דה-קרבוניזציה בשרשרת הערך: ניהול פליטות ברשתות אספקה גלובליות

דמיינו חברה גלובלית שמציגה ירידה בצריכת האנרגיה במשרדיה ובמתקניה, מייעלת את צי הרכב שלה ומדווחת על התקדמות ביעדי האקלים שלה. אלא שכאשר היא ממפה את שרשרת הערך, מתברר שעיקר טביעת הרגל הפחמנית שלה כלל אינו נמצא בתחומי הפעילות הישירה של הארגון – אלא בהפקת חומרי הגלם, בייצור אצל ספקים, בהובלה ובלוגיסטיקה ובשימוש במוצר לאחר המכירה. 

כיום, אתגר הדה־קרבוניזציה של חברות רבות אינו מתמצה עוד בגבולות הארגון עצמו, אלא נפרס לאורך שרשראות הערך שלהן. בעשורים האחרונים הפכו שרשראות האספקה מרצף ליניארי לרשתות גלובליות מורכבות, שינוי המחייב חברות להבין, למדוד ולנהל מחדש את פליטות גזי החממה הקשורות לפעילותן.

מכאן עולה השאלה כיצד פליטות בשרשרת האספקה (Scope 3), שלעתים מהוות את עיקר טביעת הרגל הפחמנית של חברות, הופכות את ניהול הספקים והרכש לאתגר מרכזי במאמצי הדה־קרבוניזציה.

הרשומה בוחנת שאלה זו דרך שלושה היבטים: המעבר משרשרת אספקה ליניארית לרשת מורכבת של שחקנים; הכוחות הרגולטוריים וכוחות השוק ההופכים את Scope 3 לנושא ניהולי מרכזי; והאופן שבו פליטות אלה נמדדות ומנוהלות בפועל.

לפי ה-GHG Protocol, פליטות ארגוניות מחולקות לשלושה מכלולים:

·ו  Scope 1 - פליטות ישירות מפעילות החברה, כגון מפעלים או צי רכב;

· ו Scope 2 - פליטות עקיפות הנובעות מצריכת אנרגיה נרכשת, ובעיקר מחשמל;

· ו Scope 3 - פליטות עקיפות הנוצרות לאורך שרשרת הערך של החברה, במעלה ובמורד הזרם.

ןScope 3 כולל פליטות שמקורן אצל ספקים, בייצור חומרי גלם, בהובלה ובלוגיסטיקה, ולעיתים גם בשימוש במוצרים לאחר מכירתם. עבור חברות רבות זהו החלק המשמעותי ביותר בטביעת הרגל הפחמנית: בענפים מסוימים הוא עשוי להגיע לכ־70%–90% מסך הפליטות, ובענפים כמו מזון, בנייה, אופנה, מוצרי צריכה מהירים, אלקטרוניקה ורכב הוא מהווה מרכיב מרכזי במיוחד (World Economic Forum & Boston Consulting Group, 2021).

כאשר שרשרת האספקה הופכת לרשת

בספרות העדכנית מתוארות שרשראות אספקה רבות כמערכות גלובליות, מורכבות ורב-שכבתיות, הכוללות ספקים, תתי-ספקים ושותפים לוגיסטיים במדינות שונות, ולא כרצף ליניארי של שלבי ייצור (World Economic Forum & Boston Consulting Group, 2021). גלובליזציה, התמחות תעשייתית ולחץ להפחתת עלויות פיזרו את שלבי הייצור והרכש בין חברות, מדינות ותתי-ספקים. לכן גם המידע על חומרי גלם, הובלה ופליטות מפוזר בין גורמים רבים, ואינו נאסף באיכות אחידה (World Economic Forum & Boston Consulting Group, 2021). במבנה כזה, ניהול הפליטות אינו מתמצה בזיהוי הספקים הישירים, אלא מחייב מיפוי של שכבות מרוחקות יותר בשרשרת הערך, תיעדוף של מוקדי פליטה ושילוב בין נתונים מדווחים לבין אומדנים (Greenhouse Gas Protocol, 2011a; MIT Sloan, n.d.).

