דירוגי ESG - בין כוונה לביצוע ובין מילים לספרות ובין מדידה לתוצאה

בשנים האחרונות הפך ה-ESG משיח ערכי וולונטרי לשפת חובה כמעט בכל ישיבת דירקטוריון, גוף מימון, או פורום משקיעים. דירוגי ESG נתפסים כיום ככלי מרכזי להערכת סיכון, להכוונת הון ולהשוואת ביצועי חברות בעולם המתמודד עם שינויי אקלים, אי-שוויון ואתגרי ממשל. עם זאת, דו"ח של ה-OECD שפורסם בתחילת 2025, Behind ESG Ratings – Unpacking Sustainability Metrics ,מצביע על פער מהותי בין ייעוד הדירוגים לבין אופן יישומם בפועל. האם הם באמת מודדים את מה שחשוב, או בעיקר את מה שקל למדוד? הדו"ח, שבחן את ההיקף והמאפיינים של למעלה מ-2,000 מדדי ESG מתוך שמונה מוצרי דירוג ESG מרכזיים, מצביע כי מרבית מדדי ה-ESG מודדים קיומן של מדיניות והצהרות, ולא תוצאות והשפעה ממשית.

רשומת ידע זו סוקרת את ממצאי הדוח, מנתחת את השלכותיהם הכלכליות והמערכתיות, ומרחיבה את הדיון מנקודת מבט של חוסן, משילות ומדיניות ציבורית, זאת בדגש על ההקשר הישראלי. בנוסף, הרשומה עוסקת במסגור עדכני ל-ESG ככלי למדידה ולניהול סיכונים, ולא כיעד תדמיתי, ומדגישה את הצורך במעבר ממדידת כוונות למדידת ביצועים כתנאי להקצאת הון יעילה, ליציבות פיננסית ולחוסן כלכלי ארוך-טווח.

מה באמת מודדים דירוגי ESG, ומה לא

ממצאי הדו״ח ברורים וחדים: כ-70% ממדדי ה-ESG שבהם עושים שימוש במוצרי דירוג מרכזיים מתמקדים במדדי קלט - קיומן של מדיניות, הצהרות, יעדים ונהלים ולא במדדי פלט, או תוצאות בפועל. רק מיעוטם, כ-17%, הם מדדי פלט כמותיים עם השפעה ממשית כדוגמת פליטות גזי חממה בפועל, בטיחות עובדים, פגיעה במערכות טבע, ניהול סיכונים בשרשראות אספקה או תרבות ארגונית הלכה למעשה. כך נוצרת אשליה של קיימות: מציאות "ירוקה" על הנייר, שאינה בהכרח משקפת את רמת הסיכון, ההשפעה או הביצוע בפועל.

זהו אינו כשל מתודולוגי בלבד, אלא כשל כלכלי מובהק. כאשר המדידה מתגמלת מאמץ הצהרתי ולא ביצוע, נוצרים תמריצים מעוותים. חברות שמשקיעות בדיווח, בייעוץ ובמיתוג ולא בהכרח בשינוי תפעולי אמיתי זוכות לציוני ESG גבוהים, להוזלת עלות ההון ולסנטימנט שוק חיובי. לעומתן, חברות שמבצעות את "העבודה האפורה" כדוגמת התייעלות אנרגטית, צמצום פליטות, שיפור תנאי העסקה או חיזוק חוסן תפעולי, אינן תמיד זוכות להכרה דומה. זהו היפוך תמריצים קלאסי - כמו שאומרים: צדיק ורע לו, רשע וטוב לו.

ה-OECD מצביע גם על פערים חריפים בין תחומים. נושאים מבוססים יחסית, כמו ממשל תאגידי או ניהול סביבתי, נמדדים באמצעות עשרות אינדיקטורים פר מוצר דירוג. לעומתם, נושאים קריטיים אך מורכבים יותר כדוגמת מגוון ביולוגי, חוסן עסקי ויחסי קהילה נמדדים במספר מצומצם מאוד של אינדיקטורים, חמישה אינדיקטורים ומטה פר מוצר דירוג, ולעיתים כלל אינם נמדדים. המשמעות היא "אזורים עיוורים" בדירוגי ESG דווקא בתחומים שבהם הסיכון העתידי עשוי להיות הגבוה ביותר.

