רגולציית ה-EU Sustainability Omnibus | חלק ב׳

בהמשך לרשומה שפורסמה בשבוע שעבר, אנו מציגים כעת את החלק השני והמשלים בסדרה המסכמת את התובנות המרכזיות מהוובינר "The EU Sustainability Omnibus" שנערך ב-12 במרץ 2026. האירוע, פרי שיתוף פעולה של מינהל סחר חוץ במשרד הכלכלה והתעשייה, מכון היצוא ומרכז אריסון ל-ESG באוניברסיטת רייכמן, הוקדש לניתוח המשמעויות של עדכוני החקיקה האירופיים, במרכזם ה-EU Sustainability Omnibus.

בחלק א' של הסקירה התמקדנו בדבריהם של סוון גנטנר וד"ר רות דגן, אשר שרטטו את המפה הרגולטורית החדשה המעצבת את תחומי ה-ESG והדיווח התאגידי. המסקנה המרכזית היא שאנו נמצאים בנקודת מפנה: מצד אחד, אימוץ סטנדרטים בינלאומיים קשיחים דוגמת רגולציית ה-CSRD המציבה רף שקיפות חסר פשרות המבוסס על "מהותיות כפולה"; ומצד שני, הניסיון המקומי לייצר נחיתה רכה באמצעות מודל ה- Omnibus השואף לצמצם את הנטל הבירוקרטי מבלי לוותר על ליבת הדיווח. בעוד שגנטנר הדגיש את חשיבותה של שפה גלובלית אחידה ליצירת ודאות בשוקי ההון, ד"ר דגן חידדה את הדואליות הרגולטורית: גם אם ה- Omnibus מאפשר גמישות מסוימת, דרישות השוק הגלובלי נותרות תנאי סף קריטי לגישה למימון ולשימור היתרון התחרותי של חברות ישראליות בזירה הבינלאומית.

חלק ב׳  מתמקד בתובנותיו של פרופ׳ רועי שפירא (בית הספר הארי רדזינר למשפטים, אוניברסיטת רייכמן) לגבי האחריות האישית של נושאי משרה ודירקטורים בישראל בעקבות הרגולציה האירופית. בדבריו הוא מראה כיצד רגולציית ה-ESG מחלחלת לדיני החברות המקומיים דרך "חובת הפיקוח", והופכת את הקיימות מנושא וולונטרי לסיכון ציות אסטרטגי המונח לפתחו של הדרג הבכיר ביותר.

מ-CSR למחלקת הציות: חשיפת האחריות של נושאי משרה ישראלים לרגולציה האירופית

במרכז דבריו בוובינר ביקש פרופ' רועי שפירא להסיט את המבט מהמיפוי המקיף של הדירקטיבות האירופיות, אל השאלה שמעסיקה כל דירקטור ונושא משרה בישראל: כיצד מערך חקיקת ה-ESG החדש משפיע עליהם באופן אישי? לדבריו, הדירקטיבות החדשות, דוגמת CSRD ו-CSDDD, אינן רק "מדריך הפעלה" לתאגידים, אלא שהן מעצבות מחדש את חובות האמון של הפרטים בתוך החברה. בכך הן יוצרות זיקה ישירה לחשיפת האחריות של דירקטורים ונושאי משרה לפי דיני החברות בישראל.

מתחת לרדאר: ההשפעה העקיפה על חברות ישראליות

לבחינת ההשפעה על המשק הישראלי, פרופ׳ שפירא בחר להתמקד בדירקטיבת בדיקת נאותות לקיימות תאגידית (CSDDD). כפי שסוון וד״ר דגן הציגו, דירקטיבה שאפתנית זו מטילה אחריות על חברות בגין הפרות בתחום ה-ESG לאורך כל שרשרת האספקה שלהן. היא מחייבת אותן לנטר ולתקן נזקי סביבה וזכויות אדם לא רק בפעילותן הישירה, אלא גם בזו של חברות הבת, הספקים והמפיצים שלהן. אולם סביר להניח כי אף אחת מהחברות הישראליות אינה נופלת תחת תחולת ה-CSDDD, שכן דרישת הסף היא הכנסות של יותר מ-1.5 מיליארד דולר באיחוד האירופי. למרות זאת, פרופ׳ שפירא מציג זווית ראייה מעניינת, שלפיה גם בהיעדר כפיפות ישירה לדירקטיבה, רבות מהחברות יושפעו ממנה באופן עקיף ומשמעותי.

