חיפוש

בשנים האחרונות אנו עדים לשינוי עמוק בתפיסות ובמערכת היחסים בין בעלי מניות לחברות עצמן. בעבר נתפסו בעלי המניות כמי ששאיפתם היחידה היא השאת רווחים, וכך גם החברה נתפסה כמייצגת את טובת בעלי מניותיה בלבד. אלא שהמציאות משתנה במהירות: משבר האקלים, החרפת אי־השוויון החברתי והלחץ הציבורי ההולך וגובר, במיוחד מצדם של משקיעים צעירים, יוצרים קרקע פורייה לדרישה לערכים מוסריים בתוך עולם התאגידים. יותר ויותר משקיעים רוצים לראות את ערכיהם  משתקפים בהחלטות החברות שבהן הם מושקעים. ברשומה זו נבחן את השינוי המהותי בתפיסת תפקידו של בעל המניות – ממיקוד בלעדי בהשאת רווחים למודל המשלב גם ערכים והעדפות אישיות. נציג את המודל החדש שמציעים הארט וזינגלס, נדון במכשולים המונעים כיום יישום מלא של תפיסה זו, ונסקור שלושה מנגנונים חדשניים המאפשרים למשקיעים להשפיע על החלטות החברות בהתאם לערכיהם. בנוסף, נביא דוגמאות עדכניות מהעולם ומישראל ונעמוד על האתגרים וההזדמנויות שמציעה מהפכה זו בשוק ההון. מהשאת רווחים להשאת רווחה: המודל של הארט וזינגלס במאמרם, The New Corporate Governance   מתייחסים הארט וזינגלס לתופעות אלו. אוליבר הארט הוא כלכלן בריטי־אמריקאי, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2016, הידוע בעיקר בזכות תרומתו לתיאוריית החוזים והבעלות, שעניינה חלוקת זכויות שליטה והשפעתן על תמריצים המכתיבים את מבנה הממשל התאגידי. לואיג'י זינגלס הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת שיקגו ומומחה למימון תאגידי ולתפקוד השווקים. ראשית, מתייחסים המחברים לתפיסה המסורתית המכונה "Shareholder Value Maximization" אשר מדגישה את חובתה של החברה להשיא רווחים לבעלי המניות בלבד. כך, בישראל סעיף 11 לחוק החברות קובע כי מטרתה של חברה היא השאת רווחים.  בצד גישה זו מזהים המחברים גישה חדשה, אותה הם מכנים Shareholder Welfare Maximization המשקפת את ההבנה הגוברת שחלק ניכר מבעלי המניות, בדומה להתנהגות צרכנית בתחומים אחרים, מוכנים לוותר על חלק מהתשואה אם התמורה הערכית חשובה להם. כך, וכאנקדוטה, במדינת ישראל מדד 'מעלה' לשנת 2025   מציג קפיצה גדולה בתרומות החברות: 960 מיליון ש"ח ביחס ל־590 מיליון ש"ח ב־2022 טרום המלחמה. כמו כן, כ־60% מהחברות דיווחו על שותפויות חברתיות חדשות המתמקדות בצמיחה ובנייה מחדש.  הארט וזינגלס שואלים: אם משקיע מוכן לשלם יותר בעבור רכב חשמלי או מוצר עם תקן סביבתי, מדוע שלא יוכל להצביע בהתאם להשקפת עולמו גם כבעל מניות? במאמרם הם דוגלים במודל זה, המתמקד בהשאת רווחת בעלי המניות ולוקח בחשבון את כלל ההעדפות של המשקיעים – הכלכליות והערכיות כאחד. לטענתם, נתינת מקום גדול יותר לשיקול דעתם של בעלי המניות יוביל לכך שחברות יפעלו יותר למטרות חברתיות, ובין מטרותיהן תהיה עשייה חברתית ב-ESG. זהו לא רק צעד מוסרי יותר, אלא גם תואם טוב יותר את הרצון האמיתי של ציבור המשקיעים. באופן מסורתי, הממשל התאגידי של חברה טיפוסית מורכב ממשולש יחסים בין בעלי המניות, הדירקטוריון והמנכ"ל. בעלי המניות, בעיקר בחברות ציבוריות, אינם מעורבים ביום־יום של קבלת ההחלטות. הם בוחרים את הדירקטוריון – הגוף האחראי על קביעת מדיניות, פיקוח ואסטרטגיה כללית. הדירקטוריון, בתורו, ממנה את המנכ"ל, שתפקידו לנהל את החברה בפועל. הצרכנים והעובדים – כלומר אנחנו – כמעט שאינם חלק מהמערכת הזו בכובעם ככאלה אלא רק בעקיפין כמשקיעים במניות החברות (למשל באמצעות משקיעים מוסדיים דוגמת קרנות הגמל וההשתלמויות). ברוב המקרים אין למרביתנו כל נגיעה ישירה להשפעה על המדיניות או על ההחלטות של החברה, וגם אם כן, רוב בעלי המניות עצמם מושפעים ממגבלת "בעיית הנציג" ומהאדישות הרציונלית – היוצרים פער מבני והעדר תמריצים בין בעלי השליטה האמיתיים (ההנהלה והדירקטוריון) לבין בעלי ההון. לתוך ממשל תאגידי מורכב זה נכנסו בשנים האחרונות המשקיעים המוסדיים. משקיעים מוסדיים הם גופים גדולים כמו קרנות פנסיה, חברות ביטוח וקרנות השקעה, שמרכזים תחתיהם את כספי הציבור ומשקיעים אותם בשמו. כשרוב הציבור משקיע דרכם במקום להחזיק מניות ישירות, נוצר ריכוז כוח עצום בידי מעטים – המשקיעים המוסדיים הופכים לבעלי השליטה האמיתיים בחברות, אבל הם לא בהכרח מייצגים את הרצונות והערכים של מיליוני האנשים שכספם מושקע בפועל, וכך נשברת המערכת הדמוקרטית שאמורה הייתה להתקיים בין הציבור לחברות. הארט וזינגלס מצביעים על בעיות שמעכבות את יכולת בעלי המניות להביא לידי ביטוי את העדפותיהם, הראשונה היא בעיית הנציג הקיימת בין המנהלים לבעלי המניות – כאשר הראשונים מקבלים את ההחלטות אך אינם נדרשים לייצג בהכרח את ההעדפות הערכיות של המשקיעים. השנייה, לא פחות חשובה, היא הפער בין בעלי המניות לבין מנהלי הנכסים שמצביעים בשמם. מנהלים אלה כפופים לרגולציה המחייבת אותם לפעול לפי שיקולי תשואה בלבד, גם כשברור שלא כל בעלי המניות חותרים לכך באופן בלעדי. לאור כל אלו, מציעים הארט וזינגלס מספר מנגנונים חלופיים אשר יגדילו את מעורבות בעלי המניות בחברה.  מנגנון ראשון: הצבעה אישית – כוח ישיר בידי המשקיע הגישה הראשונה שמציעים הארט וזינגלס היא להעביר את זכות ההצבעה מהגופים המוסדיים ישירות למשקיעים הפרטיים. במקום שקרן הפנסיה תצביע בשמם של אלפי חוסכים, כל משקיע יקבל את האפשרות לבחור בעצמו כיצד להצביע על הצעות פרוקסי. המהלך הזה כבר קורם עור וגידים. בשנת 2024 הכריזה חברת BlackRock   – ענקית ניהול הנכסים העולמית – על הרחבת תוכנית Voting Choice גם למשקיעים פרטיים. מעל שלושה מיליון חשבונות ב־iShares Core S&P 500 ETF יכולים לבחור האם להצביע ישירות, להאציל את ההצבעה לגוף צד שלישי או להשאיר את זכות ההצבעה אצל BlackRock. זהו יישום מובהק של תפיסתם של הארט וזינגלס.  המגמה הזו מתחזקת גם מחוץ לארצות הברית. בדצמבר 2024 חברת LGT Wealth Management ,  המנהלת נכסים בשווי של למעלה מ־30 מיליארד ליש״ט הנכסים הפכה לחברה הראשונה באירופה שמאמצת את מנגנון הצבעה שמעביר את זכות ההצבעה מהחברה המנהלת ישירות אל המשקיע בקצה – מודל ושמו "הצבעה חוצה" (Pass-Through Voting).  אמנם המהפכה הזו מתקבלת בהתלהבות, אך בפועל מתגלים פערים משמעותיים בין הכוונה למימוש. כך למשל ב־ BlackRock , פחות מרבע מהמשקיעים שבידיהם האפשרות לבחור כיצד להצביע – עושים זאת בפועל.   מנגנון שני: בחירת מדיניות הצבעה מותאמת ערכים לא כל משקיע מעוניין או מסוגל לעקוב אחר כל אסיפת בעלי מניות. לכן, מציעים הארט וזינגלס מנגנון שני, המאפשר לכל משקיע לבחור "סל הצבעות" או מדיניות הצבעה שמייצגת את ערכיו. למשל, מדיניות שתקדם קיימות סביבתית או שקיפות ניהולית. הקרן המנהלת תצביע לפי הקווים המנחים שנבחרו מראש. המגמה הזו מתחזקת ומתרחבת בקצב מרשים. דוגמה עדכנית לכך היא State Street Global Advisors   – הרביעית בגודלה בעולם בניהול נכסים – שדיווחה ברבעון הראשון של 2025 על הצלחה בולטת בתוכנית Proxy Voting Choice שלה. למעלה מ־25,000 משקיעים אמריקאים הצטרפו לתוכנית – גידול של 63% בתוך שנה. התוכנית מאפשרת לבעלי מניות לבחור מתוך אחת־עשרה מדיניות הצבעה שונות, החל מגישות המתמקדות בממשל תאגידי ועד מדיניות המדגישה ערכים של ESG. יותר מ־600 קרנות כבר נכללות במסגרת הזו, וההתרחבות הגלובלית בולטת במיוחד עם הצטרפותם של 146,000 משקיעים חדשים באירופה.  גם Vanguard, ענקית אמריקאית אחרת בניהול נכסים, השיקה פיילוט   דומה בשנה האחרונה – וכיום התוכנית שלה כוללת כבר 12 קרנות, עם כ־10 מיליון משקיעים פוטנציאליים. מדובר בקרנות בהיקף של כטריליון דולר, המאפשרות לבעלי המניות לבחור מדיניות הצבעה מתוך חמש אפשרויות שונות. לפי סקר   שערכה החברה, 3% מהמשקיעים סבורים שחשוב שמנהלי נכסים יתחשבו בעמדותיהם, ו־58% אף הצהירו כי יהיו מוכנים להשקיע בקרן שתאפשר להם להשתתף בהחלטות ההצבעה. דוגמה מעניינת נוספת למנגנון זה ניתן למצוא גם בישראל. קבוצת הראל   מציעה מסלול השקעה המתחשב בשיקולי קיימות, כחלק מתוכניות חיסכון לטווח ארוך. במסלולים אלה ניתנת עדיפות לחברות עם דירוג ESG גבוה, והם מדגישים שיקולים סביבתיים וחברתיים לאורך כל שרשרת קבלת ההחלטות ההשקעתיות. מדובר בהנגשת ערכים למשקיעים – גם אם אינם מצביעים בפועל, הבחירה במסלול היא הצהרת כוונות.  מנגנון שלישי: קרנות לפי זהות ערכית המנגנון השלישי כולל הקמה של קרנות השקעה שזהותן ותכליתן קידום ערכים מסוימים. למשל, קרן "ירוקה בהירה" שתומכת ביוזמות סביבתיות כל עוד העלות הכלכלית אינה גבוהה, וקרן "ירוקה כהה" שתצביע גם בעד מהלכים יקרים יותר – כל עוד הם מקדמים מטרות סביבתיות מובהקות. דוגמה המממשת את מנגנון זה היא קרן Green Century   – קרן השקעות אמריקאית שמקדישה את כל פעילותה להשקעות סביבתיות. הקרן אינה משקיעה בחברות דלקים מאובנים, תומכת באופן עקבי בהצעות בעלי מניות לקידום שקיפות סביבתית, ואף מובילה יוזמות פרואקטיביות מול חברות תעשייה. נכון ל-2021, הקרן ניהלה נכסים בהיקף של מעל מיליארד דולר, עם שלושה מסלולי השקעה מרכזיים המיועדים למשקיעים המעוניינים לשלב ערכים סביבתיים בתיק ההשקעות שלהם. הקרן מדווחת על ביצועים תחרותיים, עם תשואה שנתית ממוצעת   של כ־16% בחמש השנים שקדמו ל־2022 במסלול המניות המרכזי שלה. באוסטרליה, חברת Australian Ethical   מתמקדת בהשקעות ערכיות, שלא רק מכוונות לרווח אלא גם לקידום מטרות חברתיות וסביבתיות. החברה אינה משקיעה בתחומים כמו דלקים מאובנים, טבק, נשק או תעשיות מזהמות, אלא דווקא באנרגיה ירוקה, חינוך, בריאות וטכנולוגיה נקייה. נכון למרץ 2025, היא ניהלה נכסים בהיקף של כ־13.1 מיליארד דולר אוסטרלי עבור למעלה מ־134,000 לקוחות. מדובר בזינוק משמעותי לעומת כ־58,000 לקוחות בלבד בשנת 2020 – גידול של יותר מפי שניים תוך חמש שנים, הממחיש את ההצלחה של מודל הקרנות הערכיות ואת הביקוש ההולך וגובר להשקעות מבוססות ערכים. בדוח ההצבעות האחרון שלה החברה דיווחה כי השתתפה בכ־99% מההצבעות באסיפות בעלי מניות, ובכ־18% מהמקרים אף הצביעה נגד עמדת ההנהלה – בעיקר בנושאים כמו פערים מגדריים, שקיפות ודאגה לסביבה. על אף פעילותה המרשימה של הקרן, היא עדיין מהווה שחקנית קטנה יחסית בנוף הפנסיוני וההשקעתי האוסטרלי. קרנות ענק כמו AustralianSuper, שמונה למעלה מ־3.4 מיליון חברים עדיין שולטות בשוק בהיקפים משמעותיים וממחישות את האתגר שבקידום השקעות ערכיות בקנה מידה רחב. סיכום המהפכה במנגנוני ההצבעה וההשקעה מציעה כיום מגוון רחב של אפשרויות למשקיעים להביע את ערכיהם ולשלבם בתיק ההשקעות שלהם. גישות פורצות דרך, דוגמת אלו שהציגו הארט וזינגלס, מכירות בכך שבעלי מניות אינם מונעים רק מהשאת רווחים אלא גם מערכים אישיים. אנו רואים יותר ויותר מודלים, החל מהעברת כוח הצבעה ישיר לידי המשקיע הבודד, דרך בחירת מדיניות הצבעה מותאמת אישית, ועד להקמת קרנות הממוקדות כולן בקידום ערכים חברתיים וסביבתיים. בשנים האחרונות, מגמת ההשקעות התמתיות   (Thematic Investing) נמצאת בצמיחה   עולמית משמעותית. בארצות הברית למשל, הקרנות הממוקדות נושאים עלו מנכסים בהיקף של כ־9.7 מיליארד דולר ב־2014 לכ־92.7 מיליארד דולר ב־2024, כשהן מציעות משקיעים אפשרות למקם את תיקי ההשקעות שלהם על בסיס מגמות עולמיות כמו AI, תשתיות ושינויי אקלים.  במקביל, ההשקעות בארגונים עם דירוג ESG גבוהים צוברות תאוצה. MSCI סוקרת   כיום יותר מ־53,000 קרנות נאמנות ו־ETF ושוק ה־ESG מהווה כ־4.3% משוק הקרנות המסורתיות, עם נכסים בסכום של כ־2 טריליון דולר. משקיעים מוסדיים ופרטיים מסגלים כיום מדדים סביבתיים־חברתיים־ממשליים כחלק מהערכת סיכוני ההשקעה, מתוך הכרה ש־ ESG משפיע באופן ממשי על תשואות החברות. בנוסף, מדדים של MSCI לצמצום פליטות הפחמן ולחשיפה לנכסים ירוקים הראו ביצועים עדיפים ביחס למדדים המסורתיים בשנת 2023. עם זאת, חשוב לזכור שעל אף ההתלהבות והפוטנציאל הגדול, המציאות מורכבת יותר. נכון להיום, דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית, פועל כדי להמעיט את חשיבות ה־ESG  כהגדרות להשקעות. לאחר היבחרו לנשיאות, הוא חתם על סדרה של צווים שגורמים להסרת התמריצים לחשיבה סביבתית־חברתית־ממשלית, כולל ביטול הטבות פחמן ותמיכה במקורות אנרגיה מזהמים. המגמה הזו מטילה חשש ממשי על עתידן של השקעות ESG בארה״ב: כבר נצפית ירידה   בתמיכה ב־shareholder resolutions שקשורות לסביבה וחברה (מ־21 % ב־2024 ל־13.6 % ביוני 2025) וחברות הזנק בתחומי האקלים חייבים לצמצם פעילות או לחפש מקורות מימון מחוץ לארה״ב, כאשר הזרמת השקעות לתחום ירדה ב־50%  ברבעון הראשון של 2025. למעשה, העידן החדש של מנגנוני ההצבעה אינו מבשר על מעבר חד מגישת "השאת רווחים" לגישת "השאת רווחת בעלי המניות" באופן בלעדי. במקום זאת, הוא יוצר אפשרות בחירה רחבה יותר. הוא מאפשר למשקיעים לבחור את המסלול המתאים להם ביותר: בין אם זה מעורבות פעילה בהצבעות, בחירה במסלולי השקעה ערכיים או השקעה בקרנות ייעודיות שפועלות לפי אג'נדה ברורה. העתיד של עולם ההשקעות טמון ככל הנראה לא רק בהחלפת מודל ישן בחדש אלא ביצירת סביבה שבה גיוון ואפשרות בחירה הם המפתח. זוהי הזדמנות לשלב שיקולים כלכליים וערכיים, וליצור שוק הון המשקף טוב יותר את רצונותיו והעדפותיו המגוונות של ציבור המשקיעים. טל בר, בוגרת תואר ראשון במשפטים ותואר שני במדעי המדינה בהתמחות במדיניות ציבורית. מתמחה כיום בייעוץ המשפטי לממשלה, המחלקה הכלכלית. בוגרת המחזור השני של תכנית המתמחים של מרכז אריסון ל־ESG. אור גנון, בוגר תואר ראשון במשפטים ותואר שני בממשל בהתמחות במדיניות ציבורית. מתמחה כיום בייעוץ המשפטי לכנסת, ועדת החוץ וביטחון. בוגר המחזור השני של תכנית המתמחים של מרכז אריסון ל־ESG.

