השקעות ESG וחובת האמון: מה ניתן ללמוד מפסק הדין בעניין American Airlines?
ברשומה קודמת שהתפרסמה כאן ביולי 2024 עסקתי בשאלה האם משקיעים מוסדיים רשאים להתחשב בשיקולים סביבתיים במסגרת החלטות ההשקעה שלהם. כפי שהסברתי, למשקיעים מוסדיים, ובהם קרנות פנסיה, כוח משמעותי בשוק ההון ויכולת להשפיע על התנהלותם של תאגידים. אלא שכוח זה כפוף לחובות משפטיות: משקיעים אלו מנהלים את כספם של אחרים, ולכן המשפט מטיל עליהם חובות מחמירות, ובראשן חובות האמון (duty of loyalty),[1] והזהירות (duty of prudence).[2]
אותה רשומה התבססה על מאמר שלי בנושא. השאלה שנבחנה בה היא האם במסגרת קבלת החלטות השקעה חובות אלו מחייבות את המשקיעים המוסדיים להתמקד אך ורק בתשואה הפיננסית של החוסכים, או שמא הדין מתיר גם התחשבות בשיקולים אחרים. תשובתי הייתה שקיומה של מוטיבציה אתית להתמודד עם משבר האקלים אינו מהווה, כשלעצמו, הפרה של החובות החלות על המשקיעים המוסדיים.
בינואר 2025 ניתנה בבית המשפט הפדרלי במחוז הצפוני של טקסס החלטה שסוגיה זו עמדה במרכזה.[3] התייחסתי לנושא בקצרה באפילוג למאמר שפרסמתי ב-Connecticut Law Review, ואבקש כעת לבחון ביתר פירוט את מסקנותיו של בית המשפט, את הפגמים שנפלו בהחלטה, ואת השלכותיה המעשיות. טענתי המרכזית היא שבית המשפט שגה בניתוח המשפטי, ובפרט בקביעתו שהחלטות של משקיע מוסדי המבוססות גם על מוטיבציה אתית להתמודדות עם משבר האקלים, מהוות כשלעצמן הפרה של חובת האמון.
במה עסק פסק הדין?
התובע, טייס בחברת אמריקן איירלינס בשם Bryan Spence, היה זכאי להשתתף בתוכנית החיסכון הפנסיוני של החברה. בסוף 2021 נוהלו במסגרת שתי תוכניות החיסכון שבהן עסקה התביעה כ-26 מיליארד דולר. העובדים יכלו לבחור ממגוון של אפיקי השקעה, אקטיביים ופסיביים. לאחר שהכספים הוקצו למסלול מסוים, מנהלי ההשקעות היו אחראים לניהולם, והפעילו גם את זכויות ההצבעה הנלוות למניות שהוחזקו במסלול. מנהלת ההשקעות העיקרית הייתה BlackRock, אחת משלוש מנהלות הנכסים הגדולות בארצות הברית.
התביעה הוגשה כתובענה ייצוגית נגד אמריקן איירלינס והוועדה האחראית לתוכניות החיסכון בחברה. היא התבססה על חוק פדרלי בשם ERISA (Employee Retirement Income Security Act of 1974), המסדיר, בין היתר, תוכניות פנסיה המנוהלות בידי מעסיקים ומטיל חובות משפטיות על מנהלי כספי הפרישה של העובדים. טענתו המרכזית של התובע לא הופנתה לניהול כספי החוסכים או לאופן השקעתם. נטען כי אמריקן איירלינס והוועדה הפרו את חובות האמון והזהירות החלות עליהן מכוח ERISA, משום ש-BlackRock עשתה שימוש פסול בזכויות ההצבעה הנלוות למניות כדי לקדם מטרות סביבתיות וחברתיות (מטרות ESG). אמריקן איירלינס פיקחה באופן כללי על מנהלי ההשקעות, בסיוע יועצים חיצוניים. עם זאת, נטען שעל פעילות ה-ESG של BlackRock לא נעשה פיקוח מספק, ולא נבחן לעומק אם מדיניות זו משרתת את האינטרס הפיננסי של החוסכים.
