התעשייה הקיבוצית: מעבדה טבעית לאחריות תאגידית
- דפנה בן יעקב
- לפני 9 שעות
- זמן קריאה 6 דקות
דמיינו בוקר במפעל תעשייתי בלב אזור פריפריאלי בצפון ישראל: השעה 6:30, השער נפתח, עובדים מגיעים ברגל או באופניים מהקיבוץ וברכבים פרטיים ובהסעות מיישובים סמוכים ומערים קרובות, משאיות נכנסות עם חומרי גלם, והמכונות מתחילות לפעול. המפעל נמצא בתוך הקיבוץ, אבל רק חלק קטן מהעובדים הינם חברי קיבוץ. זהו תיאור של 'מפעל קיבוצי טיפוסי' בשנת 2026: תאגיד המתמודד עם אותם לחצים כמו כל חברה תעשייתית מודרנית. נכון לשנת 2024, כ‑90% מהעובדים במפעלים הקיבוצים אינם חברי קיבוץ, ורק מחצית מהמפעלים נמצאים בבעלות קיבוצית מלאה ובלעדית. התעשייה הקיבוצית היום היא מערך תעשייתי מגוון, גלובלי ותחרותי אשר לעיתים מרוחק פיזית וחברתית מהקהילה הקיבוצית שממנה צמח.
השינוי הזה מזמין לבחון את הקשר בין התעשייה הקיבוצית לבין ESG. מצד אחד, ה‑DNA הקיבוצי, אשר כולל עקרונות של שיתופיות, קהילה וחשיבה ארוכת טווח, עדיין נוכח בשיח, בבעלות, ובחלק מתהליכי קבלת ההחלטות. מצד שני, השינוי באורחות החיים בקיבוץ, כניסת שותפים חיצוניים והעמקת התחרות, מחזקים את משקל השיקולים העסקיים גרידא: תשואה על השקעה, דרישות משקיעים ורגולציה בינלאומית. המתח בין שתי המגמות הללו: קואופרטיבי וקהילתי מול גלובלי ותאגידי, עומד בלב סיפור האחריות התאגידית בתעשייה הקיבוצית.
ברשומה זו אציג כיצד ה‑DNA הקיבוצי יכול לשמש בסיס לממשל תאגידי מבוסס בעלי עניין, אעמיק בהיבטים הסביבתיים והחברתיים של מפעלים הפועלים בלב קהילות מקומיות, ואדגים כיצד 'איגוד התעשייה הקיבוצית' יכול לשמש כמכפיל כוח להטמעת ESG בסקטור כולו. בעידן שבו משקיעים, רגולטורים ולקוחות שואלים לא רק "כמה הרווחתם?" אלא גם "איך הרווחתם?", התעשייה הקיבוצית מציבה שאלה נוספת: האם ניתן לשמר ערכים סביבתיים וחברתיים גם כאשר מבנה הבעלות, העובדים והשוק משתנים מהיסוד?
'מהמפעל של החברים לתאגיד גלובלי' – התפתחות התעשייה הקיבוצית כבסיס לשיח של ESG
התעשייה הקיבוצית כוללת כ-270 מפעלי תעשייה יצרניים (בבעלות הקיבוץ או ממקומים בתחומי הקיבוץ) הממוקמים בעיקר בפריפריה – מעל 77% מהם עמוק בצפון או בדרום, וחלק לא מבוטל קרוב מאוד לגבול. היקף המכירות השנתי של התעשייה הקיבוצית עמד בשנת 2024 על כ-65 מיליארד ₪, כאשר למעלה מ-55% מהתוצרת מיוצאת. ביניהן יש חברות גלובליות מוכרות כמו פלסאון, נטפים, על-בד או כפרית, ולצידן חברות בינוניות בגודלן, קטנות וחברות הזנק.