פודטק כצומת דרכים אסטרטגי תעשיית המזון העולמית ניצבת בפני צומת דרכים קריטי הנובע מ גידול האוכלוסייה, שינויי האקלים והדרישה הגוברת למשאבים . מערכות המזון אחראיות לכ־30% מסך פליטות גזי החממה (GHG), ומוצרים מהחי עולים כדי כ־60% מסך הפליטות האלה . מודל זה אינו בר־קיימה. בתגובה תחום הפודטק מתפתח במהירות: הוא מייצג את נקודת המפגש בין מזון לטכנולוגיה ומבקש להציע פתרונות חדשניים. רשומה זו מנתחת את המעבר המתרחש בשוק מגישה של הייפ (באז, רגש מוגזם) להשקעות לגישה של כסף חכם . היא מציגה כיצד חדשנות טכנולוגית, המגובה בעקרונות ESG (סביבה, חברה וממשל תאגידי), יכולה להיות כלי אסטרטגי ליצירת ערך וניהול סיכונים. הצלחתו ארוכת הטווח של הפודטק תלויה לא רק בטכנולוגיה, אלא גם ביכולת להתמודד עם אתגרים תשתיתיים, אסדרתיים וחברתיים. האקוסיסטם הישראלי, הנתמך בידי גופי ממשל ותאגידים מובילים, הוא מודל יוצא דופן של חדשנות המציעה מענה לאתגרים האלה.   טכנולוגיות פורצות דרך והשפעתן הסביבתית חלבונים חלופיים: שינוי פרדיגמה ירוק הביקוש העולמי לחלבון מהחי צפוי להכפיל את עצמו עד שנת 2050 , מה שמחייב חיפוש אחר מקורות חלופיים. כיום פודטק מציע מגוון פתרונות: החל בתחליפים מהצומח וכלה בחלבונים מבוססי תסיסה ופטריות (mycoprotein). ישראל מובילה עולמית בתחום זה, ו בשנת 2022 דורגה במקום השני בעולם  בהשקעות בחלבונים מהצומח (22% מסך ההשקעות העולמיות) ובחלבונים מבוססי תסיסה (38% מסך ההשקעות העולמיות).   היתרון הסביבתי של חלבונים אלו דרמטי: בהשוואה למוצרים מהחי – ייצור חלבונים חלופיים מפחית מאוד את פליטת גזי החממה, צריכת המים והשימוש בקרקע. מחקרים השוואתיים מלמדים ש ייצור מאה גרם חלבון מבָּקָר דורש קרקע פי מאה גדולה יותר  ו מים פי עשרה רבים יותר לעומת ייצור חלבון מהצומח (למשל טופו או אפונה או קטניות) . בשר בקר הוא החלבון בעל ההשפעה הסביבתית הגבוהה ביותר: הוא דורש שטחי גידול עצומים, וצריכת המים שלו גבוהה בהרבה בהשוואה לחלבון מהצומח.   ייצור כזה גם מפחית מאוד את הפליטות. הנתונים ממחישים שטכנולוגיות אלו אינן רק תחליף למוצר קיים – הן גם מענה חיוני למשבר האקלים ומשבר המשאבים ומספקות נתיב ברור לעתיד תזונתי בר־קיימה. חברות הזנק ישראליות מובילות בתחום, והן מתמחות בין השאר בפיתוח טכנולוגיות לשיפור מרקם ואיכות המוצרים מהצומח, ביצירת חלב מתורבת מתאי עטין, ביצירת תחליפי בשר מבוססי גרעיני דלעת, ביצירת בשר על בסיס צמחי בהדפסת תלת ממד וביצירת נתחי בשר צמחיים שלמים בטכנולוגיית תסיסה.   חקלאות אנכית: פתרון עירוני עם אתגר אנרגטי רבים רואים בחקלאות אנכית, המאפשרת גידול צמחים בסביבה מבוקרת ורב־קומתית, פתרון ל אתגרי הביטחון התזונתי  העירוני. שיטה זו חוסכת עד 95% מצריכת המים  בהשוואה לחקלאות מסורתית, ובאמצעות הקמת חוות סמוך למרכזי האוכלוסייה היא גם מפחיתה את פליטות השינוע. ואולם האתגר העיקרי העומד בפני תחום זה הוא העלות הגבוהה של האנרגייה – אתגר כלכלי וסביבתי כאחד. הנתונים מראים ש חווה אנכית צורכת בממוצע 38.8 קוט"ש לקילוגרם תוצרת לעומת 5.4 קוט"ש בלבד בחממה קונוונציונלית , מה שהופך את המודל לכדאי רק עבור גידולי פרימיום בעלי ערך גבוה.   מציאות זו מוכיחה שהצלחת חקלאות אנכית תלויה לא רק בטכנולוגיות הגידול עצמן, והפתרון המערכתי הוא שקובע. כך למשל שילוב חוות אנכיות במבנים קיימים – כמו גגות או מבנים נטושים – יכול להפחית את צריכת האנרגייה הכוללת של שני הגופים בשיעור ניכר של 12%–51% . הדבר מדגיש שהפתרון אינו טכנולוגי בלבד, אלא הוליסטי ודורש שיתוף פעולה בין־תחומי בין מומחי טכנולוגיה חקלאית, מהנדסי סביבה ומתכנני ערים.   ניהול פסולת וייעול שרשרת האספקה: מהפכה שקטה של יעילות בזבוז מזון הוא אתגר סביבתי  וכלכלי עצום. טכנולוגיות פודטק מציעות מגוון פתרונות, החל במערכות מבוססות בינה מלאכותית לחיזוי ביקוש וכלה באריזות חכמות וציפויים אכילים המאריכים את חיי המדף. חברות ישראליות רבות מובילות את הפיתוחים האלה. יישום טכנולוגיות אלו לא רק תורם לקיימות באמצעות מזעור הפסדים, אלא גם משפר ישירות את היעילות התפעולית של התעשייה כולה. פתרונות אלו, המוגדרים "טכנולוגיות מאפשרות" (enablers), מייצגים את הגישה העסקית הממוקדת בפיתוח כלים בסיסיים לתעשייה כולה, גישה המניעה את הצמיחה החדשה בשוק.   המעבר לגישה של כסף חכם: ממשל תאגידי ושווקים שנת 2024 המשיכה את מגמת הירידה בהשקעות בתחום הפודטק . ירידה זו אינה מעידה על כישלון, אלא על תיקון בריא והכרחי של השוק, תיקון המבטא מעבר מגישה המוּנעת מהייפ לגישה של כסף חכם. שלא כגל ההשקעות הקודם, שהתמקד במוצרי קצה (B2C) עם מודלים עסקיים לא יציבים, המשקיעים הנוכחיים מקצועיים וסבלניים יותר ומפנים את הונם לחברות B2B (עסק לעסק) המפתחות טכנולוגיות ליבה. תהליך זה של ניקוי ופירוש מחדש של השוק מוביל לייצובו וביסוסו. ואכן, התחזיות לשנים 2025–2026 אופטימיות וצופות התאוששות הדרגתית וצמיחה מחודשת בהיקף ההשקעות. למעשה ירידת ההשקעות הנוכחית היא תוצאה ישירה של ההתבגרות המבורכת של השוק, שכעת מבקש ערך מהותי ובר־קיימה.   י ESG כמצפן אסטרטגי עקרונות ה־ESG נעשו מצפן עבור תאגידים ומשקיעים. תאגידים ומשקיעים רבים מזהים את ההזדמנויות והסיכונים הקשורים ל קיימות . חברות עולמיות ותאגידים ישראליים מובילים משלבים את הפודטק ואת עקרונות ה־ESG בליבת האסטרטגיה העסקית שלהם. אימוץ עקרונות אלו כבר אינו מוּנע רק מטוב לב תאגידי, אלא מהבנה שזהו כלי חיוני לניהול סיכונים כספיים, תדמיתיים ותפעוליים. ראיה לכך היא ש חברות מזון מסורתיות כגון Unilever ו־Nestlé מקימות צוותים ייעודיים לתחום החלבונים הצמחיים ומשקיעות בפודטק מתוך אסטרטגיה מקיפה . הדבר מעיד שחדשנות וקיימות אינן עוד תוספת חיצונית, אלא אבני יסוד באסטרטגיה העסקית התורמות לערך החברה לטווח הארוך.   ניווט באתגרים האנושיים והאסדרתיים הפער בין חדשנות לקבלת הציבור למרות היתרונות הטכנולוגיים המובהקים, הציבור בכללותו עודנו חשדן כלפי טכנולוגיות מזון חדשות. סקרים בארצות הברית מראים שרבים בציבור אינם מוכנים לנסות בשר מתורבת, בין השאר בשל חששות ותחושת מוזרות. הנתונים מלמדים שהציבור אינו מקשר אוטומטית בין מוצרים חדשים ובין היתרונות הסביבתיים של המוצרים האלה. פער זה הוא תוצאה של מיקוד היסטורי של התעשייה בנרטיב של "קודם כול טכנולוגיה" חלף השקעה אסטרטגית בתקשורת וחינוך ציבורי. הוכחה לכך היא ש המונח "בשר מתורבת" (cultivated meat) מעורר עניין רב יותר מהעניין ש"בשר מעבדה/תאי" (lab-grown meat) מעורר . כלומר, הצלחת התחום תלויה לא רק בטכנולוגיה, אלא גם ביכולת לגשר על חסמים פסיכולוגיים ותרבותיים באמצעות מיתוג חכם וחינוך ציבורי.   אסדרה כזרז לצמיחה ההתפתחות המהירה של טכנולוגיות חדשות הציבה אתגר בפני גורמי אסדרה בעולם. אישור "מזון חדש" הוא תהליך מורכב וחיוני. אסדרה נכונה וברורה אינה רק חסם, אלא כלי קריטי להפחתת סיכונים למשקיעים. החלטת משרד הבריאות להעניק אישורי "מזון חדש" לחברות ישראליות כמו Remilk , Aleph Farms  ו־ Imagindairy  מאותתת לשוק ההון שיש נתיב ברור למסחור, וזו אבן דרך קריטית עבור התעשייה. יתר על כן, ממשלת ישראל נוקטת באמצעות רשות החדשנות ומשרד הבריאות גישה פרואקטיבית ל תמיכה בפודטק . תוכניות המימון והתמיכה בחברות הזנק בשלבים מוקדמים מסייעות לגשר על הפערים בהשקעות הון סיכון ומבטיחות את יתרונן ישראל – סטארט־אפ ניישן – גם בתחום הזה. שיתוף הפעולה בין גופי האסדרה ובין התעשייה מאפשר להפוך אתגרים בירוקרטיים להזדמנויות עסקיות מבוססות.   סיכום והמלצות אסטרטגיות הפודטק מציע פוטנציאל מהפכני להתמודדות עם אתגרי המזון והקיימות העולמיים, אך הוא עדיין בשלבי התבססות וטעון התמודדות מורכבת עם אתגרים כלכליים, אסדרתיים וחברתיים. המעבר המורגש של השוק מהייפ לכסף חכם הוא תיקון בריא והכרחי. המעבר מכווין את התעשייה לעבר מודלים עסקיים יציבים וממוקדי ערך. ההצלחה ארוכת הטווח של התחום תלויה ביכולת לחבר בין חדשנות טכנולוגית ובין הבנה עמוקה של הדינמיקה השוקית והחברתית.   נדרשת אסטרטגיה ממוקדת כלי להוסיף לקדם את התחום: 1.     התמקדות בטכנולוגיות מאפשרות: יש להוסיף להפנות השקעות לחברות B2B ולרכיבים בסיסיים שישפרו את יכולות הייצור ואיכות המוצרים לאורך כל התעשייה. 2.     שיתופי פעולה אסטרטגיים: נדרשת שותפות הדוקה ומובנית בין חברות הזנק, תאגידים מבוססים וגופי ממשל כדי להניע חדשנות מואצת, לספק פתרונות הוליסטיים ולייצר תשתית ענפית חזקה וארוכת טווח. גופים כגון העמותה לחקלאות מודרנית מקדמים שיתופי פעולה באקוסיסטם באמצעות פיתוח קהילות מקצועיות, חיבורים בין הגורמים למיניהם באקוסיסטם והובלת כינוסים ואירועים ייעודיים, וכך מסייעים לחיזוק והאצת התעשייה. 3.     חינוך והסברה: יש לפתח אסטרטגיות תקשורת חכמות שיגשרו על הפער בין חדשנות ובין תפיסת הציבור וידגישו את היתרונות הסביבתיים והבריאותיים של הטכנולוגיות החדשות. 4.     קידום אסדרה פרואקטיבית: על גופי האסדרה להוסיף לסלול נתיבים ברורים ומהירים לאישור מוצרים חדשים, וכך להפחית סיכונים ולהגביר את אמון המשקיעים.   הפודטק הוא הזדמנות עצומה להפוך את תעשיית המזון ליעילה, בריאה ו בת קיימה  יותר. מימוש הפוטנציאל המלא של התחום תלוי בבחירות ובפעולות המושכלות של כלל השחקנים – יזמים, משקיעים, צרכנים ואזרחים.   לבנה שיפמן, מנכ"לית העמותה לחקלאות מודרנית

מבוא נסו לדמיין את סביבת המגורים האידיאלית בשבילכם. מה הדבר הראשון שעולה לכם לראש? עבור רובנו זו סביבה ירוקה ורגועה בקרבת עצים, ציוץ ציפורים, אוויר נקי וניחוח של טבע. לעיתים קרובות אנחנו מוכנים להשקיע משאבים וזמן כדי לִזכות בתחושה הזאת – למשל יציאה לטיול או לינה בצימר או חופשה בטבע. לפי השערת הביופיליה  לבני האדם נטייה מולדת להתחבר אל הטבע. נטייה זו התפתחה מסיבות אבולוציוניות משום שמי שהכיר היטב את סביבתו הטבעית ידע למצוא בה מים, מזון וביטחון. לקרבה לטבע גם השפעות חיוביות על הבריאות והנפש: ויסות זיהום האוויר, ויסות האקלים המקומי, ויסות הלחות, חלחול מי הגשמים לאקווה, מניעת שיטפונות וכן מתן שירותי פנאי ונופש. לכן החיבור אל הטבע הוא צורך אנושי בסיסי. ואף על פי כן, עד לא מזמן רבים ראו בסוגיות כמו שיקום מערכות אקולוגיה והגנה על המגוון הביולוגי נושאים השייכים לארגוני סביבה בלבד – ולא נושאים המשפיעים על כלל בני האדם. בשנים האחרונות תפיסה זו משתנה, והמודעות לחשיבות השמירה על השטחים הפתוחים הולכת וגוברת, ואפילו מתבטאת בעבודת הממשלה.   כיום מתגוררים בישראל יותר מעשרה מיליון תושבים, תשעה מיליון מהם חיים בסביבה עירונית. קצב גידול האוכלוסייה בישראל הוא מהגבוהים בעולם – 2.06% בשנה , לעומת ממוצע של 0.52% בלבד במדינות ה־OECD. ישראל מדינה קטנה וצפופה. היא עמוסת תוכניות פיתוח ומאבדת בכל שנה כשלושים קמ"ר  של שטחים פתוחים מתוך כלל שטחה (22,072 קמ"ר). תהליך הפיתוח המהיר יוצר קיטוע נכבד של מערכות האקולוגיה.   ההבנה שלחשיבות השטחים הפתוחים ולקישוריותן האקולוגית השלכות רחבות הולכת ותופסת מקום חשוב בשיח הציבורי, בשיח התכנוני ובשיח הבין־לאומי. לאורך השנים חתמה ישראל על מגוון אמנות ויוזמות בין־לאומיות: בשנת 1992 חתמה ישראל על האמנה לשמירה על המגוון הביולוגי , ובוועידה בשנת 2024 התחייבה לשמור על רציפות השטחים הפתוחים; בשנת 2015 הצטרפה ישראל ל יעדי הפיתוח בר־הקיימה  (SDGs) של האו"ם. יעד 15 עוסק בהגנה על מערכות אקולוגיה ועל המגוון הביולוגי; בשנת 2018 התקבלה החלטת ממשלה להכנת המדינה לשינויי האקלים . סעיף 22 מדגיש את חשיבות שבשמירה על המגוון הביולוגי ובחיזוק מערכות האקולוגיה.   על רקע זה נעשתה השמירה על שטחים פתוחים ערך חשוב בעולם התכנון. התוכנית האסטרטגית המרחבית למדינת ישראל , פרי גיבושו של מִנהל התכנון ביולי 2024, מתמקדת בהיערכות לגידול האוכלוסייה ובחיזוק החוסן העירוני והסביבתי לנוכח משבר האקלים. מִנהל התכנון רואה בשטחים הפתוחים רכיב חשוב, ולפיכך מייחד להם פרק בתוכנית האסטרטגית. הפרק מדגיש את תרומתם ברמה האזורית וברמה הארצית ומבקש לאזן בין צורכי השמירה על השטחים הפתוחים ובין צורכי הפיתוח. שימור הרצף של השטחים הפתוחים – שטחים מוגנים ושטחים חקלאיים כאחד – נעשה בעזרת רשת מסדרונות אקולוגיים המקשרים בין אזורים פתוחים, מאפשרים תנועת בעלי חיים, מעבר גנטי ותורמים לתחזוקת מערכות אקולוגיה בריאות ויציבות.   מעמד המסדרון האקולוגי בעולם התכנון לאורך השנים בישראל הפעם הראשונה שמסדרונות אקולוגיים הופיעו בתכנון הארצי הייתה במסגרת תמ"א (תוכנית מתאר ארצית) 35  בשנת 2005, אז הם הוצגו באופן סכמטי בלבד והיו בגדר מידע תכנוני למוסד תכנון לצורך שקילת רציפות השטחים הפתוחים, ולא למען מניעת פיתוח או מניעת בינוי בשטחים המיועדים לכך. ואולם הכללתם בתוכנית סימנה התחלה של חשיבה תכנונית חדשה הרואה בשמירה על רצף השטחים הפתוחים עיקרון חשוב. גישה זו סללה את הדרך לקידום תוכניות מתאר מחוזיות שהתמקדו בסוגיית המסדרונות האקולוגיים. בשנת 2023 הוחלפו תוכניות אלו בקידומו של שינוי מס' 26 לתמ"א 1 . שינוי זה צפוי להעניק למסדרונות האקולוגיים מעמד מחייב – החקיקה תקבע אֵילו שימושים מותרים בתחומם ואֵילו שימושים אינם מותרים בתחומם. המשמעות היא תוספת של שכבת הגנה תכנונית חדשה לשטחים הפתוחים – צעד שיחזק את הקישוריות בין שטחים טבעיים ומוגנים ויתרום ליצירת מערכת של רשת אקולוגית מחוברת, מתפקדת ועמידה יותר לאורך זמן.   כדי להבטיח את תפקודן הרציף של מערכות אקולוגיה יחולו בשטחי המסדרון האקולוגי מגבלות על בנייה ופיתוח העלולים לפגוע בקישוריות ובתפקוד התקין של המסדרון. עם זה, תותר פעילות חקלאית בתחומי המסדרון, ובלבד שהיא אינה פוגעת בתפקודו האקולוגי. במסדרונות האקולוגיים יותר שימוש של דרכים ומסילות, אך כשתוכנית תוואי דרך או מסילה יחצו מסדרון אקולוגי, הן יהיו חייבות לכלול פתרון למעבר בעלי חיים באמצעות מעבר אקולוגי ייעודי עילי או תחתי או להציע פתרון אחר שיאפשר חצייה ותנועה של בעלי החיים. באזורים שבהם המסדרון האקולוגי צר במיוחד (צוואר בקבוק) יחולו מגבלות תכנוניות מחמירות יותר. תכנון המסדרונות נעשה מתוך התחשבות בעקרונות אקולוגיים, חקיקתיים, תכנוניים וחקלאיים ומטרתו ליצור איזון בין כל הרכיבים.   