעת שיקולי אקלים בליבת הפעילות העסקית. כך, משבר האקלים הפך למרחב שבו ארגונים נבחנים לא רק על כוונותיהם, אלא גם על האופן שבו הם מיישמים ומעצבים את פעולתם בתחום. ב. ציר הפרטיות והנתונים: כאשר האחריות הופכת לנכס נורמטיבי בעולם בו נתונים הפכו למשאב מרכזי, סוגיית הפרטיות אינה עוסקת עוד בהגנה על מידע, אלא בניהול זהות, התנהגות ומהות היחסים בין אדם לבין מערכת. בפועל, תאגידים המחזיקים בנתונים נהנים מהבנה עמוקה יותר של צרכנים, קהילות ומוסדות מזו של המדינה עצמה. כאשר מידע מאפשר חיזוי, הנעה והנדסת התנהגות, הוא איננו כלי טכנולוגי, אלא מנגנון כוח. העיקרון שלפיו: "אם אינך משלם, אתה המוצר" הפך ליסוד ארגוני. בהיעדר גבולות רגולטוריים ברורים, החברות הפועלות במרחב הדיגיטלי אינן רק מנהלות תשתיות, הן מנסחות גבולות מוסריים. תהליכים שהחלו כרכיבי נוחות, כגון מעקב פרסומי, התאמה אישית ואלגוריתמים, הפכו למנגנונים היוצרים תודעה. ברגע שחברה יודעת יותר על המשתמש ממה שהוא יודע על עצמו, גובר הקושי להבחין בין בחירה עצמאית לבין בחירה המושפעת ממנגנוני התאמה, חיזוי והכוונה. כך למשל, החלטתה של Apple להגביל מעקב אחר פרסומים באפליקציות באמצעות App Tracking Transparency לא נבעה מדרישה רגולטורית מחייבת, אלא יצרה בפועל סטנדרט חדש בתחום פרטיות המשתמשים. מהלך זה שינה את התנהלותן של חברות פרסום ופלטפורמות דיגיטליות, וכן השפיע על הדיון הציבורי והרגולטורי סביב גבולות איסוף הנתונים. כאן מתגלה שינוי נוסף: מי שמחזיק במידע נהנה מיכולת משמעותית לעצב את האופן שבו מציאות מתפרשת, מוצגת ומובנת. היכולת למדוד, לאסוף ולנתח נתונים יוצרת מראית עין של אובייקטיביות, אך בפועל היא כרוכה גם בקבלת החלטות לגבי מה נמדד, מה מוצג, מה מודגש ומה מוגדר כאינטרס לגיטימי. בנקודה זו נוצרת הבחנה קריטית. כאשר הטענה כי "היתרונות עולים על הסיכונים" נשמעת מפי הגורם המפתח את הטכנולוגיה, מחזיק בנתונים ומפיק מהם תועלת, קשה לראות בכך דיון מקצועי בלבד. זהו גם דיון על כוח, השפעה וסמכות להגדיר מהו סיכון סביר ומהי תועלת ראויה. במצבים אלו, האחריות עלולה להפוך ממנגנון ביקורת למנגנון המצדיק פעולה. לפיכך, פעולה הנתפסת כאחראית אינה בהכרח פעולה מיטיבה, אלא פעולה שזוכה להצדקה משכנעת. במרחב זה, פרטיות אינה סוגיה של חירות אישית בלבד, היא מוקד שבו מתנגשים אינטרסים. היא קובעת מי שולט ביחסי הכוח, מי מגדיר נורמות ומי קובע מהי פעולה מותרת. במילים אחרות: הפרטיות חדלה מלהיות רק הגנה על היחיד, והפכה לכלי בעיצובו של סדר חברתי. ג. כאשר אחריות הופכת לכוח שני הצירים שנדונו עד כה, אקלים ופרטיות, מצביעים על תופעה רחבה יותר. בשני המקרים תאגידים אינם מסתפקים עוד בהתאמת פעילותם למציאות קיימת, אלא משתתפים בעיצוב הכללים, הסטנדרטים והנורמות שבאמצעותם אותה מציאות מוגדרת. תהליך זה חושף שינוי עמוק במעמדם של תאגידים: לצד תפקידם כגופים כלכליים הפועלים בשוק, הם ממלאים כיום תפקידים מוסדיים בעלי השפעה גוברת על סדרי עדיפויות, ציפיות ציבוריות ותנאי הפעולה במרחב החברתי. במצב זה, האחריות התאגידית שנולדה ככלי לביקורת על התנהגות עסקית עשויה להפוך לפלטפורמה המעניקה לתאגיד מעמד של גורם מפרש ומכריע. במקום שהאחריות תגביל את הכוח, היא עלולה להפוך לאחד האמצעים שבאמצעותם הכוח פועל. כך למשל, הדיון הציבורי סביב השפעתו של אילון מאסק על פלטפורמת X ממחיש כיצד בעלי הון ותאגידים יכולים להשפיע על גבולות השיח הציבורי, על נראותם של רעיונות ועל האופן בו מידע מופץ ונצרך. במקרים אלה, השאלה אינה רק מהו כוחם הכלכלי של תאגידים, אלא מהו היקף השפעתם על מוסדות, נורמות ותהליכים שבעבר נתפסו כחלק מהמרחב הציבורי והמדינתי. מבחינה מערכתית, זהו הרגע שבו האחריות התאגידית מפסיקה להיות פעולה נגזרת של אסטרטגיה ומתחילה לשמש תנאי ליכולת פעולה. ללא אמון ציבורי וללא סיפוק הציפיות הנלוות אליו, ארגונים מאבדים את הרישיון החברתי המאפשר להם לפעול. מכאן שאין מדובר בתוספת, אלא ביסוד קיומי: ארגון שאינו אחראי, אינו לגיטימי; וארגון שאינו לגיטימי, אינו רלוונטי. המשמעות ברורה: כאשר תאגיד מסוגל להגדיר את