כאשר הוליווד כותבת מדיניות אקלים: כיצד נרטיבים של הנדסת אקלים מעצבים את עתידנו

כאשר אנו חושבים על מדיניות אקלים, נדמה לעיתים שהדיון מתנהל בזירה מדעית־טכנית בלבד. אך בפועל, האופן שבו אנו מדמיינים פתרונות אקלימיים מושפע עמוקות מתרבות פופולרית ומנרטיבים קולנועיים. סרטים כמו Snowpiercer, שבו ניסיון נואש לקרר את כדור הארץ מדרדר את האנושות לעידן קרח קטלני, או Geostorm, שבו מערכת לשליטה במזג האוויר הופכת לכלי נשק גיאו־פוליטי, אינם רק בידור. הם משמשים כחזרות תרבותיות (Cultural rehearsals): תרחישים מדומיינים שמעצבים את הדרך שבה הציבור, מקבלי החלטות ומשקיעים חושבים על התערבות אקלימית בעולם האמיתי.

במחקרי האחרון, Beyond the Silver Bullet: How Geoengineering Narratives Shape Climate Policy and Public Complacency, אשר נתמך על ידי מרכז אריסון ל-ESG, אני מצביע על כך שהסיפורים שאנו מספרים על הנדסת אקלים[1] (או "גיאו-הנדסה") אינם משקפים רק פחדים ותקוות קיימים. הם ממלאים תפקיד פעיל בעיצוב גבולות האפשר - מה נחשב לגיטימי פוליטית, מה נראה כדאי כלכלית, ואילו פתרונות זוכים לתשומת לב ולמימון. במילים אחרות, הנרטיב עצמו הופך לכוח פוליטי מעצב מדיניות.

הטכנולוגיות והסיכון

ככל שהשפעות שינוי האקלים מואצות, טכנולוגיות שבעבר נתפסו כמדע בדיוני מוצאות את דרכן אל לב הדיון הציבורי והמדיני. בין המרכזיות שבהן נמצאות טכנולוגיות לשינוי קרינת השמש (SRM), המבקשות להחזיר חלק מקרינת השמש לחלל באמצעות פיזור חלקיקים לשכבות העליונות של האטמוספירה, וטכנולוגיות להסרת פחמן דו־חמצני (CDR), הכוללות לכידה ישירה של CO₂ מהאוויר באמצעות מתקנים תעשייתיים או דישון אוקיינוסים.[2] 

טכנולוגיות אלו מציעות הבטחה מפתה: יכולת להשפיע במהירות יחסית על מאזן האקלים ולהפחית את עוצמת ההתחממות בטווח הקצר. אולם למרות הפיתוי הטמון בהן, הן אינן מטפלות בגורמי השורש של המשבר, ובראש ובראשונה בהמשך שריפת דלקים מאובנים ובהסתמכות על כלכלה עתירת פליטות. יתרה מכך, עצם הנוכחות של פתרונות עתידיים לכאורה יוצרת ״סיכון מוסרי״ – תחושה כוזבת שלפיה ניתן להמשיך לזהם בהווה מתוך הנחה שטכנולוגיה עתידית, מתקדמת וזמינה יותר, תפתור את הבעיה בדיעבד. דפוס זה אינו מאפיין רק את השיח הציבורי או המדעי, אלא משתקף בבירור גם בזירה העסקית. מעורבות חברות בטכנולוגיות שהוזכרו לעיל מצביעה על מגמה עקבית שבה הבטחות טכנולוגיות ספקולטיביות משמשות תחליף לצורך בצמצום פליטות כאן ועכשיו.

