בהוטן: בין כלכלת האושר לאסטרטגית צמיחה ומה אפשר ללמוד ממנה על ESG

יש מקומות שמרגישים כמו סיפור לפני שהם מרגישים כמו מדינה. כשהמטוס נחת בפארו, בין פסגות ההימלאיה, נדמה היה לרגע שנכנסתי למרחב שמחוץ לזמן. אין שלטי פרסום ענקיים, אין מגדלי זכוכית, אין רעש של עיר סואנת. מנזרים תלויים על מצוקים, דגלי תפילה מתנופפים ברוח הדקה של ההרים, והנוף כמעט בלתי אפשרי בעוצמתו. הכל נראה מדויק, איטי, מודע לעצמו. בהוטן.

ממלכה קטנה, השוכנת בין הודו לסין, ובה פחות ממיליון תושבים, אשר שנים נתפסת כמי שמציעה מודל פיתוח שונה מזה המאפיין את הכלכלה הגלובלית. מדינה שמצהירה כי אינה מודדת את הצלחתה באמצעות GDP בלבד, אלא דרך Gross National Happiness – אושר לאומי גולמי. בפעם הראשונה ששמעתי על כך, חשבתי שזה מהלך מיתוגי מבריק. בעולם שבו מדינות נאבקות על השקעות זרות, תיירים, דירוגי אשראי ונתוני צמיחה, בהוטן בחרה בנרטיב שנשמע כמעט בלתי סביר: האושר חשוב יותר מהתוצר. האם זה אמיתי, או שמא מדובר באסטרטגיית בידול מושלמת למדינה קטנה בשוק תחרותי?

הגעתי לשם סקפטית, כמעט צינית, אבל גם סקרנית. שכן אם יש כאן מודל אמיתי ולא רק סיפור יפה, ייתכן שהוא מאתגר לא רק את מדדי הפיתוח המקובלים, אלא גם את האופן שבו אנו חושבים על ערך, על אחריות ואולי גם על ESG.

מממלכה מסתורית למסמכי מדיניות

מאחורי הדימוי הרומנטי של בהוטן ניצבת מדינה עם מערכת תכנון סדורה וממוסדת. מאז 1961 פועלת בהוטן באמצעות תוכניות חומש לאומיות, המגדירות יעדים כמותיים, מסגרות תקציביות ואבני דרך ברורות.

כבר בשנות ה-70 הכריזה הנהגת בהוטן (מונרכיה חוקתית דמוקרטית) כי GDP אינו יכול לשמש מדד בלעדי להצלחה לאומית. Gross National Happiness גובש כמסגרת רעיונית הכוללת ארבעה עמודי תווך: פיתוח כלכלי בר-קיימא, שימור סביבתי, שימור תרבותי וממשל תקין. כל אחד מעמודי התווך הללו תורגם לתחומי פעולה קונקרטיים: הפיתוח הכלכלי מתייחס ליצירת תעסוקה, גיוון מקורות צמיחה, שיפור פריון והפחתת עוני. השימור הסביבתי כולל הגנה חוקתית על יערות, ניהול משאבי טבע ומדיניות אקלים. השימור התרבותי נוגע לשפה, מסורת חינוך ושמירה על זהות לאומית. הממשל התקין עוסק בשקיפות, יציבות מוסדית ואחריות בין-דורית. מדיניות ותוכניות לאומיות נבחנות באמצעות מנגנון הערכה ייעודי אשר בוחן את השפעתן על מדדי הרווחה השונים, כך שכל יוזמה משמעותית עוברת מערך של מבחנים חברתיים, סביבתיים וממשליים כחלק מהליך התכנון.

לצד ארבעת עמודי התווך, מדד ה-GNH מתורגם בפועל גם למערכת מדידה רחבה יותר, הכוללת תשעה תחומים ו־33 אינדיקטורים הבוחנים היבטים כמו בריאות, חינוך, חוסן קהילתי,איזון זמן, רווחה פסיכולוגית ומצב הסביבה. בתחום הסביבתי, למשל, בהוטן מחויבת חוקתית לשמור על לפחות 60% כיסוי יער בכל עת; לפי נתוני 2022, כיסוי היער שלה עמד על כ־69.7%, וכמחצית משטח המדינה מוגן במסגרת שמורות טבע ומסדרונות אקולוגיים. במקביל, היא ממשיכה להציג מחויבות למדיניות של ניטרליות פחמנית, כאשר הדיווח הבינלאומי האחרון שלה מציג אותה כמדינה שנותרת על מסלול של איזון בין פליטות פחמן לבין קליטתו ביערותיה. אך מה שמרתק אינו עצם ההצהרה הערכית, אלא האופן שבו היא מתורגמת למסמכי מדיניות קונקרטיים.

