"הפיל-נתרופ שבחדר הישיבות": גבולות הנדבנות התאגידית

בשני העשורים האחרונים חלה עלייה משמעותית במודעות העסקית לתרבות ה-ESG (סביבה, חברה וממשל תאגידי) ולגישת האחריות התאגידית (CSR)^[1] – גישה הרואה בתאגיד העסקי חלק בלתי נפרד מהקהילה שבה הוא פועל. במסגרת מגמה זו קנתה לה הפילנתרופיה (נַדְבָנוּת) התאגידית מקום מרכזי: מוסד הנדבנות, שנחשב בספרות המחקרית פעולה שברשות,^[2] הפך לפרקטיקה נפוצה ונדבך מרכזי בדירוג ה-ESG של תאגידים,^[3] ומגמת הצמיחה בהיקפה ניכרת הן בארצות הברית הן בישראל.^[4] נתונים אלו מציבים סימן שאלה בולט מול התפיסה המסורתית לפיה תכלית מרכזית של תאגידים עסקיים היא השאת רווחים בלבד.^[5] בהתאם לכך, תופעת הנדבנות התאגידית מציפה שאלה משפטית שנותרה ברובה ללא מענה: על אילו אדנים משפטיים וערכיים עומדת תרומתו של תאגיד עסקי?

תרומה בלא תמורה? בעיית "הפיל-נתרופ שבחדר"

בחינת התשתית המשפטית שעליה נשענת תרומתן של חברות עסקיות מלמדת כי מדובר במושגים שהם בבחינת דבר והיפוכו. בעוד שהמשפט התאגידי – העסקי במהותו – משמש בראש ובראשונה כאמצעי להשקעת משאבים משותפת לשם השאת רווחים, דיני המתנה עוסקים בהקניית נכס בחינם, רוצה לומר, "השקעת" רווחים, ללא כל ציפייה לתמורה.^[6]

מחד גיסא, אין ספק כי התחזקות מגמת הנדבנות התאגידית בעידן ה-ESG מהווה תופעה חיובית ורצויה שיש לעודדה ולקדמה. התעצמות המגזר העסקי והיחלשות המגזר הציבורי מצדיקים הכרה בתרומות של המגזר העסקי לקהילה הסובבת אותו, במיוחד כשמדובר בתרומות השזורות בתחום פעילותו של התאגיד. בפרט, ארגוני הסביבה בישראל סובלים זה שנים ממחסור במימון ממשלתי ובמשאבים עצמיים, ונתח גדול ממקורות הכנסתם מקורו בקרנות פילנתרופיה.^[7] מצב זה יוצר יחסי תלות עמוקים שעלולים לפגוע בעצמאות וביכולת השרידות של הארגונים בטווח הארוך.^[8]

 מאידך גיסא, קו הגבול הדק המבחין בין פילנתרופיה "טהורה" (הענקה ללא כל תמורה) לבין נתינה אשר מסבה למעניק תועלת כלשהי (גם אם לא רווח במובן החוזי של quid-pro-quo) – הופך את מוסד הפילנתרופיה לסוגייה מורכבת מבחינה מוסרית ומשפטית. זהו "הפיל-נתרופ שבחדר": הקושי המובנה לקבוע האם המניע לגיוס התרומה הוא אלטרואיסטי במהותו – קרי, מונחה על-ידי רגשות של אהבה, רעות ואחווה – או תועלתני במהותו, כלומר, מונע מתוך רצון לקבל רווח כלשהו מעצם הנתינה, ובין היתר, מתוך תמריצים כלכליים כאלה ואחרים. זאת ועוד, השוואת הנדבנות התאגידית לפילנתרופיה של יחידים שאינם תאגידים מציפה קושי מיוחד. הסיבה לכך היא שתאגיד התורם לחברה (society), בניגוד לאדם פרטי, זוכה ליהנות ממגוון יתרונות בעלי השלכות פיננסיות חיוביות. כך לדוגמה, יתרון משמעותי בתרומות תאגידיות מגולם בהטבות מס: בארצות הברית ביכולתו של תאגיד עסקי לתרום כספים או נכסים שבבעלותו לאחת ממטרות הצדקה המנויות בחוק, ובתמורה לכך לזכות בניכוי מס משמעותי;^[9] כך גם בבריטניה, שבה דיני המס מקנים לתאגיד עסקי תורם הטבות מס בדמות קיזוז.^[10] בדין הישראלי, נהנים תאגידים עסקיים מהטבה בתשלומי המס בגין תרומות שהם מעניקים; זאת על דרך של זיכוי או ניכוי מס.^[11] יתרונות נוספים יכול שיבואו לידי ביטוי ב"איתות" על עוצמה פיננסית ויציבות כלכלית, פרסום מוצרים, שיפור ושימור התדמית הציבורית;^[12] תרומות אלו עשויות להגביר את אמון הלקוחות ולעיתים אף לשמש כלי לתיקון תדמית בעקבות אירועים שליליים.^[13]