כך למשל, יצרנית ציוד שמע ישראלית המוכרת לענקיות אירופיות כמו ספוטיפיי (Spotify), עשויה למצוא את עצמה נדרשת להשיב לשאלוני ציות מפורטים כבר בשנת 2028, ואף קודם לכן. העובדה שהחברה עצמה אינה חוצה את רף ההכנסות הנדרש באירופה, אינה פוטרת אותה מן הצורך לתת דין וחשבון על השפעותיה הסביבתיות והחברתיות. מסקנה זו קריטית במיוחד עבור חברות B2B המסתמכות על לקוחות אירופיים. עבורן, נושאי ה-ESG הופכים לסיכון ציות (compliance risk) משמעותי המונח בלב סדר היום התאגידי. כך הופכת הרגולציה האירופית החדשה לגורם משפיע ומחייב החל על נושאי משרה ישראלים, גם ללא כפיפות ישירה לחוק.

בין הצהרות למציאות: אתגר האכיפה

בנקודה זו, מבהיר פרופ׳ שפירא כי הסוגייה המכרעת אינה נוסח הדירקטיבה, אלא שאלת האכיפה בשטח. בניגוד לחוקים המכתיבים תוצאות מוגדרות (כגון דרישה לביצוע פעולה מסוימת), הדירקטיבה מתמקדת בהכתבת תהליכים ובדרישה מחברות להפגין ״רצינות״ בניהול שרשרת האספקה שלה. מנקודת מבט משפטית טהורה, מדובר בחקיקה הנשענת כמעט לחלוטין על איכות האכיפה. לכן, ללא מנגנון אכיפה אפקטיבי, קיים חשש ממשי שהדרישה לביצוע בדיקת נאותות תתרוקן מתוכן. במצב כזה, היא עלולה להפוך לתרגיל טכני של סימון "וי" בלבד – מצב שבו חברות יצהירו על רצינותן מבלי לשנות את התנהלותן בפועל.

חובת הפיקוח: אחריות בגין מחדל

לבעיה האכיפה הוקדש מאמץ רב במאמרם של פרופ׳ שפירא, פרופ׳ לוקה אנריקז ופרופ׳ מטאו גאטי,  How the EU Sustainability Due Diligence Directive Could Reshape Corporate America, המתמקד באחריותיות (accountability) של מקבלי ההחלטות הבכירים בתאגיד. אמנם הוראות להטלת אחריות ישירה על דירקטורים הוצאו מהגרסה הסופית של הדירקטיבה, אך נושאי משרה ישראלים עדיין חשופים לאיום משפטי משמעותי. חשיפה זו אינה נובעת מהדירקטיבה עצמה, אלא מתחולת ערוץ עקיף בדין המקומי הישראלי: דוקטרינת חובת הפיקוח.

דוקטרינת חובת הפיקוח קובעת מתי דירקטורים יהיו אחראים אישית לכשלים המתרחשים בחברה. בניגוד לאחריות על פעולה אקטיבית (הפרה במעשה), כאן מדובר על הפרה במחדל, המטילה אחריות על מה שהדירקטורים לא עשו.

בדיני החברות בישראל מדובר באחד האתגרים המשפטיים המורכבים ביותר. הקושי נובע מכך שבמקרי מחדל, נושאי המשרה אינם נהנים מהגנת "כלל שיקול הדעת העסקי", שכן לא התקבלה החלטה עסקית מודעת. בעשור האחרון, מרבית התיקים הגדולים בישראל עסקו בדיוק בנקודה זו: איפה עובר הגבול בין טעות עסקית לבין הפרת חובת ההשגחה?