כיצד נרטיבים מעצבים מציאות

כאן נכנס כוחם של נרטיבים תקשורתיים. אמצעי תקשורת ותרבות פופולרית פועלים באמצעות מסגור של שאלות מסוימות והדרה של אחרות, יצירת חוויות סינתטיות עבור טכנולוגיות שרוב האנשים לעולם לא יפגשו בפועל, וטיפוח ציפיות באמצעות חזרה מתמדת על אותם דימויים. יחד, תהליכים אלו יוצרים ״על־סיפור״ - מונח שמלקולם גלדוול משתמש בו כדי לתאר חופה נרטיבית דומיננטית, המסננת אילו פתרונות אקלימיים נחשבים רציניים ואילו נותרים בשוליים.[3]

כאשר מציגים את הנדסת האקלים כפתרון קסם ("Silver Bullet") שיכול לפתור את משבר האקלים מבלי שיידרשו שינויים עמוקים במערכות הכלכליות, בדפוסי הצריכה או במבני הכוח, נפתח מרחב רטורי המאפשר לחברות ולמקבלי החלטות לדחות החלטות קשות בנוגע להפחתת פליטות, מעבר מדלקים מאובנים, ושינוי מערכתי. מנגד, כאשר טכנולוגיות אלו מתוארות כנועזות עד כדי יהירות או כמסוכנות באופן קטסטרופלי, ייצוגים כאלה עלולים למנוע אפילו מחקר מדעי מועיל או התערבויות חירום שיכולות להפחית סבל אנושי במהלך מצבי חירום אקלימיים.

תיאטרון אקלים תאגידי

בשלב זה, הנרטיב חדל מלהיות רק מסגרת מחשבתית ומושגית והופך לכלי פעולה ממשי בידי התאגידים. הניתוח של המאמר מצביע על תופעה שיטתית של התיירקקות. כך, למשל, חברת Occidental מקדמת באגרסיביות טכנולוגיות לכידה ישירה מהאוויר כפתרון שיאפשר המשך הפקת נפט ללא הגבלה. בפועל, היא רוכשת את ה־CO₂  שנלכד כדי להשתמש בו להפקת נפט מוגברת. כלומר, עושה שימוש בפתרונות של הנדסת אקלים על מנת להרחיב את ייצור הדלקים המאובנים שלה.

גם מיקרוסופט סיפקה דוגמה בולטת. החברה הכריזה בקול תרועה רמה על רכישת הסרה של מיליון טוןCO₂, אך במקביל פליטותיה הכוללות עלו ביותר מ־20% מאז 2020, בעיקר בשל מרכזי נתונים עתירי אנרגיה והתרחבות תחום הבינה המלאכותית. השקעות לכידת הפחמן מקזזות רק חלק קטן מהעלייה הזו, אך תופסות מקום מרכזי במסרי הקיימות של החברה כלפי חוץ.

זהו מופע של ״יעילות נרטיבית״: השקעות טכנולוגיות מצומצמות יחסית שמייצרות מסר ירוק רחב היקף, תוך טשטוש המשך הפעילות עתירת הפליטות. עבור קהילות שכבר חוות עקירת אקלים, קריסת מערכות חקלאיות ומחסור במים, לא מדובר באסטרטגיות תאגידיות מופשטות אלא בעיכובים במתן מענה לנזקי שינוי האקלים אשר מתרגמים לפגיעה ממשית ואף לאובדן חיי אדם.

בעיית הקונספירציות ופערי הממשל

הבעיה מחריפה כאשר הציבור נחשף לידע מדעי בעיקר דרך סרטים, תרבות פופולרית ורשתות חברתיות. תיאוריות קונספירציה על ״כימטריילס״, אף שהופרכו שוב ושוב, השתלטו על המונח ״הנדסת אקלים״ במרחב המקוון ומהוות למעלה מ־60% מהשיח בפלטפורמות כמו X ו-YouTube. זיהום זה של השיח הציבורי פוגע בדיון המדעי הלגיטימי ואף משפיע בפועל על מדיניות, כפי שניתן לראות באיסור על שינוי מזג האוויר שהתקבל בפלורידה בשנת 2025, אשר נבע מתיאוריות קונספירציה ולא מהערכה מדעית מבוססת.