צבר תועלות זה, התורם למיצובו התחרותי של התאגיד ולמשיכת משקיעים, מוביל למסקנה כי מתנה תאגידית היא בבחינת "מנה שאינה מנה". במובן זה, התועלת המופקת מהתרומה התאגידית – בין אם במישור השיווקי ובין אם במישור המיסויי – מתקזזת למעשה עם סכום ההוצאה, באופן המבחין את התאגיד מנותן המתנה הסטנדרטי שאינו נהנה מרווחים דומים. כפי שגורס פרופ' רונן קריטנשטיין, ערכה השקלי של תרומה תאגידית תמיד יהיה גבוה מערכה המתנתי הטהור, תובנה המטילה ספק מהותי באפשרות קיומו של אלטרואיזם תאגידי מזוקק.^[14]

הדין החל

בראי דיני החברות בישראל ובעולם, פילנתרופיה תאגידית קשורה בטבורה לשאלה אשר העסיקה לא אחת את בתי המשפט והספרות המשפטית – שאלת תכלית החברה. להגדרת התכלית חשיבות נורמטיבית מכרעת, שכן היא המצפן שלאורו מחויבים האורגנים של החברה – הדירקטוריון ונושאי המשרה – להתוות את מדיניות התאגיד.^[15] מכוח חובת הזהירות^[16] וחובת האמונים^[17] המוטלת עליהם, נדרשים נושאי המשרה לפעול לקידום מטרות החברה, כאשר כל סטייה מהן חושפת אותם לסנקציות משפטיות בגין הפרת חובותיהם. כפועל יוצא, כל הוצאה כספית שאינה מקדמת באופן ישיר את שורת הרווח, מעוררת מיד את השאלה האם מדובר בפעולה החורגת מתכליתה העסקית של החברה.

החברה, בהיותה אישיות משפטית בלבד, נעדרת יכולת לקבוע את תכליתה ומטרותיה; הגורם המתווה את גבולות פעולתה הוא הדין שיצר אותה, ובמקרה זה – סעיף 11 לחוק החברות. סעיף זה, שכותרתו "תכלית החברה", מורכב אפוא משני חלקים: רישא וסיפא. בעוד שמרבית הפסיקה והספרות מפנות את זרקורן אל עבר הרישא של הסעיף, הרי שהסיפא – המתייחסת מפורשות לתרומות תאגידיות – זכתה לדיון מצומצם בהרבה בהשוואה לאחותה הבכורה.^[18]

פער זה בשיח המשפטי מפתיע במיוחד לאור העובדה שהסיפא מעניקה פתרון סטטוטורי ישיר לסוגיית הנדבנות, מבלי להזדקק למחלוקות הפרשניות הסובבות את הרישא. ניתוק סוגיית הפילנתרופיה התאגידית מהמחלוקת סביב פרשנות הרישא לסעיף 11 לחוק החברות, תוך שיוכה לתשתית הקיימת בסיפא, מתבקש מעצם התייחסותו המפורשת של חלק זה בסעיף ליכולת החברה להרים תרומות, וזאת ללא כל צורך בהכרעה בדבר תכליתה. אף מקריאת דברי ההסבר לחוק החברות ניתן להגיע למסקנה דומה:

"[...] כמו-כן נקבע כי לחברה כוח להרים תרומות לקהיליה, שיש בהן כדי לסייע למטרה כללית או פילנטרופית... ההצהרה הכללית הכלולה בסימן זה מיועדת לשמש כמעין מצפן לניווט ענייניה של החברה, שיש לו שימושים מעשיים בסוגיות קונקרטיות שאינן נדונות בסימן זה"[19] [ההדגשה לא במקור].    