גם במקרים שבהם נושא מסוים כן נמדד, הדו״ח מצביע על כשל נוסף: קיימים פערים קיצוניים במספר האינדיקטורים ובאופן המדידה ביניהם. כך למשל, מספר האינדיקטורים למדידת פליטות גזי חממה נע בין אינדיקטור יחיד לבין עשרות אינדיקטורים פר מוצר דירוג, ואילו בתחום הממשל התאגידי הפערים נעים בין פחות מחמישה לבין למעלה ממאה אינדיקטורים. שונות זו משקפת מתודולוגיות עבודה ורמות פירוט שונות ולעיתים אף פשוט חוסר הסכמה בשאלה מהו ביצוע טוב וראוי לדיווח. התוצאה היא שדירוגי ESG מתקשים לאפשר השוואה עקבית ופוגעים ביכולתם לשמש כלי אמין להערכת סיכון.

כשלי דירוג במבחן המציאות: מסיכון תאגידי לסיכון מערכתי

הבעיה אינה תיאורטית. ההיסטוריה הכלכלית של השנים האחרונות מלמדת שחברות בעלות דירוגי ESG סבירים ואף גבוהים נקלעו למשברים בטיחותיים, תפעוליים או מוסריים חמורים, שהובילו לאובדן ערך דרמטי, לרגולציה בדיעבד ולשחיקת אמון השווקים. כך למשל, חברת Boeing החזיקה לאורך זמן במדיניות בטיחות וממשל תאגידי מפורטים ובדירוגי ESG נאותים, אך תרבות ארגונית ולחצי תמריצים שהעדיפו עמידה בלוחות זמנים ובעלויות על פני בטיחות הובילו לשורת כשלים חמורים, שהגיעו לשיאם בפרשת ה-737 MAX. גם חברת Volkswagen הציגה קודים אתיים ומדיניות סביבתית מתקדמת, אך תרבות ארגונית סובלנית להפרות שיטתיות אפשרה מניפולציה מכוונת של נתוני פליטות. בדומה לכך, Wells Fargo נהנתה ממסגרות ציות פורמליות ומדירוגים סבירים, אך תמריצי מכירה אגרסיביים הובילו לפגיעה נרחבת בלקוחות ולסנקציות רגולטוריות כבדות. הדירוגים לא כשלו משום שלא היו הצהרות או נהלים, אלא משום שהם מדדו הצהרות ונהלים ולא את התרבות הארגונית, מבני התמריצים וההחלטות בפועל, שם מצוי הסיכון האמיתי.

יש כאן גם דמיון מטריד למשבר הפיננסי של 2008. אז, מודלים מורכבים ודירוגי אשראי הסתירו סיכון אמיתי. היום, קיים חשש שדוחות קיימות ודירוגי ESG מסתירים סיכוני אקלים, חברה וממשל. כאשר שווקים מאמינים שהסיכון נמוך, ואז מגלים שהוא גבוה, הפגיעה אינה נקודתית אלא מערכתית. הקצאת ההון נפגעת, אמון נשחק, והמחיר הכלכלי משולם בדיעבד.

חשוב להדגיש: ה-OECD אינו קורא לנטישת ESG אלא לשדרוגו. הדו״ח מדגיש את הצורך במעבר ממדידת תשומות למדידת תפוקות והשפעה, מהצהרות לתוצאות, ומהסתכלות סקטוריאלית צרה להבנת סיכונים רוחביים לרבות בשרשראות אספקה גלובליות. זהו תנאי הכרחי להקצאת הון יעילה ולניהול סיכונים מושכל בעולם של אי-ודאות גוברת. כמובן שכאן גם גלומה ההזדמנות העסקית הטמונה, לצד ניהול הסיכון.

ESG ככלי לניהול חוסן וסיכון, ולא כקישוט תדמיתי

מכאן ראוי להרחיב את הדיון מעבר לממצאי הדו״ח עצמו, ולמקם אותם בתוך תפיסה רחבה יותר של כלכלה, חוסן ומשילות, ובפרט מנקודת המבט הישראלית. ראשית, יש לומר בבירור ש-ESG אינו מותרות ערכיות ואינו קישוט תדמיתי. הוא אמור להיות כלי ניהולי כלכלי לאיתור וניהול סיכונים והזדמנויות ארוכי טווח. כאשר המדידה שגויה, ההחלטות שגויות. וכאשר ההחלטות שגויות, בקנה מידה רחב, המחיר משולם ברמת המשק כולו.

