שינויים משמעותיים שהתחוללו בעולם התאגידי ובמציאות החברתית בעיקר בשנים האחרונות יצרו מציאות חדשה, הדוחפת את המגזר העסקי להתנהלות עסקית הוליסטית והוגנת. אחת השאלות המעסיקה בשנים האחרונות היא האם וכיצד ניתן למשטר ולהניע את החברות ונושאי המשרה לאמץ מדיניות של אחריות תאגידית ולנהל סיכוני ESG.
אמצעי משטור אינטואיטיבי אך לא בהכרח אפקטיבי נשען על רגולציה כופה מסוג 'ציווי ושליטה' הנוגעת להיבטי הגילוי המתבצעת באופן חד כיווני ישיר וכופה על ידי מוסדות המדינה באמצעות נורמות משפטיות שבצידן סנקציות אזרחיות או פליליות. ההנחה היא כי ללא סנקציות, הסיכוי כי הגופים המוסדרים יצייתו לחובות ההתנהגות הקבועות בדין הוא נמוך.[1] לעומת רגולציה כופה, הרגולטור בישראל בחר בשלב זה ברגולציה רכה שמטרתה לעודד חברות לאמץ אחריות תאגידית ולתת גילוי על בסיס וולונטרי.
רובד חשוב נוסף בפירמידת האכיפה הרגולטורית הוא הביוש הרגולטורי המוגדר בעיקרו פעילות מנהלית של רגולטורים ברשות המבצעת שעניינה הוא במתן פומביות למידע שלילי ישיר או עקיף מכל סוג שהוא, אודות תאגידים עסקיים המספקים שירותים או מוצרים לציבור. הביוש הרגולטורי מגביר ציות, ויוצר אפקט של הרתעה ישירה וכללית בשוק.[2] למרות שבשלב זה, נראה כי הרגולטור בישראל אינו מעוניין להתערב ישירות בשוק, הוא כן מעוניין לקדם אינטרס ציבורי חשוב. ככל והשוק לא יקלוט בהצלחה את האיתות, הרשות לניירות ערך יכולה לנקוט באמצעות כלי "רך" של ביוש ולפרסם את רשימת התאגידים שלא דיווחו ואף ליצור דירוג חברות על בסיס הנתונים המתעדכן באופן שוטף, במטרה להפעיל לחץ על החברות שלא קלטו את האיתות. אופן הגילוי יכול שיכלול פילוח של החברות בהתאם לגודלן ובעיקר לגודל הסיכון הנגזר מאופי פעילות החברה.
אמצעי משטור אחר מבוסס על כוחות השוק שבאים לידי ביטוי בשתי תופעות סימביוטיות - ביוש תאגידי על ידי הציבור והטלת סנקציות מוניטיניות. הביוש התאגידי, פרי יוזמה פרטית של אמצעי תקשורת או של ארגונים שונים, מוגדר "ענישה" עממית ודמוקרטית, המאפשרת לאזרחים למתוח ביקורת על חברות שפוגעות בהם ובזכויותיהם או חברות שלא משקפות את הערכים שלהם.[3] טקטיקת הביוש בנויה על הרעיון שלפיו תאגידים או מנהליהם יתומרצו על יד לחץ ציבורי וכלכלי לשנות את התנהגותם. התאגיד המותקף עלול לחשוש מהנזק שייגרם למוניטין שלו או לערך מוצריו או מפגיעה ביכולתו לגייס הון וכו'.[4] ועל כן, הביוש יכול לשמש כלי נוסף שיגרום למנהלים העומדים בראש התאגידים העסקיים לקלוט את רחשי הציבור, להפנים את חשיבות הערכים החברתיים והסביבתיים שהציבור מייחס ולהקדים "תרופה" באמצעות הטמעת אחריות תאגידית.