תוכנית החומש ה-13 של בהוטן, ה-13^th Five Year Plan (2024-2029), אינה מסמך הצהרתי, מיסטי או פילוסופי. הוא מפרט אתגרים כמו פריון, אבטלת צעירים, הגירה של כוח עבודה בגיל היצרני, חולשות במגזר הפרטי ותלות כלכלית מבנית באנרגיה הידרואלקטרית (מקור ההכנסה העיקרי של בהוטן). המסמך מציין במפורש כי הכלכלה מתקשה לייצר מספיק משרות איכותיות וכי שיעורי ההגירה מציבים אתגר אסטרטגי ארוך טווח. במילים מעשיות יותר, התוכנית החומש ה־13 אינה מסתפקת בסיסמאות על "אושר" או "קיימות", אלא קובעת יעדים כלכליים ומוסדיים ברורים: הגדלת התמ"ג לכ־5 מיליארד דולר עד 2029, העלאת הפריון, גיוון מוצרים, שווקים ומקורות צמיחה, שיפור תשתיות וקישוריות, יצירת כוח עבודה מיומן יותר, וחיזוק תרומת המגזר הפרטי לצמיחה. חשוב לציין כי תוכנית החומש אינה עומדת בפני עצמה, אלא פועלת לצד חזון כלכלי רחב יותר (תוכנית  ה-10X), ולצדו פרויקט הדגל – Gelephu Mindfulness City. יחד, הם מהווים ניסיון לייצר קפיצת מדרגה בצמיחה הכלכלית תוך שמירה על עקרונות ה־GNH.

בהוטן אינה מתעלמת מהמציאות הכלכלית. להפך, היא מציבה יעד שאפתני: להפוך עד 2034 ל-High-Income Gross National Happiness Economy. כלומר, מדינה בעלת הכנסה גבוהה, אך כזו ששומרת על עקרונות ה- GNH כמסגרת מארגנת.

בין אידיאל למציאות: האם אושר יכול לייצר צמיחה?

קריאה מדוקדקת במסמכי האסטרטגיה הכלכלית משרטטת תמונה מורכבת. הכלכלה הבהוטנית נשענת על יצוא חשמל להודו. הגיאוגרפיה ההררית מגבילה תשתיות, שוק ההון המקומי מצומצם, והגישה של עסקים קטנים ובינוניים למימון מוגבלת. במקביל, צעירים רבים בוחרים להגר בחיפוש אחר הזדמנויות כלכליות רחבות יותר. שיעורי האבטלה בקרב צעירים גבוהים יחסית, והכלכלה מתקשה לגוון את מקורות הצמיחה. כלומר, מתחת לשקט ההררי מתקיימים לחצים מוכרים היטב: הצורך בגיוון כלכלי, ביצירת מקומות עבודה, במשיכת השקעות זרות ובהרחבת השווקים.

ואז נכנס לתמונה פרויקט Gelephu Mindfulness City.

ה Gelephu Mindfulness City - הרחבה טבעית או רגע מבחן?

פרויקט זה מגלם, באופן הברור ביותר, את המתח בין אידיאל וערכים לצמיחה כלכלית. מדובר ביוזמה שמוביל המלך להקמת אזור כלכלי חדש בדרום בהוטן, בסמוך לגבול עם הודו, אשר נועד לשמש כמרכז  אזורי ובינלאומי (Hub) למסחר והשקעות. אחד מעמודי התווך של הפרויקט הוא הקמת נמל תעופה בינלאומי חדש הממומן, בין היתר, באמצעות אג״ח לאומית ייעודית.