במילים אחרות, ניתן לומר כי הרישא לסעיף 11 מטרתה להכתיב בקווים כלליים מהי תכלית החברה בסוגיות קונקרטיות שאינן נדונות בסימן ד' לחוק החברות – זאת בניגוד לתרומת "סכום סביר למטרה ראויה", סוגיה שזכתה להסדרה ספציפית בסיפא. הן מלשון החוק הן מדברי ההסבר עולה בבירור כי מגמת המחוקק הייתה להתיר לתאגיד עסקי להרים תרומות פילנתרופיות לציבור ללא קשר לשאלת הרווחיות, או לכל הפחות כחלק אינהרנטי מתכליתו. הותרת הסיפא כספר מעלה אבק על מדף החוקים אינה רק החמצה פרשנית, אלא הפיכתה של הוראת החוק למיותרת וריקונה מכל משמעות. לעניין זה יפים דבריה של כבוד הש' שטרסברג-כהן, בהקשר אחר:

"כך או כך, התקנה שרירה וקיימת, והשאלה היא אם

נפיח בה רוח חיים או שמא נראה בה אות מתה".^[20]

בטרם אפרט את הפרשנות הראויה לסיפא של סעיף 11(א), יובהר כי רשומה זו אינה מתיימרת להכריע במחלוקת המורכבת בין גישת ה-stockholders לגישת ה-stakeholders^[21]. מטרת הניתוח היא להציע את הסיפא ככלי ייחודי לעידוד ופיקוח על נדבנות תאגידית, באופן המאפשר יצירת ודאות משפטית ופרקטיקה יישומית, מבלי להידרש להכרעות פילוסופיות בדבר תכלית החברה.

הדין המיוחל

אכן, בעיית "הפיל-נתרופ שבחדר" מעלה שאלות נוקבות בנוגע למהותה של הפילנתרופיה התאגידית, זאת בהיעדר יכולת להגדיר בצורה חד משמעית אם מדובר במעשה אלטרואיסטי או שמא מדובר באסטרטגיה עסקית לכל דבר ועניין. אלא שלגישתי, החלת סטנדרט של אלטרואיזם טהור על אישיות משפטית באופן אנוס ומלאכותי אינה מתיישבת עם טבעו של התאגיד העסקי, ואף אינה מתבקשת בהכרח. "המלך הוא עירום" – ניתן להכיר בכך שהתרומה מניבה תועלות גם לתאגיד המעניק, ואף לראות בכך תמריץ ראוי לשימור ועידוד פעילות זו. עמדתי היא שיש לקדם פילנתרופיה תאגידית דווקא משום שהיא מייצרת מצב של Win-Win המיטיב, ברוב המקרים, הן עם החברה (company) והן עם החברה (society). מכך נרוויח שני דברים:

הראשון – הרחבת מגמת הנתינה באמצעות ודאות משפטית; כיום, היעדר נתיב ברור לביצוע תרומות עלול ליצור "אפקט מצנן" בקרב נושאי משרה, הנמנעים מפעילות פילנתרופית מחשש שזו תפורש כחריגה מתכלית השאת הרווחים ותגרור חשיפה אישית לתביעות. חשש זה הוליד בשנים האחרונות תופעה חדשה בשם Greenhushing (השתקה ירוקה)^[22] – מצב שבו תאגידים בוחרים להצניע או להסתיר את פעילותם החברתית והסביבתית מחשש שחשיפתה תזמין ביקורת דקדקנית או האשמות ב-Greenwashing (הִתְיַרְקְקוּת).^[23] ביסוס הסיפא של סעיף 11 כנתיב עצמאי יפיג חשש זה ויעניק לאורגנים את הביטחון הנדרש לפעולה, לכל הפחות בזירה המשפטית המקומית. כפועל יוצא, נטרול החסם המשפטי עשוי להוביל להגדלת היקף התרומות ולאפשר לציבור ליהנות ממשאבים שהתאגיד היה נכון להקצות אלמלא הסיכון העמום.

השני – יצירת מנגנון בקרה אפקטיבי על טיב התרומה; הלכה היא כי "את דבר החקיקה צריך לפרש מתוכו, לשם הגשמת מטרת החקיקה על רקע מציאות החיים שלנו".^[24] ברוח זו, החייאת הסיפא תאפשר להעתיק את מרכז הכובד המשפטי מהפריזמה הסבוכה של "תכלית החברה" לעבר מושגי השסתום הייחודיים שקבע המחוקק – סבירות הסכום, ראויות המטרה והיות התרומה מותרת לפי התקנון. העמדת מבחנים אלו במרכז הדיון, תוך ראיית התאגיד כשחקן בעל אחריות חברתית וסביבתית רחבה, תסייע בשימור הנדבנות התאגידית תוך נטרול החשש מפני ניצולה לצרכים זרים או שימוש לרעה בהטבות הנלוות לה.

להלן לשון הסיפא:

"[...] כמו כן רשאית חברה לתרום סכום סביר למטרה ראויה, אף אם

התרומה אינה במסגרת שיקולים עסקיים כאמור, אם נקבעה לכך הוראה בתקנון."