קביעות בית המשפט
בפסק הדין נפלו כשלים עובדתיים וראייתיים שלא אוכל לסקור כאן. כך למשל, בית המשפט קבע קביעות מורכבות לגבי האופן שבו BlackRock ניהלה את השקעותיה וקיבלה את החלטות ההשקעה, אף שלא הייתה צד להליך ובניגוד לטענותיה. על רקע זה הגיע בית המשפט למסקנה העובדתית כי החברה קידמה מדיניות השקעות שתכליתה לא הייתה רק מקסום רווחים. מבלי להביע עמדה בדבר נכונותה של קביעה זו, אתמקד בשאלה המשפטית שהיא מעוררת: האם בכך שאמריקן איירלינס השקיעה את כספי עובדיה (בנסיבות המקרה בעקיפין, באמצעות אחרים) תוך התחשבות בשיקולי ESG, ובפרט בשיקולים סביבתיים, היא הפרה את חובות האמון והזהירות שלה?
בית המשפט אכן מצא כי אמריקן איירלינס ידעה על פעילות ה-ESG של BlackRock ולא פיקחה עליה כראוי. בטרם נדון בקביעותיו, חשוב להבין את נקודת המוצא שנקבעה לדיון. בית המשפט קבע שאסטרטגיית השקעה תיחשב כנושאת תווית ESG אם מטרתה, כולה או חלקה, היא להביא לשינוי חברתי מסוים. כלומר, משקיע המבקש להגדיל את מספר הנשים בדירקטוריון משום שהוא סבור שגיוון מגדרי הוא מטרה חברתית ראויה פועל, לשיטת בית המשפט, משיקולי ESG. מנגד, אם הוא עושה זאת משום שהוא סבור שהיעדר גיוון צפוי לפגוע בביצועיה הכלכליים של החברה, שיקוליו הם שיקולים פיננסיים.
לכאורה, עמדת בית המשפט מותירה פתח להתחשבות בשיקולי ESG אם ניתן לקשור ביניהם לשיקולים פיננסיים. אולם בפועל, בית המשפט דרש בסיס ממשי וברור לסיווגו של השיקול כתועלת פיננסית, וקבע כי במסגרת ההתחשבות בשיקול כזה, “the focus is fundamentally fixed on maximizing a financial benefit”, כלומר על ההשפעה הצפויה על רווחי החברה. זוהי דרישה שקשה לעמוד בה. כך למשל, גם מחקרים אמפיריים רבים שהציגו ראיות לכך שגיוון מגדרי בדירקטוריון תורם לביצועי החברה לא בהכרח יעמדו בסטנדרט המחמיר שהציג בית המשפט. לפיכך, הסטנדרט עלול למנוע התחשבות בשיקולים אלו גם כאשר יש לכך היגיון פיננסי.
על אף הסטנדרט המחמיר שעיצב בית המשפט, הוא התקשה לקבוע שהופרה חובת הזהירות, משום שלא היו ראיות לכך שניהול ההשקעות של BlackRock היה כושל. בהתחשב במקובל בענף, לא היה בסיס לקבוע שאמריקן איירלינס התרשלה בבחירת BlackRock כמנהלת השקעות, זאת כאשר התוכניות העניקו לחוסכים עמלות נמוכות יחסית ותשואות דומות לפחות לחלופות בשוק. לכן לא ניתן היה להוכיח שנאמן סביר במקומה היה נמנע מלמנות את BlackRock או מפסיק להשתמש בשירותיה בשל פעילותה בתחום ה-ESG.
