אם הבנייה ירוקה – מדוע שלא נדרוש גם "הריסה ירוקה"?

פירוק סלקטיבי כמהלך סביבתי, חברתי וכלכלי

בשנים האחרונות ישראל נבנית מחדש ועוברת תהליך התחדשות מואץ. אלפי דירות נהרסות בפרויקטים של פינוי בינוי (הריסה ובנייה) לטובת בניית מבנים מודרניים ומתקדמים יותר המספקים יותר יחידות דיור ונחשבים ירוקים יותר. התחדשות עירונית היא מהלך מבורך המלמד על התחדשות וקדמה, אך לצד זאת היא יוצרת כמויות גדולות מאוד של פסולת. לפי נתוני המשרד להגנת הסביבה כל 10 מ"ר של הריסת בניין מייצרים כ־1.5 טון של פסולת (רק משלב ההריסה). רשומה זו תדון בחשיבות הצורך בהפניית תשומת לב ומשאבים לשלב של פירוק סלקטיבי (deconstruction) טרום הריסה בפרויקטים של פינוי בינוי.

שלא כהריסה המסורתית, הגורמת לאובדן משאבים, פירוק סלקטיבי הוא תהליך של פירוק מבוקר מבנים כדי לאפשר שימוש חוזר, מחדוש (upcycle)[1] ומִחזוּר של חומרים.[2] גישה זו מצמצמת את פסולת הבנייה, מפחיתה את טביעת הרגל הפחמנית ומשמרת חומרים בעלי ערך. רשומה זו תציג את הפוטנציאל הסביבתי, החברתי והכלכלי של פירוק סלקטיבי, את האתגרים שבקידום תהליכים אלו בישראל ואת הדרכים להתמודד עימם.

כנהוג במדינות מערביות רבות, במדינת ישראל קיים תקן לבנייה ירוקה הנוגע הן לשלב ההריסה הן לשלב הבנייה. הַתֶקן מורכב מסעיפים רבים, אך רק הסעיפים המתמקדים בשלב הבנייה מחייבים ומזכים את היזמים וחברות הבנייה בתמריצים דוגמת נקודות או כוכבים. הניקוד ניתן בגין עמידה בתבחינים הנדרשים, וניקוד בגובה מסוים מזכה את הבניין בהגדרה "בניין ירוק". יזמים גדולים ישאפו למירב הניקוד, ולכן תמריצים אלו חשובים מאוד עבורם. אומנם סעיפי הַתֶקן הנוגעים לשלב הבנייה מחייבים ומזכים בתמריצים, אבל סעיפים הנוגעים לשלב ההריסה (ובעיקר לשלב טרום ההריסה – שלב הפירוק סלקטיבי) אינם מחייבים וכמעט אינם מזכים בניקוד או בתמריץ כלשהו (בוודאי אינם מזכים בניקוד רב).

כיום האפשרות הכלכלית שלכאורה הכי משתלמת ליזמים בשלב הפינוי או ההריסה בתהליכי ההתחדשות העירונית היא הריסת המבנים על כל תכולתם. היזמים משלמים סכום גלובלי לקבלני הריסה, וקבלני ההריסה הורסים את המבנה על כל תכולתו – לרבות מטבחים, רהיטים, כיורים, מכשירי חשמל, חומרי גלם ועוד. לאחר ההריסה כל פסולת הבנייה מועברת במשאיות למתקני מיון, ושם נערכת הפרדה בין רכיבי הפסולת – חלוקה בין חומרים שאפשר למחזר ובין חומרים המיועדים להטמנה. לאחר מכן הפסולת המתאימה משונעת להטמנה, ויש לשלם עליה היטל הטמנה. יצוין שההטמנה עצמה גורמת לנזקים סביבתיים הכרוכים בעלויות עקיפות. לפי הערכות של המשרד להגנת הסביבה המשקל של פירוק סלקטיבי הוא בגובה 15%–25% מכלל משקל החומרים הנזרקים בשלב ההריסה. במילים אחרות, מדובר בכ־700 אלף טון בשנה של אשפה גושית שאפשר להצילה מהטמנה באמצעות קידום של מודל יעיל לפירוק סלקטיבי. כיום פסולת זו מכבידה על מערכות הטמנת הפסולת והיא אתגר אקולוגי גדול. מדובר באלפי טונות של ציוד איכותי שאפשר להשתמש בו שימוש חוזר או למחדש אותו. קידום מודל זה של בנייה מעגלית יהא בר־קיימה בתנאים הנכונים, ובכללם מדיניות מתאימה, לוגיסטיקה יעילה והקצאת משאבים נבונה.

גישת הפירוק הסלקטיבי

תקני בנייה ירוקה שואפים לצמצם את ניצול המשאבים ואת כמות הפסולת המיוצרת. אולם אחד ההיבטים החשובים של בנייה בת קיימה הוא פירוק סלקטיבי. בעמותת Just A Second החלטנו לפעול בשלושה צירים עיקריים בו בזמן כדי להוביל שינוי מערכתי בתחום הפירוק הסלקטיבי ולקדם "הריסה ירוקה": הראשון, עבודה עם יזמים לעידוד תהליכי פירוק סלקטיבי טרום ההריסה וקידום מהלך בעל ערך סביבתי וחברתי כאחד (תרומה לסיוע נפשי ללוחמים); השני, עבודה עם המוסדות המאסדרים, בעיקר עם המשרד להגנת הסביבה, לטובת יצירת תמריצים לשלב הפירוק; השלישי, עידוד תהליכי פירוק סלקטיבי בקרב הציבור בכלל ובעלי המקרקעין בפרט.