1.     "סכום סביר"

בבואנו לצקת תוכן לביטוי "סכום סביר", ראוי לבחון תחילה את נקודת המוצא שהציע פרופ' אוריאל פרוקצ'יה עוד בטרם חקיקת חוק החברות. פרוקצ'יה הציע לאמץ את הרף המקובל בזמנו של 5% מרווחי החברה כ"כלל אצבע" המאזן בין חופש הפעולה התאגידי לבין זכויות הקניין של בעלי המניות.^[25] אמת מידה זו נועדה לספק קנה מידה ראשוני ומוחשי לסבירותה של תרומה בראי המשפט. ואולם, נדמה כי בעידן הנוכחי אין להסתפק באחוז קשיח, אלא יש לאמץ סטנדרט גמיש יותר המעוגן בכלל שיקול הדעת העסקי (Business Judgment Rule]).^[26] לו יאומץ כלל זה גם לעניין הפילנתרופיה, הרי שככל שהחלטת התרומה התקבלה בתום לב, ללא ניגוד עניינים ועל בסיס החלטה מיודעת, חזקת התקינות תעמוד לדירקטוריון ויוענק לו מרחב תמרון רחב בקביעת גובה התרומה. לפיכך, המבחן המכריע לסבירות הסכום אינו נוסחתי, אלא פרוצדורלי; ככל שחזקת התקינות לא נסתרה, בית המשפט לא יחליף את שיקול דעת המנהלים בשיקול דעתו שלו. רק במקרים חריגים בהם הופרכה החזקה, או שהתרומה מעמידה בסכנה את יציבות התאגיד ונושיו, יבוצע פיקוח שיפוטי הדוק יותר בראי המבחנים הקבועים בסעיף 302 לחוק. הכפפה גורפת של כל תרומה למבחני החלוקה המחמירים תהא מוטעית נורמטיבית ותיצור "אפקט מצנן" שעשוי לשתק את הנדבנות התאגידית.

2.     "למטרה ראויה"

במסגרת רשומה זו עמדתי על כך שהתועלת המשותפת הצומחת מתרומת התאגיד – הן לציבור והן לתאגיד עצמו – איננה פסולה. איזון הרמוני זה בין טובת החברה (company) לטובת הקהילה (society) מייצר סינרגיה המעשירה את המרחב הציבורי תוך השאת ערך אסטרטגי לתאגיד. הפרת האיזון מתרחשת כאשר התאגיד פועל בחוסר תום לב ומנצל את כסות הפילנתרופיה למראית עין בלבד, במטרה לגרוף רווח תדמיתי ללא נתינה מהותית – או גרוע מכך, לכסות על נזק חברתי שהתאגיד עצמו גרם או עודנו גורם לו. דוגמה מובהקת לאותו תחום "אפור" היא פרשת משפחת סאקלר: בעלי חברת התרופות Purdue Pharma תרמו עשרות מיליוני דולרים למוסדות תרבות ואקדמיה ברחבי העולם, ואולם יציאה בכותרות פילנתרופיות אלו התבררה בדיעבד כמכבסת מילים – תרתי משמע – ל"ניקוי מוניטין" (Reputation Laundering), שכן שדות הנתינה שנבחרו נעדרו כל זיקה לטיפול בהתמכרויות או להתמודדות עם הנזק ש-Purdue Pharma סייעה ליצור.^[27]  קיצוני מכך הוא מקרה ה"נתינה הריקה" – דוגמת המקרה המפורסם של אמבר הרד, אשר הצהירה על תרומת כספי פיצויים לצדקה לטובת שיפור תדמיתה אך לא העבירה אותם בפועל.^[28] במישור התאגידי, התנהלות כזו הופכת את הפילנתרופיה מכלי של אחריות חברתית לכלי של הטעיה ועשיית עושר שלא במשפט, באופן הסוטה מן "המטרה הראויה" של הפעולה הנדבנית.

שיקול נוסף הרלוונטי לבחינת ראויות המטרה הוא קיומו של עניין אישי או חשש לניגוד עניינים אצל מקבל ההחלטה בתאגיד התורם (נושא משרה או בעל שליטה) ביחס לתרומה, ובפרט כאשר לנושא המשרה או לבעל השליטה קיימת זיקה אישית, ישירה או עקיפה, לגוף הנתרם, באופן העשוי להטות את שיקול הדעת ולהצדיק בחינה מחמירה יותר של תום הלב וההליך התאגידי. ודוק, אין לראות בקיומו של עניין אישי כשלעצמו פסלות אוטומטית של המטרה, שכן פעולות רבות, באופן טבעי, כרוכות בזיקה אישית כלשהי של מקבל ההחלטה; ואולם, ראוי כי קיומו של עניין אישי יהווה שיקול רלוונטי במסגרת בחינת תום הלב של ההחלטה, שעוצמתו תלויה בנסיבות העניין: מידת הקרבה בין נושא המשרה לגוף הנתרם, הנתח שהתרומה מייצגת מתוך ההקצאה הכוללת, והאם ההחלטה עמדה לביקורתם של מנגנוני הממשל התאגידי הפנימיים, אם לאו.