הבעיה, לפתח את הפתרון, למדוד את הצלחתו וליהנות מתוצאותיו, האחריות חדלה להיות מנגנון בקרה והופכת למקור השפעה בפני עצמו. כוח תאגידי בן זמננו אינו רק מענה לציפיות; הוא המערכת שמייצרת אותן. כך מתעצבת פרדיגמה חדשה שלפיה תאגידים אינם חלק מהשיח הציבורי, אלא הם אחד המוסדות המרכזיים המגדירים אותו. האתגר: אחריות ללא גבולות ברורים המציאות הזו מציבה אתגר כפול. מצד אחד, בלעדי התאגידים אין יכולת לפתור משברים בעלי אופי גלובלי, כגון משבר האקלים, אתגרי פרטיות ושיבושים כלכליים ודיגיטליים. מצד שני, היעדר גבולות ברורים מאפשר למנגנוני אחריות להפוך לכלים של לגיטימציה עצמית ולא של ביקורת. כאשר אותו שחקן מגדיר את הבעיה, מציע את הפתרון, מודד את הצלחתו ומרוויח ממנה, נשחק העיקרון הבסיסי של הפרדת הסמכויות. מכאן נגזרת ההמלצה המרכזית של רשומה זו: אין די בהרחבת האחריות התאגידית, אלא נדרש עיצוב מחודש של הכללים המסדירים אותה. על המערכת הציבורית, הרגולטורית והאקדמית לנסח מחדש את גבולות המרחב שבו פועלים תאגידים ולהגדיר מהי סמכות עסקית לגיטימית בעולם שבו אחריות הפכה לצורה של כוח. הדבר עשוי לכלול יצירת מנגנוני פיקוח חיצוניים על דיווחי קיימות והשפעה, הרחבת חובות השקיפות ביחס לאופן שבו חברות אוספות ומעבדות נתונים, וכן פיתוח מסגרות רגולטוריות המבחינות בין אחריות תאגידית כמנגנון ביקורת לבין אחריות המשמשת ככלי ללגיטימציה עצמית. בנוסף, נדרשת חשיבה מחודשת על אחריות אלגוריתמית ודיגיטלית, לרבות חובת הסבר להחלטות מבוססות בינה מלאכותית, בקרה על מנגנוני איסוף נתונים והגדרה ברורה יותר של גבולות הכוח של פלטפורמות דיגיטליות במרחב הציבורי. אם בעבר שאלנו האם תאגידים צריכים להיות אחראים, הרי שכיום השאלה המרכזית היא כיצד מגדירים אחריות, מי מפקח עליה, ומהם הגבולות הראויים להפעלתה. כל עוד שאלות אלה אינן מוסדרות, האחריות התאגידית תמשיך להיות מנוע של שינוי, אך גם מקור למתח, לאי-ודאות ולמאבק על הגדרות, נורמות וסמכות. ד״ר דנה לנדאו-רביב, חברת סגל בכירה בבית הספר לניהול וכלכלה, המכללה האקדמית תל אביב-יפו, חוקרת ומרצה בתחומי אחריות תאגידית, אימפקט ויחסי עסקים-חברה.

עד לפני כמה שנים, שאלון ESG מלקוח בינלאומי נתפס אצל לא מעט חברות ישראליות כעוד מסמך בירוקרטי בדרך לעסקה. כיום, עבור חלק מהן, אותו שאלון הפך לשער כניסה לעסקה, ובמקרים רבים גם לחסם שמותיר חברות מחוץ לה. רשומה זו בוחנת מדוע זה קורה, ומה המחיר העסקי של שאננות. מדוע שרשרת האספקה הפכה לזירת ESG מרכזית? בשנים האחרונות חלה האצה מובהקת בשילוב שיקולי ESG בתהליכי קבלת החלטות עסקיות של חברות גלובליות, ובפרט בתהליכי רכש, בחירת ספקים וניהול שרשראות אספקה. תהליכים שבעבר נשענו כמעט בלעדית על שיקולי מחיר, איכות וזמינות, כוללים כיום באופן שיטתי דרישות למדידה, דיווח וניהול היבטי קיימות מגוונים. שינויים אלו נובעים הן מאילוצי רגולציה ברחבי העולם, והן מהבנה גוברת של חשיבותם ליציבות שרשרת האספקה, לניהול הסיכונים של החברה וליכולתה לצמוח בשווקים שבהם הביקוש למוצרים בני-קיימא הולך וגדל. שינוי זה אינו מתבטא רק ברטוריקה ארגונית, אלא גם בנתונים כמותיים, בסקרים רוחביים של חברות, בשינויים בתהליכים עסקיים, ובעשרות מקרים שבהם חברות ישראליות הפסידו עסקאות בשל אי-עמידה בסטנדרטים של קיימות המצופים מהן. כאשר ביצועים סביבתיים וחברתיים של חברות תלויים במידה רבה בביצועי הספקים, חברות שמייחסות חשיבות ל-ESG אין ברירה אלא לאכוף דרישות קיימות מחמירות לאורך שרשרת האספקה. כך למשל, מחקרים רבים מצביעים על כך שחלק ניכר מפליטות גזי החממה של חברות מקורו בשרשרת האספקה. לפי דוח של CDP משנת 2024, פליטות שרשרת האספקה (מכלול 3) גבוהות בממוצע פי 26 מהפליטות הישירות של החברה (מכלולים 1 ו-2). גם בתחום החברתי, חברות הפועלות במדינות מערביות בהן יש רגולציה מתקדמת של זכויות אדם ותנאי העסקה, תופסות את סיכוני זכויות האדם ככאלו הנמצאות בשרשרת האספקה, ולא בהעסקה הישירה שלהן. בהתאם, גם מסגרות ותקנים בינלאומיים בתחום זכויות האדם, ובהם מסמכי ה-OECD מתייחסים באופן במפורש לשרשרת האספקה. דוחות