אפשר לעמוד על יתרונות סביבתיים, חברתיים ומיתוגיים ליזמים המקדמים פירוק סלקטיבי: ראשית, שלב הפירוק הסלקטיבי הוא שלב קצר מועד. הוא נעשה עם יציאת הדיירים מבתיהם (שלב מסירת המפתחות) ועד שבוע לפני גידור המתחם. פעולות הפירוק אינן מייצרות עיכוב בתהליכי ההריסה.

שנית, מתן האפשרות לפירוק סלקטיבי ולפינוי מסודר של הציוד והחומרים שנשארו מקטין את כמות הפסולת ואת עלויות השינוע והמיון, מייעל את תהליכי הפינוי ומסייע ליצור תחושת ביטחון בשטח הבנייה הן עבור היזם הן עבור הדיירים. יצוין שהיזם הוא המממן את תהליך הפירוק הסלקטיבי, ממש כמו שממן את כל תהליכי ההריסה האחרים. העלויות לפירוק סלקטיבי מתחיל שוליות עבור רוב היזמים, וככל שהפירוק נעשה מעמיק יותר – כך העלויות נהיות גבוהות יותר. כל יזם יכול לבחור את עומק הפירוק המתאים לו.

שלישית, היזם המפנה בפירוק סלקטיבי מסודר גם מייצר ערך עבור הדיירים ובעלי הדירות – שלא כמקובל, הם אינם נדרשים לרוקן את הדירות טרם העזיבה, והם שותפים למהלך בעל ערך סביבתי וחברתי גבוה. תחושת הביטחון בקרב הדיירים שנשארו בדירות בשלבי הפינוי האחרונים מתחזקת כשצוות הפירוק המקצועי, ולא גזלנים למיניהם, הוא המסתובב בשטח. דוגמה טובה לתהליך פירוק סלקטיבי בישראל היא התהליך של פירוק סלקטיבי מסודר של כ־400 דירות. הציוד מועבר משטח הדירות למחסן לצורך מיון, ומשם לבית מלאכה לצורך מחדוש. במקרה זה עושים את המחדוש מילואימניקים בין סבבים, מתנדבים ומעצבים ישראלים. העמותה הקימה חנות גלריה מעוצבת המנגישה בחזרה לציבור הרחב את הריהוט הממוחדש. הרווחים מהמכירות נתרמים לעמותה אחרת המעניקה סיוע נפשי למשרתים בגופי הביטחון.

אולם כדי שהמהלך של פירוק סלקטיבי יהיה מערכתי ויהפוך לנורמה בתהליכי פינוי בניינים – אין די ברתימה של היזמים והציבור. יש צורך גם בשינוי התקינה של הפירוק הסלקטיבי כך שיזכה את היזמים בתמריצים (בדומה לתמריצים הניתנים בשלב הבנייה הירוקה). גורמים מקצועיים במשרד להגנת הסביבה מקדמים בימים אלו תמריצים לפירוק סלקטיבי לצד דיוק התקינה. אם התמריץ יהיה בעל ערך, יגדל הסיכוי להצטרפות יזמים חדשים למהלך, וכך השינוי באמת יהיה מערכתי, ולא נקודתי. השינוי כבר מתרחש הלכה למעשה, אבל עדיין יש אתגרים רבים:

• רתימת יזמים חד שים לשילוב פירוק סלקטיבי בתהליך ההריסה בפרויקטים בענף הבנייה. כלומר, הפיכת הפירוק הסלקטיבי לנורמה בתהליך הבנייה בישראל.

• קידום תמריץ מטעם המשרד להגנת הסביבה ליזמים המפנים בפירוק סלקטיבי.

• בחינת מודל העלות–תועלת של המהלך בישראל בידי גורמי המקצוע. מחקרים בעולם מלמדים על תועלת כלכלית שתצמח מהמהלך. יצוין שבימים אלו המשרד להגנת הסביבה עורך מחקר מקיף של עלות–תועלת לפירוק סלקטיבי, ותוצאותיו צפויות להתפרסם בקרוב. נכון להיום התפיסה הרווחת בישראל היא שפירוק סלקטיבי דורש עלויות גבוהות וצורך כוח אדם מיומן לעומת הריסה רגילה. מחקר עומק ישראלי של עלות–תועלת הוא שלב חיוני ברתימת בעלי העניין למיניהם.

• השגת מענקי מדינה להקמת מתחמים רחבי היקף שיוכלו לקלוט את שפע הציוד שנשאר בבניינים שבתהליכי התחדשות עירונית (ולא רק בהם).