תכנון מרחבי מקיים: יישום רשתות אקולוגיות בעולם צרפת : בצרפת מיושמת גישת "רשת ירוקה כחולה". גישה זו שמה דגש על שני סוגי מסדרונות עיקריים: מסדרונות "ירוקים" – נתיבי מעבר יבשתיים (יערות, שטחי עשב, גדרות חיות, שטחים חקלאיים וכו') ומסדרונות "כחולים" – נתיבי מים ומערכות מימיות (נהרות, נחלים, ביצות, חוף ים וכו'). אפילו שהמסדרונות האקולוגיים בצרפת לא בלמו את הפיתוח, הם זוכים למעמד חשוב בעת התכנון, ונהנים מחשיבות אסטרטגית בשמירה על המערכות האקולוגיות. כך למשל בעת תכנון כביש מהיר חדש באזור דורדון נדחַה תוואי הכביש דרומה יותר כדי שלא לחצות רצף של נהר ויער חשוב. כך למשל באזור מרסיי הוקמה ועדה מקומית עם נציגי המגזר העסקי כדי ליצור רצועת פארקים לאורך מסדרון עירוני – היזמים הבינו שערך הנדל"ן שלהם עולה לצד רצועה ירוקה רציפה, וכך נוצַר רצף מוגן ביוזמה פרטית בתיאום עם הרשויות.   הולנד : הולנד היא מדינה קטנה וצפופה, יותר ממחצית השטח היה נתון לחקלאות עצימה או פיתוח עירוני. בשל כך הולנד נחשבת לחלוצה בגישה של מסדרון אקולוגי ברמה הלאומית. בהולנד יש כיום סוגים רבים של מסדרונות – בנתיבי נהרות, יערות ואפילו בשטחים עירוניים פתוחים. הממשלה בהולנד מאפשרת פיתוח נדל"ן מוגבל במסדרונות האקולוגיים בתנאי שהיזם או הרשות המקומית מתחייבים ליצור שטח טבעי חלופי במקום השטח שנלקח מהמסדרון. כך נוצרו שטחי טבע חדשים בשולי ערים על חשבון חקלאות כחלק מעסקאות פיתוח.   גרמניה : החוק מחייב פיתוח רשת אקולוגית ארצית שתכסה לפחות עשרה אחוזים משטח המדינה. המסגרת החוקית בגרמניה מגדירה שהרשת האקולוגית תכלול שטחי ליבה, שטחי חיבור ורכיבים מקשרים, ובכלל זה יערות ואזורים טבעיים גדולים, נתיבי מים, פארקים ואזורים כפריים חקלאיים. בשטחים החקלאיים שהמסדרון עובר בהם הרשויות בגרמניה מעודדות לשמר רכיבים מקשרים כמו גדרות חיות, רצועות פריחה, עצי שדה ובריכות קטנות.   התרומה הכלכלית של מסדרונות אקולוגיים בישראל כמובן חשוב להדגיש שאילו המסדרונות האקולוגיים לא היו תורמים גם לפיתוח ולבנייה, הם לא היו מקודמים במנהל התכנון. אומנם במבט ראשון נִדמֶה שההגבלות על הבנייה במסדרון אקולוגי סותרת את הרעיון של עליית ערך הנדל"ן, אך בפועל יש לכך יתרונות רבים, בייחוד כשמאמצים חשיבה ארוכת טווח. התועלות הכלכליות (עולמיות ומקומיות) של מערכות אקולוגיה בריאות עולות לאין־שיעור על עלות ההגנה עליהן. לפי הערכת BCG  הירידה המצטברת בתפקודי מערכות אקולוגיה בעולם כבר עולה יותר מחמישה טריליון דולר בשנה. מספר זה מייצג את הערך של שירותים שכבר אבדו לכלכלה העולמית עקב פגיעה בטבע, למשל ירידה בהאבקה טבעית, התגברות שיטפונות בשל הרס ביצות או בשל התמעטות אגירה פחמנית ביערות שנכרתו. מגמה זו אף צפויה להחריף ללא התערבות.   כאמור, ישראל מדינה קטנה, והיא תלויה במידה רבה בשטחים הפתוחים הסובבים אותה לצורכי חקלאות, נוף ושירותים אקולוגיים אחרים. אומדן המארג לשירותי מערכות אקולוגיה משנת 2017  קובע שתרומת השירותים האקולוגיים בישראל נאמדת בכ־6.49 מיליארד ₪ בשנה. מדובר בין השאר באספקת מזון ומים, ויסות אקלים וחיסכון בהוצאות על פתרונות הנדסיים. קיטוע של שטחים פתוחים עלול להביא לפגיעה ממשית בתוצר המקומי הגולמי, בין השאר בשל שחיקה בשירותי מערכת כמו איכות החופים, ירידה ביבולים והיעלמות מאביקים. ולא זו בלבד: בעידן של שינויי אקלים נהיו אסונות טבע תכופים יותר: אירועים כמו הצפות קשות, שבעבר התרחשו אחת למאה שנה , כיום צפויים להתרחש בתדירות של בין אחת לעשר או לשלושים שנים. בשל כך המדינה משקיעה כסף רב כדי לשמור על איכות השטחים הפתוחים. הקרן לשמירה על שטחים פתוחים השקיעה בשנת 2023 בלבד  כ־400 מיליון ₪  להנגשת אתרי טבע ולרכישת קרקעות לשימור של כ־165 מיזמים סביבתיים. רשות הטבע והגנים וקק"ל השקיעו בשנת 2024 כ־447 מיליון ₪ בתחזוקה ובניהול של שטחים פתוחים. משרד החקלאות השקיע משנת 2024 כ־55 מיליון ₪ לשיקום נחלים ולמניעת הצפות. המשרד להגנת הסביבה פרסם בשנת 2024 לארגוני טבע קול קורא לשמירה על השטחים הפתוחים בסך של כ־28 מיליון ₪ כדי להיערך לשינויי אקלים.   שמירה על מערכות אקולוגיה מתפקדות תוכל לצמצם את עוצמת הפגיעוֹת ולהגביר את החוסן הכלכלי והחברתי של יישובים בישראל. יתר על כן, מגורים סמוכים לשטחים פתוחים מציעים סביבה בריאה יותר ואוויר נקי יותר – רכיבים התורמים תרומה ישירה לאיכות החיים ולהעלאת ערך הנדל"ן. כשאי אפשר להרחיב את השכונות אל עֵבֶר השטחים הפתוחים שסביבן – מתאפשר תכנון עירוני מושכל ומעמיק יותר, תכנון המתמקד בשיפור איכות החיים ובפיתוח המרחב הבנוי בשולי הערים. כך למשל דירות הגובלות בפארק הירקון  שבתל אביב נהנות מביקוש גבוה וממחיר היקר בכ־12% בהשוואה לדירות רחוקות משם.   סיכום חשוב להדגיש שערכם של השטחים הפתוחים – ברמה האקולוגית, ברמה הכלכלית וברמה החברתית – נשעָן במידה רבה על היותם רצף מרחבי ולא אוסף מקוטע של שטחים מנותקים. פיצול וקיטוע מרחבים אלו עלולים לפגוע ביכולתן של מערכות אקולוגיה לתפקד. הם גם עלולים לצמצם את הנגישות של הציבור לטבע ולהפחית את התרומה הכלכלית, החברתית והסביבתית של השטחים בטווח הארוך. חשוב לשים דגש ולהשקיע בשימור וחיזוק הרציפות האקולוגית. רציפות זו תורמת למועילות ההשקעות הציבוריות, לחיסכון תקציבי גדול ולשיפור מתמיד בתועלת הסביבתית. השמירה על מסדרונות אקולוגיים בישראל מבטאת מגמה עולמית לקידום קישוריות אקולוגית. אין מדובר רק בפעולה סביבתית חיונית, אלא במנוע כלכלי רב ערך התורם להפחתת עלויות עתידיות, לחיזוק החוסן הכלכלי והקהילתי ולשיפור איכות החיים. מנוע כזה מבטיח מגוון שירותים אקולוגיים החיוניים לצמיחה בת קיימה.   ד"ר מיקי בר־זיו, עמית ממשק במנהל התכנון, האגף הבכיר לתכנון מרחבי ואגף השטחים הפתוחים. בעל דוקטורט באקולוגיה וזואולוגיה עם התמחות בהשפעות הפיתוח העירוני על דפוסי ההתנהגות של בעלי חיים

הצורך להגדיר, לכמת ולנהל את ההשפעה הסביבתית של ארגונים הוביל רבים מהם לאמץ את מדד פליטות הפחמן ולראות בו המדד העיקרי למחויבותם הסביבתית. הארגונים בונים על בסיסו אסטרטגיות ותוכניות עבודה. הבעיה היא שהתמקדות בלעדית בו מביאה להחמצת הזדמנויות גדולות ומשאירה מחוץ לתמונה מהלכים בעלי השפעה רחבה.   תסמונת מנהרת הפחמן (Carbon Tunnel Vision): כשמדידה מחליפה משמעות תסמונת מנהרת הפחמן   היא ביטוי שעניינו ראייה צרה של ניהול השפעות סביבתיות והתמקדות בצמצום פליטות גזי חממה. אחד היתרונות העיקריים של גישה זו הוא יכולת המדידה והשיפור על בסיס נתונים. עם זה, גישה זו מצמצמת את תפיסת הקיימות למנגנון טכני, מתעלמת מהיבטים סביבתיים רחבים ומייצרת מנגנוני קיזוז שאינם משקפים שינוי אמיתי בהתנהגות או בתפיסות הציבור.   ארגונים רבים נשאבים לעיסוק עצים במדידה ובדיווח עד כדי כך שלעיתים השיח על מקדמי פליטות ומנגנוני דיווח גובר על העשייה הסביבתית עצמה. המשבר הסביבתי דורש תגובה רחבה, מיידית ונחושה, וכדי לרתום את הציבור ולהניע שינוי תודעתי והתנהגותי יש לנקוט גם פעולות אחרות.   אנו מציעים גישה רחבה יותר להטמעת קיימות, גישה שבה הפחתת פליטות היא חלק ממהלך אסטרטגי עמוק של שינוי ארגוני, תרבותי וחברתי. זו גישה ניהולית היוצרת ערך מוסף רב־ממדי ומשתמשת בקיימות כמנוף לחדשנות, מעורבות עובדים ויתרון תחרותי.   פעולה משנה תודעה: מהלכים יום־יומִיים בעלי השפעה האפקט השלילי של תסמונת מנהרת הפחמן בולט במיוחד כשמדובר בארגונים המתבססים על עובדים ומשרדים (כמו חברות היי־טק, משרדי עורכי דין, משרדי רואי חשבון וחברות ייעוץ), שבהם ההשפעה הסביבתית אינה מתרכזת בפליטות ישירות, אלא באתגרים רחבים יותר: צריכת משאבים, שימוש בפלסטיק, בזבוז אנרגייה, מחסור במים ועוד.   ההשפעה של מיקוד צר בצמצום טכני של פליטות (כמו רכישת חשמל נקי יותר או שיפור מערכות מיזוג) מוגבלת בכל הנוגע לשינוי תודעה והנעה לפעולה. מיפוי נרחב של מגוון אזורי ההזדמנות בָּארגון מאפשר לזהות פעולות יום־יומיות, מוחשיות ומהירות המנכיחות את ההתמודדות עם האתגר הסביבתי ומקדמות שינוי תודעתי. כשהעובדים נדרשים להשתתף בפעולה, לשנות הרגלים, להחליט החלטות ולחוות את השינוי בעצמם, נוצרת מעורבות עמוקה יותר. המעבר מדיבורים לעשייה – בצעדים קטנים וסבלניים – הוא המניע את השינוי. הינה כמה דוגמאות.   תחבורה מקיימת: הרחבת ההשפעה נוסף על הפליטות הגעת עובדים למקום העבודה וחזרתם הביתה בסוף יום העבודה (יוממות) הן דוגמה מצוינת לפוטנציאל הטמון בהטמעה רחבה של קיימות. כרבע מכלל פליטות גזי החממה מקורו בתחבורה ומתוך זה כ־40% מקורו בכלי רכב פרטיים , כך שמדובר בנושא חשוב לעניין צמצום הפליטות. מניסיוננו עולה שארגונים הניגשים לנושא מתוך הפריזמה הצרה של תסמונת מנהרת הפחמן בוחרים בפתרון טכני של מַעֲבָר לכלי רכב חשמליים. מהלך זה מצמצם את הפליטות הישירות, אך אינו משנה את הרגלי העובדים או את התרבות הארגונית. לעומת זאת, גישה רחבה לעידוד תחבורה מקיימת – שימוש בתחבורה ציבורית, מיקרומוביליטי (כגון אופניים וגלגיליים), צוותאיות (Carpooling) והיסעיות (שאטלים) – יוצרת ערך מוסף רב.   בהיבט הכלכלי הוצאות על מקומות חניה, החכר ותחזוקת כלי רכב מצטמצמות. הפחתת זמן הנסיעה היום־יומי תורמת לרווחת העובדים ומפחיתה את תופעת "זעם הכביש" – אותה תחושת מאבק יום־יומי בכבישים המתבטאת בצפצופים, התנהגות תוקפנית ומתח מתמשך. עובדים רגועים ומרוצים גם מועילים יותר, מה שמייצר לָארגון ערך כלכלי עקיף. פתרונות כמו צוותאיות והיסעיות גם מחזקים את הקשרים החברתיים בין העובדים, מעודדים שיח לא רשמי ומגבירים את תחושת השייכות לָארגון.   עם זה, חשוב להכיר בכך שמדובר בשינוי מורכב.  כ־2/3 מהעובדים בישראל מגיעים לעבודה בכלי רכב פרטי , ו האמון במערכת התחבורה הציבורית נמוך . כדי לעודד שינוי התנהגותי הארגון צריך להשקיע בפתרונות לחסמים העולים מהשטח. כך לדוגמה ארגון המעוניין לקדם נסיעות בצוותאיות צריך להציע פתרונות זמינים לעובדים שלפתע צריכים לצאת מהעבודה מייד (למשל בשל מחלת ילד). הפתרונות מגוּונים: החזקת כלי רכב זמינים לפי צורך, מימון מוניות ועוד. גם עידוד הגעה במיקרומוביליטי דורש תשתיות מתאימות: מתקני נעילה, עמדות טעינה בטוחות, מקלחות ומקום לאחסון ציוד הרכיבה.   אומנם מדובר במהלך מורכב להטמעה, אך התועלת ארוכת הטווח ברורה: שיפור רווחת העובדים, הפחתת עלויות תפעול ונדל"ן וחיזוק תדמית של מעסיק אחראי ומתקדם. מהלך כזה יצוין בדוח ה־ESG לא רק על שום הפחתתו את הפליטות, אלא גם בהיותו ביטוי למחויבות עמוקה למדיניות קיימות מקיפה המשלבת אחריות סביבתית, חברתית וכלכלית.   כלים חד־פעמיים: זיהום פלסטיק שאינו משתקף במדדי הפליטה הפחתת השימוש בכלים חד־פעמיים מדגימה היטב כיצד אין די במדדי הפחמן לתיעדוף פעולות. אומנם מדובר בצעד המשפיע השפעה לא גדולה על פליטות גזי החממה, אך הוא טומן בחובו יתרונות רבים אחרים: ·  סביבתית: הפחתת הטמנת פלסטיק ועקב כך הפחתת זיהום פלסטיק. ·  כלכלית: החזר השקעה בתוך חודשים אחדים ועד שנתיים (לפי הפתרונות הנבחרים). ·  בריאותית: הפחתת חשיפה למיקרו פלסטיק. ·  חווייתית ותודעתית:  שימוש בכלים רב־פעמיים נעים ונוח יותר, מאפשר גיוון בבחירה, משפר את חוויית האכילה ומשפיע על הרגלי הצריכה בַּבית.   אבל חרף יתרונותיו, בדרך כלל מהלך כזה נתקל בחסמים והתנגדויות. ישראל היא מהמדינות המובילות בעולם בשימוש בכלים חד־פעמיים , ולכן יש צורך במענה מותאם למגוון צורכי העובדים – למשל אסטניסים או טבעוניים או שומרי כשרות – ולחסמים לוגיסטיים כמו תשתיות שטיפה ואחסון. שיטות עבודה מעולמות החשיבה העיצובית והפסיכולוגיה ההתנהגותית מסייעות בזיהוי חסמים ופיתוח פתרונות מותאמים ובכוחן לתעדף בחירות נכונות לפי אופי הארגון.   הסטת אשפה מהטמנה: מנוע לשינוי תודעתי תרבותי תחום ניהול האשפה מדגים כיצד פעולות שאינן נמדדות ישירות במדדי פליטות עשויות להיות מנוע רב־עוצמה לשינוי תודעתי ותרבותי בָּארגון. דווקא בשל היותן מוחשיות, יום־יומיות ונוגעות לכל עובד הן יוצרות השפעה רחבה, עמוקה ומתמשכת. הפרדת אשפה במקור והעברתה למִחזוּר אינן רק עניין סביבתי, אלא מהלך תודעתי עמוק. מחקרים מראים שהפרדת אשפה במקור מעלה מודעות סביבתית ,  מגבירה מעורבות בפרקטיקות אחרות  ו יוצרת שינוי התנהגותי לטווח ארוך .   אומנם מדובר במאמץ קוגניטיבי קטן, אך השפעתו ניכרת: הוא מייצר קשר ישיר בין פעולה אישית ובין תוצאה סביבתית, והתוצאה הסביבתית נהיית מוחשית וברורה. ההרגל של מיון והפרדה נעשה נורמה חברתית ומפתח חשיבה מערכתית על שימוש, מִחזוּר וניהול משאבים – במקום "זריקת אשפה". התהליך פותח ערוצים לשיח על קיימות ומסייע ביצירת תרבות ארגונית של אחריות סביבתית. לפיכך אין זה מפתיע שמנהלי ויועצי ESG מעידים שבארגונים שבהם האשפה מנוהלת והעובדים נדרשים להשתתף בַּתהליך קל יותר לרתום את העובדים לתהליכי שינוי המונעים מאסטרטגיית ESG בליבה העסקית של הארגון. כמו שציינה בפנינו מנהלת ESG בחברת מדפסות תלת ממד, עובד מחקר ופיתוח שמיין בסוף ארוחת הצוהריים את האשפה שלו לאריזות, שאריות מזון ופיקדון כבר חוֹשב אחרת בישיבת הפיתוח של מחסנית דיו.   נוסף על שינוי ההרגלים, הפרדת אשפה במקור דורשת שינוי תשתיתי ותפעולי שאינו טריוויאלי: מעבר מפח אחד לכמה פחים, הקמת מערך אצירה ופינוי מותאם והטמעה בקרב עובדים וזכיינים. נדרשים השקעה בהובלת מהלך ארגוני, מינוי אחראים, הובלת קמפיין תקשורתי פנימי ולעיתים גם התאמות פיזיות במטבחונים ובקפיטריות. מדובר בתהליך רב־שלבי הדורש סבלנות, תקצוב ומחויבות ניהולית.   סיכום קיימות אינה עוד סעיף בדוח ESG, אלא הזדמנות לחולל שינוי מהותי בָּארגון. מדובר במסע לשינוי תודעתי, חברתי וארגוני. הוא מתחיל בפעולות קטנות וסופו בהשפעה רחבה שאינה מסתכמת בצמצום פליטות. ארגון המעוניין לקבל את הערך הרב ביותר מהמאמץ שהוא משקיע בקיימות – כדאי שיבחן ויתכנן את תוכנית העבודה להטמעה לא רק לפי חישובי פחמן, אלא מתוך התמקדות בשלוש רגלי הקיימות ובשינוי התודעתי וההתנהגותי. התמקדות כזאת יכולה להניב תשואות גדולות לָעובדים ולָארגון כאחד. באמצעות עיצוב מחדש של תפיסות והרגלי העובדים הקיימות נעשית חלק בלתי נפרד מההתנהלות היום־יומית בָּארגון. העובדים נהיים מעורבים, חדשניים ומחויבים יותר, היעילות התפעולית משתפרת, הארגון מפתח חוסן ומגדיל את פוטנציאל השגשוג שלו, המוניטין מתחזק והמותג מושך אליו כישרונות מובילים ולקוחות המעריכים מנהיגות בת קיימה. יעל ויץ וגב וייל, בעלי 'משנים סביבה' – שירות מקצועי להטמעה מעשית של קיימות/ESG