עדכניים מצביעים על עלייה חדה במספר הדרישות לדיווח מספקים ועל הרחבת מספר וסוגי הספקים שנדרשים לעמוד בהן. לדוגמה, לפי נתוניCDP , אחד מארגוני הדיווח והדירוג הסביבתיים החשובים בעולם, מספר הבקשות לדיווח מספקים במסגרת תוכניות שרשרת האספקה גדל בעשרות אחוזים בין 2019 ל־2023, ובמקביל נרשמה עלייה חדה במספר החברות המדווחות עצמן. דוגמא נוספת היא סקר של חברת הייעוץ הגלובלית Bain & Company משנת 2025 בקרב חברות B2B, שלפיו כמחצית מהלקוחות כבר מגדילים רכישות מספקים מקיימים יותר, וכמחצית מצפים להפסיק לעבוד בשלוש השנים הקרובות עם ספקים שאינם עומדים בקריטריוני הקיימות שלהם. המעבר מגישת "סימון וי" בדיווחי ESG להערכה מבוססת ביצועים (performance-driven assessment), הנשענת על ניתוח נתונים והשפעה עסקית, משתקף באופן שבו ארגונים משלבים כיום ESG כחלק אינטגרלי בתהליכי רכש וניהול ספקים. לפי EcoVadis Sustainable Procurement Barometer 2026 שנערך בקרב יותר מ־1,000 חברות גלובליות וכ־2,000 ספקים, 98% מהחברות שנסקרו כבר החלו לשלב נתוני ESG בתהליכי הרכש שלהן, באופן ידני או באמצעות כלים דיגיטליים. משמעות הדבר היא שנתוני ESG אינם משמשים עוד רק לצורכי דיווח חיצוני או עמידה ברגולציה, אלא הופכים לחלק בלתי נפרד מקבלת החלטות עסקיות: בחירת ספקים, ניהול סיכונים, הערכת ביצועים, חדשנות ועמידה ביעדי אקלים ושרשרת אספקה. נתון נוסף הוא שכיום 60% מהארגונים שמבקשים מהספקים שלהם נתוני מכלול 3 גם דורשים לראות הפחתה שנתית בהיקפי הפליטות. כשהרגולציה לא חלה ישירות - אבל הדרישה מגיעה דרך הלקוח המעבר מדיווח ESG וולונטרי לסטנדרט עסקי בעל אופי מחייב הפך בעשור האחרון למגמה גלובלית מובהקת. רגולטורים במדינות מפותחות ומתפתחות כאחד מקדמים חובות גילוי ודיווח, ובשווקים מרכזיים, ובראשם האיחוד האירופי, כבר חלה חובת דיווח רחבת היקף. במקביל, גם בכלכלות נוספות באסיה ובשווקים מתעוררים מקודמות או מיושמות מסגרות רגולטוריות דומות, כך שנוצרה סביבת רגולציה שבה דיווח ESG הופך בהדרגה לנורמה עסקית ולא לבחירה וולונטרית. גם כאשר החובות הללו אינן חלות ישירות על חברה ישראלית, הן משפיעות עליה דרך הלקוחות, המשקיעים והשותפים העסקיים שלה. הסיבה לכך פשוטה: חברות גלובליות הכפופות לרגולציית קיימות אינן יכולות לעמוד בדרישות הדיווח והניהול שלהן בלי מידע מהספקים, ומבלי שהם מציגים תכניות קונקרטיות לשיפור ביצועיהם. חלק משמעותי מההשפעות ומהסיכונים הסביבתיים והחברתיים של חברה אינו נמצא בגבולות פעילותה הישירה, אלא לאורך שרשרת הערך. לכן, כאשר חברה מדווחת נדרשת למדוד פליטות, לנהל סיכוני זכויות אדם, להציב יעדי הפחתה או להוכיח שהתוכנית האקלימית שלה מבוססת על צעדים ישימים, הדרישה מתגלגלת במהירות גם לספקים שלה. מכאן שהשאלה המרכזית עבור חברות ישראליות אינה רק אם הן כפופות בעצמן לרגולציית קיימות זרה, אלא אם לקוחותיהן כפופים לה. לחלופין, עליהן לשאול אם לקוחות אלה נדרשים לעמוד בציפיות דומות מצד לקוחותיהם, בנקים, משקיעים או גופי דירוג ESG. עבור ספק ישראלי, המשמעות ברורה: גם אם הוא אינו נדרש לפרסם דוח קיימות לפי רגולציה זרה, הלקוח שלו עשוי להידרש לנתונים או ביצועים מסוימים לצורך הדיווח שלו. אותו לקוח יזדקק לנתונים אמינים על פליטות, אנרגיה, זכויות עובדים, אתיקה, מנגנוני בקרה או עמידה בקוד ספקים. לעיתים הוא יבחן את הספק לא רק לפי עצם היכולת לדווח, אלא גם לפי איכות הנתונים, רמת הבשלות הניהולית והיכולת להציג שיפור לאורך זמן. במובן זה, הרגולציה אינה נעצרת בגבול המשפטי של תחולתה הישירה; היא ממשיכה לנוע לאורך שרשרת הערך באמצעות חוזים, שאלוני ספקים, תנאי מכרזים, מערכות דירוג ודרישות רכש. פלטפורמות כמו EcoVadis מאפשרות ללקוחות לבדוק את דירוג הספק שלהם ישירות לעיתים מבלי לשלוח שאלון כלל. המשמעות היא שהחשיפה אינה מותנית בפנייה ישירה: הציון קיים וניתן לצפות בו. לכן, גם בתקופה שבה חלק מהרגולציות עוברות התאמות, דחיות או צמצום תחולה, חברות ישראליות אינן יכולות להניח שהלחץ ייחלש. ייתכן שפחות חברות יחויבו בדיווח ישיר, אך החברות הגדולות שהדרישות כן