מֵעֵבֶר ל־ESG: מבט היסטורי פילוסופי על אחריות תאגידית

בפברואר האחרון פרסמה חברת פטרול אנרג'יום את דוח ה־ESG השנתי שלה. על פני יותר ממאה עמודים מרהיבים תיארה החברה את הצלחתה בהפחתת טביעת הפחמן שלה, את מאמציה להגברת הגיוון התעסוקתי בה ואת השקעותיה במיזמים קהילתיים בהיקף של 25 מיליון דולר. אלא שבאותו זמן ממש קידמה החברה קידוחי נפט חדשים באזורים אקולוגיים רגישים, התמודדה עם תביעות ייצוגיות על הפרת זכויות עובדים והשקיעה בפיתוח מאגרי דלקים מזהמים סכום הגדול פי עשרה מהשקעותיה במיזמי סביבה.

הסיפור הזה בדיוני, אך הפרדוקס שהוא מציג אמיתי, והוא מאיר שאלה גדולה הרבה יותר: האם אחריות תאגידית היא מנגנון אותנטי של שילוב שיקולי אתיקה בעסקים או שמא היא כלי ניהול להצטיינות תדמיתית? הסיפור משקף את התופעה הבולטת בשיח העסקי בעשור האחרון – עליית שיח ה־ESG (סביבה, חברה וממשל תאגידי) כפרדיגמה דומיננטית בתחום האחריות התאגידית, פרדיגמה שלעיתים מסתפקת בהצהרות מרשימות ללא שינוי מהותי בהתנהלות התאגידית – תופעה הזוכה לביקורת גם בשיח המקומי.

טענתי היא שפרדוקס זה, המופיע בשיח הנוכחי על אתיקה בעסקים באמצעות מושגי ה־ESG, אינו מקרי אלא תולדה של תהליך ארוך שנים הנשען על הנחות יסוד מוטעות בדבר היחס שבין אתיקה לעסקים. אומנם רעיון ה־ESG אינו חידוש מהפכני, אבל הניסיון המלאכותי לכמת ולמסד אתיקה בעולם העסקים אינו יעיל, וכך המשטור והבירוקרטיזציה של האחריות התאגידית – הפיכתה לרשימות תיוג, דיווחים סטנדרטיים ומדדים כמותיים – חותרים תחת האפקטיביות שלה, מנתקים את המעשה העסקי מהאינטואיציות המוסריות והופכים אותן לתרגיל בעמידה בדרישות חיצוניות.

הֶקשֵר היסטורי: אחריות עסקית לאורך הדורות

כדי להבין את המודלים העכשוויים של אחריות תאגידית יש לזכור שהפעילות הכלכלית מעולם לא התקיימה ברִיק חברתי, אלא הייתה שזורה במרקם הקהילתי. מתפיסת האויקונומיה ביוון העתיקה, תפיסה שראתה בכלכלה ניהול משאבים למען הכלל, ועד למסורות דתיות, גילדות מקצועיות בימי הביניים ובנקאים בתקופת הרנסנס – הציפייה הטבעית הייתה שעסקים יתרמו לחברה, ולא רק יצברו הון. העושר נתפס כאמצעי לשירות הקהילה, ומי שפעל שלא לפי נורמה זו זכה לגינוי חברתי.

המהפכה התעשייתית שינתה זאת מהיסוד. בית החרושת, הרחוק מהבית, יצר הפרדה מרחבית ותפיסתית בין עבודה לְבית. מאז המצאת המפעל המודרני נתפסה הפעילות הכלכלית כתחום נפרד עם היגיון וכללים משלו – שאינם בהכרח זהים להיגיון והכללים של המשפחה או הקהילה. בדרכו לעבודה היה על האדם לפשוט את חליפת הבית המוסרית ולהתעטף בחליפת העסקים הרציונלית והשיטתית, חליפה העשויה משילוב תאוות בצע ותועלתיות (על הניתוק בין שני העולמות כתב בהרחבה פולני (1944/2021)).