היכן הייתם מעדיפים לשטוף את מכוניתכם: במכון שטיפה רגיל או במכון שטיפה ירוקה? ומה לגבי קרם פנים: קרם פנים רגיל או קרם פנים ירוק? קרם שיעזור לכם לשמור הן על שגרת טיפוח הן על הסביבה? ומה לגבי אפייה: תרצו להשתמש בנייר אפייה רגיל או בנייר אפייה ירוק מתכלה? ומה הוא נייר אפייה מתכלה? נייר רגיל אינו מתכלה? וכמה זמן נדרָש לכל אחד מסוגי הניירות האלה להתכלות? טענות ירוקות כגון "מתכלה", "אקולוגי" ו־"climate neutral" נהיו שפת השיווק הרווחת בעשור האחרון, אך כאמור להלן, בלי בקרה הדוקה דייה הן עלולות להיות מלכודת צרכנית של ממש. ברשומה זו אדון בהיותו של המונח "ירוק" כלי שיווק להגדלת ערך המוצר כלפי הצרכן, אדון בפערי המידע שבין היצרן לצרכן ולבסוף אציג את ממצאי הדוח המקיף שפרסם ה־OECD בנוגע להטעיות צרכניות סביב מוצרים ירוקים.   מוצר ירוק – הגדלת ערך הנטו של המוצר ובעיית המידע בשווקים ב מחקר משנת 2007   ניסו חוקרים לנבא בפועל החלטות רכישה של צרכנים על בסיס מדידת פעילות מוחית (fMRI). החוקרים הבחינו שההתבוננות במוצר בעת הרכישה מגבירה את הפעילות המוחית באזור המכונה "מערכת התגמול". מערכת זו ממלאת תפקיד חשוב בערך שהצרכן מייחס למוצר. החוקרים גם מצאו שהמחיר מגביר פעילות באזור האינסולה (אזור המגיב לתחושות כאב פיזי ונפשי). הם מידלו את החלטת הרכישה כ"ערך נטו" – ההפרש בין הגמול שהמוצר מציע ובין הכאב הכרוך בתשלום. ממצאי המחקר העידו שרק אם ההפרש חיובי וגדול דיו יירכש המוצר. על בסיס ממצאים אלו אפשר למנות כמה אסטרטגיות שנועדו להוביל צרכן לרכישה – כלומר, להגדיל את ערך הנטו. אחת היא להוזיל את המחיר ואחרת היא להגדיל את הערך הנתפס של המוצר. הגדלת הערך הנתפס של המוצר בעיני הצרכן יכולה להיעשות במגוון דרכים. חשבו למשל על רכישת חבילה של שלושים עוגיות בחמישה־עשר שקלים או רכישה של כל עוגייה באריזה נפרדת בחמישה שקלים לעוגייה. אף על פי שהמחיר לעוגייה שנמכרת בנפרד גבוה פי עשרה בהשוואה לרכישתה של אותה עוגייה בחבילה (חמישה שקלים לעומת חצי שקל) – הצרכן מוכן לשלם את הפרמיה הזאת כדי לשלוט בערך הקלורי של הצריכה (כלומר, לא להתפתות לזלול את כל החבילה). במילים אחרות, מסגור הצורך בשליטה קלורית מגדיל את הערך הנטו לצרכן וגורם לצרכן לשלם על עוגייה אחת פי עשרה יותר בהשוואה לרכישת אותה עוגייה בחבילה גדולה.   הוספת ערך מוסף למוצר בדמות "מוצר ירוק" היא למעשה אמצעי להגדלת ערך הנטו לצרכן כדי לגרום לצרכן לרכוש דווקא את המוצר הירוק, ולא את המוצר הרגיל, אפילו כשאותו מוצר ירוק יקר יותר. בעיית המידע, ובפרט בעיית האסימטרייה במידע – פער בין המידע הידוע ליצרן אודות המוצר ואיכותו לעומת המידע הידוע לצרכן אודות המוצר ואיכותו – בעלת השפעה גדולה מאוד בשווקים אלו. כמו שאַראה בהמשך, פעמים רבות הצרכן אינו מבין את המידע שניתן לו אודות המוצר הירוק לאשורו. הוא אינו מבין את משמעות המידע, שוגה בפרשנות המידע ועוד. לפיכך בעיית האסימטרייה במידע עלולה להוביל לפגיעה בעודף הצרכן ולחוסר יעילות בשווקים.   בעיית המידע מועצמת עוד יותר בשווקים של מוצרים ירוקים, בייחוד בשל היעדר תקן אחיד בנושא.   ירוק או מטעה? דוח ה־OECD   על הטעיות סביבתיות ב דוח מקיף בנושא שפרסם ה־OECD   מוקדם יותר השנה הארגון קובע שהיעדר תקן אחיד או אסדרה מחייבת לגבי השימוש במונחים ירוקים הוא בעיה שמדינות רבות, לרבות מדינות ה־OECD, מתמודדות עימה. לעיתים יש תקנים לא מחייבים – תקנים שיצרן יכול להחליט אם לאמץ או לא – אולם כאמור, היעדר הגדרה אחידה עלולה להותיר את שדה המשחק פתוח לפרשנויות שיווק גמישות מדי. עקב כך שני מוצרים שונים בתכלית זה מזה עשויים להיתפס בעיני הצרכן כמוצרים ירוקים, אפילו שבפועל ייתכן שיש ביניהם פער מהותי. היעדר תקן אחיד בנושא מקשה על אכיפת התחום הן ברמת האסדרה הן ברמה אזרחית (למשל על ידי תובענות ייצוגיות). אחד המונחים הרווחים בנושא הוא התיירקקות – הצגת מצגי שווא סביבתיים למוצר ("ידידותי לסביבה", "מתכלה", "ירוק" וכדומה). כדי להבין כמה רחבים ממדי התופעה אפשר להשתמש באחד מכלי האסדרה החשובים שפותחו בשנים האחרונות: Market Sweeps (סריקות שווקים) – פעולות ניטור יזומות שבהן רשויות צרכניות או גורמי אסדרה או מוסדות רשמיים בודקים בשיטתיות אתרים, פלטפורמות מקוונות או חנויות או קטלוגים כדי למפות את היקף התופעות המטעות. הבדיקות נערכות עצמאית בידי מדינות או כחלק משיתוף פעולה בין־לאומי. דוח ה־OECD סוקר בדיקות שנערכו בשנים 2020–2023 בקרב מדינות רבות. הבדיקות נערכו בידי כמה גורמי אסדרה, האיחוד האירופי וארגון ה־ICPEN (רשת בין־לאומית של גופי אכיפה לצרכנות הוגנת). נסקרו מאות הצהרות ירוקות של מגוון עוסקים. הממצאים העלו ש־40%–57% מהטענות הירוקות היו מעורפלות או כלליות או שלא היה אפשר לאמתן.      לפי דוח ה־OECD אותן הצהרות סביבתיות ירוקות מערבות מגוון כשלים – אינפורמטיביים וקוגניטיביים – המקשים על הצרכן להבין את המידע לאשורו. שניים מהכשלים הבולטים הם: כשל אינפורמטיבי – כשל זה נוגע לכמה היבטים: • עמימות – מונחים כמו "ידידותי לסביבה", "טבעי" ו"בר־קיימה" נפוצים בשיווק, אך הם נעדרים הגדרות מדויקות ומוסכמות. עמימות זו מעניקה לחברות מרחב פעולה נרחב לשימוש בתוויות אלו, וכל אחד מהצרכנים מפרש את התוויות פרשנות סובייקטיבית. כל אלה עלולים ליצור רושם מוטעה בקרב צרכנים. • סמלים – סמלים שהזכירו חותמות איכות סביבה או שדמו להן הופיעו למרות ששום גוף מוסמך לא תמך בהם. • הסתרת מידע – פרטים חיוניים הוסתרו או הושמטו כדי לשוות רושם ידידותי יותר למוצר. אפקט ההילה ( Halo Effect) – אפקט ההילה הוא נטייה קוגניטיבית שבה רושם חיובי (או שלילי) כללי על אובייקט מסוים (כגון אדם או מוצר או קבוצה) משפיע על הערכתנו תכונות אחרות שלו – גם אם אינן קשורות. הטיה זו ממלאת תפקיד מכריע בפרשנות הצרכנים את הטענות הסביבתיות. כך למשל כשמוצר מוגדר "טבעי", הצרכנים מייחסים לו אוטומטית תכונות חיוביות (למשל שהייצור שלו אינו מוביל להשפעות סביבתיות שליליות), גם אם תכונות אלו לא הוזכרו כלל. אפקט זה עלול לגרום להטיה שיטתית בהחלטות הרכישה של צרכנים, המבססים את שיקוליהם על רושם כללי ולא על מידע אובייקטיבי.   סיכום בשל שכיחותן של טענות סביבתיות מטעות, פגיעוּת הצרכנים והנזקים הנגרמים להם, לעסקים מתחרים ולמשק כולו זכתה תופעות ההתיירקקות לדגש רב באכיפה ובמדיניות ציבורית במדינות רבות. היעדר הגדרות מוסכמות למונחים סביבתיים נפוצים והקושי של הצרכן להבין את הטענות לאשורן מציבים קשיים ביכולת האסדרה של שווקי המוצרים הירוקים. דוח ה־OECD מציג כמה מקרי בוחן של גורמי אסדרה ממגוון מדינות שניסו להתמודד עם טענות סביבתיות ירוקות מטעות. על אף אותם ניסיונות – תופעה זו עדיין מציבה אתגרים רבים לרשויות ולשווקים כולם.   ד"ר דליה שיליאן, הכלכלנית הראשית ברשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן

מבוא רשומה זו תנתח את פסק הדין של בית המשפט העליון בגרמניה ממאי 2025 בפרשת RWE , תבחן את החדשנות המשפטית שביסודו ותעמיק בהכרה העקרונית שהוא מבטא בכל הנוגע לאחריות תאגידים על נזקי שינויי אקלים. לבסוף, תידון הרלוונטיות של פרשה זו לישראל – משפטית וציבורית – והאפשרות ליישם כלים דומים בזירה המקומית.   בשנים האחרונות חַלה עלייה ניכרת בשימוש במערכת המשפט להתמודדות עם משבר האקלים. נתוני Zero Carbon Analytics  מלמדים שמאז נחתם הסכם פריז בשנת 2015 חַלה עלייה של יותר מ־70% בהגשת תביעות בענייני אקלים ברחבי העולם. 68 מהתביעות דורשות סעד כספי בגין נזקי אקלים. 54% מהתביעות הוגשו נגד חברות דלקים מאובנים – ובראשן Shell, ExxonMobil, Chevron, ו־BP. נגד כל אחת מאותן חברות הוגשו יותר מ־20 תביעות. היקף תביעות האקלים התרחב לממדים אדירים: ההערכות הן שעד שנת 2049 יגיע הנזק השנתי מנזקי אקלים לכ־38 טריליון דולר. שינוי זה נגרַם בין השאר עקב השימוש הגובר במדע האטריבוציה (attribution science), מדע המאפשר לראשונה לקבוע אמפירית שפליטות מזהמות של חברות מסוימות הן שהובילו לבין נזקים סביבתיים ולתבוע פיצוי בגין נזקים אלו.   מגמה זו העלתה לאחרונה לסדר היום הציבורי את פרשת RWE. מדובר בהליך משפטי יוצא דופן שבו תובע יחיד מפרו – חקלאי ומדריך הרים – העז לדרוש פיצוי מתאגיד גרמני גדול בגין אחריותו של התאגיד לפגיעת אקלים באזור מגוריו. ההליך עורר הדים והציב לראשונה שאלה מהותית בזירה המשפטית: האם אפשר לחייב תאגיד פרטי הפועל במדינה אחת לשאת באחריות לנזקי אקלים במדינה אחרת על בסיס תרומתו היחסית לפליטות גזי החממה?   פרשת RWE: ציון דרך בהטלת אחריות אקלימית על חברות מזהמות התביעה נבחנה כמעט עשור. היא התחילה בבית המשפט המחוזי, ובהמשך נידונה בערכאת הערעור בבית המשפט העליון. עובדות המקרה בקצרה: החקלאי תבע את החברה הגרמנית RWE, יצרנית החשמל הגדולה ביותר בפרו. החקלאי טען שהיסטוריית פליטות גזי החממה של החברה תרמו להפשרת קרחונים באזור מגוריו, ובייחוד לעלייה מסוכנת בנפח אגם הקרחון פלקקוצ'ה שלמורדות הרי האנדים במעלה ההר מביתו. בשל הסכנה הגוברת לשיטפון קטסטרופלי דרש החקלאי שהחברה תשתתף בעלות בניית סכר מגן בשיעור של 0.47% מהעלות הכוללת, המייצג את חלקה של RWE בפליטות גזי חממה העולמיות מאז קרות המהפכה התעשייתית.   בית המשפט המחוזי דחה את התביעה כבר בשלב הראשון וקבע שאי אפשר לבסס קשר סיבתי ליניארי בין פליטותיה של RWE ובין הסיכון הממוקד הנשקף לבית החקלאי. בית המשפט קבע גם שאם החברה תחדל מכל פליטה עתידית, מצבו של התובע לא ישתנה, ולכן אין עילה לקבלת סעד. בערעור לבית המשפט העליון חַל מפנה: בית המשפט קבע שהתביעה מנומקת דייה לצורך דיון בעניינה והורה על פתיחה בשלב הראייתי, לרבות שימוע מומחים וביקור שטח בפרו. ביקור זה התרחש לבסוף בשנת 2022 לאחר עיכובים שנבעו ממגפת הקורונה.   ב־28 במאי 2025 נדחתה לבסוף התביעה . בית המשפט העליון בגרמניה קבע שלא הוכחה סכנה ממשית ומיידית לביתו של החקלאי. לפי חווֹת דעת המומחים הסיכון להצפת הבית בעשורים הקרובים נאמד בפחות מאחוז אחד, וגם אם תתרחש הצפה – גובה הגל שיגיע לבית צפוי להיות סנטימטרים אחדים בלבד ולא לפגוע בשלמות המבנה. התביעה נדחתה בהיעדר קרבה גדולה דייה בין הנזק ובין מידת האחריות המשפטית.   פסק הדין של בית המשפט בגרמניה כלל קביעות עקרוניות ותקדימיות בתחום ליטיגציית האקלים: סעיף 1004 לקוד האזרחי הגרמני מאפשר להטיל חובה על תאגיד לנקוט פעולות מנע, אם אפשר להוכיח סכנה צפויה לנכס, גם אם הסכנה טרם התגשמה בפועל. תרומה סיבתית מצטברת של תאגיד לפליטות גזי חממה עשויה להיות בסיס לאחריות אזרחית על בסיס חלק יחסי ומבוסס מדעית. המרחק הגאוגרפי בין המזהם לניזוק אינו פוסל את סמכות בית המשפט ואינו סיבה לדחיית התביעה על הסף.   גם אם קביעות אלו לא הובילו לפסיקת פיצוי בפסק הדין, הן סייעו בעיגון תקדים חשוב לפעילים במאבק בשינויי האקלים. קביעות אלו הן קריאת כיוון לעתיד ליטיגציית האקלים: תאגידים או גופים פרטיים מזהמים אינם חסינים מתביעות – גם אם פליטותיהם אינן הסיבה היחידה לנזק, וגם אם הנזק מתרחש הרחק מגבולות מדינת המקור.   השלכות רוחב ומגמות עולמיות: לאן הולכת ליטיגציית האקלים? פרשת RWE מסמלת אבן דרך בכל הנוגע למגמת הרחבת האחריות התאגידית של חברות פרטיות בענייני קיימות ושינויי אקלים. האפשרות להגיש תביעה אזרחית בגין נזקי האקלים עולה בקנה אחד עם המגמה העולמית לתביעת חברות שגרמו נזק ניכר לסביבה.   בתי משפט באוסטריה, הולנד, שווייץ, צרפת, קולומביה, הודו, וארצות הברית החלו לבחון בתדירות גבוהה יותר תביעות נזיקין סביבתיות נגד תאגידים מזהמים (Ennöckl, 2020; Düvel & García‐Portela, 2024). מגמה זו מלמדת על עידן חדש שבו הדין האזרחי אינו רק מנגנון לתיקון נזקים בדיעבד, אלא גם כלי למניעת נזק, להגברת אחריות סביבתית ולהכוונת מדיניות תאגידית.    דוגמה בולטת היא פסק דין בהולנד בעניין Urgenda  משנת 2019. בית המשפט העליון קבע שטיפול הממשלה בפליטות גזי החממה במדינה עולה כדי מחדל המפר זכויות אדם והבהיר שהממשלה מחויבת לפעול אקטיבית למניעת נזקי אקלים. בית המשפט העליון הורה לממשלה להעלות את יעדי הפחתת הפליטות. מדובר בתביעה נגד המדינה, ועדיין – התביעה הייתה השראה ישירה להליכים חדשים נגד מזהמים פרטיים וגופים ציבוריים. כך למשל פסק הדין בעניין Verein KlimaSeniorinnen Schweiz  משנת 2024 הוא תקדים חשוב בזירת זכויות האדם והאחריות האקלימית של מדינות. בית הדין האירופי לזכויות האדם קבע שממשלת שווייץ הפרה את זכותן לחיים פרטיים ומשפחתיים של יותר מאלפיים נשים מבוגרות עקב כישלונה בגיבוש מדיניות מועילה להפחתת פליטות גזי חממה. פסק הדין התבסס בין השאר על היעדר כימות של תקציב פחמן ועל אי־נקיטת אמצעים מחייבים מטעם המדינה ופסק ששינויי האקלים הם איום ממשי על זכויות האדם.   ברוח מגמה זו הרשיע בשנת 2025 בית המשפט המחוזי באיטליה 11 בכירים בחברת Miteni ובחברות האם שלה (Mitsubishi ו־ICIG) בגין זיהום נרחב של מי תהום וקרקע בחומרים כימיקלים מסוג PFAS. פסק הדין קבע עונשי מאסר כבדים של עד 17 שנים לנאשמים והורה על תשלום פיצויים בגובה יותר משישים מיליון אירו למדינה ולמחוז. מדובר בהלכה תקדימית המכירה באחריות פלילית ובאחריות אזרחית של תאגידים פרטיים לנזקים סביבתיים חמורים גם שנים רבות לאחר הפסקת פעילותם.   גם בארצות הברית ניכרת התפתחות בתחום ליטיגציית האקלים, בייחוד ברמת המדינה. דוגמה לכך היא תביעה משנת 2023 שעיריית הונולולו שבמדינת הוואי מנהלת נגד חברות נפט מובילות הפועלות בעיירה. ב תביעה טענה העירייה שהחברות פעלו עשורים רבים בהטעיה שיטתית והסתירו את ההשלכות הסביבתיות החמורות של מוצריהן על תושבי האזור. בית המשפט העליון של הוואי הכיר בזכות העירייה להגיש תביעה לפי דיני העוולות המדינתיים – גם בגין נזקים עתידיים – על בסיס ראיות מדעיות בדבר תרומתן הישירה של החברות לפליטות גזי חממה.   אפשר למנות עוד דוגמאות רבּות. החידוש הבולט בליטיגציית האקלים טמון בפתיחת שערי בתי המשפט לתביעות מסוג זה – מגמה ההולכת ומתחזקת בזירה הבין־לאומית. כשערכאות שיפוטיות נוקטות עמדה פעילה בפסיקתן, הן אינן רק פותרות סכסוכים סביבתיים מסוימים, אלא גם מסייעות בעיצוב גבולות האחריות התאגידית והמדינתית בתחום שינויי האקלים. Ennöck (2020) מציין שתפקיד זה של בתי המשפט ממצב את המשפט האזרחי והמשפט החוקתי ככלים משלימים לחקיקה ולמדיניות ומעניק לציבור ולרשויות מקומיות אמצעים לאכיפת התחייבויות סביבתיות ולדרישת דין וחשבון מהשלטון ומהתאגידים כאחד.   מבט על ישראל והפוטנציאל המקומי בליטגיציית אקלים שאלת אחריותם של תאגידים מזהמים עלתה לאחרונה גם בספרות המשפטית בישראל. מלומדים עמדו על האפשרויות הקיימות לפעולות משפטיות בדין הישראלי בתחום זה, בין השאר באמצעות סעיפים 48–50 לפקודת הנזיקין, העוסקים במטרדים ובהפרת חובה חקוקה. פרשנות חדשנית לעניין הסיבתיות והנזק, לרבות הסתמכות על מדע האטריבוציה, עשויה לבסס עילת תביעה גם במקרים של פגיעה סביבתית מצטברת או עתידית.   לפני יותר משני עשורים פסק בג"ץ שהשיקול הסביבתי אינו שיקול שולי בעת שקילת החלטה מנהלית, אלא שיקול רלוונטי וממשי. גם אם לא במפורש, פסק הדין נתן ביטוי לעקרונות של קיימות וצדק בין־דורי, והוא סימֵן תפנית בתפיסת הגנת הסביבה כאינטרס ציבורי מהותי המחייב את רשויות השלטון בתהליכי תכנון והחלטת החלטות.   