• חיזוק המודעוּת בקרב יזמים, הציבור, משרדי עורכי דין ועוד לחשיבותו של פירוק סלקטיבי ויצירת מוטיבציה להפיכתו לנורמה בתהליכי הבנייה. הוא הדין לגבי שימוש חוזר ומחדוש – אופציה זמינה ואיכותית.

בנייה ירוקה בעולם והגישה לפירוק סלקטיבי

בשנים האחרונות מגמת השימוש במודל הפירוק הסלקטיבי והכרייה העירונית צוברת תאוצה גם בעולם. לאחרונה פורסם מחקר של אוניברסיטת קורנל שחקר את מודל העלות–תועלת של פירוק סלקטיבי במדינת ניו יורק שבארצות הברית. הממצאים מלמדים שהמרת מחצית עד שלושה רבעים ממקרי ההריסה של מבני מגורים לפירוק שיטתי תוביל להשפעה כלכלית ישירה של 872 מיליון דולר עד 1.4 מיליארד דולר, ליצירת 8,130 עד 12,630 מקומות עבודה ולהשבת 270,000 עד 420,000 טון של חומרים לשימוש חוזר – שינוי שביכולתו לעצב מחדש את מגזר הבנייה כולו במדינת ניו יורק. לפיכך ניכָּר שאפשר להפיק תועלת רבה משימוש במודל הזה.

תקני בנייה ירוקה רבים בעולם מכירים בחשיבותם של השימוש החוזר בחומרים והפחתת הפסולת, אבל רק מעטים מהם מחייבים במפורש פירוק סלקטיבי כפרקטיקה סטנדרטית (אותם מעטים מעניקים תמריצים או הקלות מס, אבל אינם מחייבים להשתמש בפירוק מסוג זה). עם זה, ככל שעקרונות הכלכלה המעגלית צוברים תאוצה, הפירוק הסלקטיבי נתפס יותר ויותר כאסטרטגיה חיונית לצמצום ההשפעה הסביבתית. הינה כמה מדינות העומדות בחזית השינוי ומחייבות להשתמש בתהליך זה בתהליכי הבנייה:

• גרמניה: המדינה פועלת לפי הַתֶקן הגרמני של מועצת ה־DGNB. תקן זה מאמץ גישה כוללנית למחזור החיים של מבנים, קידום יעילות המשאבים והפחתת הפסולת בתהליכי הריסה. נקודות מוענקות עבור יישום עקרונות כרייה עירונית, לרבות שחזור מחומרים ממבנים שנהרסו.

• הולנד: ערים כגון אמסטרדם יישמו "דרכוני חומרים" למבנים. דרכונים אלו מאפשרים מעקב אחר החומרים המשמשים בבנייה במטרה להקל את שימושם החוזר בעתיד. זאת ועוד, ממשלת הולנד מעניקה הקלות מס לפרויקטים המיישמים טכניקות כרייה עירונית.

• ארצות הברית: במסגרת תקן ה־LEED פרויקטים יכולים לצבור עד שתי נקודות בגין ניתוב מחדָש של 50%–75% מהפסולת הנוצרת מתהליכי בנייה והריסה. זאת ועוד, מדינות מסוימות בארצות הברית מציעות תמריצים כספיים לפירוק מבנים במקום הריסתם המסורתית.

• מדיניות האיחוד האירופי: הנחיית מסגרת הפסולת של האיחוד האירופי מעודדת את מדינות האיחוד האירופי להשיג שיעור התאוששות של 70% עבור פסולת בנייה והריסה וקידום אסטרטגיות של כלכלה מעגלית, ובהן גם כרייה עירונית. 

לסיכום, כדי להטמיע בישראל פירוק סלקטיבי נדרשים חקיקה מחייבת, תמריצים כלכליים לקבלנים ומודעות ציבורית לחשיבות הנושא. שילוב אסדרה עם חינוך מקצועי ושותפויות בין המגזר הציבורי ובין המגזר הפרטי יכולים להפוך את הפירוק הסלקטיבי לחלק בלתי נפרד מענף הבנייה המקומי.

---

ד״ר יעל שטימברג היא מייסדת שותפה ומנהלת עמותת Just A Second

אסתי אחימאיר היא מייסדת שותפה ומנהלת עמותת Just A Second

[1] תיקון ועיצוב מחדָש. לפי האקדמיה ללשון העברית "מִחזוּר משביח".

[2] פירוק סלקטיבי וכרייה אורבנית הם שני מושגים משלימים בתחום ניהול המשאבים והבנייה המעגלית. פירוק סלקטיבי נוגע לתהליך מתוכנן ומבוקר של פירוק מבנים לצד מיון ושימור מרבי של חומרים למִחזוּר או לשימוש חוזר. כרייה אורבנית (urban mining) היא גישה רחבה יותר ונוגעת להפקת חומרים ומשאבים ממבנים, תשתיות, פסולת אלקטרונית ומערכות עירוניות קיימות במקום כריתת משאבים טבעיים חדשים. פירוק סלקטיבי מתמקד בעיקר בבניינים ובתהליך הפירוק עצמו, ואילו כרייה אורבנית עוסקת באיתור וניצול משאבים עירוניים מכלל סוגי הפסולת והמבנים לאורך זמן.