אופנה מהירה בישראל: האתגר הסביבתי והחברתי שהמדיניות הממשלתית מתעלמת ממנו

הקשר בין ארון הבגדים שלנו למשבר האקלים

כאשר חושבים על תעשיות מזהמות, החשודות המיידיות הן תעשיות הנפט, האנרגיה והכימיקלים. אך מסתבר שגם תעשיית האופנה, הנתפסת לעיתים כתעשייה "נקייה", היא אחת התעשיות המזהמות ביותר בעולם. כיום, היא אחראית ל-8% עד 10% מכלל פליטות גזי החממה הגלובליות, פולטת מדי שנה כ-500 אלף טונות מיקרו-פלסטיק לסביבה, צורכת כ-215 מיליארד מ"ק מים ומייצרת כ-61 מיליון טונות פסולת טקסטיל. יתרה מזאת, מרבית הבגדים הנאספים לתרומה או למחזור נשלחים למדינות הדרום הגלובלי. שם הם מצטברים בערמות ענק של פסולת טקסטיל, עוברים הטמנה או שריפה וכתוצאה מכך נגרם נזק סביבתי כבד. לכך מתווספות העלויות הסביבתיות הגבוהות הכרוכות בשינוע הטקסטיל בין יבשות.

למעשה כל שלב במחזור החיים (Life-cycle Analysis) של פריט הלבוש - החל מגידול חומרי הגלם (כגון כותנה), דרך תהליכי הייצור, ההובלה והשינוע, ועד לשלבי השימוש וההשלכה כפסולת - כרוך בצריכת אנרגיה גבוהה ובפליטת מזהמים רבים.

בשורש הבעיה עומד מודל האופנה המהירה (Fast Fashion), הנשען על מגמות קצרות מועד ותחלופה תכופה של פריטי לבוש זולים לייצור, הזמינים לצריכה מיידית. הייצור מתבצע בעיקר במדינות מתפתחות כמו סין, בנגלדש, וקמבודיה, שבהן עלויות הייצור נמוכות והרגולציה הסביבתית מועטה. ואכן, בשנים האחרונות חלה עליה דרמטית בצריכת אופנה: בשנת 2014 למשל, רכש הצרכן הממוצע כ-60% יותר בגדים מאשר בשנת 2000. ביסודו של דבר, התמחור הנמוך אינו משקף נאמנה את העלויות החיצוניות הכרוכות בייצור הבגדים. תמחור חסר זה מתאפשר רק משום שהנזק הסביבתי והפגיעה בזכויות העובדים אינם מגולמים במחיר לצרכן, אלא מושתים על המדינות המייצרות ועל המדינות שאליהן נשלחת פסולת האופנה.  

התגובה העולמית: אסדרה וחקיקה מקיימת

מדינות רבות, בעיקר באירופה, החלו להכיר בכשלים המובנים במודל העסקי של האופנה המהירה, ועל כן הן מקדמות פתרונות לאופנה מקיימת ומקומית. פתרונות אלו מבוססים על עקרונות של ייצור וצריכה אחראיים, שימוש בחומרים ידידותיים לסביבה והבטחת תנאי עבודה הוגנים. גישה זו מתורגמת לכמה ערוצי פעולה מרכזיים: 

א. אחריות יצרן מורחבת (Extended Producer Responsibility - EPR): מדיניות המטילה על היצרן ועל היבואן את האחריות לטיפול במוצר לאורך כל שלבי חייו, לרבות בשלב הפיכתו לפסולת. כך למשל, היצרן נדרש להשקיע בתוכניות להשבת בגדים שאינם בשימוש אל החנויות או לפתח תשתיות למִחזור בגדים. 

ב. הטלת מכסים גבוהים יחסית על ייבוא פרטי הלבשה וטקסטיל: לדוגמה, בדרום אפריקה מוטלים מכסים על מוצרי הלבשה בשיעור של 45%, במטרה להגן על התעשייה המקומית ועל מקומות העבודה. גם במדינות האיחוד האירופי קיימים מכסים משמעותיים.

ג. תמיכה בייצור מקומי על ידי מפעלים ומעצבים מקומיים, המושפעים פחות ממגמות עולמיות. ייצור זה מצמצם את התלות בשרשראות אספקה גלובליות, ובכך מפחית את פליטות גזי החממה הכרוכות בהובלת טקסטיל.