כדי להבין את הקשר בין התעשייה הקיבוצית לבין אחריות תאגידית, יש להתבונן בהתפתחות ההיסטורית של המפעל הקיבוצי. המפעלים הוקמו בתחילה כדי לתת מענה לצרכים פנימיים של הקיבוץ: הקמת מפעלים לטיפול בתוצרת החקלאית ולשיווקה, יצירת מקומות עבודה לחברי הקיבוץ, בפרט אלה המבוגרים, גיוון הפרופיל העסקי של הקיבוץ עם ירידת הרווחיות בחקלאות, ומענה ציוני לצורך בפיתוח התעשייה בישראל. המפעל נתפס כזרוע כלכלית מרכזית נוספת של הקיבוץ, וההיגיון המוביל היה לא רק כלכלי אלא גם קהילתי וגם ציוני.
עם השנים התפתחו המפעלים וצמחו לשווקים גלובליים. ההנהלות הפכו מקצועיות יותר, שותפים חיצוניים נכנסו, וחלק מהמפעלים הונפקו או נמכרו. כיום רק כ-50% ממפעלי הקיבוצים נמצאים בבעלות קיבוצית מלאה, וכ- 23% נמצאים כבר בבעלות חיצונית לחלוטין.
גם מבנה התעסוקה השתנה. בעוד שבעבר חלק גדול יותר מעובדי המפעל הקיבוצי היו חברי קיבוץ, כיום רק כ‑10% הינם חברי קיבוץ. רוב העובדים הם תושבי היישובים והערים בסביבה, ולכן המפעל הפך למעסיק אזורי משמעותי, ולא רק למקום העבודה של חברי הקיבוץ.
מנקודת מבט של ESG, שינוי זה מחדד את השאלה כלפי מי המפעל אחראי: הקיבוץ, העובדים, הקהילה האזורית או המשקיעים. מצד אחד, השורשים הקואופרטיביים עדיין ניכרים; מצד שני, כניסת משקיעים יוצרת לחץ לתשואה, דרישות שקיפות וסטנדרטים בינלאומיים. הפער בין הדימוי ההיסטורי של "מפעל של הקיבוץ" לבין המציאות של תאגיד תעשייתי גלובלי הוא גם האתגר וגם ההזדמנות. ניתן לתרגם את החשיבה הקהילתית המסורתית לשפה עכשווית של ESG: ממשל מבוסס בעלי עניין, פיתוח הון אנושי בפריפריה ושקיפות ביחסי קהילה-תעשייה.
ה‑DNA הקיבוצי כבסיס לממשל תאגידי מבוסס בעלי עניין
למרות השינויים בבעלות ובתעסוקה, אחת מנקודות החוזק של התעשייה הקיבוצית היא ה‑DNA הערכי שמלווה אותה. ל‑DNA הזה יש ביטוי מבני.
ראשית, מבנה הבעלות: גם כאשר הקיבוץ אינו בעל המניות היחיד, עצם נוכחותו כבעל שליטה או כבעל עניין משמעותי עשויה להכניס לשיח התאגידי פרספקטיבה קהילתית. מחקר שנערך על אסטרטגיית קיימות עסקית של מפעל מצליח בקיבוץ, הראה כי הבעלות הקיבוצית השפיעה על האסטרטגיה הניהולית דרך מחויבות לרווחת חברי הקיבוץ, לתעסוקה ולהמשכיות הקהילה. לכן, השיח בדירקטוריון ובהנהלה אינו מתמצה בהכרח ברווחיות בלבד, אלא עשוי לכלול גם שאלות הנוגעות להשפעת הפעילות העסקית על הקהילה. זהו ביטוי טבעי לגישה של Stakeholder governance - ממשל תאגידי מבוסס בעלי עניין.
שנית, אופק הזמן: המפעל הקיבוצי הוא נכס בין‑דורי, ולכן קיימת לעיתים נכונות לקבל החלטות השקעה ארוכות טווח בתחומים כמו התייעלות אנרגטית, שדרוג תשתיות סביבתיות ופיתוח הון אנושי, גם כאשר ההחזר הכלכלי אינו מיידי. גם כאן המחקר שציינתי תומך בכך, כאשר מנהלי המפעל מדגישים את הרצון לשמר את העסק, להבטיח מקומות עבודה ולבסס קיימות עסקית וקהילתית לאורך זמן.