אימוץ מודל קרמרק (Caremark) בישראל

כדי לקבוע את גבולות האחריות, בתי המשפט בישראל נוטים לאמץ את המודל האמריקאי המוביל – מודל קרמרק המבוסס על פסק הדין מדלאוור: In re Caremark International Inc. Derivative Litigation. לפי מודל זה, כדי לעמוד בחובת הפיקוח, על הדירקטוריון לעמוד בשני תנאים מרכזיים:

1. הקמת מערכות דיווח: לוודא כי בחברה קיימות מערכות בקרה ומידע המתוכננות להציף סיכונים מהותיים, לרבות סיכוני ESG, לידיעת הדירקטוריון.

2. טיפול בנורות אזהרה: ברגע שמתגלות ראיות לכשלים, על הדירקטוריון לפעול באופן אקטיבי לתיקונם.

   
   

כדי להמחיש את הקשר בין מודל קרמרק לרגולציה החדשה, פרופ׳ שפירא פונה לדירקטורים ואומר: ״אתם לא יכולים להיות פסיביים בנוגע לציות, עליכם להיות פרואקטיביים. אתם לא יכולים לשבת ולחכות שמישהו יסמן בעיות בציות שלכם לאותם שאלונים ול-CSRD ול-CSDDD״.

מ-CSR למחלקת הציות: השינוי במאזן הכוחות

בשנים האחרונות אנו עדים לגל גובר של תביעות בגין כשלי פיקוח בישראל ובארה"ב, אך תחום ה-ESG נותר עד כה מחוץ לכותלי בית המשפט. אולם, על פי מאמרו, הרגולציה משנה את כללי המשחק: נושאי ה-ESG הופכים משיקול דעת וולונטרי ("Nice to have") לסיכון משפטי ועסקי מרכזי. פרופ' שפירא מזהיר כי בתי המשפט יבחנו את אחריות הדירקטורים לא רק לפי מה שידעו, אלא לפי מה שהיו צריכים לדעת. היעדר מוחלט של דיוני ESG בפרוטוקולים של הדירקטוריון לאורך זמן יהווה כשלעצמו ראיה לכך שחובת הפיקוח לא נלקחה ברצינות, במיוחד כאשר אי-ציות עלול להוביל לאובדן של כ-20% מתזרים ההכנסות מלקוחות אירופיים.

כתוצאה מכך, אנו צפויים לראות שינוי ארגוני עמוק: העברת האחריות על סוגיות סביבה וזכויות אדם ממחלקות האחריות התאגידית (CSR) אל מחלקות הציות (Compliance). בניגוד למודל הישן, מחלקת הציות נהנית מקשר ישיר והדוק להנהלה הבכירה ולדירקטוריון, מה שמבטיח שנורות אזהרה בנושאי שרשרת האספקה יגיעו לשולחן מקבלי ההחלטות בזמן אמת.

הדירקטיבה מחייבת הקמת רגולטורים ייעודיים באירופה, מה שמגביר את האחריות בקרב חברות ישראליות. כך, לדוגמה, אם רגולטור גרמני סימן כשל אצל ספק ישראלי ב-2028, וב-2030 התממש סיכון, הדירקטורים לא יוכלו לטעון "לא ידענו". שתיקת הפרוטוקולים של הדירקטוריון תהפוך בבית המשפט לראיה חותכת לכשל בפיקוח.

לסיכום, הנושאים שהעלו הדוברים בוובינר ממחישים כי למרות הריכוך הרגולטורי הנקודתי באיחוד האירופי, מגמת ה-ESG אינה נחלשת, אלא מתעצבת מחדש. רגולציה אירופית ממשיכה להוביל סטנדרטים גלובליים, השוק הפרטי דוחף ליישום בפועל, והחשיפה המשפטית מתרחבת גם לחברות מחוץ לאיחוד. עבור חברות ישראליות המשמעות ברורה: ESG אינו עוד תחום וולונטרי, אלא מרכיב באסטרטגיה העסקית, בציות ובהתנהלות מול שווקים בינלאומיים.

---

שקד נמדר טוויל, מתמחה בצוות הבלוג במרכז אריסון ל-ESG, וסטודנטית למשפטים וממשל באוניברסיטת רייכמן.

הגר זוארץ, מתמחה בצוות הבלוג במרכז אריסון ל-ESG, וסטודנטית למשפטים ומנהל עסקים באוניברסיטת רייכמן.