לפיכך, מוצע כי הקו המנחה לבחינת ראויות המטרה לא יעמיד רף של אלטרואיזם טהור, אלא יסתפק בשימור אותו איזון הרמוני; מקום שבו האיזון מופר בחוסר תום לב ויוצר תועלת א-סימטרית לתאגיד, תיחשב מטרת התרומה ככזו שאינה ראויה.

3.     "אם נקבעה לכך הוראה בתקנון"

מושג שסתום זה חיוני להתמודדות עם "בעיית הנציג" המובנית בנדבנות תאגידית: החשש כי נושאי משרה ינתבו את משאבי התאגיד לקידום גחמותיהם האישיות על חשבון בעלי המניות. כפי שמציין פרופ' עמיר ליכט, נדבנות תאגידית עלולה להיתפס כשימוש ציני בכספם של אחרים, בייחוד בחברות ציבוריות שבהן הנתק בין הבעלות לשליטה הוא מובהק.^[29] כדי לנטרל חשש זה, בחר המחוקק הישראלי בפתרון חוזי: התניית התרומה בעיגון מפורש בתקנון החברה. הדרישה להוראה תקנונית מבטיחה כי התרומה הפילנתרופית תישען על הסכמתם המקדמית של בעלי המניות לכך שנתח מסוים מרווחי החברה ייגרע לטובת מטרות אלטרואיסטיות, הסכמה המיוחסת להם מכוח סעיף 17(א) לחוק החברות, הקובע כי  "דין התקנון כדין חוזה בין החברה ובין בעלי מניותיה ובינם לבין עצמם". תנאי זה משתלב כשתי וערב  עם שאר המבחנים של הסעיף: מבחן "ההוראה בתקנון" מעניק אפוא את הסמכות לתרום, אך מבחני "הסכום הסביר" ו"המטרה הראויה" הם שמגדירים את גבולותיה. בכך נוצרת מערכת איזונים דו-שכבתית – התקנון מקנה לגיטימציה לפעולה הפילנתרופית, ואילו מבחני הסבירות והראויות שומרים על בעלי המניות מפני ניצול לרעה של סמכות זו. הסיפא של סעיף 11(א) הופכת אפוא למנגנון המאזן בין האוטונומיה הניהולית להסכמה החוזית של הבעלים, ומעניקה לנדבנות התאגידית בסיס לגיטימי ומוצק.

סיכום

יוצא אפוא כי "הפיל-נתרופ שבחדר" איננו גדול כפי שנוטים לחשוב; לעיתים, כל שנדרש הוא פשוט לדבר עליו, ולקרוא לילד בשמו. "הסרת הלוט" מעל צלמה של הנדבנות התאגידית,^[30] לצד קביעת קווים מנחים ברורים לשימוש בסיפא של סעיף 11(א), עשויה דווקא לעודד את הפעילות הרצויה הזו ולא לשתקה. החייאת מושגי השסתום שבסעיף והכפפתם לסטנדרט הביקורת השיפוטי הראוי, לא רק תעיר מרבצה אות מתה, אלא תספק למנהלי התאגיד 'נמל מבטחים' לפעולה בטוחה בתוך מרקם החיים הציבורי – כזו המקדמת בו-זמנית הן את יעדיו העסקיים של התאגיד, הן את רווחת הקהילה.

תודה מיוחדת לפרופ' עלי בוקשפן על הערותיו המאירות ועל סיועו בזיקוק התשתית העיונית של רשומה זו.

---

עידן רוזנבלום הוא בוגר המחזור הראשון של תוכנית המתמחים של מרכז אריסון ל-ESG, בעל תואר ראשון במשפטים (LL.B) ופסיכולוגיה (B.A) באוניברסיטת רייכמן. כיום עובד עידן כעורך דין במחלקת דיני התאגידים ושוק ההון במשרד מיתר | עורכי דין.

^[1] ראו, לדוגמה: Rodrigo A. Varela-Laso et. al, Corporate Social Responsibility: Where Does It Come from, and Where Does It Go? Evolution of the Conceptual Structure from 1975 to 2021, 15(7) Sustainability 1-2 (2023)    ;     וגם: Lance Moir, What do we mean by corporate social responsibility?, Corp. Governance: Int'l J. Bus. Soc’y 16-22 (2001).   