חלות עליהן, הן אלה שמחזיקות בכוח הרכש המשמעותי ביותר. כבר בשנת 2021, עוד לפני שחלק ניכר מהרגולציות הגלובליות נכנסו לתוקף, לפי CDP יותר מ־200 חברות בעלות כוח קנייה מצרפי של כ־5.5 טריליון דולר פנו ליותר מ־24,000 ספקים בבקשה למסור מידע סביבתי. כיום, כאשר דרישות הדיווח, ניהול הסיכונים והפחתת הפליטות מתרחבות, כוח הקנייה שמאחורי דרישות אלו משמעותי אף יותר, ולכן קשה יותר להתעלם ממנו. המחיר של ניהול תגובתי: מאובדן עסקאות ועד עלויות של "הרגע האחרון" בשוק הישראלי כבר ניתן לראות כי אי־עמידה בדרישות ESG אינה מסתכמת בבעיית תדמית או בדחייה של הלקוח של מענה שניתן לשאלון. עבור חברות יצואניות, ובמיוחד כאלה הפועלות מול לקוחות גלובליים או משתתפות במכרזים בינלאומיים, פערים ביכולת למדוד, לדווח ולהציג ביצועי קיימות בהתאם לסטנדרטים המקובלים בעולם עלולים להפוך לחסם עסקי ממשי. בשנים האחרונות, בעבודתנו מול חברות ישראליות, נתקלנו בעשרות מקרים כאלו, בהם לקוחות קיימים או פוטנציאליים העדיפו ספקים אחרים, לא בהכרח משום שהם מציעים מוצר טוב יותר או מחיר נמוך יותר, אלא משום שהם מסוגלים להציג רמת ודאות גבוהה יותר ביחס לניהול ביצועי ESG, ויכולת לעמוד בציפיות הרכש. דוגמה מעניינת לכך ניתן לראות דווקא בקרב חברות תוכנה וטכנולוגיה. לכאורה, מדובר בחברות שההשפעה הסביבתית הישירה שלהן נמוכה יחסית בהשוואה לסקטורים תעשייתיים כבדים. בפועל, ליווינו רבות מהן בהתמודדות עם דרישות מלקוחותיהן להפגין ביצועים סביבתיים מתקדמים, להציב יעדי הפחתת פליטות גזי חממה, לדווח על צריכת אנרגיה ולעמוד בדרישות רכש מחמירות. אחת הסיבות לכך היא שחברות אלו נתפסות לעיתים כיעד נגיש יחסית לשיפור: בהשוואה למפעל יצרני עתיר אנרגיה, ספק טכנולוגי עשוי להיתפס כמי שיכול להפחית פליטות, לעבור לחשמל ממקורות מתחדשים או לשפר תהליכי דיווח במהירות גבוהה יותר ובעלות נמוכה יותר. לכן, כאשר לקוחות גלובליים מבקשים להרחיב את השפעתם על שרשרת האספקה ולהראות התקדמות ביעדי האקלים שלהם, ספקים מסוג זה הופכים לא פעם ליעד טבעי לדרישות, גם אם הן תופסות את עצמן ככאלו שהנושא הסביבתי אינו מהותי להן. במקרים רבים, מבחינת ההשפעה הסביבתית הישירה בלבד, יש בכך היגיון. המשמעות של מציאות זו היא שהפער בין ניהול תגובתי לניהול פרואקטיבי של ESG עשוי להיות ההבדל בין המשך ההתקשרות עם לקוח בינלאומי גדול, לבין אובדנה. חברה שמזהה את הדרישה רק כאשר היא מופיעה כתנאי במכרז, בחידוש חוזה או בשאלון לקוח דחוף, נמצאת בעמדת נחיתות. מניסיוננו בעבודה עם חברות, בשלב כזה, איסוף הנתונים, גיבוש המדיניות, בניית תוכנית עבודה או קבלת אישורים פנימיים נעשים תחת לחץ זמן, לעיתים בעלויות גבוהות יותר, וביכולת מוגבלת לנהל את השיח מול הלקוח. לעומת זאת, חברה שנערכת מראש יכולה להסביר פערים, להציג צעדים מתקנים, להציע חלופות ולעיתים להפוך אי־עמידה פורמלית לעמידה מהותית ומשכנעת. כך למשל, חברה שאינה מחזיקה ביעדי הפחתה מאושרים על ידי SBTi , אך כן מציגה נתוני טביעת רגל פחמנית, יעדי הפחתת פליטות, ותוכנית עבודה סדורה ליישומם, נמצאת בעמדה טובה לנהל משא ומתן על הדרישה הקונקרטית מול הלקוח, במיוחד בהשוואה לחברה שמגלה את הדרישה רק לאחר שהלקוח כבר סימן אותה כסיכון, ואפילו לא יודעת כיצד להתייחס אליה ומה זה דורש ממנה. ממענה לשאלונים ליתרון תחרותי לצד ניהול הסיכונים, חברות שמטפלות בדרישות ESG באופן שיטתי יכולות להפוך אותן גם למקור של יתרון תחרותי. כאשר שאלוני לקוחות, דרישות רכש ופניות מצד משקיעים מנוהלים כמאגר ידע ולא כאירועים נקודתיים, הם מאפשרים לחברה לזהות דפוסים חוזרים בציפיות השוק: אילו נתונים נדרשים שוב ושוב, אילו מסמכי מדיניות חסרים, באילו נושאים קיימים פערי בקרה, ואילו ביצועים עשויים להשפיע על החלטות רכש. תהליך כזה חשוב במיוחד בישראל, שבה היעדר רגולציה סדורה ורחבה בתחום הקיימות מותיר את הסטנדרט בידי השוק הגלובלי. עבור חברות ישראליות, דרישות הלקוחות עשויות לשמש כמנגנון למידה: הן מסמנות לאן השוק מתקדם, אילו נושאים הופכים לתנאי סף, ואילו יכולות ניהול ודיווח צפויות להפוך לנורמה בשנים הקרובות. השאלה היא לא אם הדרישות יגיעו אלא האם תפגשו אותן כשעוד יש לכם יכולת להשפיע על התוצאה, או רק אחרי שההזדמנות כבר עברה למתחרים. גל הראל - מנהל מחלקת ESG, אימפקט וקיימות. עדיה מיטלמן - מנהלת פרוייקטים, מחלקת ESG, אימפקט וקיימות.