המדיניות הנגדית בישראל

בישראל, בניגוד למגמה העולמית, המדיניות הממשלתית דווקא מעודדת צריכה של אופנה מהירה ולא מקומית. זוהי דוגמה מובהקת לכישלון בהטמעת עקרונות ESG באסטרטגיה הציבורית, המעדיפה שיקולים כלכליים קצרי טווח על פני אחריות סביבתית ארוכת טווח. התהליך שהוביל לקריסת תעשיית האופנה המקומית החל בשנות ה-90, ומתבטא במדיניות שיטתית של הורדת מכסים: בין השנים 1993 ל-2013, ירד המכס על פריטי לבוש מ-33% ל-6% בלבד. ועדת טרכטנברג שהוקמה בשנת 2011 בעקבות המחאה החברתית, המליצה על הפחתה הדרגתית של המכס עד לביטולו המוחלט, תוך שהיא מתמקדת בהורדת יוקר המחיה אך מתעלמת מההשלכות הסביבתיות. ואכן, בשנת 2012 בוטלו המכסים על חלק נרחב ממוצרי הטקסטיל. זאת ועוד, בשנת 2013 נכנס לתוקף צו להפחתת המכסים על מוצרי טקסטיל נוספים. החלטה זו שהוביל שר הכלכלה דאז, משה כחלון, נועדה להוזיל את עלות המחיה, אך התקבלה ללא התחשבות מספקת בעלויות החיצוניות הסביבתיות.

המצב כיום אף קיצוני יותר: בשנים האחרונות מוצרי צריכה ביבוא אישי בשווי של עד 75 דולר נהנו מפטור מלא ממכס, ממס קנייה וממע"מ. בשנת 2017 פורסמו "הוראות שעה" שלפיהן ניתן פטור ממכס גם למוצרי הנעלה (שעליהם חל קודם לכן מכס בשיעור של 12%), ולמרבית מוצרי הטקסטיל. לאחרונה ניתן ביטוי נוסף למגמה, עם אישור תקציב 2026, במסגרתו העלתה הממשלה את סף הפטור ממע"מ לחבילות בשווי של עד 150 דולר. צעד זה ממשיך את המדיניות המעודדת יבוא של אופנה מהירה זולה ובכמויות גדולות, ויחריף עוד יותר את הנזק הסביבתי ואת המשבר בתעשייה המקומית. 

אל מול מדינות מפותחות אחרות, השומרות על מכסים גבוהים כחלק ממדיניות סביבתית וחברתית, הגישה הישראלית למעשה יצרה שוק חופשי חד-צדדי. בעוד ישראל פתחה לרווחה את שעריה לייבוא בגדים זולים מאסיה, המדינות המייצרות שומרות על חסמי סחר ותקנות עבודה מקלות המאפשרות ייצור זול במחיר סביבתי וחברתי כבד. התוצאה היא העברת הזיהום והפגיעה בזכויות העובדים למדינות מתפתחות. ישראל לכאורה נהנית ממחירים נמוכים, אך משלמת באובדן מקומות עבודה מקומיים ובהידרדרות תעשייתית.

התוצאה: קריסת התעשייה המקומית

המדיניות בישראל בעשורים האחרונים הובילה לתוצאות הרות אסון עבור תעשיית האופנה המקומית: בין השנים 1990 ל-2017 נרשמה ירידה של 82% במספר המועסקים בתעשייה, לצד סגירתם של מאות מפעלי טקסטיל והלבשה. כתוצאה מכך עובדים ותיקים, ובהם נשים רבות ממגזרים מוחלשים, איבדו את מקור פרנסתם. יצוין כי בין השנים 2017 ל-2019 נסגרו 1,800 עסקים בתחום האופנה. אולם בכך לא די, מצבה של תעשיית האופנה בישראל רק הלך והחמיר בשנים האחרונות בשל מספר גורמים נוספים:

1. מהפכת ההזמנות המקוונות: עלייתן של פלטפורמות כמו Shein ו-AliExpress מאפשרת לצרכנים ישראלים לרכוש בגדים ישירות מסין במחירים זולים במיוחד, ובתוך ימי משלוח בודדים. פלטפורמות אלו מציעות אלפי פריטים חדשים מדי יום, ומעודדות צריכה מוגברת, עד כדי קנייה כמעט כפייתית. Shein  לבדה מציעה כ-6,000 פריטים חדשים מדי ביום.