התפתחות התאגיד המודרני כישות משפטית נפרדת מבעליה חיזקה את הרעיון. בעסק משפחתי הבעלים הם שנשאו באחריות ישירה למעשיהם, ואילו בתאגיד המודרני נוצַר ריחוק בין המשקיעים ובין השפעות התאגיד על הסביבה והחברה האנושית. הפרדה זו הגיעה לשיאה עם "דוקטרינת בעלי המניות", שקיבלה ביטוי מובהק במאמרו המפורסם של מילטון פרידמן משנת 1970, שבו כתב ש"האחריות החברתית של העסקים היא להגדיל את רווחיהם". פרידמן טען שמנהלי חברות צריכים לנהוג ברציונליות ולהתמקד אך ורק בהשאת רווחים לבעלי המניות. הוא סבר שהדאגה לסוגיות סביבה וחברה היא עניינם של פרטים, ארגונים ללא מטרות רווח והמדינה – אך לא של חברות עסקיות, גם אם הן אלו שגרמו לסוגיות האלה.

משטור האחריות התאגידית

טענתו של פרידמן לא הצליחה לנתק בין שני התחומים לחלוטין. האינטואיציה הבסיסית שהתאגידים צריכים לגלות אחריות חברתית נותרה על כנה, רק שמעתה היא קיבלה תפנית רציונלית: במקום שתהיה מבוססות על בחירות שרירותית או פוליטיות או לא יעילות, מאז שנות השמונים הדרישה הייתה שהאחריות התאגידית תאמץ תאוריות ושיטות ניהול רציונליות שלא יפגעו ברווחי החברות. להתחזקות מגמה זו תרמה גם המודעות לסוגיות סביבה וחברה וההחצנות השליליות של עולם העסקים על החברה האנושית. על רקע זאת נולדו מושגים כמו "אחריות חברתית תאגידית" (CSR), "בעלי זיקה" (stakeholders), "ערך משותף" (shared value), ולאחרונה גם ESG, שביטאו את הניסיון להחזיר את האחריות הסביבתית והחברתית לליבת השיקולים העסקיים. עם הזמן נהיו רעיונות אלו אסטרטגיות עסקיות נפוצות, והמחקר והמציאות העסקית ראו בהן את החזות האתית של עולם העסקים – והסתפקו בכך. אך במקום מה שהיה טבעי ואורגני, כיום פתרונות אלו אינם יותר ממנגנוני משטור, בירוקרטיזציה וכימות של האחריות התאגידית במערכת של ניהול סיכונים עסקיים.

גישת המשטור סובלת מבעיות יסוד. ראשית, היא מבוססת על הנחה פסימית שהאדם תאב בצע מטבעו ושרק פיקוח חיצוני יכול לרסן אותו. הנחה זו מתעלמת מההיסטוריה, אך חמור מכך – היא מצדיקה ומחייבת מערכת אסדרה הבעייתית בפני עצמה. חקיקה ואכיפה בתחום הן תמיד עניין פוליטי המושפע מאינטרסים, שדלנים והלכי רוח משתנים. התוצאה היא מערכת לא יציבה המשתנה לפי ההקשר הפוליטי והתרבותי. ואכן, די לבחון את ההתפתחויות האחרונות בארצות הברית בכהונתו השנייה של טראמפ כדי לראות שתפיסת ה־ESG עשויה להיות מושפעת מתנודתיות אידאולוגית ופוליטית, מה שמעורר ספקות באשר ליכולתה של תפיסה זה להיות תקן מוסדי יציב ואוניברסלי לאורך זמן.

שנית, גם כשקיימים חוקים, בדרך כלל אכיפתם חלשה. תאגידים רבים השרויים במצב "בעיית התרצות" (גבע, 2011) – קונפליקט פנימי בין הצורך לעמוד בציפיות מוסריות חיצוניות ובין שיקולי רווח – עשויים לפעול מתוך הנחה שהסיכוי להיתפס ולהיענש נמוך, מה שהופך את מודל האסדרה למודל לא אפקטיבי. כשהאחריות החברתית היא רק מבנה חיצוני שאינו נטוע בערכי הארגון היא נעשית שברירית ומזמינה תופעות של "חולשת רצון תאגידית". במצב כזה התאגיד יודע מה ההתנהגות המוסרית הנדרשת, אך בוחר לחזור לשורת הרווח ברגע של לחץ כלכלי או שינוי פוליטי.