לצד החשש של החברה מפני ביוש התאגידי, קיים בנוסף, חשש מפני הטלת סנקציה מונטינית הנגרמת כאשר בעלי העניין של החברה כמו משקיעים, עובדים, לקוחות, ספקים ועוד, מעדכנים כלפי מטה את מה שהם חושבים על החברה. חדשות על התנהגות בעייתית של החברה עלולות לגרום לכך שבעלי העניין יחשבו שהחברה פחות איתנה פיננסית או שהיא מנוהלת בצורה פחות טובה מכפי שסברו, ולא בהכרח שהחברה הפרה את החוק. כאשר בעלי העניין מורידים את ציפיותיהם בנוגע לחברה, בדרך כלל הם גם יפחיתו את נכונותם להתקשר עם החברה בעתיד, והחברה תאבד הזדמנויות עסקיות. סך ההזדמנויות העסקיות שהחברה תאבד בשל השינוי התפיסתי שנגרם אצל בעלי העניין הוא הסנקציה המונטינית על ההתנהגות שבמחלוקת.[5] גובה הסנקציה, קרי, שוויין של ההזדמנויות העסקיות שהחברה תאבד, נקבע בעיקר על פי אמת מידה כללית אחת: אינדיקטיביות. כאשר בעלי העניין קוראים חדשות רעות על החברה, הם שואלים את עצמם עד כמה התנהגות החברה בעבר אינדיקטיבית, קרי עד כמה היא מנבאת התנהגות בעתיד. בהקשר זה, ניתן לומר בהכללה כי חברה תיענש בחומרה על ידי השוק ככל וההתנהגות שלה הבעייתית נתפסת כמשהו שיטתי הנוגע בדרך שבה החברה מתנהלת בניגוד להתנהגות הנתפסת כטעות חד פעמית.
גורם דומיננטי אחר המשפיע לקידום אג'נדה של אחריות חברתית בתאגידים הם המשקיעים המוסדיים המשמשים שחקני מפתח בשוק ההון בעולם וגם בישראל. בשנים האחרונות מתרחבת המגמה במסגרתה משקיעים בינלאומיים בדגש על משקיעים מוסדיים, חברות ביטוח וגופים פיננסיים כדוגמת BlackRock, Vanguard, UBS ועוד, שוקלים בנוסף לשיקולי התשואה הצפויה בהשקעותיהם, גם שיקולים הנוגעים לאחריות התאגידית ולניהול סיכוני ה-ESG של החברות בהן הם משקיעים.[6] השקעות המבוססות על שיקולים כאלה מכונות השקעות עם אחריות חברתית - Socially Responsible Investments. בבסיס הגישה, עומדת הדעה כי למשקיעים איכפת לאן מופנה כספם, ולמרות שהם מעוניינים להרוויח מהשקעתם - אין הם מוכנים לעשות זאת בכל מחיר. ולכן במסגרת שיקולי ההשקעה שלהם עליהם להביא בחשבון שיקולי סביבה, חברה וממשל תאגידי. השקעות אחראיות המתבססות על ניתוח לפי קריטריונים של ESG כוללות ניהול סיכונים מקיף יותר, המתייחס לאופן שבו החברה מתמודדת עם סיכוניה הסביבתיים והחברתיים. על רקע החזקותיהם העצומות, הניסיון, הידע והמומחיות, להחלטות ההשקעה של המשקיעים המוסדיים יש משמעות גדולה בהתנהלות החברות העסקיות במשק ובמיוחד באותן חברות בהן הם משקיעים לאימוץ ESG.
לצד אמצעי המשטור השונים שצוינו לעיל, התמריץ העיקרי והמשפיע ביותר על אופן הניהול של בכירים לשרת את טובת החברה ולא את טובתם האישית הוא שכרם ועל כן יש לוודא שהתמריצים מותאמים להשגת תכלית ומטרות התאגיד.