2. משבר הקורונה (2020-2021): הסגרים והבידוד החברתי חוללו שינויים עמוקים בהרגלי הצריכה והאיצו את המעבר לקניות מקוונות. בו-זמנית, חנויות פיזיות רבות נסגרו, ומעצבים ויצרנים מקומיים איבדו ערוצי שיווק מרכזיים.

3. מלחמת השבעה באוקטובר (2023-2025): המלחמה פגעה בשרשרות האספקה בשל גיוס נרחב של אנשי מילואים, והחלישה את כוח העבודה עקב האיסור על כניסת עובדים מעזה ומיהודה ושומרון. בנוסף, נגרמו נזקים למפעלים, לחנויות ולפעילות המסחר בקווי העימות בצפון הארץ ובעוטף עזה, מה שהוביל בסופו של דבר לסגירת עסקים בנוספים בענף.

4. 
   

בשנת 2018, בעיצומו של המשבר בתעשייה, פרסם משרד הכלכלה והתעשייה "תוכנית לחיזוק תעשיית הביגוד והאופנה המקומית". התוכנית כללה העלאת המכס לשיעור של עד 12% על מוצרים מיובאים, הובלת קמפיין דיגיטלי להגברת המודעות לחשיבות התעשייה הישראלית, השקעת תקציבים לעידוד יצוא, סיוע לעסקים קטנים ובינוניים וכן תוכנית מו"פ (מחקר ופיתוח) להטמעת חדשנות.

אולם, התוכנית הייתה בגדר מעט מדי ומאוחר מדי. העלאת המכס ל-12% היא שולית לעומת הפחתתו ההיסטורית מ-33%, והיא אינה מספיקה כדי ליצור תחרות הוגנת מול הייצור הזול באסיה. יתרה מכך, התוכנית לא כללה רכיב סביבתי משמעותי או מנגנון של אחריות יצרן מורחבת (EPR), ואף לא נתמכה במימון משמעותי או באכיפה אפקטיבית. ואכן, תעשיית האופנה הישראלית ממשיכה להתכווץ, בעוד הנזק הסביבתי הנובע מהגידול בצריכת האופנה המהירה רק מחמיר.

החברה האזרחית ממלאת את החלל

החברה האזרחית בישראל מצליחה למלא חלל משמעותי שנוצר בשל היעדר מדיניות ממשלתית סדורה בתחום האופנה המקיימת. פעילות זו מתבטאת ב: (א) יוזמות חינוכיות, כגון הקורס "אופנה מהירע" של פורום החדשנות במחוז חיפה משנת 2022, שבמסגרתו פותחו תוצרים חינוכיים הכוללים הכשרות בתחום לאנשי חינוך; (ב) יוזמות כלכליות, בעיקר בתחום ביגוד היד השנייה, הכוללת הקמתן של חנויות ופלטפורמות דיגיטליות בתחום; (ג) יוזמות קהילתיות-חברתיות, למשל תנועת "מתלבשות" לאופנה הוגנת ומקיימת, מקדמת מעורבות קהילתית, מארגנת אירועי החלפת בגדים ופועלת לקידום חקיקה מקיימת בתחום האופנה בהתאם לתקנים האירופיים. בשיתוף עם ארגון גרינפיס, התנועה פועלת לקידום חוק אחריות יצרן מורחבת בישראל. גם גרינפיס עצמו פעיל בנושא, ובעקבות קמפיין שקידם, התקבלה בסוף 2024 יוזמה לביטול כפל המס על בגדי יד שנייה.

המלצות לשינוי מדיניות ורגולציה

היוזמות של החברה האזרחית בישראל חשובות ומבורכות, אך השינוי האמיתי בנושא חייב להתבצע באמצעות שינוי מדיניות ורגולציה, בדומה לנעשה במדינות רבות בעולם. להלן מספר הצעות לצעדים אופרטיביים במסגרת רפורמה במדיניות האופנה בישראל:

1. רפורמה במערך המכסים והמיסוי

העלאת מכסים הדרגתית על ייבוא בגדים: החזרתם לרמה של 20-25% לפחות, בהתאמה לשיעורים המקובלים במדינות מפותחות. בנוסף, חשוב לבחון מחדש את הרחבת הפטור ממע"מ ל-150 דולר אשר התקבלה בדצמבר האחרון.