האזור החדש, אשר גודלו פי שלושה מגודלה של סינגפור, נבנה כ-SAR – Special Administrative Region. כלומר, אזור מנהלי-כלכלי מיוחד בעל מסגרת רגולטורית ייעודית, הנפרדת בחלקה מזו החלה בשאר בהוטן, שנועדה לאפשר גמישות גבוהה יותר בניהול, ברגולציה ובמשיכת השקעות זרות. במובן זה, הרעיון אינו "לנתק" את הפרויקט מבהוטן, אלא ליצור מרחב של ניסוי מוסדי שיאפשר למדינה לבחון מודל צמיחה מהיר יותר בתוך מעטפת ערכית ומדינתית שנותרת בהוטנית. לצורך כך, אימצה בהוטן את מערכת החקיקה הסינגפורית ואת מערכת המיסוי של אבו דאבי תוך שהיא שומרת על שאר חוקי בהוטן. מעניין במיוחד הוא האופן שבו GMC מנסה לחבר בין ייבוא כלים מוסדיים גלובליים לבין שימור זהות מקומית. מצד אחד, הפרויקט נשען על מסגרות משפטיות ורגולטוריות שנועדו להיות מוכרות ונוחות יותר למשקיעים בינלאומיים; מצד שני, ההבטחה הפוליטית והמיתוגית של הפרויקט היא שהכלים הללו נועדו לשרת תפיסה בהוטנית מובהקת של פיתוח, ולא להחליף אותה. במילים אחרות, החידוש כאן אינו טמון רק בפתיחת השער להון בינלאומי, אלא בניסיון להכניס אותו דרך מסננת ערכית: אילו תחומים לעודד, אילו להגביל או לחסום, ואיזה סוג של צמיחה ייחשב רצוי מלכתחילה.

המדינה מקדמת השקעות זרות בתחומים אסטרטגיים ממוקדים כגון אנרגיה מתחדשת וטכנולוגיות נקיות, פינטק, תשתיות חכמות, תיירות איכותית, בריאות ורווחה. כלומר, הון שמבקש להיתפס כמקדם איכות חיים, קיימות ותעסוקה, ולא רק תשואה מהירה, וכן יצרה ״רשימה שלילית״ של תחומים שלא יאושרו ובהם מדיה חדשותית, מסחר סיטונאי וקמעונאי, עסקים זעירים, כרייה ומכירת מינרלים גולמיים, מלונות בדירוג שלושה כוכבים ומטה ופעילויות אסורות לפי רשימת הממשלה, במטרה להכווין הון אל מגזרים התואמים את יעדי ה-GNH ולשלב צמיחה עם קיימות ארוכת טווח. עצם קיומה של רשימה כזו חשוב משום שהוא מראה שהמדינה אינה מאמצת מודל של פתיחות מוחלטת, אלא מבקשת לכוון הון זר שישרת סדרי עדיפויות לאומיים מוגדרים.

כאן מתחדדת השאלה: האם אפשר לייצר צמיחה ועדיין לשמור על האסטרטגיה של “High Value, Low Volume”, אסטרטגיית התיירות והפיתוח שאימצה בהוטן במשך שנים, שהגבילה את מספר המבקרים במכוון וגבתה תעריף יומי גבוה במטרה לשמור על איזון סביבתי ותרבותי? האם פתיחת שערים לעולם מחזקת זהות תרבותית או מערערת אותה? האם GMC הוא המשך ישיר של GNH או נקודת מפנה שבה העקרונות ייבחנו במציאות של תחרות גלובלית?

בהוטן פועלת בשנים האחרונות גם להעמיק את השתלבותה בכלכלה הגלובלית באמצעות שיתופי פעולה עם מוסדות פיננסיים בינלאומיים, ממשלות וחברות פרטיות. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא סדרת פורומים עסקיים בין בהוטן לאיחוד האירופי, שנערכו בתחילת 2026 בבריסל, פרנקפורט ופראג, והפגישו ממשלות, מוסדות פיננסיים וחברות פרטיות סביב הזדמנויות השקעה במדינה. במסגרת הפורומים הוצגו תחומים מרכזיים להשקעות זרות, בהם אנרגיה ירוקה, חקלאות חכמה, שירותי IT וטכנולוגיה ותעשיות בריאות ורווחה. הפורום כלל גם דיונים עם גופים כמו הבנק העולמי, הבנק האירופאי להשקעות, חברות פרטיות ויזמים הפועלים כבר במדינה, שהציגו את בהוטן כמרכז אזורי עתידי המחבר בין השקעות, חדשנות וטכנולוגיה לבין מודל הפיתוח הערכי של בהוטן.