ב מאמרן על פסק דין זה לוסטיג וגביזון מדגישות שעל אף היעדרם של תקדימים אזרחיים מובהקים בליטיגציית אקלים בישראל – אפשר ליישם דוקטרינות נזיקין כגון רשלנות, מטרד והפרת חובה חקוקה גם בנוגע לנזקי אקלים, וכך לבסס מסגרת עיונית – ואפילו פרקטית – לתביעות אזרחיות עתידיות. הן גורסות שהפסיקה בישראל עשויה לעבור תמורה מושגית, בין השאר בהשראת פסקי דין בין־לאומיים והתגברות ההבנה באשר לנזקים הסביבתיים המקומיים כגון גלי חום, הצפות ותמותה.   לאור האמור לעיל עולה צורך של ממש שמערכת המשפט בישראל תיערך לאפשרות של תביעות אזרחיות בגין נזקי אקלים. לצד זאת, נדרשת גם היערכות מצד המחוקק בכל הנוגע לעיצוב מדיניות ברורה בתחום זה. פרשת RWE ממחישה כיצד תאגידים עלולים להיתבע בגין אחריותם לנזקי אקלים גם במדינות אחרות שנפגעו מפעילותם. ייתכן שסוגיה דומה תונח בשנים הקרובות לפתחו של בית משפט בישראל.   סיכום פרשת RWE היא נדבך חשוב בגל ליטיגציית האקלים המתפתח. בתי המשפט כבר אינם מסתפקים רק בתפקידם המסורתי – מיישבי סכסוכים פרטיים – אלא ממלאים תפקיד פעיל בעיצוב אחריותם של תאגידים לנזקי האקלים. אומנם בית המשפט העליון בגרמניה דחה לבסוף את התביעה בפרשה זו, אבל היא סללה את הדרך להכרה עקרונית באחריות אזרחית מבוססת מדע לפליטות מזהמות של חברות – גם כשהנזק מתרחש במדינה אחרת. הפסיקה מבהירה שתאגידים אינם חסינים מאחריות רק בשל ריחוק גאוגרפי או בשל חלוף הזמן, והיא תמרור אזהרה לשחקנים עסקיים הגורמים לפליטות גזי חממה.   לטעמנו, מדינות אחרות, ובפרט ישראל, חייבות ללמוד מהפסיקה העקרונית ומהשימוש החדשני בדוקטרינות נזיקין קיימות כגון מטרד והפרת חובה חקוקה. לצד ההתקדמות העולמית, הדין בישראל טרם גיבש מסגרת סדורה להתמודדות עם נזקי אקלים בהליך אזרחי, אך הפוטנציאל המשפטי קיים. לאור זאת אנחנו סבורים שנדרשת היערכות יזומה מצד בתי המשפט, וכך גם חקיקה משלימה, שיבהירו את גבולות האחריות של מזהמים תאגידיים בישראל ושיעמידו כלים מועילים לאכיפת הדין הסביבתי בזירת האקלים המשתנָה. צוות הבלוג של מרכז אריסון ל־ESG   Ennöckl, D. (2020). Climate Change Litigation in Austria and Germany.  Carbon & Climate Law Review ,  14 (4), 306–313. Düvel, E., & García‐Portela, L. (2024). The ethics of climate change loss and damage.  Wiley Interdisciplinary Reviews: Climate Change ,  15 (6), 910.‏

ישראל ניצבת על פרשת דרכים: מצב השקעות ה־ESG בעיני בכירי השוק רשומה זו תעסוק ב מחקרנו משנת 2024 שעניינו הדעות והעמדות של בכירים בשוק ההון בישראל. המחקר בחן לראשונה את המצב ואת הסיכויים העתידיים של השקעות סביבה, חברה וממשל (ESG) ואחריות תאגידית בשוק ההון ובמגזר העסקי בישראל. המחקר נערך רגע לפני בחירתו של דונלד טראמפ לתקופת נשיאות שנייה, והוא מבטא את הנטייה הרגשית רגע לפני השינוי שהוביל טראמפ בחודשים האחרונים, שינוי שעיקרו התרחקות עד כדי נטישה של רעיונות האחריות החברתית של התאגידים.   באמצעות ראיונות עומק עם 23 אנשי מקצוע מובילים בשוק ההון ובמגזר העסקי בישראל – ובהם מנהלים בכירים, דירקטורים, מנהלי השקעות בשוק ההון, מאסדרים, אנשי תקשורת ומקבלי החלטות בולטים – המחקר חושף נוף מורכב של דעות והשקפות בנושא, נוף המאופיין בפערים במוּדעוּת, יישום ואסדרה של ESG בהשוואה לשווקים עולמיים מתקדמים יותר.    הממצאים מציירים תמונה של שוק הסובל ממחסור במידע או ממידע חלקי אצל בעלי עניין חשובים, מדעות חצויות ומספקנות באשר לקשר בין שמירה על עקרונות ה־ESG ובין תשואות עודפות בקרב חברות ומקושי במדידה אובייקטיבית של ביצועי חברות בתחום ה־ESG. מצב זה משפיע על מנהלים בחברות השוקלים אם יש כדאיות כלכלית באימוץ עקרונות ה־ESG, וכן על מנהלי השקעות השוקלים לבחור השקעות בין השאר לפי ESG.   בה בעת במקום שהאסדרה תוביל את התחום – התחום מוביל אותה. בשל כך התחום בשלבי דשדוש והציבור אינו מגלה עניין מיוחד בקידום הנושא. ברשומה זו נדון בחסמים המעכבים את התפתחותן של פרקטיקות ESG בישראל ונמליץ על צעדי מדיניות מתואמים ורבי־פנים לקידום תחום ה־ESG בישראל.   החסמים לקידום ESG בישראל הדיון שערכנו מלמד על חסמים רב־ממדיים בפני קידום תחום ה־ESG בישראל. לפיכך נדרשת גישה מקיפה ומרובת בעלי עניין לקידום התחום בישראל, שכן בהיעדר הכוונה מסודרת לא סביר שהתחום יתקדם אורגנית.   מצאנו עדויות לפערים ברורים בין השוק בישראל ובין השווקים העולמיים לכל רוחב שוק ההון – חברות ציבוריות, משקיעים מוסדיים והגופים המאסדרים – ולכל אורך "שרשרת הערך" של תחום ה־ESG: במוּדעוּת, ביישום ובאסדרה. ישראל ניצבת הרבה אחרי אירופה בכל הנוגע לאימוץ עקרונות ESG ויישומם בהחלטות תאגידיות ובהחלטות השקעה המבינות באמת את חשיבותם. לעומת זאת, ארצות הברית כבר במצב פוסט ESG: בארצות הבריות ESG הוא מושא לוויכוח פוליטי והמעורבות הפוליטית גרמה לכך שחלקים בחברה האמריקנית זנחו את עקרונות ה־ESG  (לאחר שקודם לכן אימצו אותם).   אפשר לעמוד על שני הבדלים עיקריים בין אירופה ובין ארצות הברית בנושא ה־ESG: הבדל אחד הוא ההבדל התרבותי בין חברה שטרם השילה מעליה את ההתניות הסוציאל דמוקרטיות לחברה קפיטליסטית, והבדל אחר טמון בגישה השונה של המאסדרים לנושא. בנוגע להבדל האחד – מנהלים ובכירים רבים בשוק ההון בישראל מעידים על עצמם שהם בעלי ידע שטחי בלבד במושגים ובפרקטיקות של ה־ESG, בייחוד משום שנחשפו לתחום חשיפה נקודתית ולא מובנית.   בנוגע להבדל האחר – חסם עיקרי הניצב בפני התפתחות תחום ה־ESG הוא היעדרם של מדדים אחידים, מקצועיים, תקניים ואמינים המותאמים לחברה ולתרבות הישראלית והמדרגים תאגידים ישראלים. מחסור זה מקשה על המשקיעים להעריך, לדרג ולהשוות במדויק את ביצועי ה־ESG של חברות ישראליות, ולכן מעכב את שילובם של גורמי ESG בהחלטות השקעה ובאסטרטגיות תאגידיות.   היעדרם של מדדי ESG תקניים ואמינים מאפשר את תופעת ההתיירקקות : חברות מציגות מצג שווא כאילו הן ידידותיות לסביבה, אבל בפועל מדובר בתרגיל שיווק, אין להן מחויבות אמיתית לנושאי ה־ESG ולעיתים הן אפילו מזיקות לסביבה. תופעה זו הופכת משתתפי שוק לציניים לגבי הרלוונטיות של עקרונות ה־ESG, משפיעה לרעה (בעקיפין) על אמון הציבור בתחום ודוחפת חברות ומשקיעים כאחד להתעלם מצעדים מוכווני ESG שהיו יכולים לסייע להם רבות.   המחקר חושף חוסר הסכמה לגבי אופי ומהות הקשר בין השקעות ESG ובין ביצועים כספיים. כמה מהמרואיינים הביעו אמונה (מבוססת מחקר אמפירי או היגיון בריא) ביתרונות ארוכי הטווח של שילוב ESG בהחלטות תאגידיות, כלומר, שלחברות אחראיות פוטנציאל גדול יותר להשאת תשואה עודפת ולהפחתת סיכונים. מרואיינים אחרים עדיין ספקנים בשל היעדרן של ראיות חד־משמעיות הקושרות בין חברות המצטיינות בדירוגי ESG ובין תשואות עודפות.   אפילו שהעדויות האמפיריות אינן חד־משמעיות, דעתנו מאז היציאה למחקר לא השתנתה: אנחנו סבורים שהשקעות ESG עשויות להוביל לתועלת כלכלית מדידה בטווח הארוך. אנו סבורים שאי־ההסכמה בקרב המרואיינים בשאלת הרלוונטיות הכלכלית של עקרונות ה־ESG משקפת שגם הדיון העולמי – בפרקטיקה ובאקדמיה (ובייחוד בארצות הברית) – בשאלת הרלוונטיות של מדדי ה־ESG לתשואה עודפת טרם הוכרע.   המרואיינים הדגישו בפנינו את תפקידה המכריע של התקשורת בעיצוב תפיסות הציבור בנוגע ל־ESG והשאירו בנו את הרושם שהסיקור התקשורתי הנוכחי של ה־ESG בישראל אינו מספק. לפיכך סביר שגישת התקשורת ל־ESG תרמה למצב שתיארנו לעיל, ולכן היינו שמחים לראות התבוננות פנימית מעמיקה גם מצד התקשורת בגישתה לתחום הזה.   זאת ועוד, שמענו כיצד סביבת אסדרה המותירה את רוב החלטות הגילוי והדיווח של נושאי ה־ESG בידי החברות תורמת למצב שבו לחברות ולמשקיעים אין מוטיבציה רבה לתעדף גורמים אלו בהחלטותיהם. כאן המקום להזכיר את ההבדל בין אירופה מוטת האסדרה, שבה המאסדרים מובילים את שוק ההון לכיוונים הרצויים להם, ובין ארצות הברית מוטת השוק, שבה המאסדרים נוטים להגיב על ההתרחשויות.   סיכומו של דבר, נִראֶה שכצפוי, הראיונות שערכנו הציפו חסמים רבים בפני התפתחות תחום ה־ESG בישראל, ובכללם ספקנות כלפי הרלוונטיות הכספית של גורמי ESG לעניין מטרת־העל של תחום ההשקעות – השאת תשואה למשקיעים; חוסר ידע והיעדר מוּדעוּת לתחום בקרב חברות, מנהלים, משקיעים והציבור הרחב; אתגרים במדידה כמותית של נושאי ה־ESG למיניהם; היעדר מסגרות אסדרה מתאימות; חסמים תרבותיים; כיסוי ציני ולא תומך מצד התקשורת; ריכוזיות גבוהה בשוק ההון בישראל והיעדרה תחרות – כל אלה מובילים להיצע נמוך של מוצרים בתחום, בין השאר עקב ביקוש נמוך מצד המשקיעים למוצרים ואסטרטגיות מוכווני ESG.   המלצותינו להטמעת האחריות התאגידית בשוק ההון בישראל להלן המלצותינו העיקריות בנושאי החיזוק וההטמעה של נושאי האחריות התאגידית בכלל ו־ESG בפרט בקרב מנהלים ותאגידים בשוק ההון בישראל:   (א) הכשרה ומחקר בתחום הלימוד והמחקר אנו מציעים ליישם תוכניות הכשרה נרחבות המתמקדות בעקרונות ה־ESG וברלוונטיוּת שלהן לשוק בישראל. המטרה היא לחשוף לתחום בצורה מובנית את כלל הגורמים הרלוונטיים: החל בסטודנטים להנדסה ובסטודנטים למנהל עסקים, עבור בגורמי מקצוע בתחום הכספי והניהולי וכלה במנהלים ובחברי דירקטוריון. חשוב שבניית תוכניות ההכשרה תהיה הוגנת ושהתוכניות יעמדו על חשיבות תחומי ה־ESG למיניהם ועל הביקורת הלגיטימית עליהם. לצורך כך אנו ממליצים ליצור שיתופי פעולה בין מומחים מהאקדמיה ובין מובילים מהפרקטיקה על ומעורבות מומחים בעלי שם עולמי כדי ליצור תוכניות לימודים שישלבו תכנים עולמיים רלוונטיים עם תובנות מהשוק המקומי.   בה בעת חשוב לדאוג גם לשיפור איכות הסיקור התקשורתי כדי להגיע למעורבוּת של הציבור. אנחנו ממליצים להציע תוכניות הכשרה מיוחדות בנושאי ESG לעיתונאים כלכליים, לעודד חברות לפרסם יוזמות שלהם בתחומי ה־ESG באמצעות הודעות לעיתונות ולעודד את התקשורת לפרסם סיפורי הצלחה והשפעות חיוביות של שילוב ESG בפעילות השוטפת של חברות לצד דיווח מעמיק וחקירתי בנושאי ESG כדי להילחם בתופעות כמו התיירקקות.   אנחנו ממליצים גם לקדם מחקרים בנושאי ה־ESG בישראל, בייחוד בכל הנוגע לרלוונטיות של גורמי ESG בהשאת תשואות עודפות בשוק ההון בישראל כשלעצמו ובהשוואה למתרחש בעולם.   (ב)  מדידה אנו ממליצים לפתח דירוג ESG ישראלי שיאמץ עקרונות מקובלים בעולם לפי המצב השורר בישראל. לצורך כך נדרָש שיתוף פעולה בין בעלי העניין מהשוק הפרטי ובין בעלי העניין מהשוק הציבורי כדי ליצור שיטות מדידה אמינות ואובייקטיביות, לתקף את הרלוונטיות שלהן למשק בישראל, לפרסם בשקיפות את המתודולוגיה שלהן ולעדכן אותן מעת לעת.   כדאי שמדד זה ייתן ציונים לכל אחד מרכיבי ה־ESG בנפרד, וכך משקיעים המעוניינים בכך יוכלו לבחון בנפרד כל אחד מהרכיבים בהתנהלות החברה. אנחנו מציעים שהדירוג יהיה זמין לכלל הצרכנים והמשקיעים במשק ושיבחן את כלל החברות במשק בישראל, ולא רק את החברות שבחרו לשלם לחברת הדירוג. עם זה, ברור לנו שהמודל העסקי של החברה המדרגת ידרוש תשלום ממקור כלשהו.   (ג)  אסדרה הניסיון בעולם מלמד שהאסדרה ממלאת תפקיד חשוב בעידוד תחום ה־ESG ובקידום השקעות אחראיות, ולכן אנו ממליצים ליצור מסגרות דיווח אסדרתי מאפשרות, אחידות ושקופות בנושאי ה־ESG. לדעתנו מסגרות כאלה צריכות לשלב בדרישות הדיווח הכספי הקיימות גורמי ESG וסיכוני ESG, למשל באמצעות חובת דיווח שתתאים לתקנים בין־לאומיים מקובלים (דוגמת GRI ו־SASB), אך שתתייחס במפורש להנחיות הרלוונטיות לישראל, לתרבותה העסקית ולשוק ההון שלה. עוד נציע לשלב כוחות בין המאסדרים למיניהם בשוק ההון בישראל כדי לפקח יחד על שילוב ה־ESG בשוק בישראל וכדי למנוע ארביטרז' באסדרה.   (ד)  שינוי תרבותי רחב אנו קוראים לשינוי תרבותי רחב לקראת הכרה בחשיבות גורמי ESG בעסקים ובהשקעות. אפשר להשיג שינוי זה באמצעות שילוב מושגי ESG בתוכניות הלימודים בבתי הספר לכלכלה ולמנהל עסקים באמצעות פלטפורמות לשיתוף ידע כגון ארגון פורומים לדיון במגמות ובחידושים בתחום ה־ESG ובאמצעות קמפיינים מבוססי עוּבדות להגברת המודעות הציבורית לקשר שבין פרקטיקות ESG ובין תועלות חברתיות ארוכות טווח. יהיה קל יותר לפעול למימוש מטרות אלו באמצעות שיתוף פעולה פעיל בין מאסדרים, משקיעים מוסדיים, תאגידים וארגונים לא ממשלתיים.   אם הממשלה תבחרה לעשות כן, עליה להציג מדיניות ממשלתית שתתמרץ את נושא ה־ESG, למשל באמצעות מתן הטבות מס לחברות העומדות בתבחינים מסוימים של ESG או מתן מענקים או סובסידיות לחברות הפועלות להטמעת עקרונות קיימות בתהליכי הייצור שלהן או מתן יחס מועדף לעסקים תואמי ESG בעבודה עם גורמי ממשל.   יישום ההמלצות יסייע לשוק ההון בישראל לסגור בהצלחה את הפער עם המובילות בעולם בתחומי ESG, להתאים את עצמו למגמות בין־לאומיות של השקעות אחראיות ולקצור את הפירות הכלכליים של המגמות האלה. כך נגביר את כושר התחרות העולמי של חברות ישראליות ונתרום לקיימוּת ולחוסן ארוכי הטווח של הכלכלה והחברה הישראלית כולה.   סיכום המחקר המקיף שערכנו חושף עמדות, דעות ורעיונות במגוון רחב של נושאים, ויש בו הזמנה לעריכת מחקרים חדשים שיבדקו את הנושאים שעלו בו. רבים מהנושאים שעלו בו בחטף ראויים לעיסוק מעמיק ורחב הרבה יותר, לרבות בשאלת הקשר שבין ביצועי ESG ובין ביצועים כספיים. הוא הדין בנוגע לזיהוי החסמים האחרים בשוק בישראל – בייחוד בתחום המדידה ופרסום המדדים – וזיהוי הדרכים להתגבר עליהם. אנחנו מזמינים אתכם לעיין ב מחקר המלא .    ד"ר יובל קרניאל, משפטן וחוקר בבית הספר סמי עופר לתקשורת, אוניברסיטת רייכמן פרופ' יגאל נוימן, חוקר בבית הספר למנהל עסקים, האוניברסיטה העברית בירושלים ד"ר עמית לביא דינור, חוקרת בבית הספר סמי עופר לתקשורת, אוניברסיטת רייכמן