בישראל, הבעיה חריפה במיוחד. מדובר בכלכלה קטנה ופתוחה, חשופה לסיכוני אקלים, גיאופוליטיקה ושיבושים בשרשראות אספקה. תשתיות מים, חשמל ותחבורה פגיעות; שוק העבודה רגיש לזעזועים; והמרחב הפיסקלי מוגבל. במציאות כזו, מדידה שאינה משקפת סיכון אמיתי אינה רק חוסר דיוק וזו עלולה להפוך לאיום אסטרטגי.

מהדו״ח למדיניות: אחריות המדינה והרגולציה בישראל

כאן מתחדדת שאלת האחריות. האחריות לתיקון ולהכוונת אינה יכולה להישאר בידי השוק בלבד. יש כאן כשל שוק^[1] מובהק. "היד הנעלמה"^[2] אינה מתקנת מדידה שמעוותת תמריצים. נדרש תפקיד אקטיבי של המדינה, הרגולטורים והמחוקק, וזאת לא כדי להעמיס עוד שכבת רגולציה, אלא כדי לאפשר ניהול סיכון וסיכוי מושכלים.

במסגרת זו, הצעד הראשון צריך ונכון שיהיה קביעה של מדדי ליבה מחייבים למשק בהם מדדים כמותיים, בני השוואה, מאומתים, בתחומי הפליטות, החוסן התפעולי, הבטיחות, ההשפעה על מערכות טבע, תנאי העבודה, החשיפה לשרשראות אספקה וסיכוני שחיתות. מדדים אלו צריכים להשתלב עם מחויבויות בינלאומיות, אך בו בעת להיות מותאמים למציאות הישראלית. ללא נתונים אמיתיים, שום מדיניות אקלים, צמיחה או חוסן לא תעמוד במבחן המציאות.

במקביל, נדרשת אסדרה חכמה של ספקי דירוג ESG, ובכלל זה שקיפות מלאה של מתודולוגיות, צמצום משקלם של מדדים שאינם תוצאתיים, ודרישה לביסוס דירוגים על נתונים מאומתים ולא על נרטיבים. ללא סטנדרטים ברורים, השוואת "תפוחים לתפוחים" תישאר אשליה, והקצאת ההון תמשיך להיות מעוותת.

אך גם רגולציה לבדה אינה מספיקה. קיימות אמיתית אינה נוצרת בדוחות אלא בשטח. היא מחייבת ניהול סיכונים וסיכויים לאורך כל שרשרת הערך - מהמדינה, דרך המוסדות הפיננסיים והחברות, ועד העובד, הקהילה והסביבה. מדיניות כתובה אינה מגינה על עובד באתר בנייה, על ספק במדינה מתפתחת או על מערכת אקולוגית פגיעה. רק ניטור, אכיפה, מניעה ותיקון עושים זאת.

מעבר לכך, נדרשת הבנה רחבה יותר לפיה ESG אינו רק כלי למדידת "טוב" ו"רע", אלא מרכיב מרכזי בניהול חוסן. כלכלה שאינה מודדת נכון את סיכוניה הפיננסיים, האקלימיים והחברתיים, פוגעת ביכולת שלה לשמור על יציבות, על אמון השווקים ועל חופש פעולה בעת משבר.

בסופו של דבר,ESG  אינו מבחן של כוונות אלא של יכולת, אינו תרגיל דיווח אלא כלי משילות, ואינו שיח צדדי אלא ליבת הכלכלה המודרנית. מנקודת מבט מדינתית, השאלה איננה עד כמה מחויבים אנו לערכי קיימות, אלא עד כמה אנו מסוגלים למדוד, לנהל ולפעול על בסיס מציאות ולא על בסיס הצהרות.

הבחירה איננה בין ESG לכלכלה. הבחירה היא בין מדידה אמיתית למציאות מסוכנת.

---

יאיר אבידן, יו"ר הועדה המייעצת וראש פורום עמיתים במרכז אריסון ל-ESG

^[1] מושג המשמש לתיאור מצב אשר בו בניגוד לתאוריה על כלכלת שוק, כוחות השוק ומנגנוני ההיצע והביקוש לא מביאים להקצאה היעילה ביותר של משאבים ולאספקה המיטבית של מוצרים או שירותים.

^[2] מטפורה כלכלית מפורסמת שטבע הכלכלן והפילוסוף הסקוטי אדם סמית', המתארת כיצד פעולות אינדיבידואליות למטרות רווח אישי בשוק חופשי, מובילות באופן לא מכוון לטובת הכלל ורווחה חברתית, כאילו יד בלתי נראית מכוונת אותן, למרות שאין כוונה מודעת לכך.