ייצור מערכת תמריצים מיסויים המעדיפה מוצרי אופנה בני-קיימא: מתן הנחות מס ליבואנים המציגים הוכחות לייצור אתי וסביבתי, הנחות על שירותי תיקון בגדים, או הטלת מכסים מוגברים על מוצרים המיוצרים במדינות בעלות רקורד סביבתי בעייתי. מנגנונים דומים קיימים כבר בצרפת ובהולנד.

המשך הרפורמה במיסוי יד שנייה: בהמשך לביטול המע"מ על בגדי יד שנייה בשנת 2024, יש להציע תמריצים נוספים לעסקים בתחום זה, כולל הקלות במס הכנסה לעסקים קטנים ובינוניים המתמחים באופנה יד שנייה.

2. חקיקת חוק אחריות יצרן מורחבת (EPR)

יש לחוקק חוק אחריות יצרן מורחבת לטקסטיל, בהתאם למודל האירופי, אשר יחייב יצרנים ויבואנים לשאת באחריות על מחזור החיים המלא של מוצריהם. על החוק לכלול מנגנון איסוף וטיפול בפסולת טקסטיל במימון החברות, איסור על השמדת עודפים - בהתאם לדירקטיבה האירופית האוסרת על מותגים להשמיד בגדים שלא נמכרו, וכן חובת דיווח שנתי על כמויות הייצור, המכירה, האיסוף והמִחזור.

3. תמיכה ממשלתית מובנית בתעשייה המקומית

הקמת קרן ייעודית לחיזוק התעשייה המקומית שתממן סבסוד ריבית על הלוואות למעצבים וליצרנים מקומיים, מענקי מו"פ לטכנולוגיות ייצור בנות-קיימא, תמיכה בפיתוח שרשראות אספקה מקומיות וסיוע בפיתוח פלטפורמות מקוונות למכירת אופנה ישראלית. במקביל, על משרד הכלכלה לפתח תו תקן ברור ומחייב ל"אופנה מקיימת ישראלית", אשר יעניק יתרון תחרותי למותגים העומדים בקריטריונים סביבתיים וחברתיים ויאפשר לצרכנים לזהות בקלות מוצרים אחראיים.

4. אסדרת שוק היד השנייה והכלכלה המעגלית

חובת הקצאת שטח במרכזי קניות עבור חנויות יד שנייה במחיר שכירות מופחת. בנוסף, יש להעניק תמיכה בחנויות יד שניה קהילתיות, הכוללת סבסוד שכירות, פטור ממיסים והכשרה מקצועית לעובדים. ניתן ללמוד מהמודל ההולנדי שבו חנויות צדקה מקבלות תמיכה עירונית משמעותית. כמו כן, מומלץ להקים פלטפורמה דיגיטלית ממשלתית לריכוז כל מכירות היד השנייה בישראל, שתקנה סטנדרטים ותבטיח אמינות - בדומה למודלים מצליחים בצרפת ובגרמניה.

5. רגולציה סביבתית מחייבת

הטלת מגבלות מחמירות על ייבוא בגדים המכילים כימיקלים מסוכנים, בהתאם לרשימת ה-REACH האירופית, כאשר כל יבואן יחויב להציג אישורים על עמידה בתקנים סביבתיים. לצד זאת, יש לקבוע דרישות שקיפות בשרשרת האספקה שיחייבו את החברות לפרסם מידע מפורט על מיקום המפעלים, תנאי העבודה והמדדים הסביבתיים. לבסוף, מומלץ להגביל פרסום אגרסיבי של אופנה מהירה, בדומה למגבלות החלות על פרסום מזון לא בריא או מוצרי טבק.

סיכום: הפער בין ההצהרה למעשה

המקרה הישראלי ממחיש את הפער שבין הצהרות על מחויבות לקיימות לבין מדיניות המיושמת בפועל. בעוד שמדינות מפותחות מחמירות את הרגולציה ומטילות מכסים כדי להילחם בנזקי האופנה המהירה, ישראל הולכת בכיוון ההפוך. זוהי דוגמה למדיניות שאינה מביאה בחשבון את השיקולים הסביבתיים והחברתיים שאמורים להיות בליבת תפיסת ה-ESG. החברה האזרחית אמנם עושה עבודה מרשימה, אך ללא שינוי מדיניות ממשלתי משמעותי, המחיר הסביבתי רק ילך ויגבר.

---

ד״ר זהר ברנט-יצחקי, חבר סגל בכיר בפקולטה להנדסה וראש קבוצת המחקר לקיימות סביבתית וחברתית במרכז האקדמי רופין.