רקע שימוש בכלים חד־פעמיים הוא איום סביבתי עולמי, וישראל מתמודדת עם רמות שימוש גבוהות במיוחד. ישראל ניצבת ב עשירייה הראשונה בעולם בשימוש בכלים חד־פעמיים לְנפש. כל אחד חושב שכוס אחת לא תעשה שינוי, אבל השימוש המצטבר מגיע לכ־13 מיליארד פריטי פסולת בשנה! כדי להפחית את הנזק הסביבתי של כלים חד־פעמיים מדינות רבות, ובהן ישראל, משקיעות משאבים רבים בפיתוח ותחזוקה של תשתיות לטיפול בפסולת ממוצרים חד־פעמיים. אולם אמצעים אלו מוגבלים, שכן הם אינם מטפלים בשורש הבעיה – הרצון והנטייה של צרכנים להשתמש במוצרים חד־פעמיים. על אף מאמצי אסדרה וקמפיינים חינוכיים – השימוש נשאָר גבוה במיוחד, אפילו כשיש לכאורה פתרונות זמינים. מדוע?   חלק מההסבר טמון בכך שהשימוש בכלים חד־פעמיים נהיה הרגל מושרש המשרת צרכים יום־יומיים: זמינוּת, נוחוּת, היגיינה וגם פשוט "מה שכולם עושים". שינוי התנהגות מסוג זה דורש הרבה יותר מהסברה. הוא דורש הבנה עמוקה של מה באמת עומד מאחורי הבחירות האלה ומה יכול לעזור לשנות אותן.   הגישה ההתנהגותית ככלי מדיניות משלים במחקר חדשני שנערך בימים אלו במימון המשרד להגנת הסביבה אנו מפתחים וחוקרים גישת מדיניות המבוססת על תובנות בתחומי הכלכלה ההתנהגותית. מטרת המדיניות היא לעודד מעבר משימוש בכלים חד־פעמיים לשימוש בכלים רב־פעמיים – מעבר המבטא שינוי הרגלי התנהגות ואורח חיים לטווח הארוך. גישות מתחומי הכלכלה ההתנהגותית נמצאו מועילות בקידום מדיניות ושינוי התנהגות ציבורית במגוון רחב של תחומים כגון חיסכון פיננסי, שמירה על חוקים והנחיות וקידום התנהגות בריאות. לעומת כלי מדיניות מסורתיים, גישות מתחומי הכלכלה ההתנהגותית מציעות יתרונות גדולים כגון היכולת להתמקד בסיבות העמוקות להתנהגות שבה נדרָש השינוי, הגמישות להתאים את ההתערבויות לאדם ולהקשר והאפשרות לבחון את ההתערבויות בחינה ניסויית טרם יישומן בקנה מידה רחב. מכאן שהתערבויות התנהגותיות יכולות להשלים צעדי מדיניות מסורתיים כגון מיסוי וחקיקה ולעודד שינוי התנהגותי משמעותי בר־קיימה. אומנם המס שהוטל בעבר על כלים חד־פעמיים היה מועיל, אך לאחר ביטולו חזרה ההתנהגות לממדיה הקודמים , ולכן נִראֶה שיש מקום לצעדים אחרים שינסו לשנות את ההתנהגות מהשורש.     שימוש במודל התנהגותי לאבחון התערבויות ופיתוחן בסקר שערכנו בקרב 680 עובדים ועובדות מכמה ארגונים בישראל להערכת היקף השימוש במוצרים חד־פעמיים והסיבות לשימוש זה גילינו היקף שימוש יום־יומי נרחב במגוון סוגים של כלים, בייחוד סכו"ם, כוסות לשתייה חמה וכוסות לשתייה קרה. הסיבות העיקריות לשימוש היו נוחות וחיסכון בזמן, והסיבות המשניות היו קשורות להיגיינה ולנורמה החברתית הנהוגה בארגון. הסקר סיפק הצצה חלקית למתרחש ולסיבות המוצהרות שבעטיין בני אדם משתמשים בכלים חד־פעמיים. עם זה, הכלכלה ההתנהגותית מלמדת אותנו שהמציאות מורכבת יותר. וכאן נכנַס לתמונה מודל ה־ COM-B . המודל נועָד לגשר בין התאוריה על שינוי התנהגות ובין פיתוח פתרונות מעשיים, בייחוד בתחומים כמו קיימות ובריאות הציבור. המודל מסייע בתרגום עקרונות תאורטיים בעלי בסיס אמפירי מוצק למסגרת חשיבה יישומית ופשוטה שאפשר להפעיל בארגונים לצורך שינוי התנהגות.   המודל מזהה שלושה רכיבים – יכולת, הזדמנות ומוטיבציה (capability, opportunity, motivation) המנבאים התנהגות (behaviour). במילים אחרות, כל התנהגות של אדם (או הימנעות מהתנהגות כלשהי) מושפעת משלושה גורמים – היכולת שלו, ההזדמנות העומדת בפניו והמוטיבציה שלו. כל אחד משלושת הרכיבים מורכב תתי־רכיבים: יכולת מורכבת מיכולת פיזית (למשל היכולת לשטוף כלים) ופסיכולוגית (למשל ידיעה איזה מוצר הוא תחליף טוב לכלי חד־פעמי (ספוילר – כלים מתכלים אינם פתרון טוב)). הזדמנות מורכבת מגורמים פיזיים (כמו זמינות של תשתיות מתאימות) וחברתיים (כמו נורמות ותמיכה מהסביבה). מוטיבציה מורכבת ממוטיבציה רפלקטיבית (עמדות, כוונות) ומוטיבציה אוטומטית (רגשות, הרגלים, דחפים). יופיו של המודל טמון בפשטותו. הוא מציע מיפוי שיטתי של הגורמים המעודדים התנהגות או המעכבים אותה, ובה בעת מציע כיוון ברור לבניית התערבויות. כך לדוגמה כשהאבחון מגלה שמוטיבציה אוטומטית (כמו הרגל או תחושת רתיעה) היא החסם העיקרי, הפתרונות יתמקדו ביצירת הרגלים חדשים או בשינוי הסביבה הפיזית, ולא בהכרח במידע או הסברה.   במחקרנו פיתחנו כלי אבחונן המבוסס על מודל זה. הכלי מציע אמצעי חדשני למיפוי הגורמים המשפיעים על השימוש בכלים חד־פעמיים בארגונים ולפיתוח התערבויות התנהגותיות מועילות מותאמות הקשר וקהל. אנו מגיעים לארגון ובעזרת הכלי עורכים אבחון ספציפי של היכולות, ההזדמנויות והמוטיבציות למעבר לכלים רב־פעמיים. אחר כך אנו מפתחים פתרונות מותאמים אישית לכל ארגון בדרך לשינוי התנהגותי ובר־קיימה. הכלי סייע לנו להבין שגם כשהארגון חושב שיש די חלופות לשימוש בכלים רב־פעמיים, לעיתים המציאות מראה אחרת (למשל "אין מספיק כוסות בזמני צריכת השיא" או "המדיח מלא ולא מופעל בזמן"). ההתערבויות עשויות להיות שינויים במרחב הפיזי (כמו הרחקת הכלים החד־פעמיים והבלטת הכלים הרב־פעמיים), תקשורת פנים ארגונית (כמו מסרים ממוקדים מבוססי זהות או שייכות) וכלים אחרים לעידוד התנהגות (כמו תזכורות, אוטונומיה ומעורבות אישית).   עד כה הוטמע הכלי בארבעה ארגונים ממגזרים שונים זה מזה. בשניים מהארגונים כבר פותחו ויושמו התערבויות מותאמות וניכרת הפחתה בשיעורי השימוש בכלים חד־פעמיים. באחד הארגונים, מועצה מקומית במרכז הארץ, גילינו תלות גבוהה בכלי אוכל חד־פעמיים (מוטיבציה), לצד זמינות נרחבת במשרדים, חדרי ישיבות ומטבחונים (הזדמנות). בהתבסס על ממצאי האבחון ובסיוע חברת "משנים סביבה" , המלווה ארגונים בהפחתת כלל הפסולת שלהם, פיתחנו למועצה תוכנית התערבות מותאמת. הסרנו לחלוטין כלים חד־פעמיים מכלל המשרדים, חדרי הישיבות, והמטבחונים. המועצה רכשה כמות נכבדת של כלים רב־פעמיים, ובייחוד ספלים בגדלים ובעיצובים מגוּונים, כך שכל עובד יוכל לבחור ספל המתאים להעדפותיו האישיות. מלבד שינויי התשתית שאפה ההתערבות גם לחזק את הנורמה החברתית המתפתחת סביב השימוש במוצרים רב־פעמיים. המלצנו לתלות במטבחונים כרזות עם תמונות של עובדים המשתמשים בספלים החדשים שלהם וללוות את הכרזות במסרים המדגישים את יתרונות הבריאות המיידיים שבמעבר לכלים רב־פעמיים. לאחר השינוי הפסיקו בארגון להזמין ולחלק לעובדים כלים חד־פעמיים.   סיכום המעבר של העיסוק בשינוי התנהגות סביבתית מתאוריה למדיניות מחייב מציאת כלים מעשיים ומבוססי ראיות היכולים לפעול בתנאי שטח משתנים. אין די בהצעת חלופה ובהנחה שבעקבות ההצעה ישנו העובדים את התנהגותם. שינוי אמיתי מתאפשר מתוך הבנת ההקשר העמוק שבו ההתנהגות הרצויה מתרחשת, זיהוי החסמים המסוימים המעכבים אותה בסביבה הארגונית ופיצוח כיצד אפשר לעודד אותה. מודל COM-B מסייע בזיהוי רכיבי ההתנהגות, בהתאמת הפתרונות להקשר ובבניית שינוי שאינו נשען על הסברה בלבד. מדובר בכלי יישומי הפועל היטב לא רק בעולם האקדמיה, אלא גם בשטח. וזה בדיוק מה שצריך כדי "לחזור לכלים רגילים". ענת הלוי, דוקטורנטית בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה, אוניברסיטת רייכמן, חוקרת ויועצת בתחומי הכלכלה ההתנהגותית פרופ' איל פאר, חבר סגל בבית הספר למדיניות ציבורית, האוניברסיטה העברית בירושלים, פסיכולוג חברתי וחוקר קבלת החלטות

במבט ראשון דיווחי ESG נראים טוב על הנייר. צירוף שלוש האותיות האלה נהיה האורים והתומים של עולם התאגידים. חברות מפרסמות דוחות נוצצים המציגים תרומה לאק לים ולחברה. אבל בפועל – בפועל נהיה חם יותר, וירוק פחות. חברות מזהמות מדַווחות בגאווה על צמצום פליטות מפעילויותיהן הישירות, אך מתעלמות לחלוטין מהשפעתן של הפליטות העקיפות שלהן (Scope 3). חברות עשויות ל התהדר ביעילות אנרגטית, ובה בעת לקדם טכנולוגיות עתירות דלקים פוסיליים. הפער הזה נובע בין השאר מהיעדר תקן אחיד ומחייב לדיווחי ESG.   ואולי דווקא משום שדיווחי ESG לוקים בחסר, אולי דווקא משום שלעיתים קרובות דיווחי ESG משמיטים בשיטתיות את הסוגיות הרגישות והמהותיות ביותר לסביבה ולחברה – יש מקום לדרוש יותר, ולא פחות. שאלת חיזוק מסגרות דיווחי ESG היא סוגיה רחבה ומורכבת. אני אציע להתעכב על רכיב שאומנם נדחק לשוליים, אבל הוא תנאי יסוד להפיכת הדיווחים לרלוונטיים: רכיב הצדק האקלימי. רכיב זה עניינו השפעות האקלים על אוכלוסיות מוחלשות, שיתוף ציבור בהחלטות סביבתיות וחלוקה הוגנת של משאבים וסיכונים. הגיעה העת לדרוש שהדוחות יכילו לא רק מדדים, אלא גם ערכים.   שילוב האותיות E י (environment) ו־S י (social) והקשר שלהן לצדק אקלימי משבר האקלים מכפיל סיכונים ומחריף תנאים חברתיים. אוכלוסיות מוחלשות פגיעות יותר ל השפעות שינויי האקלים . לאוכלוסיות אלו אין את ארגז הכלים והמשאבים להיערכות מתאימה לנזקי המשבר. הדבר נכון גם ברמה העולמית, שכן מדינות מתפתחות הן הנושאות במחיר פליטות גזי החממה של המדינות המפותחות, וגם ברמה והפנים עירונית, שכן שכבות סוציו־אקנומיות נמוכות סובלות יותר מזיהום אוויר, תכנון לקוי, היעדר גישה לתחבורה מקיימת, עליית טמפרטורות והיווצרות איי חום עירוניים.   לכן גישת הצדק האקלימי מחייבת אותנו לבחון את המשבר בעיניים חברתיות ולהיערך לנזקיו תוך מתן דגש להעדפה מתקנת והגנה על שכבות מוחלשות כדי שהמעבר לכלכלה דלת פחמן לא יחזק את בעלי ההון, יגביר את הריכוזיות ויקנה לשכבות מבוססות יתרון גדול. השאיפה לצדק אקלימי  מבטאת גם קריאה לחלוקה שווה בנטל המשבר וביתרונות המעבר לכלכלה ירוקה. ככל שתגבר ההכרה שמשבר האקלים הוא משבר חברתי הפוגע בזכויות האדם פגיעה הרסנית, כך יובטח שההתמודדות עימו לא תותיר בחוץ – שוב – את האוכלוסיות הכי פגיעות בחברה שלנו.   האם דיון חברתי זה מתאים לדיווחי ESG? אם כן, מה גבולות גזרתו? לטענתי, דיווח בדבר השיקול הסביבתי, הנוגע להשלכות הסביבתיות הנגרמות מפעילות התאגיד, ודיווח בדבר השיקול החברתי, הנוגע להשפעה של פעילות התאגיד על זכויות אדם, מוכרחים להכיל שיקולי צדק אקלימי שייתנו ביטוי למקו ם שבו האותיות E ו־S נפגשות, מקום המבטא את הצורך בראיית הסביבה, החברה והתאגיד כמרחב משולב. אחריות זו המוטלת על התאגיד מרחיבה את הדיווח אל מחוץ לגבולות הסיכון הכלכלי הצר, והיא מבקשת לאפיין את ההזדמנויות של התאגיד לקדם לפעולות המיטיבות עם סביבתו לצד שמירה על שיקולים עסקיים ותכלית השאת הרווחים.   הרעיון מתקדם אך אינו מרחיק לכת. מובן שהמגזר העסקי אינו צריך להחליף את המאסדר או להנהיג מדיניות רווחה – זה תפקידם של גופי ממשל, חיובים סטטוטוריים ותקציב ראוי – אבל למגזר העסקי יכולת לפתח ולהטמיע את האחריות התאגידית שלו, אחריות שבמרכזה ניצבת מחויבותו לשמירה על הסביבה והחברה, והרי מגזר זה נהנֶה מהאמצעים, היכולות וההון האנושי לעשות זאת.   כיצד צדק אקלימי יכול להשתלב בדיווחי ESG? זיהוי שכבות פגיעות טרם הדיווח התאגיד צריך לפעול לפי תבחינים לזיהוי שכבות פגיעות בחברה : חשיפת הקהילה להשפעות שליליות של פעילותו; רגישות הקהילה לנוכח מאפייני הרקע ויכולת הסתגלותה. ככל שהחשיפה לפעילות שלילית של התאגיד והרגישות של האוכלוסייה עולה, כך הפגיעות לנזקי המשבר גְדֵלה ויכולת ההסתגלות נפגעת.   מחקרים מלמדים על מתאם מובהק בין חשיפה להשפעות המשבר ובין ריכוז אוכלוסיות בעלות  מאפייני רקע רגישים . בשל מחירי קרקע נמוכים קבוצות מוחלשות מתגוררות בקרבת מפעלים מזהמים  ואזורי תעשייה. לכן חלק בלתי נפרד מהאחריות החברתית סביבתית של מפעלים באזורים אלו הוא למפות, לסמן את אותן אוכלוסיות, להכיר בפגיעותן ולתת להן ביטוי מפורש בדיווחי ESG.    כך לדוגמה גם אם חברות אנרגייה מדַווחות על עמידה בדרישות BAT (טכניקה מיטבית זמינה) לפי חוק אוויר נקי, הן אינן יכולות להסתפק בהצגת תקינה טכנולוגית. עליהן להפעיל אחריות מוגברת דווקא באזורים שאוכלוסיות מוחלשות מתגוררות בהם. עמידה בדרישות החוק אינה תחליף להתמודדות עם אי־שוויון בשטח. על התאגיד לדווח לא רק על כמות פליטותיו, אלא גם על איך הוא תורם – במעשה או במחדל – להחמרת אי־השוויון האקלימי או לצמצומו. חובה זו אינה רק מוסרית – היא נגזרת ישירה מאחריות תאגידית וחייבת להשתקף בדיווחים.   גישה למידע סביבתי אקלימי הצהרת ריו הכריזה שגישה למידע סביבתי אקלימי היא זכות הליכית. מחויבותו הציבורית של התאגיד מחייבת אותו בפרסום מידע על היקף הפליטות שלו, על השימוש שלו בחומרים מסוכנים ועל סיכונים סביבתיים שהוא יוצר סמוך לאתרי פעילותו. הנגשה מועילה אינה רק עמידה סטטוטורית בחובת הדיווח למאסדר, אלא גם הצגת המידע באתר האינטרנט של התאגיד בתצוגה נגישה ובתרגום למגוון שפות. רק כך מובטחת לציבור היכולת להבין את פעילות התאגיד ולעקוב אחריה.   כשמידע סביבתי שהחברות אוספות מונגש לא רק למשקיעים מוסדיים, אלא גם לציבור, הדיווח נהיה כלי דמוקרטי, ולא רק כלי אסדרתי. העידן שבו "למשקיע הפרטי לא אכפת" כבר הרחק מאחורינו. דווקא במדינת ישראל, החשופה במיוחד להשלכות משבר האקלים , חשוב להבהיר שדוחות ESG אינם רק מסמך למשקיעי חוץ, אלא גם תמרור אזהרה וכלי בקרה לאזרח הקטן, המכיר בסיכונים והאכפתי לתוצאותיהם.   מיפוי אזורים רגישים אקולוגית בבואו לקבוע תחום פעילות וכתנאי מקדים לדיווחי ESG – על התאגיד לסקור ולמפות אזורים בעלי רגישות אקולוגית. כך למשל כשפעילות התאגיד נעשית סמוך לקו חוף, יש לבחון את החשיפה לסיכון עליית מפלס הים. על תאגיד הפועל באזורים מדבריים לבחון בכובד ראש את ההשפעות הצפויות של גלי חום קיצוניים. ניתוח כזה צריך להיעשות גם באזורים המאופיינים בצפיפות בנייה, תשתיות ניקוז לקויות ומחסור בצמחייה. זיהוי מוקדם זה הוא תנאי יסוד לאחריות אקלימית ולדיווח בעל ערך מהותי.   צמצום פערי הכוח בדרך כלל דיווחי ESG פועלים מלמעלה למטה (top to bottom) – החברה מדַווחת, המשקיע מנתח והציבור מגיב. הצדק האקלימי דורש שהשיח יתנהל מהשטח (bottom up). על התאגיד לנצל את הבימה הניתנת לו, לנסות לשתף את הקהילות סביבו ולנהל שיח עם בעלי עניין בהיבטי צדק אקלימי. שקיפות אמיתית משמעה שיח פתוח והשתתפות ציבורית.   הטמעת עקרונות העדפה מתקנת אם תאגידים כבר בוחנים קידום מיזמי אנרגייה מתחדשת, מדוע שלא יקדמו את המיזמים הראשונים דווקא ברשויות מקומיות מוחלשות? פתרונות כמו אגירת אנרגייה נכון וראוי לקדם בקרב אוכלוסיות שבסיכון גבוה לעוני אנרגטי, עוני המתאפיין בקושי לחמם או לקרר בתים בעת גלי מזג אוויר קיצוניים. כדי למנוע התנגדות מצד הקהילה לפעילות כזאת חיוני שההעדפה המתקנת תוטמע בשיח שקוף ולא בהנחתה חד־צדדית מצד בעלי ההון.   תאגידים גם יכולים לעודד תעסוקה ירוקה וצמיחה מקומית באזורים שהוזנחו היסטורית. הם יכולים לעשות כן באמצעות הכשרות, השתלמויות ירוקות ושילוב עובדים במיזמי סביבה. מדיניות כזאת מבססת חוסן חברתי ומממשת את הפוטנציאל המלא של ESG.   הכשרות תעסוקתיות ומעבר צודק לכלכלה דלת פחמן משבר האקלים צפוי להעלים משרות ל כ־40% מכוח העבודה בעולם . זו הזדמנות לגופים המדַווחים לשלב הכשרות לעובדיהם בתחומים ירוקים   ולחזות את השינויים העתידיים בעולם התעסוקה. כב ר כיום חברות כוח אדם מנתחות את הביקוש למיומנויות ירוקות .   גם בזווית החברתית והמגדרית – נשים  ומבוגרים הם בין הקבוצות הפגיעות ביותר לשינויים בשוק העבודה. לפיכך קידום צדק אקלימי מחייב לפעול תחילה להכשרה ושילוב קבוצות מודרות אלו. מחקרים מעידים על מתאם חיובי בין ייצוג נשי ובין אימוץ מדיניות אקלים מועילה ושאפתנית. המחקרים גם מלמדים שחברות עם ייצוג נשי בתפקידי ניהול מועדות פחות להפרות חוקי סביבה. ממצא זה מדגיש שקידום תעסוקה מגדרית הוא צעד נבון גם מבחינה כספית ותורם לניהול מיטבי של סיכונים סביבתיים, להפחתת חשיפות משפטיות ולבניית אמון הציבור והמשקיעים.   