מדוע זה מעניין את שיח ה-ESG?

איני מומחית לרגולציית ESG, ואיני מבקשת לטעון כי בהוטן מציעה מודל חלופי, אך המקרה הבהוטני מעלה שאלה בסיסית. במרבית התאגידים, ESG התפתח בעיקר בתוך שיח של סיכונים וציות: כיצד להפחית חשיפה, כיצד לעמוד בתקינה, כיצד לשפר דירוגים. בבהוטן, לפחות ברמת ההצהרה והתכנון, הסדר היה הפוך: הערכים קדמו לשוק. הפילוסופיה קדמה למדידה.

אך כאשר מדינה שואפת להפוך לבעלת הכנסה גבוהה, להתחרות על השקעות ולהעמיק את השתלבותה בכלכלה הגלובלית, האם סדר העדיפויות נשמר? האם הערכים יכולים להישאר עקרון יסוד כאשר הכלכלה גדלה והופכת מורכבת? האם ניתן למדוד רווחה באופן שאינו מתמצה בהפחתת נזק סביבתי, אלא כולל שמירה על הקהילה, משמעות תרבותית ואיזון בין-דורי? והאם שיח ה-ESG כפי שהוא מתנהל היום, אמיץ דיו כדי להתמודד עם שאלות אלו? במובן זה, בהוטן אינה פועלת בבידוד. דווקא הניסיון לחבר בין עקרונות GNH לבין שיתופי פעולה בינלאומיים עם גופים פיננסיים, ממשלות וחברות פרטיות הופך אותה למעין מעבדה חיה לשאלות של פיתוח בר-קיימא בעולם גלובלי: כיצד משלבים השקעות זרות, תחרות בינלאומית וצמיחה כלכלית מבלי לוותר על זהות תרבותית, משאבי טבע ותפיסה רחבה של רווחה אנושית.

בין סיפור למדיניות: ניסוי חי

בהוטן עדיין נראית כמו אגדה כשמביטים עליה מההרים. אך מאחורי הדגלים והמסורת מתקיים ניסוי כלכלי ומוסדי אמיתי. היא אינה אוטופיה, ואינה חפה מקשיים. מסמכי המדיניות עצמם מדגישים את האתגרים: הגירה, אבטלה, פערי מיומנויות, תלות במגזר מרכזי אחד וצורך ברפורמות ממשלתיות. דווקא המתח הזה בין אידיאל וערכים למציאות, הוא שהופך את בהוטן למקרה מחקרי מרתק. היא אינה מציעה פתרון מושלם, אלא בוחרת להעמיד את הערכים במרכז ולבדוק האם ניתן לבנות סביבם כלכלה מודרנית.

ייתכן שהתרומה הגדולה של בהוטן לשיח ה- ESG אינה במתן תשובות ברורות. ייתכן שהיא מציעה משהו אחר: מרחב שבו ניתן לשאול מחדש מהי הצלחה? מהו ערך? מי מגדיר אותו? והאם ניתן למדוד רווחה מבלי לרוקן אותה ממשמעות?

אני הגעתי לשם סקפטית. יצאתי משם מסוקרנת הרבה יותר, ומשוכנעת שהבהוטנים הם, במובנים רבים, אנשים מאושרים. אם יש לקח אחד שהמקרה הבהוטני מציע לשיח ה-ESG אולי הוא זה: השאלה החשובה ביותר איננה רק איך מודדים אחריות, אלא באיזה שלב של הסיפור מכניסים אותה פנימה. במילים אחרות, אולי התרומה של בהוטן לשיח ה-ESG היא הזמנה לשאול מה קורה כשהערכים אינם מצטרפים לצמיחה בדיעבד מתוך מקום של ציות וניהול סיכונים בלבד, אלא קודמים לה מלכתחילה.

---

סיון טפלא, מייסדת “Israel-Bhutan”

https://www.israel-bhutan.com/