ארגונים מפקידים בידי מנהליהם כוח, משאבים ואמון. באותה מידה שכלים אלה מאפשרים פעילות עסקית תקינה ומשגשגת, הם עלולים להיות מנוצלים לרעה ובכך לייצר נזק כלכלי, חברתי וערכי חמור. עבירות הצווארון הלבן מתארות תופעה זו: מעשים בלתי-חוקיים המבוצעים לרוב בדרך של הסתרה ועורמה, במטרה להפיק רווח כלכלי או להשיג יתרונות אישיים במישור העסקי.[1] ביטויה המובהק מצוי בעולם התאגידי, הארגון מעניק למנהליו גישה למשאבים, למידע ולסמכות ובכך יוצר כתוצר לוואי של פעילותו הלגיטימית, את ההזדמנות המבנית לניצולם לרעה. ניצול זה אינו מסתכם רק בנזק כספי - הוא עשוי לערער את הסדר החברתי, התחרות החופשית ולפגוע באמון הציבור במוסדות. ממד זה מתעצם לנוכח עוצמתם הפיננסית, הפוליטית והאנושית של תאגידים.[2] ככל שהכוח התאגידי גדל ומשפיע על נדבכים רבים בחברה, כך גוברת גם הציפייה להתנהלות הוגנת ואחראית - וכך חמור הנזק כאשר ציפייה זו מופרת.[3] ברשומה זו, אבקש לבחון כיצד מנגנוני ESG יכולים לשמש לא רק כמסגרת ניהול ודיווח חיצונית, אלא ככלי מניעתי פנימי על ידי עיצוב סביבת ההחלטה עצמה, ואציע כי הטמעה אותנטית של ESG בתרבות הארגונית מסוגלת לטפל ברכיבי המפתח של הפשיעה הכלכלית מבפנים ובאופן מניעתי. מאפייני הפשיעה הכלכלית, יעילות הענישה ומגבלותיה בישראל, עברייני הצווארון הלבן נושאים לרוב פרופיל של השכלה גבוהה ומצב כלכלי יציב.[4] פרופיל זה משקף את העובדה שביצוע עבירות אלו דורש גישה למשאבים ארגוניים, ידע מקצועי ומעמד בכיר - נכסים שנצברים בדרך כלל עם הגיל והניסיון. אולם דווקא פרופיל זה מעורר את השאלה מדוע אדם נורמטיבי, בעל מעמד וביטחון כלכלי, בוחר לבצע עבירה פלילית? בספרות, המענה לשאלה זו מתמקד בשיקולים המשלימים את אותו פרופיל, כפי שממחיש למשל ״משולש ההונאה״. לפי מודל זה, ביצוע העבירה תלוי גם בהזדמנות הטכנית הנובעת מהמעמד הבכיר, אך מחייב הצטברות של שני רכיבים נוספים: הצדקה (יכולת לבצע רציונליזציה מוסרית למעשה) ולחץ (מוטיבציה אישית או כלכלית).[5] כפי שמדגיש לבני, בהקשר הצווארון הלבן הלחץ אינו מסתכם במצוקה אישית, אלא נובע מתרבות עסקית ותחרותית המודדת הצלחה במונחים חומריים ודוחפת את המשתתפים בה להבטיח את מעמדם בכל מחיר.[6] בכך היא ממסגרת את העבירה כחלק ממהלך העניינים העסקי הרגיל, וככלי לגיטימי לכאורה להבטחת מעמד ולהפקת רווחים. ניתן לטעון כי התמקדות ברכיבים אלו אינה מעידה בהכרח על אובדן שיקול דעת, אלא היא מאפשרת לבחון כיצד העבריין משקלל אותם כחלק מחישוב רציונלי של עלות מול תועלת. בגישת הבחירה הרציונלית, כפי שעולה בכתיבתו של לבני,[7] הפרט נתפס כמי שבוחן באופן קר את הרווח הכלכלי הצפוי מהעבירה אל מול הסיכון להיתפס ומול חומרת העונש. לפי גישה זו, ההחלטה לעבור על החוק אינה נובעת רק מדחף רגעי, אלא היא בחירה רציונלית המתגבשת כאשר התועלת הנתפסת מהעבירה עולה על מחירה הצפוי.[8] מול הגישה הרציונלית, המניחה כי ענישה מחמירה תרתיע את העבריין, ניצבת גישתה של ד"ר רונית פלד-לסקוב המדגישה דווקא את הרציונליות המוגבלת. לפי ניתוח זה, עברייני צווארון לבן אינם מבצעים חישוב קר ומדויק, אלא נתונים להטיות קוגניטיביות — בראשן אופטימיות יתר, אשליית שליטה והערכת חסר של הסיכון להיתפס. הטיות אלו משבשות את יכולת ההרתעה של החוק, שכן העבריין משוכנע שביכולתו להערים על המערכת ולחמוק מעונש.[9] כך או אחרת, שתי הגישות יחד מאירות את הקשיים הייחודיים שבהרתעה מפני עבריינות צווארון לבן. מצד אחד, חוק העונשין קובע עונשי מאסר על עבירות מרמה ושוחד.[10] מצד שני, יעילות ההרתעה תלויה לא רק בחומרת העונש אלא גם בהסתברות להיתפס. עבירות צווארון לבן, דוגמת הלבנת הון, הן עבירות ״הנסתרות מהעין" - שלא כמו עבירות אלימות, אין להן עדים או זירת פשע ברורה.