^[2]  מודל הפירמידה של Carroll מציע חלוקה של ה-CSR לארבעה ממדי אחריות תאגידית: אחריות כלכלית (Economic responsibilities), אחריות משפטית (Legal responsibilities), אחריות אתית (Ethical responsibilities) ואחריות פילנתרופית (Charitable/Philanthropic responsibilities). לפי קרול, ממד האחריות הפילנתרופית וולונטרי במהותו, בעוד ששאר הממדים הם מנדטוריים. ראו: Archie B. Carroll, The pyramid of corporate social responsibility: Toward the moral management of organizational stakeholders, 34(4) Bus. Horiz. 39, 39–48 (1991).

^[3] ראו פריט מספר 58 לשאלון דירוג מעלה ESG 2024.

^[4] לפי דו"ח Giving USA, סכום התרומות התאגידיות בארה"ב אשר עמד בשנת 2022 על כ-21 מיליארד דולר, זינק לכ-36.5 מיליארד דולר בשנת 2023, ועלה בשיעור נוסף של כ-6.4% בשנת 2024 לסך של כ-38.9 מיליארד דולר. בישראל, חברות ציבוריות תרמו בשנת 2022 סך של 421 מיליון ש"ח – עלייה של כ-23% לעומת השנה הקודמת – ובשנת 2024 הגיע הסכום הכולל ל-680 מיליון ש"ח, המשקף זינוק של כמעט 100% בתוך שלוש שנים בלבד. התמסדות זו זכתה גם להכרה רגולטורית בישראל: כיום חלה על תאגיד ישראלי מדווח חובת גילוי בדבר מדיניות התרומה שלו, לרבות פירוט על אודות השתלבותה בעסקי התאגיד והיקפיה העתידיים. ראו: "Charitable Giving Statistics" National Philanthropic Trust (NPT) https://www.nptrust.org/philanthropic-resources/charitable-giving-statistics/; "Giving USA: U.S. charitable giving totaled $557.16 billion in 2023" Lilly Family School of Philanthropy (25.06.2024) https://philanthropy.indianapolis.iu.edu/news-events/news/_news/2024/giving-usa-us-charitable-giving-totaled-557.16-billion-in-2023.html; Giving USA, "Giving USA 2025: U.S. charitable giving grew to $592.50 billion in 2024, lifted by stock market gains" (24.06.2025) https://givingusa.org/giving-usa-2025-u-s-charitable-giving-grew-to-592-50-billion-in-2024-lifted-by-stock-market-gains/; " שנתון העמותות: נתונים מצרפיים נבחרים אודות פעילות עמותות וחברות לתועלת הציבור בשנת 2020" רשות התאגידים והמכון למשפט ופילנתרופיה באוניברסיטת תל אביב (2023) https://migzar3.org.il/; " "תרומות חברות ציבוריות בישראל: תמונת מצב 2022" ארגון מעלהhttps://www.maala.org.il; "תרומות חברות ציבוריות בישראל: תמונת מצב 2024" ארגון מעלהhttps://www.maala.org.il ; תקנה 10(ב)(6) לתקנות ניירות ערך (דוחות תקופתיים ומיידיים), תש"ל-1970.

^[5] סעיף 11(א) לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות).

^[6] ראו סעיף 1(א) לחוק המתנה, תשכ"ח-1968: "מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה".

^[7] ניתוח מקורות ההכנסה של ארגוני הסביבה מראה שבממוצע 41% מהכנסותיהם מקורם בקרנות פילנתרופיה וכי 76% מכלל ארגוני הסביבה זוכים למימון מקרן פילנתרופיה אחת לפחות. ראו: עלי בוקשפן "תרומה עם תמורה לחברה (Company) ולחברה (Society)" אתר הממשל התאגידי של אונ' ת"א (16.6.2013) http://www7.tau.ac.il/blogs/law/2013/06/16/1142/

^[8] פרופ' הלל שמיד ופרופ' איתי גרינשפן "קרנות פילנתרופיה וארגוני סביבה – הֲילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?" בלוג מרכז אריסון ל-ESG (29.05.2025) https://esgblog.runi.ac.il/post/philanthropy-and-environment-can-two-walk-together

^[9] לעניין זה ראו פרסום מס' 526 של שירות הכנסות הפנים האמריקאי (IRS):"Publication 526: Charitable Contributions" Department of the Treasury (IRS) 3 (29.02.2024) https://www.irs.gov/pub/irs-pdf/p526.pdf; לסקירה רחבה יותר על אודות היתרונות המיסויים שבתרומות תאגידיות ראו גם:Peter Navarro, Why do corporations give to charity, J. Bus. 65–93 ( 1988) .