מנגד, בית המשפט הגיע למסקנה כי אמריקן איירלינס, בכובעה כמעסיקה, הפרה את חובת האמון שלה. בית המשפט ציין שאמריקן איירלינס קידמה בעצמה, בכובעה התאגידי, יעדים סביבתיים וכן קיימה מערכת יחסים עסקית עם BlackRock. על רקע זה מסקנתו הייתה שהאינטרסים התאגידיים של אמריקן איירלינס, לצד מדיניות ההשקעות האתית של BlackRock, השפיעו על ניהול תוכניות החיסכון הפנסיוני. משום שאמריקן איירלינס אפשרה למניע שאינו פיננסי, בפרט המטרה של התמודדות עם משבר האקלים, להשפיע על ניהול התוכניות, היא הפרה את חובת האמון שלה, המחייבת, לשיטת בית המשפט, קידום בלעדי של האינטרסים הפיננסיים של הנהנים.
הקשיים בפסיקת בית המשפט והשלכותיה
לפי ERISA, חובת האמון מחייבת את הנאמן לפעול אך ורק לטובת הנהנים ולמטרה הבלעדית של “providing benefits to participants and their beneficiaries”. בית המשפט הסתמך על פסיקתו של בית המשפט העליון בעניין Fifth Third Bancorp v. Dudenhoeffer[4] כדי לקבוע כי את המונח “benefits” יש לפרש כדורש פעולה לקידום ״financial benefits״ בלבד, ועל בסיס פרשנות זו הגיע למסקנה שחובת האמון של המעסיק הופרה.
כפי שהסברתי במאמר שפרסמתי ב-Connecticut Law Review, גישה פרשנית זו בעייתית מאוד. ראשית, Dudenhoeffer כלל לא עסק בפרשנות גבולותיה של חובת האמון. ההחלטה עסקה, כפי שבית המשפט הבהיר מפורשות, בטענות הנוגעות להפרת חובת הזהירות, ופסיקה מאוחרת שנסמכה עליה הדגישה שהסטנדרט שנקבע בה עוסק אך ורק בחובה זו. מכאן שאין בפסק הדין לבדו בסיס מספיק לקביעת היקפה של חובה אחרת ונפרדת: חובת האמון.
שנית, פסק הדין בעניין Dudenhoeffer עסק בהקשר ספציפי, תוכנית ESOP, שבה כספי החיסכון הפנסיוני של העובדים מושקעים בעיקר במניות המעסיק. בשל כך, ביקשו נאמני תוכנית החיסכון ליהנות מחזקה משפטית שלפיה הם עומדים בחובת הזהירות. בית המשפט דחה טענה זו וקבע שנאמנים של תוכניות ESOP כפופים, ככלל, לאותה חובת זהירות שחלה על נאמני ERISA אחרים. זהו הקשר רחוק למדי מהשאלה האם התחשבות בשיקולי אקלים במסגרת מדיניות השקעות מהווה הפרה של חובת האמון.
מעבר לכך, הבחינה הרחבה יותר של הפסיקה שערכתי במאמרי מובילה למסקנה שונה מזו של בית המשפט. בפסיקת בית המשפט העליון ובתי המשפט לערעורים שעסקו בפרשנות ERISA לא ניתן למצוא קביעה ברורה שלפיה חובת האמון מתייחסת אך ורק לתועלתם הפיננסית של הנהנים. למעשה, הפסיקה מספקת לא מעט אינדיקציות התומכות בקריאה רחבה יותר של החובה, שלפיה תכליתה לקדם את טובת הנהנים באופן שעשוי לכלול גם שיקולים שאינם פיננסיים טהורים.
חובת הזהירות נועדה לוודא שהנאמן יקבל החלטות בתהליך מקצועי וזהיר, שבוחן את סיכויי ההשקעה וסיכוניה ומכוון להשאת התועלת הפיננסית. חובת האמון, מנגד, נועדה לוודא שטובת הנהנים, ולא האינטרסים האישיים של הנאמן, היא שמנחה את ההחלטות.