[11] יתרה מזו, קיימת נטייה ציבורית לראות בעבירות אלו כחמורות ומזיקות פחות, אך כפי שקבע בית המשפט העליון בעניין גורבץ, נזקי הפשיעה הכלכלית חמורים לחברה ולכלכלה. בית המשפט הדגיש כי ההשלכות של עבירות אלו חורגות הרחק מעבר לנזק הישיר לקורבן הבודד, ולעיתים חומרתן עולה על זו של עבירות רכוש מסורתיות.[12] ESG כמנגנון מניעה פנימי מאפייני הפשיעה הכלכלית שתוארו לעיל מצביעים על הצורך בכלים המשלימים את האכיפה הפלילית ופועלים לצדה וביחסי גומלין איתה. הטמעה אותנטית של עקרונות ESG בארגון עשויה לשמש ככלי כזה: מחד, היא משנה את משוואת העלות והתועלת עבור מי שמבצע חישוב קר, ומאידך, היא מייצרת סביבה ארגונית המונעת את היווצרות "ההזדמנות" ומערערת את היכולת לייצר הצדקה פנימית למעשה. בכך היא פועלת כמנגנון חיסוני פנימי המעצב את התרבות הארגונית עוד בטרם נוצר הפיתוי. אחריות חברתית תאגידית במיטבה משקפת את מטרת החברה: לא רק מקסום רווחים לבעלי המניות, אלא יצירת ערך לכלל בעלי העניין תוך התנהלות אתית ואחראית.[13] דוגמה לכך היא הגישה לשקיפות במיסוי: תכנוני מס אגרסיביים, אף אם אינם בלתי חוקיים במובן הטכני, עלולים להוות צורה של פגיעה בקופה הציבורית.[14] לכן, אחריות תאגידית אמיתית מחייבת גם גישה הוגנת לתשלום מסים, שכן ניתן לטעון כי רגל של עקיפה טכנית של נורמות, גם כאשר היא חוקית, מטשטש את הגבול הפנימי בין מותר ואסור ועלול לשמש כשלב הראשון בבניית ״הצדקה״ פנימית לעקיפת החוק.[15] גם בית המשפט רואה בקיומם של מנגנונים פנים-ארגוניים יעד מרכזי של ההרתעה הפלילית. בעניין מליסרון נקבע כי ״מטרה עיקרית בהטלת אחריות מכוח תורת האורגנים היא הרתעת התאגיד ותאגידים כדוגמתו, כדי שלהבא ימנעו את הישנות העבירה על-ידי יצירת מנגנוני פיקוח ובקרה, שיהא ביכולתם למנוע מראש מצבים המובילים אל עבר העבירה הפלילית״.[16] הטמעה אותנטית כזו של עקרונות ESG עשויה, על-כן, לשמש כמנגנון חיסוני פנימי נגד עבריינות צווארון לבן באמצעות טיפול ברכיבי משולש ההונאה: 1) צמצום ההזדמנות באמצעות ממשל תאגידי איכותי (Governance). דירקטוריון עצמאי, ועדת ביקורת פעילה, הפרדת סמכויות וערוצים לדיווח פנימי על חריגות — כל אלה מנגנונים המגבירים את הפיקוח על נושאי משרה ומצמצמים את יכולתם לפעול ללא בקרה. בפרט, מנגנון חשיפת שחיתויות (Whistleblowing) מהווה כלי מרכזי בהקשר זה, בכך שהוא מייצר פיקוח מבוזר שאינו תלוי רק בהיררכיה הפורמלית, ומגדיל את ההסתברות הנתפסת לחשיפה. כאשר עובדים יודעים שקיים ערוץ מוגן לדיווח, נוצר מעין מנגנון של עדות במקום שבו בדרך כלל אין קורבן מזוהה ואין זירת פשע ברורה. מנגנונים אלה מבטאים תפיסה לפיה ריכוז כוח ללא פיקוח הוא כשלעצמו גורם סיכון. תפיסה זו מעוגנת בבעיית הנציג הקלאסית של דיני החברות: הפיצול בין בעלות לשליטה יוצר מרחב שבו המנהל יכול לפעול לטובת עצמו על חשבון החברה ובעלי העניין בה.[17] במונחי משולש ההונאה, בעיית הנציג היא למעשה חלק מהקרקע שממנה צומח רכיב "ההזדמנות" - המרחק בין הבעלים לבין המנהל הוא שמאפשר את ניצול המשאבים ללא בקרה. הקוד האתי, למשל, עשוי לשמש מענה מבני לבעיה זו: מעבר לחיוב הטמון בו לנטישת נטיות אנוכיות, הוא מייצר תרבות ארגונית של פתיחות והתחשבות במחזיקי העניין, דיווח על פעולות לא ראויות וטיפוח מצפון חברתי ובכך מצמצם את המרחב שבעיית הנציג פותחת.[18] כפי שמציין פרופ׳ בוקשפן, המבנה המשפטי של חובות נושאי המשרה המותנה בפיקוח ובנקיטת "אמצעים סבירים" למניעת הפרות, מעודד מודעות ופעילות מונעת ארוכת טווח.[19] לפי מנגנון זה, כאשר התאגיד מפר את החוק, נושאי המשרה אף הם חשופים לאחריות פלילית, אלא אם הוכיחו כי נקטו אמצעים סבירים למניעת ההפרה. מבנה משפטי זה יוצר תמריץ ישיר להקמת מנגנוני מניעה פנים-ארגוניים כגון קודים אתיים, תכניות ציות וערוצי דיווח, שהם למעשה הגרעין המעשי של ממשל תאגידי תקין.[20] אולם, כדי שמנגנונים אלה ישמשו באמת ככלי מניעה ולא רק כ"ביטוח משפטי", נדרשת הטמעה שחורגת מעמידה מינימלית בלבד בדרישות החוק.