שלישית, הקשר לקהילה: המפעלים ממוקמים בתוך מרחב קהילתי מוגדר, ולעיתים מתקיים מפגש יומיומי בין הנהלת המפעל, העובדים ותושבי האזור. במחקר המוזכר לעיל, מתוארים יחסים קרובים ובלתי־פורמליים בין מנהלים, עובדים וחברי קיבוץ, וכן מחויבות תעסוקתית לחברים מבוגרים, לצעירים ולחברים הזקוקים להתאמות. כאשר מנהלים פוגשים עובדים ושכנים גם מחוץ למפעל, נוצרת רמת אחריותיות (accountability) מקומית שקשה לייצר בחברות המרוחקות מהקהילה שבה הן פועלות.
עם זאת, השינויים בבעלות יוצרים גם מתחים. דירקטוריונים שבהם יושבים יחד נציגי קיבוץ, משקיעים ונציגי ציבור, נדרשים לאזן בין ערכים קהילתיים ללחצי תשואה. כאן ESG יכול לשמש כשפה משותפת לניהול המתח: מסגרת שמכניסה לשולחן את כל בעלי העניין ואת כלל סוגי ההון: פיננסי, אנושי, סביבתי וחברתי.
ה- E: סביבה והתעשייה הקיבוצית
התעשייה הקיבוצית היא סקטור מגוון עתיר חומרי גלם ואנרגיה ולכן השפעתה הסביבתית משמעותית. העובדה שמפעלים רבים ממוקמים בתוך הקיבוץ או בקרבה אליו, מחייבת התייחסות מרחיבה להיבטים כמו רעש, זיהום אויר, שפכים וריח – מפגעים שמשפיעים על אותם תושבים שחיים לצד המפעל, זאת להבדיל מאזורי תעשייה המרוחקים לרוב מאזור המגורים. דווקא הקרבה הזו יוצרת לעיתים תמריץ לפעול מעבר לציות רגולטורי ולפתח פתרונות בעלי ערך עסקי וקהילתי. השקעות בהתייעלות אנרגטית, הפחתת פליטות או טיפול מתקדם בשפכים יכולות – מעבר לחיסכון בעלויות או פתיחת שווקים ירוקים, להפחית גם את הפגיעה באיכות החיים המקומית.
מפעל המייצר מערכות השקיה הממוקם בכניסה לקיבוץ, למשל, יכול לנצל את נפל הייצור לפעילות משותפת של העובדים עם השכנים כמו יצירת גינות קהילתיות ושתילת עצים סביב המפעל לשכנים שלא רוצים לראות מהבית את הנוף המפעלי. כך נוצרת סינרגיה בין פתרון סביבתי, יעילות תפעולית וחיזוק הקשר עם הקהילה.
ה-S: עובדים, קהילה וחוסן מקומי
המפעלים הקיבוציים מעסיקים בישראל כ‑38,000 עובדים, רובם בפריפריה, ומהווים עוגן תעסוקתי מרכזי באזורי גבול ופיתוח – 77% מהמפעלים נמצאים במעמקי הפריפריה הצפונית והדרומית. הייחוד החברתי אינו "פילנתרופיה מקומית", אלא מבנה כלכלי-קהילתי שבו המפעל הוא חלק ממארג החיים המקומי.