דוגמה אופיינית לכך היא חברה שמרכיבה מוצר אחד, אך הרכיבים שלו מגיעים מעשרות ספקים מדרג ראשון - וכל אחד מהם נשען על תתי-ספקים נוספים. במצב כזה, גם אם החברה מצליחה לקבל נתוני אנרגיה ופליטות מכמה ספקים מרכזיים, עדיין נותר "חור" משמעותי בשכבות העמוקות יותר, והחישוב נדרש לשלב בין נתונים מדווחים לבין אומדנים מבוססי קטגוריות וחומרי גלם. זו בדיוק הסיבה שמתודות מדידה רבות מדגישות עבודה הדרגתית: מיפוי, איתור מוקדי פליטות (hotspots) ושיפור איכות הנתונים לאורך זמן (Greenhouse Gas Protocol, 2011a; MIT Sloan, n.d).

הדבר בולט במיוחד במערכי לוגיסטיקה משולבים, שבהם נתוני הפליטות מפוזרים בין מובילים, משלחים, לקוחות וגורמי תשתית. לכן ארגונים רבים מתחילים באומדנים המבוססים על מרחק, משקל או יחידת נישאת, ומשפרים בהדרגה את הדיוק באמצעות נתוני ספקים ייעודיים. כך, עבודה מדורגת הופכת לא רק לאילוץ מתודולוגי, אלא לדרך מעשית להתחיל לפעול (Greenhouse Gas Protocol, 2011a; World Economic Forum & Boston Consulting Group, 2021).

בין רגולציה לשוק: הכוחות שמניעים מדידה וניהול של  Scope 3

הרגולציה היא אחד הגורמים המרכזיים המניעים את העיסוק של חברות ב־Scope 3, אך הדרישות אינן אחידות בין שווקים ומסגרות דיווח. באיחוד האירופי, חברות הכפופות ל-CSRD/ESRS, עשויות להידרש להתייחס לפליטות לאורך שרשרת הערך בהתאם למבחן המהותיות. מנגד, כללי ה־SEC הסופיים בארה״ב אינם כוללים חובת דיווח גורפת על Scope 3י(European Commission, 2023; U.S. Securities and Exchange Commission, 2024).

כאשר הדיווח נשען גם על מידע מספקים, זמינות ואיכות הנתונים הופכות לחלק מהיכולת של החברה לעמוד בדרישות הדיווח והציות. לצד הרגולציה, גובר גם הלחץ מצד משקיעים, לקוחות ושותפים עסקיים. חברות רבות דורשות כיום מספקיהן נתוני פליטות כחלק מתהליכי רכש, בעוד הדיווח התאגידי בתחום ממשיך להתרחב: בשנת 2023 למעלה מ-23,000 חברות דיווחו ל-CDP (Carbon Discloser Project) המשמש גם ככלי להערכת ספקים על בסיס ביצועים סביבתיים ואקלימיים מדווחים, וגם בשנת 2024 נשמר היקף דיווח גבוה. עם זאת, רק חלק מהחברות הציבו יעדים ייעודיים ל-Scope 3, ולכן התחום עדיין מצוי בתהליך התבססות (CDP, 2024).

הסיבה המרכזית לכך היא שללא מיפוי ומדידה של הפליטות, קשה לנהל הפחתה מערכתית בשרשרת הערך. החלטות רכש, בחירת חומרי גלם, תכנון לוגיסטי ועיצוב מוצר מתקבלות בתוך הארגון, אך השפעתם הפחמנית נוצרת ברובה אצל ספקים ושותפים עסקיים. במילים אחרות, שינוי מהותי מחייב עבודה מולם, ולא רק אופטימיזציה של הפעילות הישירה (World Economic Forum & Boston Consulting Group, 2021; McKinsey & Company, n.d.).

יתרה מכך, יותר ויותר לקוחות דורשים מספקים לא רק נתון נקודתי על פליטות באתר הייצור, אלא תמונה רחבה של הפליטות לאורך מחזור החיים של המוצר או השירות – מחומרי הגלם ועד סוף חיי המוצר (cradle-to-grave). מעבר זה מקרב בין דיווח Scope 3 לבין חשיבה מחזורית וניתוח מחזור חיים (LCA), כפי שמוגדר בסטנדרט הייעודי של ה-GHG Protocolו(Greenhouse Gas Protocol, 2011b). המשמעות היא שהמדידה אינה מתמקדת עוד רק ב"פליטות אצל הספק", אלא מתרחבת לבחינה של הפליטות לאורך שרשרת הערך כולה.