כל זאת מתרחש על רקע פער עמוק מצד הממשל. בארצות הברית אין רגולציה מחייבת בתחום הנדסת האקלים, והמשפט הבינלאומי חסר מנגנוני אכיפה אפקטיביים. במקביל, יזמים פרטיים כמו  Make Sunsets כבר משחררים חלקיקי גופרית[4] במקסיקו ומוכרים ״קרדיטים לקירור כדור הארץ״ במחיר של 10 דולר לגרם, ללא  כל פיקוח או בקרה. העובדה שהציבור הרחב מקבל מידע מוטעה על טכנולוגיות אלו מסרטים ומרשתות חברתיות מקטינה עוד יותר את הסיכוי להתפתחות רגולציה אפקטיבית ומבוססת ראיות. כך נבנית מדיניות על יסודות בדיוניים, בעוד מיליארדי אנשים באזורים פגיעים, ממדינות אי קטנות ועד קהילות חקלאיות התלויות בפגעי המונסונים, נאלצים להתמודד עם השלכות שלא בחרו בהן ואינן בשליטתם.

פתרונות מעשיים

מול מציאות זו, נדרשת התערבות מיידית בתחום האוריינות התקשורתית. למשל, באמצעות תוכניות חינוך דיגיטלי בבתי‑הספר ובאקדמיה, המלמדות תלמידים וסטודנטים לזהות מקורות מידע מהימנים, לבחון ראיות אמפיריות מאחורי טענות אקלימיות ולנתח נרטיבים קונספירטיביים על הנדסת אקלים. התערבות כזו יכולה להיות מובלת על‑ידי גופי ציבור (כגון משרדי חינוך וסביבה), מוסדות אקדמיים וארגוני חברה אזרחית ותקשורת, הפועלים יחד לפיתוח מערכי שיעור, סדנאות לעיתונאים והנחיות ייעודיות לנושאי אקלים. ללא צעדים אלו, קיים סיכון ממשי להסטת אחריות לטכנוקרטים עתידיים, לעיכוב הפחתות פליטות אמיתיות בשל הבטחות טכנולוגיות, ולכשלי צדק שבהם קהילות בדרום הגלובלי נושאות בסיכונים מבלי שיש להן כוח בקבלת ההחלטות.

בסופו של דבר, נרטיבים תקשורתיים אינם רק משקפים את הדיון על הנדסת אקלים, הם שותפים ליצירתו. ככל שטכנולוגיות אלו מתקרבות ליישום, הבחירה שלפנינו ברורה: האם הן ישרתו צדק אקלימי או אינטרסים תאגידיים, השתתפות דמוקרטית או שליטה טכנוקרטית. התשובה תלויה לא רק במה שנבנה, אלא גם בסיפורים שאנו מספרים - וביכולתו של הציבור למשול בהשפעתם באמצעות אוריינות טכנית, מודעות תרבותית ואחריות דמוקרטית.

 פרופ׳ דב גרינבאום, ראש מכון צבי מיתר לחדשנות טכנולוגית, משפט ואתיקה באוניברסיטת רייכמן.

[1] "הנדסת אקלים היא מונח שמתאר ניסיון להשפיע על האקלים של כדור הארץ בצורה כוללת, עולמית ויזומה תוך שימוש בטכנולוגיות שונות.", יאיר י. 2022. הנדסת אקלים – ההבטחה, הסכנות והמוצא האחרון. אקולוגיה וסביבה 13(3): 42–49.

[2] Ocean Fertilization - הוספת מינרלים של ברזל כדי ... לקבע פחמן בקרקעית האוקיינוס למשך תקופות ארוכות ביותר, יאיר י. 2022. הנדסת אקלים – ההבטחה, הסכנות והמוצא האחרון. אקולוגיה וסביבה 13(3): 42–49.

[3] Gladwell, M. (2024). Revenge of the Tipping Point: Overstories, Superspreaders and the Rise of Social Engineering. Hachette UK.

[4] מדובר בשיטת SRM שבה החלקיקים מתפזרים ויוצרים אפקט דמוי "קירור" ע"י החזרת חלק מקרינת השמש לחלל.