^[10] כך לדוגמה, קובע הדין בבריטניה 'תקרה' מסוימת לרווח שעשוי להפיק התורם מתרומתו (עד £100 - תקרת רווח של כ-25% מסכום התרומה; בין £101 ל-£1,000 – תקרת רווח של £25; £1,001 ומעלה; תקרת רווח של כ-5% מסכום התרומה כאשר המקסימום האפשרי הינו £2,500. ראו: "Tax when your limited company gives to charity" Gov.UK https://www.gov.uk/tax-limited-company-gives-to-charity/donating-money

^[11] רונן קריטנשטיין "מתנות תאגידיות" משפט ועסקים ג 367, 390 (2005) (להלן: קריטנשטיין); מנגנון הזיכוי מקורו בסעיף 46(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], הקובע כי 35% מסכום התרומה שתרם אדם, או חבר-בני-אדם (בכפוף למגבלות המנויות בסעיף) לקרן לאומית או למוסד ציבורי, יזוכה מן המס בו הוא חייב באותה שנת מס.

^[12] מחקרים רבים מצביעים על יחס חיובי של קהל הצרכנים כלפי תאגידים התורמים לחברה (society), דבר המוביל להגדלת מאגר לקוחותיהם ולשימור של צרכניהם הוותיקים. כך, לפי תאוריית שחזור התדמית של וויליאם בנואה (Benoit), מוניטין הוא הנכס החשוב ביותר של התאגיד העסקי, בהיותו מאפשר לו, מבחינה אסטרטגית, למקסם את תדמיתו הציבורית. אי לכך, במסגרת האסטרטגיה השיווקית של תאגיד עסקי עשויות לידי ביטוי גם תרומות הניתנות למטרות חברתיות, אשר תכליתן העלאת המודעות לפעילותו ומוצריו, כמו כן גם שיפור תדמיתו בעיני הציבור בכללותו. בשוק תחרותי בו ההיצע גבוה, מיצוב התאגיד העסקי בעיני הציבור עשוי להוות יתרון משמעותי שלו על מתחריו. ראו: William L. Benoit, Accounts, Excuses, and Apologies: A Theory of Image Restoration Strategies, (1995); קריטנשטיין, לעיל ה"ש 11, 385.

^[13] תאגידים עסקיים אף נוטים לתרום כסף לצדקה בעקבות אירוע שלילי, במטרה למנוע אובדן מוניטין נוסף. כך לדוגמה, מחקר שנערך בסין הראה עלייה משמעותית בשיעור התרומות של חברות נסחרות אשר ננקטו כלפיהן עונשים רגולטוריים בגין הונאה. לא זו אף זו, אלא שעלייה זו בשיעור התרומות שנסקרו במסגרת מחקר זה נמשכה לפרק זמן קצר בלבד, דבר העשוי להצביע על כך שפעילות פילנתרופית זו מהווה, דה-פקטו, כלי ארעי לתיקון המוניטין של אותן חברות. ראו: Xue Xia, Fei Teng & Xiaolong Gu, Reputation repair and corporate donations: An investigation of responses to regulatory penalties, 12(3) China JAR 293, 310 (2019).

^[14] במאמרו הגדיר זאת פרופ' קריטנשטיין בצורה הבאה: "ערכה השקלי של התרומה הניתנת על-ידי תאגיד יהיה תמיד גבוה   מערכה המתנתי הטהור" [ההדגשות במקור]. קריטנשטיין, לעיל ה"ש 11, 389, 392-393.

^[15] יוסף גרוס חוק החברות 123 (מהדורה חמישית מורחבת 2016).

^[16] סעיפים 252-253 לחוק החברות.

^[17] סעיף 254 לחוק החברות.

^[18] ראו, בין היתר: ידידיה שטרן "תכלית החברה העסקית - פרשנות והשפעות מעשיות" משפטים כרך לב 327 (תשס"ב), בעמ' 329 בה"ש 3 ("הסיפא של סעיף קטן (א) עוסקת בפילנתרופיה תאגידית, [...] נדבנות של חברות מעוררת מסכת נפרדת של שיקולים, שלא יידונו במאמר זה"); יוסף גרוס, חוק החברות החדש (מהדורה רביעית, 2007), בעמ' 50; עמיר ליכט "תכליות החברה" משפט ועסקים א 173, 185-187 (2004).  

^[19] הצעת חוק 2432, כ"ט בתשרי התשנ"ו, 23.10.1995, דברי הסבר בעמ' 15.