מהערכות לנתוני ספקים: האבולוציה של חשבונאות הפחמן

הקושי המרכזי בדיווח Scope 3 נעוץ במורכבות המדידה ואיסוף הנתונים לאורך שרשרת הערך. לכן ארגונים רבים מתחילים באומדנים סבירים, מתעדפים ספקים וקטגוריות מהותיות, ומשפרים בהדרגה את איכות הנתונים באמצעות הרחבת האיסוף הישיר מספקים מרכזיים (MIT Sloan, n.d.; Greenhouse Gas Protocol, 2011a). היכולת לנהל פליטות ברשת אספקה מורכבת תלויה גם בהתפתחות תחום חשבונאות הפחמן, העוסק באופן שבו ארגונים מודדים, מעריכים ומשווים פליטות לאורך שרשרת הערך (Greenhouse Gas Protocol, 2011a).

אחת הגישות הבסיסיות למדידה נשענת על נתוני הוצאה (spend-based): הערכת פליטות לפי סוגי רכישות והיקף הוצאה, בשילוב גורמי פליטה ממוצעים. גישה זו מספקת תמונת מצב ראשונית כאשר נתוני ספקים עדיין אינם זמינים, אך נשענת על ממוצעים ואינה משקפת בהכרח את פרופיל הפליטות של ספק מסוים (Greenhouse Gas Protocol, 2011a). לצד זאת, גוברת השאיפה לשלב נתונים ישירים מספקים - כגון מידע על צריכת אנרגיה, תהליכי ייצור או מקורות אנרגיה - כדי לשפר את הדיוק. מעבר זה מאפשר לזהות טוב יותר את מוקדי הפליטה, אך גם מחייב שיתוף פעולה עם ספקים, הגדרות מדידה אחידות ושיפור מתמשך באיכות הנתונים (Greenhouse Gas Protocol, 2011a; MIT Sloan, n.d.).

בפועל, ארגונים פועלים לרוב בתנאי מידע חלקי, ומשלבים בין אומדנים מבוססי מודלים לבין הרחבה הדרגתית של איסוף נתוני ספקים. שילוב זה מאפשר להתחיל למדוד ולנהל פליטות גם כאשר המידע אינו שלם, אך מחייב שקיפות מתודולוגית, מודעות להנחות ותהליך שיטתי לשיפור איכות הנתונים (Greenhouse Gas Protocol, 2011a; MIT Sloan, n.d.).

מבט אל שרשרת הערך

כמצוין מעלה, עבור חברות גלובליות רבות, עיקר פוטנציאל ההפחתה מצוי מחוץ לגבולות הארגון – בעבודת הספקים, בתהליכי ייצור, בלוגיסטיקה ובבחירת חומרי גלם. לכן ארגונים רבים פועלים כיום מול רשת האספקה שלהם, לא רק בשל דרישות דיווח, אלא גם כחלק מניהול סיכונים, תחרותיות והיערכות לשינויים בשוק (McKinsey & Company, n.d.; World Economic Forum & Boston Consulting Group, 2021).

ניתוחים של McKinsey מצביעים על כך שעבודה משותפת עם ספקים יכולה להיות מרכיב מרכזי בהפחתת פליטות במעלה הזרם עבור חברות גלובליות (McKinsey & Company, n.d.). לכן יותר ויותר ארגונים אינם מסתפקים עוד בהפניית תשומת לב כללית לרשת האספקה, אלא מציבים דרישות ממשיות כלפי ספקיהם: איסוף נתוני פליטות, מענה לשאלוני ESG, דיווח שוטף ולעיתים אף הצגת יעדי הפחתה. מגמה זו משקפת הבנה כי ניהול הפליטות בשרשרת הערך הוא חלק בלתי נפרד מניהול סיכונים, שמירה על תחרותיות והיערכות לשינויים רגולטוריים ושוקיים.

בסיכומו של דבר, ככל שפליטות גזי החממה מתפזרות על פני רשת רחבה של ספקים, תהליכים ושותפים עסקיים, כך מיפוי ומדידה של הפליטות לאורך שרשרת הערך נעשים תנאי מהותי לניהולן. ללא הבנה שיטתית של מוקדי הפליטה, היקפם ומיקומם, יכולתן של חברות לתעדף מהלכי הפחתה, להשפיע על ספקים ולקבל החלטות מבוססות נתונים נותרת מוגבלת. במובן זה, חשיבות המדידה בשרשרת האספקה אינה נובעת רק מדרישות דיווח, אלא ממעמדה כתשתית ניהולית הכרחית לכל מהלך משמעותי להפחתת פליטות.

---

שלי לוי צור, מנהלת הקיימות בחברת .ZIM INTEGRATED SHIPPING LTD ומרצה בתוכנית לתואר שני בלוגיסטיקה ושרשרת אספקה במרכז האקדמי רופין.