אולם הבעיה העיקרית של גישות אלו, ובייחוד של פרקטיקת ה־ESG, היא שהמשטור והכימות של האחריות התאגידית מחזקים את ההפרדה בין שיקולים אתיים ובין ההחלטות העסקיות היום־יומיות. הפרדה זו באה לידי ביטוי, לדוגמה, בהפרדה בין הדוח הרבעוני למשקיעים (דוח רווח והפסד ומאזן) ובין דוח ה־ESG. מדוע דוח ה־ESG, שהוא למעשה סיכום הסיכונים האתיים, המשפטיים והחברתיים של החברה, נותר מנותק מהדוח החשבונאי של החברה?

ניסיון לתקן את הפער הזה נעשה בשנים האחרונות דווקא מצד האסדרה: האיחוד האירופי החליט לחייב חברות לפרסם את דוחות הקיימות שלהן צמוד לדוחות הכספיים וכפוף לתקני דיווח אחידים ומבוקרים. ואולם המהלך מעורר תהיות: עצם הרעיון של דוח מלמד שפרקטיקת ה־ESG מאמצת את כללי השוק, וכך אף על פי שהכַּוונה מוסרית – מתקבל סט מנגנונים טכניים: מדדים, דוחות, טבלאות דירוג וקווים מנחים. כך נוצָר פרדוקס מובנה: המערכת שנועדה לתקן את השבר שבין אתיקה לכלכלה מבוססת על אותם כלים ותפיסות שהובילו לניתוק מלכתחילה. היא מתיימרת לנסח מחדש את האחריות, אך עושה זאת בשפה של דירוג, עמידה ביעדים ותשואה למדדים במקום בשפה של מחויבות, שייכות וערבות הדדית.

חלופה: חזרה לאינטגרציה אורגנית של אתיקה בעסקים

השאלה המתבקשת היא מה החלופה: מה אפשר להעמיד במקום מערכת פיקוח חיצוני? האם אפשר לחזור לתפיסה אינטגרטיבית יותר של אחריות עסקית בלי לוותר על יתרונות הכלכלה המודרנית? תחילה חשוב להדגיש שאיני מציע חזרה רומנטית ל"ימי קדם" טרום קפיטליסטיים. הכלכלה העולמית המודרנית מציבה יתרונות רבים לצד אתגרים ייחודיים הדורשים פתרונות חדשניים. גם איני מציע לוותר לחלוטין על מדידה, דיווח ושקיפות – אלו יכולים להיות כלים חשובים ליצירת אחריותיות.

אני מציע תפיסה אינטגרטיבית יותר של אחריות עסקית, תפיסה הרואה באחריות העסקית חלק בלתי נפרד מהפעילות הכלכלית עצמה. הרעיון הבסיסי של ההצעה שלי נשען על ההנחה שאתיקה מתחילה מבפנים וצומחת מתוך מחויבות אישית. אי אפשר לכפות מחויבות זו מבחוץ או להכפיף אותה לשיקולים פוליטיים או עסקיים שרירותיים.

אפשר לראות זאת בדוגמת "הקודים האתיים". במרבית הארגונים הקוד האתי הוא מסמך חיצוני שכתבו יועצים והוא נועָד לרסן עובדים כדי למנוע סיכונים משפטיים. בפועל קודים אלו כמעט אינם משפיעים על "הקוד של בטי" – הנורמות הלא רשמיות שבאמת מנחות את ההתנהגות בארגון, תופעה שנחקרה רבות בתחום האתיקה ההתנהגותית. לעומת זאת, "קוד אתי אותנטי" (גבע, 2011), הצומח מתוך שיח פנימי עם העובדים ובעלי העניין, קוד המבטא את ערכי הליבה של הארגון ומרסן אותו, יכול להפוך התנהגות אתית לחלק טבעי מפעילות הארגון, ולא למטלה שנתית לקראת דוח ה־ESG.