מפעלי התעשייה הקיבוצית מהווים עוגן תעסוקתי משמעותי בפריפריה ומעסיקים עובדים ממגוון אוכלוסיות - בהם צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, עובדים מהחברה החרדית ומהמגזר הערבי ואנשים עם מוגבלויות. מודל התעסוקה הקהילתי-אזורי תורם במקרים רבים ליציבות תעסוקתית גבוהה יחסית ולפיתוח הון אנושי מקומי ואזורי. איגוד התעשייה הקיבוצית מקדם בשיתוף פעולה עם החברות באיגוד תוכניות לחיזוק הגיוון התעסוקתי וההכללה במפעלים, בין היתר כמענה למחסור בכוח אדם וכחלק מחיזוק החוסן הארגוני והאזורי.[1]
מעבר לתפקידם הכלכלי, מפעלים קיבוציים משמשים לעיתים גם כתשתית קהילתית ואזורית. בתקופות משבר - ובהן מלחמת "חרבות ברזל" - מפעלים רבים סייעו בשמירה על רציפות תעסוקתית ויישובית, בעוטף עזה ובצפון הארץ, סיפקו ציוד ושירותים לוגיסטיים, והעמידו משאבים ותשתיות לטובת הקהילה והמערך האזרחי. בכך הם תורמים לחוסן ההדדי של הקהילה, התעשייה והאזור כולו, במיוחד בפריפריה.
ה‑G: ממשל תאגידי קואופרטיבי והמתחים שבו
במפעל קיבוצי, מבנה הממשל התאגידי שונה מחברה 'קלאסית'. בעל המניות הוא לעיתים קרובות הקיבוץ עצמו, והדירקטוריון כולל נציגי קיבוץ לצד אנשי מקצוע והנהלה. המשמעות היא שהקול הקהילתי – נוכח סביב שולחן קבלת ההחלטות.
למודל הזה יש יתרונות: חשיבה ארוכת טווח, התייחסות לשיקולי תעסוקה וחוסן אזורי, והימנעות לעיתים מקבלת החלטות קצרות טווח שפוגעות בעובדים או בסביבה. עצם הידיעה שהקהילה נמצאת סביב שולחן קבלת ההחלטות, מחזקת את האחריותיות של ההנהלה.
עם זאת, המבנה יוצר גם דילמות. כאשר קיבוץ תלוי כלכלית במפעל שיוצר מפגע סביבתי, נוצר מתח בין שמירה איכות החיים לבין שמירה על מקור הפרנסה.[2] כאן נכנס תפקידו של ממשל תאגידי איכותי: מדיניות ברורה לניגודי עניינים, תהליכי קבלת החלטות שקופים, דיווח על סיכונים ותוכניות פעולה, ומדדים לבקרה, והפיכת ה-G ממושג מופשט למערכת ניהולית פרקטית. מצבים כאלה ממחישים את חשיבותו של ממשל תאגידי איכותי, כזה המבוסס על שקיפות, ניהול ניגודי עניינים ותהליכי קבלת החלטות המאזנים בין שיקולים עסקיים, סביבתיים וחברתיים לאורך זמן. בקיבוץ כזה, הדירקטוריון או הנהגת הקהילה אינם פועלים רק כגורם עסקי, אלא גם כגורם מיישב בין אינטרסים מתנגשים - בין התשואה על ההשקעה, שמירת מקומות העבודה, איכות החיים של התושבים, והצורך לטפל במפגע סביבתי ממשי.
בסיכומו של דבר, הדיון על ESG בתעשייה הקיבוצית אינו עוסק רק בעמידה בסטנדרטים בינלאומיים או בדרישות רגולטוריות. הוא נוגע בשאלה רחבה יותר: כיצד ניתן לעצב מודל תעשייתי ישראלי המשלב בין תחרותיות גלובלית, חדשנות ויעילות עסקית לבין אחריות חברתית, שמירה על הסביבה וחיזוק החוסן הקהילתי והאזורי. במובן זה, לתעשייה הקיבוצית יש פוטנציאל ייחודי להציע מודל ניהולי המבוסס לא רק על יצירת ערך כלכלי, אלא גם על מחויבות ארוכת טווח לעובדים, לקהילה ולסביבה שבהם היא פועלת.
דפנה בן יעקב, מנהלת אחריות תאגידית, איגוד התעשייה הקיבוצית
תגובות