[21] 2) ערעור ההצדקה באמצעות תרבות ארגונית המושתתת על ערכים אתיים. תרבות ארגונית אתית מערערת הצדקות שעשוי מבצע העבירה לספר לעצמו סביב ההחלטה לביצוע. כאשר ההנהלה הבכירה מדגימה התנהגות אתית עקבית, וכאשר הקוד האתי הוא נושא לשיח ארגוני שוטף, וכאשר חריגות מטופלות ברצינות — נשחק הבסיס לנרטיבים אלה. בוקשפן וכשר מדגישים כי הקוד האתי אינו כלי "מחייב" אלא כלי "מאפשר" - מסמך שהחברה עצמה מרכיבה ומטמיעה כביטוי לתפיסת עולמה, ובכך הוא תורם לייחודיותה ולאוטונומיה שלה יותר מכל אמצעי אחר.[22] תפיסה זו מחדדת מדוע הטמעה אותנטית יעילה יותר מציות חיצוני: כאשר הקוד משקף בחירה ארגונית אמיתית ולא כפייה רגולטורית, הוא חודר לתהליכי קבלת ההחלטות בצורה עמוקה יותר. יתרה מזו, ניטור שוטף של עמידה בקוד יוצר סביבה שבה אף מנהל בכיר אינו חש בטוח שהפרה תיעלם ללא תגובה - דבר שמגביר את ההסתברות הנתפסת לחשיפה, בדיוק הגורם שזוהה כחלש במיוחד בעבירות צווארון לבן. מחקרים מראים כי תרבות ארגונית חזקה מצויה במתאם שלילי מובהק עם הפרות שדינן קנסות כספיים.[23] 3) שינוי מבנה התמריצים באמצעות תגמול הקשור ליעדים אתיים. מעבר לצמצום ההזדמנות ולערעור ההצדקה, תרבות ניהולית של ESG עשויה לטפל גם ברכיב השלישי של המשולש - הלחץ או המוטיבציה הכלכלית. המלצת ה-OECD למדינות החברות בו לעודד חברות לקשור את תגמול הבכירים ליעדי ציות ואתיקה, ולא רק לביצועים פיננסיים, מציעה מנגנון המשנה את מבנה התמריצים מיסודו.[24] כאשר מנהל בכיר יודע שחלק מתגמולו מותנה בעמידה ביעדים אתיים, עבירה אינה רק מסכנת אותו בעונש עתידי ולא ודאי — היא גורמת לו להפסד ודאי ומיידי של תגמול שהיה בהישג ידו. הנקודה המכרעת היא שמנגנון זה יעיל בשתי הגישות שתוארו: עבור מי שמבצע חישוב רציונלי, נוצר ערוץ חלופי ודאי לרווח שהופך את העבירה לבלתי כדאית כלכלית; ועבור מי שנתון להטיות קוגניטיביות כפי שמתארת פלד-לסקוב, הפסד של בונוס מוחשי שכבר "שלך" קשה בהרבה לדחוק הצידה מאשר איום מופשט בענישה עתידית. כדי להשיג אפקט זה, יש להבחין בין ESG כתרגיל דיווח חיצוני (Greenwashing) לבין ESG כתרבות פנימית, שבה העקרונות משולבים בתהליכי העבודה השוטפים — מהערכת סיכונים ועד קידום עובדים. בהקשר זה יש להבחין בין שתי מערכות נורמטיביות: המערכת האתית, המסמנת "רף" שעל כל אדם בארגון לשאוף לפעול מעליו, לבין המערכת הפלילית, המסמנת "סף" שמתחתיו מופעלת אכיפה.[25] מאחר שהרף האתי גבוה בדרך כלל מהסף הפלילי, עידוד עובדים ומנהלים להתנהג בהתאם לסטנדרטים האתיים מרחיק אותם ממילא מהסכנה של התנהגות עבריינית.Greenwashing לעומת זאת, מתמקד לכל היותר בסף - בעמידה פורמלית בדרישות החוק, מבלי לבנות את הרף האתי שמייצר מרחק אמיתי מהעבירה. כפי שמתואר ברשומה אחרת בבלוג זה, תכנית מטרה, הטמעה ואכיפה פנימית, להבדיל מתכנית אכיפה משפטית גרידא, נועדה לזהות את מטרתו הייחודית של התאגיד ולבנות על בסיסה תרבות ארגונית המחברת בין רווחיות לאחריות חברתית. גם הנחיות פרקליט המדינה בישראל מכירות בכך שתכנית אכיפה פנימית תישקל כשיקול מקל רק כאשר היא יעילה ונלווית לה בפועל תרבות ארגונית המעודדת התנהלות אתית.[26] עמדה זו עולה בקנה אחד עם התפיסה לפיה החקיקה בתחום אינה מחייבת את אימוצו של קוד אתי ואינה קובעת את תוכנו — אלא רק יוצרת את התנאים והתמריצים לקבלתו, תוך שהיא משאירה לחברה עצמה לעצב את תוכנו בהתאם לתחום עיסוקה ומאפייניה.[27] דווקא משום כך, חשיבות מיוחדת נודעת לקביעת אמות מידה ברורות להטמעתו היעילה, שכן ללא מסגרת כזו, הקוד עלול להישאר הצהרתי בלבד. בין מניעה לאכיפה ההבדל המהותי בין הטמעתה של תפיסת ESG במסגרת הארגון, לבין אכיפה פלילית נעוץ בתזמון ובכיוון הפעולה: אכיפה פלילית פועלת בדיעבד ומבחוץ לאחר שהעבירה בוצעה והתגלתה. לעומת זאת, תפיסת ESG מעצבת את הסביבה הארגונית שבה מתקבלות ההחלטות ובכך פועלת כגישה מניעתית המשלימה את האכיפה הפלילית, ואינה מחליפה אותה. הצורך בהטמעה פנימית ועמוקה נובע מכך ששלושת רכיבי ה-ESG אינם נפרדים זה מזה אלא מהווים מקשה אחת: ארגון אינו יכול להציג את עצמו כ״ירוק״ (E) כאשר מבנה הממשל שלו (G) מושחת או לקוי.