בשנים האחרונות התגברה תופעה עולמית מעניינת וחשובה במסגרתה חברות שהטמיעו שיקולי ESG בתוכניות האסטרטגיות שלהן החלו ליישם מודל חדש הקושר את התגמול למנהלים הבכירים ליעדים אלו. חברות במגזרי תעשיה שונים משלבות שיקוליESG בתוכניות תגמול למנהלים בכירים ונבדלות במספר היעדים, במשקלם, ברכיבי השכר בהם יעדים אלו נכללים, בסוג התגמול ועוד. לדוגמא Royal Dutch Shell חברת הנפט השנייה בגודלה בעולם, בשנת 2020 הגדירה בתוכנית התגמול משקל של 10% מהתגמול ארוך הטווח בין שלוש לחמש שנים לעמידה ביעדי הפחתת הפחמן.[7] חברת Siemens הגדירה שלושה מדדים במשקל זהה להפחתת פליטת הפחמן, למספר שעות ההדרכה המועברות לעובדים ולמדידת שביעות רצון הלקוחות. גם חברת המזון הענקים Unilever הגדירה מדד קיימות במשקל של 25% מהתמריצים לטווח ארוך.[8]
הרציונל העומד מאחורי מגמה זו היא שעל מנת להניע הטמעה משמעותית של אחריות תאגידית ושיקולי ESG, יש ליצור קשר ישיר ומתמרץ באמצעות תוכנית תגמול למנהלים שתשקף את שמצופה מהם במטרה להביא את החברה לתוצאות הרצויות. באשר לשאלת המניע ליישום מודל זה על ידי החברות, נראה כי אצל חלקן נבע, בין היתר, יישום המודל כתגובה ללחץ שהופעל עליהן מצד בעלי המניות לרבות התנגדותם לשכר הגבוה המשולם לבכירים ולפערי השכר העצומים בתוך החברה. כמובן, שביחס לחלק מהחברות, קשירת תגמול הבכירים לשיקולי ESG הייתה מהלך טבעי במסגרת מחויבותם הערכית והאסטרטגית, ועל כן ניתן להתייחס למודל זה כהתפתחות אבולוציונית שבאה להאיץ ולהבטיח התקדמות משמעותית באימוץ אחריות תאגידית.
בלי קשר לשאלת המניע של החברה, קיימים יתרונות בשילוב יעדי ESG בתוכניות התגמול למנהלים, בין היתר בכך ששילוב זה עשוי להוות איתות פנימי וחיצוני חזק בקשר לכוונות החברה ולמחויבותה לסוגיות ESG ובכך להניע את הארגון לשנות את סדרי העדיפות שלו. החברה מראה שהיא “Walking the talk” כלומר שהיא נוקטת בצעדים העולים בקנה אחד עם הצהרותיה. יתרון אחר קשור להשפעת סוג התמריץ על מנהלים בדרגות שונות לרבות מנהלים בכירים שהם חלק מהנהלת החברה הנוטים להתמקד בתמריצים לטווח קצר. מכיוון שיעדי ESG עשויים להיתפס בעיניהם כחסרי חשיבות ובולטות בהשוואה ליעדים אחרים, שילוב יעדי ESG בתוכניות התגמול יכול לטפל בבעיה זו וליצור איזון שכנגד. כמו כן, יעדי ESG עשויים לספק מידע מועיל על "איך" כמו גם "על מה", באופן שהם מספקים תחושת נוחות כי מאמצי ההנהלה לשפר את הרווחים הינם יציבים ואינם מבוססים על קיצורי דרך.[9]
סט נוסף של טיעונים המצדיקים שילוב יעדי ESG בתוכניות תגמול, מתמקד בתפיסה לפיה ערך בעלי המניות אינו המטרה היחידה, קרי, המוטיבציה לכלול יעדי ESG בתוכניות תגמול עשויה להיות מעבר להשאת ערך פיננסי לבעלי המניות.