כאשר החוסכים עצמם מספקים מידע על העדפותיהם האתיות, הפתרון קל (בישראל למשל, חוסכים יכולים לבחור במסלול השקעה הלכתי, הכפוף לדין דתי). אולם כאשר ההחלטה נוגעת לקבוצת חוסכים שהעדפותיהם אינן ידועות, נדרש הנאמן להעריך האם השיקול האתי משקף את טובתם. כמובן, אין פירוש הדבר שנאמן רשאי להשתמש בכספי החוסכים כדי לקדם כל מטרה חברתית הנראית לו ראויה. אולם בכל הנוגע למשבר האקלים, טענתי היא שנקודת המוצא צריכה להיות הנחה שחוסכים, ובפרט צעירים, אשר מטרתם העיקרית היא לחיות ברווחה בגיל הפרישה, אינם אדישים לשימוש בכספי החיסכון שלהם לקידום חברות מזהמות, העלולות להחריף את משבר האקלים באופן בלתי הפיך, ולפגוע באיכות חייהם בגיל הפרישה. לכן, בהיעדר אינדיקציה אחרת, התחשבות בשיקולי ESG אתיים בהקשר זה מהווה החלטה לטובת החוסכים.
פסק הדין אינו מבחין כראוי בין הפרת חובת האמון בשל ניגוד עניינים, כפי שנטען ביחס להשפעת האינטרסים התאגידיים של אמריקן איירלינס על ניהול התוכניות, לבין החלטת השקעה שהושפעה גם ממניע אתי להתחשב בשיקולים סביבתיים. גישה זו שגויה, שכן עצם ההתחשבות במניע אתי, העשוי לשקף את טובת הנהנים, אינה מעידה על הפרת חובת האמון.
מה קרה לאחר מתן פסק הדין?
פסק הדין הותיר שאלה עקרונית פתוחה: האם הפרת חובת האמון גרמה לחוסכים נזק כספי? בית המשפט ביקש מהצדדים להשלים את טיעוניהם בשאלה זו ולהציג ראיות המקשרות בין פעילות ה-ESG לבין ביצועים פיננסיים נמוכים יותר. בספטמבר 2025 קבע בית המשפט בהחלטה משלימה שהתובע לא הוכיח הפסדים כספיים בפועל לתוכניות. לצד זאת, נתן בית המשפט צו מניעה קבוע, שכלל שורה של הוראות איסור והוראות עשה. בין היתר, נאסר על אמריקן איירלינס לאפשר הצבעות פרוקסי או פעילויות אחרות מטעם התוכניות המונעות ממטרות ESG שאינן פיננסיות. החברה נדרשה גם לאשר מדי שנה בכתב למשתתפי התוכניות שהיא ומנהלי ההשקעות יפעלו אך ורק להשגת יעדי השקעה המבוססים על ביצועים פיננסיים מוכחים, ולא על קריטריונים לא-פיננסיים של ESG או DEI (גיוון, שוויון והכלה).
החברה ביקשה עיון מחדש בפסק הדין. בקשתה נדחתה בפברואר 2026, אך בית המשפט הבהיר חלק מהוראות הצו והעניק לחברה 150 ימים ליישומן. נוסף על כך, הוא פסק לבאי כוח התובע שכר טרחה בסך של כ-4.6 מיליון דולר. להצדקת הסכום הדגיש בית המשפט שעצם הקביעה כי המעסיק הפר את חובת האמון היא הצלחה ממשית בתביעה. עוד ציין כי פסיקת שכר הטרחה עשויה לתמרץ את החברה, ואולי גם חברות אחרות, לציית בעתיד לפרשנות זו של חובת האמון.
אז מה ניתן ללמוד מפסק הדין?