[28] כשל בממשל התאגידי וביושרה הארגונית אינו רק בעיה אתית, אלא גורם סיכון ישיר שמעמיד בספק את אמינותו של הארגון כולו. לסיכום, המאבק בפשיעה הכלכלית אינו יכול להישען רק על כוחה של ההרתעה הפלילית הפועלת בדיעבד. כוחו האמיתי של ה-ESG טמון ביכולתו לעצב ולהבהיר את גבולות המותר והאסור מבפנים. כאשר ארגון מאמץ אחריות סביבתית אמיתית (E) , תרבות אתית עמוקה (S)וממשל תאגידי הדוק (G), הוא לא רק עומד בדרישות החוק — הוא בונה חוסן פנימי המגן על הקופה הציבורית, על אמון הציבור ועל יסודות המשק כולו. תודה לתבל דקל ולפרופ׳ עלי בוקשפן על הערותיהם המאירות, ועל ההכוונה לאורך הכתיבה. [1] יוני לבני "עבריינות הצווארון הלבן בישראל: האם נעשה די?" משפט חברה ותרבות משפט צדק? ההליך הפלילי בישראל – כשלים ואתגרים 15, 28-29 (2017). [2] ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, מה(4) 364 פסקה 9 (1991). [3] עלי בוקשפן ״הוגנות תאגידית ומטרת החברה בראי הכלכלה ההתנהגותית״ משפט ועסקים כט 347, 372 (2024). [4] לבני ״עבריינות הצווארון הלבן״ לעיל ה״ש 1, בעמ׳ 45-46. [5] אביה אלף "על כוח, כסף ועברות צווארון לבן" משפט ועסקים כא 263, 279 (2018). [6] לבני ״עבריינות הצווארון הלבן״ לעיל ה״ש 1, בעמ׳ 32. [7] כתוארו אז, כיום שופט בביהמ״ש השלום ראשון לציון. [8] לבני ״עבריינות הצווארון הלבן״ לעיל ה״ש 1, בעמ׳ 52. [9] רונית פלד לסקוב "אף פעם לא חשבתי על התועלת אל מול העלות״: רציונאליות מוגבלת בקרב עברייני הצווארון הלבן והשלכותיה על יעילות ההרתעה של העונש הפלילי" קרימנולוגיה ישראלית נא 29, 41-42 (2023). [10] סעיפים 284 ו-290 לחוק העונשין, התשל״ז-1977. [11] אלף, ״על כוח, כסף ועברות צווארון לבן״ לעיל ה״ש 5, בעמ׳ 274. [12] ע"פ 4666/12 גורבץ נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (נבו 23.2.2014). [13] בוקשפן ״הוגנות תאגידית״ לעיל ה״ש 3, בעמ׳ 371. [14] Chaim, D. A. & Parchomovsky, G. (2024). The Missing "T" in ESG. Vanderbilt Law Review, 77, 789, at 793-794. [15] לדיון מעמיק בסוגיית המיסוי וה-ESG ראו: אבי-יונה "מיסוי ו-ESG” ESG Blog (23.5.2024) https://esgblog.runi.ac.il/post/מיסוי-ו-esg. [16] ע"פ 99/14 מדינת ישראל נ' מליסרון בע"מ, פס' קיג לפסק דינו של השופט רובינשטיין (פורסם בנבו, 25.12.2014). [17] עלי בוקשפן ואסא כשר ״אתיקה בחברות עסקיות: שיקולים משפטיים ומוסריים״ משפט ועסקים ב׳ 159, 193 (2005). [18] בוקשפן וכשר ״אתיקה בחברות עסקיות״ לעיל ה״ש 17, בעמ׳ 194. [19] בוקשפן ״הוגנות תאגידית״ לעיל ה״ש 3, בעמ׳ 391. [20] עלי בוקשפן ״עשרים ומאה שנים לשאלת תכלית החברה – הצעה להתאמת סעיף 11 לחוק החברות לעידן התאגידי המודרני״ המשפטכו 141, 162 (2020). מגמה זו אף משתקפת בהצעת חקיקה עדכנית, המבקשת להסמיך את בית המשפט להורות לתאגיד על גיבוש והטמעה של תכנית אכיפה פנימית שמטרתה קידום "תרבות ארגונית של ציות לחוק"; ראו ס' 86ד(ד)(1) המוצע ודברי ההסבר לתזכיר חוק העונשין (דרכי ענישה לתאגידים), התשפ"ו-2026. [21] הנחיית פרקליט המדינה 1.14 "מדיניות התביעה בהעמדה לדין פלילי וענישה של תאגיד", ס' 17 (2.10.2019). [22]בוקשפן וכשר ״אתיקה בחברות עסקיות״ לעיל ה״ש 17, בעמ׳ 192. [23] Rashid Zaman, When Corporate Culture Matters: The Case of Stakeholder Violations, 56 [101188] Brit. Acct. Rev. 1–3 (2024). [24] OECD, Recommendation of the Council for Further Combating Bribery of Foreign Public Officials in International Business Transactions, OECD/LEGAL/0378 (2021), Annex II, §10. [25] בוקשפן וכשר ״אתיקה בחברות עסקיות״ לעיל ה״ש 17, בעמ׳ 205. [26] צוות הטמעה ואכיפה של מרכז אריסון ל-ESG ״החולייה החסרה: תכנית מטרה, הטמעה ואכיפה פנימית ככלי להטמעת מדיניותESG במגזר העסקי״ (5.9.2024) ESG Blog https://esgblog.runi.ac.il/post/החוליה-החסרה [27] בוקשפן וכשר ״אתיקה בחברות עסקיות״ לעיל ה״ש 17, בעמ׳ 191. [28] להדגמה אמפירית של הקשר בין כשל בממשל וביושרה ארגונית לבין פשיעה סביבתית והלבנת הון, ראו: Barone, R. & Masciandaro, D. (2025). Green Grease: Environmental Crime, Corruption and Money Laundering. Kyklos, 78, 991, at 992.