[10] הטיעון הראשון מתייחס לכך שמטרות ויעדי ESG יכולים ליישר את החברות העסקיות לפעול בהתאם לציפיות חברתיות שאינן קשורות ישירות למחיר המניה. חברות מעוניינות להראות שהן על הסיפון עם הנושאים החברתיים הגדולים של היום. "כללי המשחק" המוגדרים על ידי החברה חורגים משלטון החוק, אלא משקפים קודי ממשל, יוזמות וולונטריות ועוד. החברה (Society) מצפה מחברות עסקיות לנקוט בפעולות שלא בהכרח תשתקפנה מיידית במחיר המניה, ועל כן חברות תרצנה להפגין את מחויבותן למטרות החברתיות דרך האופן שהן קובעות תמריצים. הטיעון השני קשור להנחה כי העדפות בעלי המניות רחבות מעבר ליצירת ערך פיננסי. העדפות אלו מתבטאות ברצון להשקעות חברתיות, ברצון לגיוון, לסטנדרטי מינימום של עבודה או להפחתת טביעת רגל פחמנית ועוד, גם אם המשמעות שהרווחים בגין אחזקותיהם יקטנו. במקרים אלו, הגיוני שמדדי ESG ייכללו בתוכניות התגמול כדי לקשור אותם להעדפות בעלי המניות. במקום בו העדפות בעלי המניות משמשים הצדקה להכללת מדדי ESG, מאוד חשוב ליצור מכניזם שירכז העדפות אלה, במיוחד לאור השונות בגישות של המשקיעים. ולבסוף, חברות מתמקדות עכשיו במטרה כיצד להביא תועלת לחברה כולה מעבר לערך בעלי המניות. נקיטת פעולות ESG מהווה קישור חזק למטרה זו, ושילובם בתגמול המנהלים עשוי להיות הצעד הבא של החברה. המטרה חייבת לזרום בכל ההיבטים בארגון, כמו התנהגויות יום יומיות עם כוח אדם, אינטראקציות עם לקוחות וסדרי העדיפות של המנכ"ל. אם ESG הוא חלק קריטי במטרה, נכון יהיה להציג אותו בתוכניות התגמול לבכירים.
לצד היתרונות שצוינו, על הדירקטוריונים וועדות התגמול להיות מודעים לקשיים ולאתגרים שבמקרים מסוימים יכולים להוות בסיס להחלטה לגיטימית שהכללת יעדי ESG בתוכניות תגמול, אינה הדרך הנכונה עבורן. אחד הקשיים העיקריים קשור באתגר הארגוני סביב בחירת המדדים שישולבו בתוכניות התגמול ומשקלם, אשר משליך על קשיים נוספים. בין היתר, ניתן לציין כי חברה יכולה לפגוע ביעדים אך לפספס את המטרה או לשגות בבניית תמהיל תמריצים לא מאוזן וככזה שממוקד בטווח הקצר ופחות בטווח הארוך ובכך להחטיא את המטרה. כמו כן, קיימים מחקרים שמראים כי תגמול תלוי ביצועים לא בהכרח מבטיח ביצועים טובים יותר, כיוון שהוא מעודד את המנהלים לפגוע ביעדים אך לא לשפר ביצועים.[11] קושי נוסף קשור בדירוג ובכיול של יעדי ה- ESG, שכן חלק מהמדדים אינם פשוטים לכימות. גם אם ניתן לקבוע יעדים הגיוניים וסבירים במועד אישור תוכנית התגמול, עם הזמן, שכשנבחנים ביצועי המנהלים, יתכן שהעולם התקדם והדגשים השתנו, מה שהופך את היעד המקורי או המדד ללא רלבנטי. בנוסף, שילוב כזה גורם לתוכניות התגמול להיות מורכבות ומסובכות ליישום, במיוחד כשלחברה קיימים מספר יעדים המצויים בסדר עדיפות עליון שלה, דבר שעלול לגרום שהתגמול תלוי ביצועיESG מאבד כל אפקט מוטיבציוני על המנכ"ל. ובעיקר, קיים סיכון שהמנהלים יחלישו את עסקי הליבה של החברה על מנת להשיג יעדי ESG. על אף הקשיים והסיכונים, נראה כי דירקטוריון וועדות תגמול שיהיו מודעים מראש, ישכילו לשאול את השאלות הנכונות, ינהלו תהליך מובנה ובכך יצלחו את המהמורות.
לסיכום, השיקולים של חברה לאמץ מדיניות של אחריות תאגידית וניהול סיכוני ESG יושפעו מתמהיל של כלל אמצעי המשטור שפורטו. אם כי לדעתי, חבילת שכר לבכירים מהווה את אחד התמריצים החשובים והאפקטיביים ביותר שיעודדו את הדירקטורים והמנהלים להפעיל שיקול דעת ניהולי לאמץ מדיניות של אחריות תאגידית ולאזן בין האינטרסים של בעלי המניות ובעלי העניין.