מעורבות הדירקטוריון הדירקטוריון, גוף האמון על התוויית המדיניות האסטרטגית, נדרָש לתת את דעתו על ההשפעות הנובעות מיחסי הגומלין שבין פעילות החברה ובין עקרונות צדק אקלימי. ניהול סיכונים אינו יכול להתמצות בהתמקדות טכנית בלבד (שריפות או זיהומים או דליפת חומרים מסוכנים). יש להרחיב את גבולות ההסתכלות, להתמודד עם סיכונים מערכתיים, להדגיש פתרונות מבוססי היערכות ולשלב שיקולים חברתיים במענה הסביבתי. תגמולם של חברי הדירקטוריון צריך לשקף לא רק ביצועים כספיים, אלא גם הפנמה של העלויות החיצוניות של התאגיד.   לנוכח צפיוּת סיכוני האקלים וההסתברות הגבוהה להתרחשותם חובת בחינת סיכוני האקלים בדגש על צדק אקלימי אינה חורגת מהליבה המסורתית של הביצועים העסקיים, והיעדר ניהול סיכונים אלו עלול להיות כרוך בחבות ישירה של המנהלים והמנהלות. לפיכך עולה הצורך לְמַנות נציג או נציגה ייעודיים לנושאי אקלים וכך להבטיח מדיניות המתחשבת בהשפעות ארוכות טווח והמבוססת על תרחישים מדעיים.   החשש המוצדק ל־Climatewash לצד ההצעות שלעיל, חשוב להכיר במורכבות: מדידת היבטי צדק אקלימי אינה פעולה פשוטה. שלא כנתוני פליטות או צריכת אנרגייה, מדובר בשאלות חברתיות, מרובות הקשרים ורגישות, וקשה לתרגם אותן למדדים כמותיים. לכן יש חשש שהמושג "צדק אקלימי" יהפוך לסעיף רך, גמיש מדי, סעיף שקל לתאגידים לכלול בדוחות בלי לשנות את דרכי פעולתם – כי "מי בכלל יכול לבדוק?" אבל גם את הטריק הזה כבר מתחילים לזהות. משקיעים ובעלי עניין אינם קהל שבוי. הם לומדים לזהות Climatewash  כשהם רואים אותו. הם יודעים היכן לבדוק, הם קוראים את האותיות הקטנות ומחפשים באילו נושאים הדוח שותק.   זאת עוד, כדי למנוע תופעות של Climatewash אפשר להרחיב את חובות הגילוי כך שיכללו סמנים כמותיים ברורים לשיעור החשיפה של התאגיד לסיכוני אקלים מהותיים. אציע שהמאסדרים יפרסמו הנחיות שיפרטו את הסמנים ושישקפו למשל את היקף הנכסים או הפעילויות שבאזורים בעלי רגישות אקלים ואת ההנחיות באשר להתייחסות לשיעור הפליטות הכוללות Scope 3. חובת גילוי כזאת תשפר את השקיפות ותציב רף ברור שיקשה על תאגידים להסתתר מאחורי הצהרות לא מדידות.   זה לא רק נכון – זה גם משתלם הדגשת היבטי צדק אקלימי והעלאת החוסן האקלימי של שכבות מוחלשות תבטיח פיתוח קהילות חזקות ובד בבד תאפשר צמיחה כלכלית של תאגידים. הון אנושי חזק מניב שגשוג כלכלי. הערכת סיכוני האקלים מתוך ראייה חברתית ומוסרית תבטיח יצירת תקן דיווח שבו התאגיד ישלב בין אחריותו לרווחי בעלי מנ יותיו ובין אחריותו שכספיו אינם משפיעים לשלילה ומעמיקים את אי־הצדק האקלימי.  אפ שר גם לטעון שחברות שלא ישלבו שיקולי צדק אקלימי ייחשפו לסיכוני מעבר שאינם נתפסים מהותיים, למשל חשיפה לסיכון מוניטין ועקב כך פגיעה ביכולת גיוס הון והשקעות וחשיפה לביקורת משפטית.   אי אפשר לבטל את תרומת המגזר הפרטי לצמצום הפערים. כבר אפשר לראות ברחבי העולם מגמה מעודדת: עסקים בוחרים להוביל שינוי דווקא במקום שבו המאסדר מהסס. המגזר העסקי ממלא חסָרים, מאמץ תקנים מתקדמים ופועל באחריות. כך גם בתחום הצדק האקלימי. יש לקוות שיותר ויותר חברות יבחרו להרים את הכפפה ולהכניס שיקולים אלו לליבת עשייתן – לא בתגובה לאסדרה, אלא מתוך הבנה שלא רק שזה הדבר הנכון לעשות – בסופו של דבר זה גם ישתלם.   עו"ד בר רוזוב, רכזת המחלקה המשפטית, אדם טבע ודין

כלכלה דלת פחמן: הכרח אקלימי והזדמנות כלכלית עולמית פליטות גזי החממה בעולם מוסיפות לעלות בעקביות  חרף יותר משלושה עשורים של ועידות אקלים, אמנות בין־לאומיות ואזהרות חוזרות ונשנות מצד מדענים. משבר האקלים אינו ממתין להסכמות האנושיות ולשינויים הנדרשים בכלכלות שלנו. הוא מכה בנו בקצב הולך וגובר  – שריפות, הצפות, גלי חום, בַּצוֹרות ועוד. מציאות זו מחייבת בחינה מחודשת של דרכי הפעולה והתמקדות בכלים מועילים שיאפשרו מיתון נכבד של השימוש בדלקי מאובנים ומעבר מהיר לכלכלה דלת פחמן – הכול במטרה להגיע לאיזון פחמני (Net Zero Emissions) עד לשנת 2050, כלומר, שפליטות גזי החממה בשנה זו ישתוו לספיחה שלהם בכל האמצעים הטבעיים וההנדסיים. רשומה זו תבחן את המגמות העולמיות בתחום, את הכלים הזמינים למעבר הנדרש ואת הקשר ההדוק שבין שינויי אקלים ובין יציבות כלכלית.   הפער הפחמני: אתגרים ופתרונות זמינים אחד האתגרים העיקריים הניצבים בפני הקהילה הבין־לאומית הוא הפער בין יעדי הפחתת הפליטות שהמדינות מצהירות עליהן או מתחייבות אליהן ובין הפתרונות המיושמים בפועל . לאורך השנים היו הערכת המדענים את תרומתן של טכנולוגיות קיבוע ו סיפוח למיניהן מוגזמות. טכנולוגיות אלו צפויות לתרום כ־1% בלבד להפחתת הפליטות עד שנת 2030, ולכן אי אפשר להסתמך עליהן ולראות בהן הפתרון העיקרי. בשנת 2021 הפחיתה סוכנות האנרגייה הבין־לאומית בעד 88% את תחזיתה בדבר היקף הקיבוע והסיפוח של הטכנולוגיות למיניהן  בכל הנוגע לתחזיות הקודמות. משמעות הדבר היא שיש לסגור את הפער באמצעים אחרים, ולכן הדחיפות במתן מענה למשבר האקלים עולה.   בשנת 2023 העריכה סוכנות האנרגייה הבין־לאומית ש כ־65% מההפחתה הנדרשת בפליטות עד לשנת 2050 אפשרית באמצעות טכנולוגיות הקיימות כבר כיום . לפי מקינזי חשמול וחשמל מתחדש הם רכיבים עיקריים במעבר האנרגטי באיחוד האירופי . רכיבים חשובים אחרים הם התייעלות אנרגטית, ניהול ביקושים, מימן ירוק, ביומסה ודלקים חלופיים. יש לכך סיבות טובות: ניתוח מַחזוֹר החיים (כרייה, בנייה, תפעול, גריטה) של פליטות גזי החממה בטכנולוגיות למיניהן מדגים יתרון עצום לאנרגייה מתחדשת, משאבות חום וכלי רכב חשמליים בהשוואה לפתרונות חלופיים המבוססים על דלקי מאובנים.   מגמות עולמיות והאצת המעבר האנרגטי 151 מדינות האחראיות ל־88% מפליטות גזי החממה אימצו נכון לשנת 2023 יעדי איזון פחמני (NZE) . 69 מהן הציבו נוסף על יעדי האיזון גם יעדי אנרגיות מתחדשות לאומיים לרוחב כל כלכלתן . התבוננות ביעדים מגזריים כגון חימום, חשמל ותחבורה מלמדת ש־182 מדינות הציבו 382 יעדים בשנת 2023. זו התפתחות מרשימה, וההצהרות גם מביאות תוצאות. בשנת 2023 יותר מ־40% מהחשמל בעולם יוּצַר ממקורות נקיים  ( לרבות גרעין ). שיעור זה עלה לכ־71% באיחוד האירופי בשנת 2024 . יתר על כן, ההשקעה באנרגייה סולארית בשנת 2023 עלתה על ההשקעה בכל שאר טכנולוגיות ייצור החשמל גם יחד!   בשנת 2024 הייתה ההשקעה העולמית באנרגייה נקייה כמעט כפולה מההשקעה בדלקי מאובנים . הצפי הוא ש מקורות מתחדשים יהיו מקור החשמל הגדול ביותר בשנת 2025  ואפילו יעברו את סך המקורות מבוססי דלקי המאובנים עוד לפני תום העשור הנוכחי . עם זה, בשעה שייצור החשמל העולמי צפוי לעלות פי יותר משלושה בתוך שלושה עשורים  – קצב הגידול של חשמל מבוסס אנרגייה מתחדשת צריך לעלות פי שניים  ואפילו יותר  כדי לעמוד ביעדי ההפחתה לצורך עצירת ההתחממות ב־1.5 מעלות צלזיוס  בהשוואה לתחילת המהפכה התעשייתית.   על אף ההתקדמות המרשימה שפורטה מעלה – הדרך עודנה ארוכה מאוד. בשנת 2022 כ־79% מצריכת האנרגייה הכוללת במגזרים למיניהם – חשמל, תעשייה, תחבורה, מבנים, חקלאות ועוד – עדיין התבססה על דלקי מאובנים (לעומת כ־81% בשנת 2012 ). עם זה, חשוב לציין ש חשמל המיוצר מאנרגייה מתחדשת זול יותר מחשמל המיוצר מגז ומפחם , ומגמה זו נמשכת, בייחוד הודות לירידת מחירי הפאנלים הסולאריים ו הסוללות  בעשורים האחרונים. ירידה זו הביאה לכך ש־ 93% מהקיבולת החדשה בעולם  לייצור חשמל ו־ 94% מהקיבולת לייצור חשמל בארצות הברית  הגיעו מאגירה וממקורות מתחדשים. זו מגמה מעודדת, והיא אדישה להצהרות פוליטיקאים כאלה או אחרים. לכלכלה חיים משל עצמה. עם זה, יש לזכור ש משק החשמל גילם כחמישית בלבד מסך הצריכה הסופית של אנרגייה בעולם בשנת 2023 . במגזרים אחרים ההתקדמות מרשימה פחות מההתקדמות במגזר החשמל.   גם שוק כלי הרכב החשמליים מציג צמיחה אדירה. ברבעון הראשון של שנת 2024 עברו מכירות כלי הרכב החשמליים את סך המכירות של שנת 2020 כולה . בשנת 2025 מכירות כלי הרכב החשמליים צפויות לעבור סף של רבע מכלל מכירות כלי הרכב המיוצרים בעולם , מגמה הצפויה להביא לכך שבשנת 2030 כ־40% מכלל כלי הרכב הפרטיים שיימכרו בעולם יהיו חשמליים. מגמה זו צפויה להאיץ, שכן כשני שלישים מכלי הרכב החשמליים שיוצרו בסין בשנת 2024 זולים כיום מכלי רכב מקבילים בעלי בערה פנימית . בד בבד הסובסידיות לדלקי מאובנים – ישירות ועקיפות – מוסיפות לעלות, אף על פי שהביקוש להם צפוי לרדת בהדרגתיות ולהגיע לשיאו לפני תום העשור הנוכחי.   המחויבות של מערכת הכספים העולמית למעבר האנרגטי הנדרש גברה בשנים האחרונות. ברית GFANZ, המאגדת יותר מ־450 מוסדות כספיים המנהלים יותר 130 טריליון דולר (כ־40% מהנכסים הכספיים המנוהלים בעולם), התחייבה בשנת 2021 להשגת איזון פחמני עד שנת 2050 . התחייבות זו צפויה לבוא לידי ביטוי בדרישות גוברות מצד החברות בברית זו כלפי מעסקים שייטלו מהן אשראי.   נתון מעודד אחר הוא ש תמחור פחמן לסוגיו – מיסוי, סחר בפחמן, מנגנוני קרדיט פחמני ועוד – מכסה כבר כ־28% מהפליטות בעולם , ובשנה זו היו ל־95 מדינות כלי תמחור לפליטות גזי חממה  – דבר הצפוי לעודד את הפחתתם של גזי החממה. עוד ראוי לציין שכבר בשנת 2022 עבר האשראי הירוק (למיזמים דלי פחמן) את היקף האשראי לדלקי מאובנים . מצד אחד אלו נתונים מעודדים. מצד אחר כ־88% מהחוב בתחום האנרגייה עדיין הועמס על כתפי חברות דלקי המאובנים באותה שנה, מצב המעכב את המעבר האנרגטי, שכן בנקים חוששים להחזר חובם ולפיכך לא יאפשרו לחברות אלו לקרוס. משמעות הדבר היא שעל חברות אלו לנקוט שינוי כיוון בפעילותן ולייצר בהדרגה תזרים מזומנים מפעילותן החדשה דלת הפחמן. קרי, צפוי שאותן חברות האחראיות למשבר האקלים – עשר חברות דלקי מאובנים אחראיות לכ־40% מהפליטות ההיסטוריות  ו עשרים מהן אחראיות ל־64% מהפליטות בשנים 2016–2022  – לא תיעלמנה. הן צפויות לשנות את פניהן.   הקשר ההדוק בין אקלים לכסף: ניהול סיכונים כלכליים שינויי האקלים אינם רק אתגר סביבתי – הם גם איום כלכלי מהותי. קצב המעבר האנרגטי יקבע את עתיד האנושות. למעשה מתחולל מרוץ בין משבר האקלים המתגבר, המשפיע גם על הכלכלות, ובין ההתקדמות העולמית לעבר כלכלה דלת פחמן, כלכלה שתמתן את השלכות משבר האקלים על החיים על פני האדמה ועל התוצר העולמי. הנזקים הכלכליים עקב משבר האקלים מהותיים. לפי חברת הייעוץ אוקסרה עלותם הכוללת של אירועי אקלים קיצוניים בשנים 2014–2023 נאמדה בכ־2 טריליון דולר במונחי 2023 . ארגון המטאורולוגיה העולמי מעריך נזקים של כ־4.3 טריליון דולר בחצי מאה . על אף רישום בחסר של אירועי אקלים והגדרה שמרנית של האירועים הנכללים  – נכללים רק אירועים שבהם היו לפחות עשרה הרוגים או מאה נעדרים או שהוגדר לגביהם מצב חירום או שמדינה חשה לעזרת חברתה – נתונים אלו מדגישים את גודל האיום הכלכלי.   לפי נתוני אוקסרה כ־1.6 מיליארד בני אדם נפגעו מכ־4,000 אירועי אקלים קיצוניים בשש יבשות – כ־1.1 מיליארד מהם באסיה, יותר מ־300 מיליון מהם באפריקה ויותר מ־200 מיליון מהם במרכז אמריקה. בני אדם באזורים חלשים סוציו־אקונומית הם הפגיעים ביותר. בשני העשורים שלאחר תום המילניום נרשמה עלייה של 83% בשכיחות אירועי אקלים קיצוניים, והנזקים הכלכליים יותר מהוכפלו לאורך תקופה זו בהשוואה לקודמתה. בשנים 2015 ו־2017 אירוע אחד בלבד מחק בכמה ממדינות האיים בים הקריבי תוצר של שנה עד שלוש שנים . אלו נתונים מדהימים!  יותר מ־2 מיליון בני אדם מתו במחצית המאה בעקבות אירועי מזג אוויר קיצוניים . זינוק חַל בשנים 2022–2023, בייחוד עקב גלי חום באירופה, הממעטת להתקין מזגנים בבתי מגורים. מצב האקלים לא השתפר מאז – יוני 2025 היה החודש החם ביותר במערב אירופה מאז תחילת המדידות, והחום הוביל לתמותת אלפים.   תחזיות בתרחישי אקלים למיניהם מטעם רשת NGFS (Network for Greening the Financial System), הפועלת להפיכת המערכת הכספית לירוקה יותר, מנבאות ירידה של 5%–25% בתוצר העולמי בשנת 2050 וירידה של 12%–50% בתוצר העולמי בשנת 2100 . נתונים אלו משקפים התרסקות בכלכלה העולמית. בוודאי שמעתם שוב ושוב את דרישת המדענים לעצור את ההתחממות הגלובלית ב־1.5 מעלות צלזיוס בהשוואה למצב ששרר טרם המהפכה התעשייתית ואת דרישתם שלא לעבור בשום אופן גבול של 2 מעלות צלזיוס תוספת. אם כך, תופתעו לגלות ש־ 77% ממדעני האקלים מעריכים שההתחממות תעלה על 2.5 מעלות צלזיוס . לפי מרבית ההערכות התחממות בטווח 2.5–3 מעלות צלזיוס הולמת את קצב הפחתת הפליטות העולמי הנוכחי ואת ההתחייבויות המדינתיות המצרפיות.  מה משמעות הדבר? עלייה של 3 מעלות צלזיוס בטמפרטורה עשויה להוביל לירידה של 15% בתוצר העולמי בשנת 2050 ולירידה של 33% בתוצר העולמי בשנת 2100 . נתונים עגומים אלו עלולים להיות חריפים יותר בפועל, שכן התחשיבים אינם מביאים בחשבון פרמטרים כגון עליית פני הים, עלויות בריאותיות של הנפגעים, מתיחויות בין־אזוריות, נקודות מפנה אקלימיות ועוד.   השקעה במַעֲבָר: הזדמנות כלכלית אדירה העלות הנדרשת להגעה ליעדי נטו אפס עד שנת 2050 גבוהה, אך מחזירה את ההשקעה, שכן היא חוסכת נזקים עתידיים נכבדים. אפשר לממן את המעבר הירוק – שכמה גופי מחקר וגופים בין־לאומיים מעריכים את עלותו בקצת יותר מ־4 טריליון דולר לשנה  ( כ־4% תוצר עולמי במושגי 2024 ) – באמצעות הפחתה של כ־30% בסובסידיות הישירות והעקיפות לדלקי מאובנים. הסך של סובסידיות אלו נאמד כיום בכ־7 טריליון דולר לשנה ומוסיף לנסוק . קצב ההשקעה במעבר האנרגטי עמד בשנת 2024 על כמחצית מסכום זה , כך שהיעד בר־השגה. נדרשת מדיניות ציבורית ברורה ונחושה המביא לידי ביטוי תמחור פחמן, השקעות חכמות ושיתופי פעולה רב־מגזריים.   בריטניה השיגה הפחתה של 50% בפליטות בשנים 1990–2022 בזמן שהכלכלה שלה צמחה ב־79% . שוודיה הפחיתה את פליטותיה ב־33% בשנים 1990–2021  בשעה ש התוצר שלה צמח ב־144% ! טמונה כאן הזדמנות פז גם עבור מדינת ישראל.   סיכום המסקנה העולה מנתונים אלו היא שמעבר מהיר לכלכלה דלת פחמן אינו רק הכרח אקלימי, אלא גם הזדמנות כלכלית אדירה.  הוא יתרום לתוצר העולמי , ולא פחות חשוב מכך – הוא ימנע את קריסתו של התוצר העולמי. למעשה ניהול משבר האקלים הוא ניהול סיכון כלכלי הן ברמה העולמית, הן ברמה המקומית. על קובעי המדיניות, המגזר העסקי והחברה האזרחית לשנס מותניים ולפעול יחד בנחישות וביעילות להבטחת עתיד יציב ומשגשג. האם נבזבז את ההזדמנות ונשלם מחיר כבד – או שמא נבחר בשגשוג דל פחמן?   יוני ספיר הוא מנכ"ל חברת החדשנות האקלימית Future ויו"ר עמותת "שומרי הבית", המקדמת מַעֲבָר לכלכלה דלת פחמן בישראל.