אוסיף מספר מילים על השלכותיו המעשיות של התיק. במבט ראשון עשויות השלכות אלו להיראות מצומצמות, שכן בית המשפט קבע שהפרת חובת האמון לא גרמה לחוסכים הפסד כספי, ובהתאם דחה את תביעת הפיצויים. אלא שלהחלטה משמעות מעשית ניכרת. כאמור, פסיקת שכר הטרחה נועדה, בין היתר, להרתיע נאמנים מפני שילוב שיקולים סביבתיים בהחלטות השקעה. אף ש-BlackRock לא הייתה צד להליך ולא הייתה כפופה במישרין להחלטות שניתנו בו, החובות שהוטלו על אמריקן איירלינס עשויות להשפיע גם על יכולתה של BlackRock להביא בחשבון שיקולים סביבתיים, במיוחד כאשר קשה להוכיח באופן חד-משמעי את התועלת הפיננסית שלהם. לכן, פסק הדין עלול ליצור אפקט מצנן משמעותי על הנכונות של משקיעים מוסדיים להביא בחשבון שיקולי אקלים. הוויכוח המשפטי אינו תיאורטי בלבד. פסק הדין עלול לתמרץ נאמנים להימנע משיקולים סביבתיים גם כאשר צפויה מהם תועלת פיננסית, מחשש שהחלטתם תסווג בדיעבד כהחלטה המונעת משיקולים אתיים. תוצאה זו מצערת במיוחד, שכן ההנחה המשפטית שביסודה, שלפיה טובת הנהנים מתמצה בטובתם הפיננסית, רחוקה מלהתחייב מן הדין. באשר להשלכות על השוק הישראלי, הסוגיה טרם הגיעה לדיון בבתי המשפט, ורשות שוק ההון הביעה בעבר עמדה אוהדת יותר לרלוונטיות של שיקולי ESG להחלטות השקעה.[5] יש לקוות שאם השאלה תעלה בבתי המשפט בישראל, הם יגיעו למסקנה אחרת מזו של בית המשפט בטקסס, על אף השפעתו הניכרת של המשפט האמריקני על המשפט הישראלי.
ד״ר יפעת נפתלי בן ציון, חברה בסגל האקדמי הבכיר, הפקולטה למשפטים ע״ש בוכמן באוניברסיטת תל אביב, מרצה אורחת באוניברסיטת קורנל, ומחברת הספר: דיני האמונאות במבט השוואתי: על תיאוריה משפטית, פסיקה, ומה שביניהן (הוצאת מכון סאקר, 2022).
[1] כך למשל, סעיף 3(ב) לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), תשס"ה-2005 (להלן: חוק הפיקוח) קובע כי ״בניהול נכסי קופות הגמל, במתן שירות לעמיתיהן ובמילוי שאר תפקידיה לפי הוראות חוק זה, תפעל החברה המנהלת באמונה ובשקידה לטובת כל אחד מהעמיתים, לא תפלה בין הזכויות המוקנות לאותם עמיתים ולא תעדיף כל ענין וכל שיקול על פני טובתם״. משמעות חובת האמון, אם כן, היא שעל הנאמן לנהל את הכספים בשליטתו לטובת האינטרס של הנהנים ולא לטובת האינטרס האישי שלו.
[2] סעיף 3(ג) לחוק הפיקוח קובע כי ״חברה מנהלת תנהג בזהירות וברמת מיומנות שנאמן מיומן היה נוהג בהן בנסיבות דומות, ותנקוט את כל האמצעים הסבירים לשם שמירה על נכסי קופות הגמל שבניהולה ועל הזכויות הנובעות מנכסים אלה.״ זוהי חובת הזהירות, המחייבת כי ניהול הכספים ייעשה תוך הפעלת שיקול דעת ובשקידה ראויה, תוך התחשבות במידע הרלוונטי לקבלת ההחלטות הנדרשות.
[3] Spence v. Am. Airlines, No. 4:23-cv-00552-O, 2025 WL 225127 (N.D. Tex. Jan. 10, 2025).
[4] 573 U.S. 409 (2014).
[5] ראו למשל רשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון, תיקון הוראות החוזר המאוחד – פרק 4 לשער 5 ״ניהול נכסי השקעה״ (שיקולי השקעה הנוגעים להיבטים סביבתיים, חברתיים והיבטי ממשל תאגידי ולסיכונים מתפתחים מהותיים (כגון סיכוני סייבר וסיכונים טכנולוגיים)) (2021).




תגובות