עו״ד אורלי ליבוב בוגרת LLM, אוניברסיטת רייכמן, יועצת משפטית ומזכירת החברה בטיב טעם הולדינגס 1 בע"מ
*הפוסט מבוסס על עבודת התזה של עו"ד ליבוב "מבט על אחריות תאגידית, שכר בכירים ומה שביניהם", בהנחייתו של פרופ' עלי בוקשפן*
[1] יצחק גל-נור "מבוא" רגולציה בישראל: ערכים, אפקטיביות, שיטות 9 (יצחק גל-נור ואיל טבת עורכים, 2019) נגיש בקישור הבא: http://hazan.kibbutz.org.il/hafrata%20-2/mboa_rgoltzia_-_prk_glnor_vetbt_-_22_3_17.pdf.
[2] שרון ידין "המרחב ההבעתי של הרגולציה: האם המדינה צריכה לבייש?" משפט ועסקים כג 2019.
[3] הדרה בר-מור "ביוש מעסיק תאגידי בתביעות הטרדה מינית" משפט ועסקים כג 457, 462 (2020).
[4] שירלי נוה "ביוש והזירה הסביבתית" משפט ועסקים כג 627, 637-636 (2020).
[5] רועי שפירא "משפט ומוניטין: כיצד ההליך המשפטי מכתבי סנקציות מוניטיניות" משפט ועסקים כג 79, 84-85 (2020).
[6] לניתוח החובות של המשקיעים המוסדיים לאור המשמעות הכלכלית של החזקותיהם ראו: Gerard Hertig, Governance by Institutional Investors World, in THE OXFORD HANDBOOK OF CORPORATE LAW AND GOVERNANCE 821, 823, 832 (Jeffrey N. Gordon & Wolf-Georg Ringe eds., 2018)
[7] Royal Dutch Shell, media releases, Leading investors back Shell’s climate targets (Dec.3, 2018), https://www.shell.com/media/news-and-media-releases/2018/leading-investors-back-shells-climate-targets.html
[8] דוגמאות לחברות נוספות שקושרות מדדי ESG לשכר ראו: Viewpoint, Integrating ESG into Executive Compensation Plans, .ICGN (Nov. 2020), https://www.icgn.org/integrating-esg-executive-compensation-plans
[9] Tom Gosling, Clare Hayes Guymer, Phillippa O’Connor, Lawrence Harris and Annabel Savage, Paying Well by Paying for Good PWC UK (2021), https://pwc.to/2Xb85ci
[10] שם.
[11]Alex Edmans, Why Companies Shouldn’t Tie CEO Pay to ESG Metrics: It may sound like a good idea. But it likely won’t achieve the results proponents want, WALL ST. J. (June. 27, 2021, 11:00 AM), https://www.wsj.com/articles/why-.companies-shouldnt-tie-ceo-pay-to-esg-metrics-11624669882
תגובה של צבי סטפק לפוסט של עו"ד אורלי ליבוב
בפוסט שפרסמה עו"ד אורלי ליבוב אודות מודלים למשטור והנעת תאגידים לנהל סיכוני ESG היא מעלה כמיה הצעות שיעודדו או יגרמו לחברות עסקיות לאמץ מדיניות של אחריות תאגידית.
כידוע, הרגולטור הישראלי – רשות ניירות ערך ורשות שוק ההון – בחר בדרך של מתן גילוי על בסיס רגולטורי. נכון להיום רק מיעוט של חברות ציבוריות אכן נותנות גילוי באמצעות דו"ח המתפרסם לציבור וחברות פרטיות נמנעות לחלוטין מלעשות זאת.
אז מהן ההצעות ?
(1) "ביוש רגולטורי" – פרסום רשימת התאגידים שאינם מדווחים בתקווה שזה יעשה את העבודה.חוששני, שהצעה זו לוקה בנאיביות משהו. זה היה בדיוק קו המחשבה של שר האוצר, סילבן שלום, שיזם את פרסום שכרם של חמשת מקבלי השכר הגבוה ביותר בחברות הציבוריות.…