בעיני רבים שיווק ו־ESG הם עולמות נפרדים. אבל מבט בדיווחים של חברות מובילות מצייר תמונה אחרת לגמרי.   ההוכחה נמצאת בפודינג: שיווק כסוגיה מהותית בדיווחי ESG כמעט כל מאה החברות המובילות במדד S&P 500 ESG  כוללות בדיווחי ה־ESG שלהן נושאים הקשורים לשיווק. נושאים אלו כוללים למשל חדשנות במוצרים בני קיימה, בטיחות ואיכות המוצר, השפעה סביבתית של שימוש במוצר, שירותים מקדמי בריאות או נגישות, פיתוח מוצרים ושירותים המקדמים הכללה חברתית, שיווק הוגן ופרסום אחראי. בין אם מדובר בחברות טכנולוגיה, פיננסים, בריאות, קמעונאות, מזון ומשקאות, תחבורה, אנרגייה, תקשורת ואחרות – השיווק הוא רכיב חשוב בליבת האסטרטגיה העסקית ובשיח עם מחזיקי העניין.   על כן הפער בין הנוכחות של סוגיות שיווק בדיווחי ESG ובין היעדרו של תחום השיווק מהשיח המקצועי והאקדמי מעורר תמיהה. לא רק שסוגיות אלו מופיעות בכל מסגרות הדיווח העיקריות כגון CSRD ,SASB ,GRI ודירוג מעלה, וכך גם ביעדי הפיתוח של האו"ם (SDG), אלא שגם פורטר וקרמר  קבעו ש"חשיבה מחדש על מוצרים ושווקים" היא אחד משלושת האפיקים העיקריים ליצירת ערך משותף, ובכך סימנו שתחום השיווק הוא ערוץ פעולה אסטרטגי באחריות תאגידית. יתרה מזו, במבחן האימפקט המוצרים והמותגים ממלאים תפקיד ממשי בהשפעה על איכות החיים, איכות הסביבה, תרבות הצריכה ותרבות בכלל: ערכים, תפיסות והתנהגויות.   ייתכן שהדימוי הציבורי של "שיווק" כתחום המזוהה עם יחסי ציבור ולעיתים אפילו עם התיירקקות תורם להדרה זו. ואפשר שאנשי השיווק עצמם טרם זיהו את ההזדמנות הגלומה בשילוב שיקולי ESG בפעילותם השוטפת.   הצרכניות והצרכנים קונים ESG מחקרים רבים מהשנים האחרונות מעידים ששיקולי קיימות משפיעים על החלטות קנייה של צרכנים וצרכניות ברחבי העולם. כך למשל Sustainability Perceptions Index 2025 של חברת Brand Finance מדד את תרומת תפיסת הקיימות לשווי המותג ומצא שהיבטים של ESG מגלמים 4%–23% משיקולי הבחירה במוצרים ובשירותים במגוון קטגוריות וענפים, ובהם מזון, מוצרי צריכה, אלקטרוניקה, מלונאות, כלי רכב, ואפילו שירותים עסקיים ושירותי IT. כלומר, השיקול תקף גם בהחלטות רכישה בין עסקים (B2B), ולא רק ברכישות של צרכנים פרטיים.   ב מחקר אחר  ניתחו מקינזי ו־NielsenIQ כ־600,000 מוצרים במשך חמש שנים. הממצאים הראו שמוצרים עם הצהרות (claims) מתחומי ESG – הצהרות כגון "סחר הוגן", "אורגני" ו"לא נוסה על בעלי חיים" – רשמו צמיחה מצטברת של כ־28%, לעומת צמיחה של כ־20% למוצרים בלי הצהרות כאלה. כלומר, פער של 8 נקודות האחוז. הצרכנים לא רק אומרים שהנושא חשוב להם – הם גם מצביעים עם הארנק. אבל על אף ההזדמנות העסקית, במציאות השילוב בין שיווק ל־ESG רחוק מלהיות מובן מאליו.   אימפקט מרקטינג: אסטרטגיית שיווק מבוססת ESG כדי לגשר על הפער בין פוטנציאל האימפקט החברתי והעסקי של מותגים ובין היישום בפועל גיבשתי את תפיסת אימפקט מרקטינג ­– תפיסה המתמקדת בהטמעה שיטתית של שיקולים חברתיים וסביבתיים בפעילות השיווק של החברה. תפיסה זו מתורגמת לאסטרטגיית שיווק יישומית המשלבת את השיקולים האלה בכל ממשקי הפעולה העיקריים: המוצר או השירות עצמו, האריזה, הסיפור המותגי, התקשורת השיווקית והקמפיינים, חוויית השירות, חוויית המותג, המחיר ואסטרטגיות המכירה.   מטרת האסטרטגיה היא יצירת ערך מיטיב לצרכנים, לחברה ולסביבה כדי להרחיב את גבולות השוק ולהגדיל את בסיס הלקוחות של החברה, ליצור בידול מהמתחרים ולחזק את יתרונה התחרותי. יצירת הערך המיטיב תורמת גם להגברת האמון במותג ולהעמקת הקשר הרגשי של הצרכנים אליו.   לצורך יישום שיטתי של הגישה אני מציעה מסגרת פעולה של חמישה רכיבי ליבה: מוצר מיטיב, פרסום ושיווק אתיים, שיווק אינקלוסיבי, שיווק מקיים ומשימה חברתית. לצידם עומדים שני תנאי יסוד: הפעלת "רדאר חברתי" – הקשבה פעילה לציפיות, צרכים, טענות וחששות של מחזיקי עניין לצורך זיהוי הזדמנויות וסיכונים; וחדשנות – הבסיס לפיתוח פתרונות מותאמים.   לב העניין: רכיבי הליבה של אימפקט מרקטינג מוצר מיטיב חתירה לכך שהמוצרים והשירותים – פיזיים ואחרים – יהיו בטוחים ובריאים לשימוש, יפתרו בעיות ממשיות בחיי הצרכנים, יתרמו לרווחתם הפיזית, הנפשית והכלכלית ויִיצרו ערך מיטיב עבורם. ואם קיימות השפעות שליליות נלוות, יש לצמצמן ככל האפשר ולספק לצרכנים מידע ברור ומהימן שיאפשר להם להחליט החלטות מושכלות.   פרסום ושיווק אתיים שימת דגש על שיווק ופרסום אחראיים בלי מניפולציות והבטחות שווא – בדגש על אוכלוסיות רגישות (ילדים, קשישים וכו'). הימנעות מכל אלה: אלימות, שיח שנאה, מידע שגוי וסילוף מידע. הקפדה על אתיקה בפרסום באמצעות משפיעני רשת ושימוש אחראי בבינה מלאכותית ובנתונים על צרכנים. בתחומים אלו ניכָּר פער בין האסדרה (שעודנה בחיתוליה) ובין יכולות השיווק. לכן נדרשת כאן אחריות beyond compliance.   שיווק אינקלוסיבי התאמה והנגשה של מוצרים ושירותים למגוון קבוצות באוכלוסייה שעד כה לא קיבלו מענה מתאים ולכן לא היו יכולות ליהנות ממוצרי החברה או משירותיה. כמו כן ייצוג מהימן, מעצים ולא סטריאוטיפי של מגוון קהלי היעד הצרכניים במסרי השיווק ובפרסומי המותג.   שיווק מקיים קידום צריכה מקיימת וצמצום השפעות סביבתיות, והכול על בסיס שלוש אסטרטגיות עיקריות:   הראשונה היא צמצום ההשפעה הסביבתית לאורך מחזור חיי המוצר – החל בתכנון המוצר ובייצורו, עבור בשימוש בו, וכלה בסיום חייו. מדובר בחומרי הגלם, התשומות, הפליטות והפסולת. אסטרטגיה זו תורמת גם להפחתת העלויות ולשיפור היעילות.   השנייה היא מַעֲבָר לכלכלה מעגלית – השכרה במקום מכירה, מכירה של מוצרים משומשים או של מוצרים שעברו מִחזוּר משביח, אריזות למילוי חוזר, שירותי תיקון למוצרים וכו'. אסטרטגיה זו מאריכה את חיי המוצר, מפחיתה את הצורך בייצור חדש ומייצרת בידול עסקי והזדמנויות חיזוק נאמנות צרכנית לאורך זמן.   השלישית היא הנעת צרכנים לאימוץ הרגלים מקיימים באמצעות שימוש בפרקטיקות מתחום הכלכלה ההתנהגותית וסטוריטלינג מותגי. נוסף על התועלות המוחשיות של צריכה מקיימת, צריכה כזאת גם יוצרת אצל הצרכן תחושת סיפוק  (warm glow) המחזקת את הנאמנות למותג ומגבירה את ההעדפה של הצרכן למוצר זה במקום למוצרים מתחרים.   משימה חברתית מותג הוא ישות מדומיינת המתקיימת בתודעת הציבור, ובפרט בתודעת הצרכנים. כשהמותג מבטא ערכים בעלי משמעות חברתית, מעורר השראה ומשפיע על התנהגויות, הוא עשוי להיות גם שחקן תרבותי. שילוב של משימה חברתית – בין אם כחלק מליבת המותג ובין אם כאחת המחויבויות המתמשכות שלו – עשוי לסייע בהעלאת מודעות לסוגיות חברתיות, בשינוי עמדות ובהנעת צרכנים לפעולה מיטיבה, וכך לחולל אימפקט חברתי.   סוף סוף: שיווק ו־ESG נפגשים במאי 2025 נערך באוניברסיטת רייכמן כינוס GreenFluence  – כינוס ראשון מסוגו שעסק בצרכנות ירוקה ובשיווק בר־קיימה. לצד הרצאות של חוקרות וחוקרים מהאקדמיה הציגו מנהלות ומנהלי שיווק של מותגים מובילים יוזמות המתבססות על שלוש אסטרטגיות הליבה: צמצום השפעה סביבתית, אימוץ כלכלה מעגלית והנעת צרכנים לשינוי הרגלים. מנהלות ומנהלי השיווק גם תיארו את האתגרים שבדרך והדגישו את הצורך באמונה בחשיבות המטרה, בגמישות וקשב לשטח ובהתמקדות בהוכחת הערך העסקי.   הנוכחות המרשימה של אנשי שיווק – בקהל ועל הבימה – שיקפה את ההכרה הגוברת ששילוב היבטי ESG בעשיית השיווק יכול לתרום לצמיחה עסקית, לבידול תחרותי ולחיזוק המותג. ככל שירבו הזדמנויות ללמידה, השראה ושיתוף יוכלו אנשי השיווק להבין את מנופי ההשפעה שברשותם ולפעול למימוש הפוטנציאל ליצירת ערך ואימפקט. לצד זאת, חשוב לעודד גם את קהילת ה־ESG לשלב את תחום השיווק בדיון המהותי – לא רק ברמת הדיווח, אלא גם ברמה האסטרטגית והאקדמית.   שירלי קנטור, יועצת בכירה לתאגידים ומותגים, מומחית לקיימות ואימפקט מרקטינג, מפתחת תפיסת אימפקט מרקטינג ובעלת אסטרטגיה עסקית־חברתית

בשנים האחרונות יותר ויותר ארגונים ברחבי העולם מאמצים גישה המבקשת לאזן בין הצלחה עסקית ובין מימוש ערכים הנוגעים לסביבה, חברה וממשל תאגידי (ESG). סביבת העבודה השומרת על רווחת העובדים ובריאותם היא מאבני היסוד של הרכיב החברתי (S) בתרבות הארגונית המודרנית. ברשומה זו נדון בתופעה שלעיתים חבויה מהעין – נוכחנות (presenteeism). נוכחנות היא מצב שבו עובדים מגיעים לעבודה בעת מחלה. אומנם לעיתים קשה לאתר את התופעה או למדוד אותה, אבל כנראה כמעט כל אחד מאיתנו חָווה אותה בשלב כזה או אחר – בין אם בהיותו עובד ובין אם בהיותו מנהל. מהנתונים עולה שכבר לפני עידן הקורונה הייתה תופעת הנוכחנות נרחבת: שישה מכל עשרה עובדים ישראלים דיווחו שהם הגיעו לעבודה בעת מחלה (60%). לשם השוואה: באיחוד האירופי עמד השיעור באותה תקופה על 42% בממוצע, ובארצות הברית הוא הגיע ל־68%.   מגפת הקורונה העצימה את המוּדעוּת לנושא: סיפורים על אנשים בעלי תסמינים שהגיעו לעבודה או לאירועים ציבוריים והדביקו עמיתים, סטודנטים, מטופלים ולקוחות המחישו כמה הביטוי "קטיעת שרשרת ההדבקה" חיוני למניעת התפשטות מחלות מדבקות. עם זאת, כשהמחלה אינה מדבקת, נוכחנות יכולה לאפשר לאדם לשמור על שגרה מקצועית וחברתית התורמת להחלמה.   השפעות בריאותיות וכלכליות של נוכחנות במישור הבריאות – עובדים המגיעים למקום עבודתם חולים במחלות מדבקות עלולים להדביק עמיתים, לקוחות, מטופלים ותלמידים, וההדבקה עלולה להתפשט גם מחוץ למקום העבודה. הגעה לעבודה בעת מחלה יכולה להוביל להחמרה במצבו הבריאותי של הפרט ועקב כך לגידול בהיעדרויותיו בהמשך.   במישור הכלכלה – הן להיעדרות מהעבודה הן לנוכחנות עלויות כלכליות בשל ירידה ביצרנות העובד. הפסד יצרנות ליום עבודה בשל היעדרות הוא 100%. את ההפסדים האלה אפשר לכמת בקלות יחסית מפני שההיעדרויות מתועדות, ואפשר לשקלל אותן עם השכר. לעומת זאת, קשה הרבה יותר לאמוד עלויות הנובעות מנוכחנות. עלויות אלו מגלמות ירידה בתפוקה, שגיאות מקצועיות ועבירות בטיחות. עם זאת, במקרים מסוימים נוכחנות מביאה עימה תועלת ברמת הפרט והארגון. כך למשל חולים במחלה שאינה מדבקת המגיעים לעבודה יכולים להיחשב עובדים בעלי מחויבות, מה שעשוי לתרום למעמדם ולקידומם בעתיד. נוכחנות גם מצמצמת עלויות הנובעות משיבוץ עובדים מחליפים ומפחיתה את העומס מהעובדים האחרים.   אף על פי שאין בספרות המחקרית הסכמה על שיטת מדידה המאפשרת לכמת במונחים כספיים את ההפסדים הנגרמים מנוכחנות – יש מחקרים שהראו שהעלויות המצטברות של הנוכחנות גבוהות יותר מהעלויות בגין היעדרויות.   מה מניע עובדים להגיע לעבודה בעת מחלה מצב בריאותי – כשאנחנו שוקלים אם להגיע לעבודה על אף החולי או להישאר בבית יש להביא בחשבון הן את התחושה שלנו (כמה הגוף מאפשר לנו לתפקד? האם נוכל להקל את התסמינים בעזרת תרופות?), הן את הסיכון לאחרים, שהרי איש אינו מעוניין להדביק אחרים.   בספרות מדוּוחים מגוון מצבי בריאות שעובדים נוטים להגיע עימם לעבודה, ובהם חרדה, דיכאון, התקררות, כאב ראש, שיעול, אלרגיה, אסתמה, דלקת בקיבה וסוכרת. ואולם במצבי בריאות מסוימים הגעה לעבודה מאפשרת לעובד לקיים שגרה מקצועית וחברתית שיש בה גם כדי לסייע בתהליך ההחלמה שלו.   מִגדר – הספרות מעידה שתופעות בריאות מסוימות השכיחות יותר בקרב נשים או מצבי בריאות הייחודיים לנשים גורמים לגידול בהיעדרויות ובנוכחנות. כך למשל נשים נפגעות ממיגרנה פי שלושה יותר משגברים נפגעים ממנה . יש עבודות המציינות שתסמינים הקשורים למַחזוֹר (תסמינים כמו שינויים במצב הרוח, כאבי מחזור ודימום מוגבר) עלולים לשבש את התפקוד בעבודה – בין אם בהיעדרות ובין אם בהגעה בעת חולי. כמו כן נשים נוטות לנצל יותר ימי מחלה לשם טיפול בבני משפחה כגון קשישים וילדים, לכן בשלב מסוים יש נשים המרגישות שהן אינן יכולות להרשות לעצמן לנצל ימי מחלה כשהן עצמן אינן חשות בטוב.   גורמי לחץ –   תחושת מתח ולחץ יכולה לנבוע מהתרחשויות במקום העבודה או מהחיים האישיים או משילוב של השניים. לחץ במקום העבודה יכול להיווצר בשל עומס משימות או פעילות בלוחות זמנים קשיחים או תחושה מתמשכת של אי־ביטחון תעסוקתי. לחץ בחיים האישיים יכול להיות קשור ללחץ מהמצב הכלכלי (למשל מצב של אי־ודאות כלכלית או קושי מתמשך לגמור את החודש).   מצב תודעתי מתמשך של לחץ עלול להשפיע על הבריאות במגוון דרכים. הוא עלול להגביר את תחושת הדיכאון או החרדה, להביא לתשישות יתר או לכאבי ראש או לעלייה בלחץ הדם. גורמי לחץ על בריאות העובד יכולים להוביל להיעדרויות או לנוכחנות.   התנהגות שלילית במקום העבודה – מדובר בהתנהגות שלילית מצד מנהלים ועובדים אחרים כגון בריונות או הטרדות או חוסר הגינות. סביבה רעילה כזאת במקום העבודה עלולה לגרום לתחושת פחד או חרדה ולפגיעה בבריאות הכללית. בשל כך היא עלולה להוביל להיעדרויות או לנוכחנות. עובדים החשים מופלים לרעה יכולים להרגיש צורך להגיע לעבודה על אף מחלתם מתוך חשש למעמדם ולמשרתם.   אוטונומיה – רמת האוטונומיה בתפקיד יכולה להשפיע על נוכחנות בכיוונים מנוגדים: מצד אחד לעובדים בעלי אוטונומיה גבוהה סיכוי גבוה יותר להגיע חולים לעבודה, שכן יש להם אפשרות להוריד את הרגל מהדוושה – למשל לעבוד פחות שעות או להוריד את קצב עבודתם או לעשות משימות תובעניות פחות. מבחינת המעסיק מדובר בירידה חלקית בלבד ביצרנות בהשוואה לאובדן תפוקה מלא עקב היעדרות. מצד אחר אוטונומיה רבה עשויה להקטין את שיעורי הנוכחנות – למשל כשהגמישות במקום העבודה, ואולי גם מעמדו של העובד, מאפשרים לו לקחת ביתר קלות פסק זמן מהעבודה בשל מחלה בלי לחשוש.   תרבות ארגונית ויחסים במקום העבודה – התנהגות המנהלים יכולה להשפיע גם על נוכחנות והיעדרויות בארגונים. יש מנהלים הדוגלים בהגעה לעבודה גם כהם שאינם בריאים, ובכך הם מעמידים מודל לחיקוי לעובדיהם. המנהלים יכולים להשפיע גם על מידת הלחץ של העובדים באמצעות יצירת תרבות תחרותית שבה מצופה מהעובדים לעבוד שעות ארוכות. מנהלים אלו אינם מביאים בחשבון שהדבר יכול להוביל לנוכחנות מוגברת.   יחסים לא טובים בין עובד ובין הממונה עליו ממונה עלולים ליצור לחץ נפשי שבכוחו להשפיע על מצבו הבריאותי של העובד. במישור הארגוני הדבר יכול להתבטא בעלייה בכמות ההיעדרויות, אבל גם בהגברה של תופעת הנוכחנות שמקורה בלחץ מהעבודה. אפשר לשער שמנהלים שבקשר הדוק עם עובדיהם נוטים להמליץ לעובדיהם שלא להגיע לעבודה אם עובדיהם אינם מרגישים טוב. מסרים כאלה מצד המנהלים יכולים לסייע בהפחתת הנוכחנות בקרב העובדים.   להשפעת היחסים בין עמיתים על נוכחנות אפשר למצוא כמה טיעונים. במקום עבודה המעודד תרבות של עזרה הדדית עובדים מסוימים נמנעים מלנצל יום מחלה כדי שלא להעמיס מטלות על עמיתים. התנהגות כאת יכולה לתרום להגברת הנוכחנות. נגד טיעון זה אפשר לטעון שאם במקום העבודה יש תרבות של שמירה על בריאות העמיתים, יעדיפו החולים לקחת פסק זמן מהעבודה, וכך הנוכחנות תפחת. עם זאת, אפשרות מעשית להחליף זמנית עובד חולה יכולה למתן את תופעת הנוכחנות.   ממצאים שעלו מהמחקר בישראל פער מגדרי מובהק – נוכחנות נפוצה יותר בקרב נשים משהיא נפוצה בקרב גברים. ממצא זה נכון גם לאחר שהובאו בחשבון מגוון מאפיינים דמוגרפיים ומאפייני התפקיד. אפשר לשער שהפער המגדרי בנוכחנות מקורו בין השאר בנטייתן של נשים לנצל יותר ימי מחלה ומחלת ילד או הורה, נטייה התורמת לגידול בהיעדרויות ושבשלב מסוים עשויה לעודד נוכחנות. גם מצבי בריאות ייחודיים לנשים ובעיות בריאות שבדרך כלל מאפיינות את הנשים יכולים לתרום להגברת הנוכחנות בקרבן.   שיעור נוכחנות גבוה במערכת החינוך – הענף הגדול במשק (מעסיק כ־15% מהשכירים במשק). הנתון הגבוה של נוכחנות מטריד במיוחד בשל האינטראקציה הבין־אישית של צוותי החינוך עם התלמידים וההשפעה על בריאות הציבור אם עובדים מגיעים לעבודה בעודם חולים במחלות מדבקות. סביר שהמורים בוחרים להגיע חולים לכיתה משום שקשה למצוא להם מחליפים בהתראה קצרה וכן מחשש לפגיעה בהישגי התלמידים.   עזרה ותמיכה מצד המנהלים בעובדים מפחיתות נוכחנות – ככל שהעובדים חווים יותר גיבוי וסיוע מהממונה, כך הנטייה שלהם להגיע לעבודה על אף היותם חולים פוחתת.   סיכום נוכחנות היא תופעה מערכתית המשקפת את אקלים הארגון. ברוח עקרונות ה־ESG, ובפרט ברוח רכיב החברה (social), יש לראות בנוכחנות לא רק סוגיה פנים ארגונית הקשורה לרווחת העובדים ובריאותם, אלא גם סוגיה של בריאות הציבור – בייחוד עת מדובר במחלות מדבקות. עובדים המגיעים לעבודה חולים עשויים להדביק את עמיתיהם, וההדבקה עלולה להתפשט גם מחוץ למקום העבודה. נחשפנו לכך במובהק בתקופת הקורונה.   על המנהלים להפנים שיותר ויותר עדויות בספרות מלמדות שהעלויות הנובעות מנוכחנות עשויות להיות גבוהות יותר מהעלויות הנובעות מהיעדרויות. עובד חולה המוסיף להגיע לעבודה עלול לספק תפוקה נמוכה ולהיות חשוף לטעויות מקצועיות ולסיכונים בטיחותיים. התעלמות העובד מהצורך במנוחה ובשיקום עלולה להוביל להחמרה בבריאותו ולהיעדרויות ממושכות בהמשך.   ממצא בולט העולה ממחקרי מלמד ששיעורי הנוכחנות נמוכים יותר במקומות עבודה שבהם העובדים זכו לסיוע ותמיכה תדירים מצד מנהליהם בהשוואה למקומות עבודה שבהם סיוע ותמיכה מצד המנהלים היו תדירים פחות. לפיכך ארגונים, ובייחוד ארגונים בענפים שבהם רמות גבוהות של קשר בין־אישי, צריכים לפתח תרבות ניהולית תומכת וקשובה, שכן תרבות כזאת ממלאת תפקיד מכריע בהפחתת תופעת הנוכחנות. הדבר לא רק יתרום לשיפור רווחת העובדים בארגון, אלא גם עשוי להצמיח תועלת כלכלית לארגון ולחזק את בריאות הציבור כולו.   חיים בלייך הוא חוקר במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל. הרשומה מבוססת על מחקרו משנת 2024