כדי להתמודד עם כפיית קודים ואתיקה מבחוץ יש לפעול לחינוך מנהלים: שילוב אתיקה בעסקים לא יוכל להיות אפקטיבי כל עוד לא תהיה מוכנות ופתיחות מוקדמת מצד העתידים לשאת בָּעניין. בדרך כלל קורסים באחריות תאגידית או בהיסטוריית הכלכלה והעסקים הם קורסי בחירה לקראת סוף התואר הראשון או במקרה החמור יותר – רק במסגרת ה־MBA. התלמידים בקורסים אלו כבר רוויים בתפיסות מוטעות על עולם העסקים והם חסרי כל ידע על היווצרות עולם התאגידים המודרני. תלמידים אלו משוללי כל היכרות עם חלופה שבה עולם העסקים מוטמע בעולם הקהילה. הם אינם מסוגלים לדמיין עולם שבו השיקולים האתיים אינם אילוץ כפוי על הרווח, אלא ביטוי לאישיותו המוסרית של העובד והמנהל, מקור להכשר חברתי לרווח החברה. במצב זה ברי לכולם שקורס אחד באחריות תאגידית לא יצליח לשנות את הסוציאליזציה שאותם תלמידים עברו, אותה סוציאליזציה שהם יממשו בעולם העסקים.

כדי להתחיל לשנות את המצב יש להפוך את הפירמידה ולהעמיד בבסיסה את הקורסים ה"נספחים" האלה. תלמידים שישמעו כבר בשנה הראשונה ללימודיהם כיצד אתיקה ועסקים הולכים יחד מאז ומתמיד יִראו בתפיסה זו תפיסה מובנת מאליה, וכשיפנו לממש את עצמם בעולם העסקים הם יִראו בעקרונות האתיקה והאחריות התאגידית ובאמות המידה של ה־ESG חלק אינטגרלי מהעשייה שלהם, ולא סרח עודף של מחויבות שהמאסדר כפה עליהם. הם גם ייטו לגייס עובדים בעלי מחויבות אתית על חשבון "כרישי עסקים" וייטו להטמיע רעיונות אחריותיות בכל פעילותם העסקית. רק במצב כזה יהיה "הקוד של בטי" אתי מטבעו וה־ESG יבטא נאמנה את המחויבויות האתיות של הארגון.

סיכום

הביקורת שהצגתי על מודל ה־ESG אינה ביקורת על רעיון האחריות התאגידית, אלא על היישום החיצוני והמנותק שלו. התזה העיקרית של רשומה זו היא שאחריות חברתית ועסקית אינה המצאה חדשה שיש להחיל על עולם העסקים, אלא היבט טבוע של פעילות כלכלית. היבט זה אבד במידה רבה בעידן התאגידים המודרניים, וכדי להחזיר אותו יש להתחיל במערכת החינוך העסקית, ולא באסדרה. כמו בעולם הפרה קפיטליסטי והפרה תאגידי, כך גם כיום: אם עסק גורף את רווחיו בדרכים לא אתיות, אין לו זכות קיום גם אם דוחות האחריות שלו מרשימים ומפוארים.

כאמור, אתיקה פועלת מבפנים החוצה, ולא להפך. לפיכך אחריות תאגידית אינה יכולה להיות מנגנון ניהול סיכונים – עליה להיות ביטוי לאינטואיציה מוסרית. יש לעצב אותה מתוך חינוך, תרבות ואתוס, ולא מתוך מדדים. שום טרנד של כלי חיצוני לכפייה ומדידה של אחריותיות – כמו דרישות דיווח על ביצועי ESG – לא ישיג את מטרותיו האמיתיות כל זמן שבתי הספר למנהל עסקים לא ישנו את דיסקט ההפעלה שלהם ויחזקו את הנטיות האתיות הפנימיות של תלמידיהם כבר מהשלב הראשון של הכשרת הדורות הבאים של המנהלים. שאם לא כן יישאר ה־ESG לא יותר מתרגיל שיווק וניהול, במקום להיות ביטוי למצפון מוסרי חי.

---

ד"ר ירון כהן צמח, חוקר ומרצה בתחומי האתיקה, ההיסטוריה והפילוסופיה של עולמות העסקים, הכלכלה והיזמות. לאחרונה ראה אור ספרו על הפילוסופיה והאתיקה של עולם היזמות: "מאפלטון לאמזון – כך חושבים היזמים הגדולים של ימינו".

גבע, א'. (2011). מוסר ועסקים: מקבילים נפגשים. הוצאת הקיבוץ המאוחד; הוצאת המרכז לאתיקה בירושלים.

פולני, ק'. (2021). התמורה הגדולה: המקורות הפוליטיים והכלכליים של זמננו (ש' ליפשיץ, מתרגמת). הוצאת מכון ון ליר; הוצאת הקיבוץ המאוחד. (המקור פורסם בשנת 1944)