^[20] רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרוייקטיים וכוח אדם בע"מ, נז(3) 220 (2003), פסקה 6 לפסק דינה של כב' הש' שטרסברג-כהן.

^[21] להרחבה בנושא ראו את הוויכוח המפורסם בין פרופ' ברל (Berle) לפרופ' דוד (Dodd): בעוד שברל טוען כי תכלית החברה הינה השאת רווחים עבור בעלי מניותיה, זאת ותו לא – לגישתו של דוד, על החברה העסקית (company) להתחשב בחברה (society) בכללותה במסגרת קבלת החלטותיה, וזאת משום שהראשונה קיימת בזכותה של האחרונה, אשר מעניקה לה מעצם קיומה את כוח החיות וכוח ההישגיות. גישתו של ברל מתכתבת עם הגישה הכלכלית-קניינית של דיני החברות, הרואה בתכלית החברה כזו אשר צריכה להעדיף בראש ובראשונה את טובת בעלי מניותיה (stockholders), בעוד שביכולתה להתחשב, 'על הדרך', גם בבעלי העניין שלה (stakeholders).

Adolf A. Berle, Corporate Powers as Powers in trust, 44 Harv. L. Rev. 1049, 1049 (1931); E. Merrick Dodd, For Whom Are Corporate Managers Trustees?, 45(8) Harv. L. Rev. 1358 (1932);E. Merrick Dodd, Is Effective Enforcement of the Fiduciary Duties of Corporate Managers Practicable, 2 U. Chic. L. Rev. 194 (1935).

^[22]  לניתוח התופעה והסיכונים המשפטיים והתדמיתיים הנלווים לה, ראו: "Greenhushing: Fear of Greenwashing?", ClimateSeed Blog (Feb. 4, 2026) https://climateseed.com/blog/greenhushing-fear-of-greenwashing.

^[23] למידע נוסף על אודות המושג ראו: "שינוי במאבק ב־Greenwashing: מעֵבֶר לאכיפת הרגולטור" בלוג מרכז אריסון ל-ESG(28.11.2024) https://esgblog.runi.ac.il/post/‏

^[24] ד"נ 13/80 אליעזר הנדלס נ' בנק קופת עם בע"מ, לה(2) 785 (1981)

^[25] אוריאל פרוקצ'יה דיני חברות חדשים לישראל 177 (1989).

^[26] כלל שיקול הדעת העסקי (Business Judgment Rule) הוא עקרון משפטי הקובע כי כל עוד החלטה עסקית של נושאי משרה בחברה התקבלה בתום לב, ללא ניגוד עניינים ועל בסיס מידע מספק, בתי המשפט יימנעו מלהתערב בה ולא יחליפו את שיקול דעת המנהלים בשיקול דעתם שלהם – באופן המקים לנושאי המשרה "חזקת תקינות". הרציונל העומד בבסיס הכלל הוא שמנהלים מקצועיים מצויים בעמדה טובה יותר מבית המשפט להערכת סיכונים עסקיים. הפרה של מי מבין התנאים האמורים תסתור את חזקת התקינות, ונטל ההוכחה כי ההחלטה הייתה הוגנת וסבירה יעבור לכתפי נושאי המשרה. ראו: ע"א 7735/14 ורדניקוב נ' אלוביץ', פס' 39, 42–47 לפסק דינו של כבוד הש' עמית (פורסם בנבו, 18.12.2016) (להלן: עניין ורדינקוב).

^[27] פרשת סאקלר (Sackler) עלתה לכותרות בעקבות חשיפת מעורבות Purdue Pharma במשבר האופיואידים בארצות הברית. החברה, שבבעלות משפחת סאקלר, שיווקה באגרסיביות את משכך הכאבים OxyContin תוך הטעיית רופאים ומטופלים בנוגע לסיכוני ההתמכרות. בד בבד, תרמה המשפחה עשרות מיליוני דולרים למוסדות יוקרה – ובהם מוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק, מוזיאון הלובר בפריז וגלריות הטייט בלונדון – לרבים מהם הוצמד שמם. עם התגברות הביקורת הציבורית, החלו מוסדות רבים לנתק קשרים עם המשפחה. ב-2025 אושר הסדר פשרה סופי בסך של 7.4 מיליארד דולר בין 55 פרקליטי מדינות ארה"ב לבין Purdue Pharma ומשפחת סאקלר; כחלק מההסדר הוסכם כי שמה של המשפחה לא יוצמד עוד למוסדות בתמורה לתרומות. ראו: Patrick Radden Keefe, Empire of Pain: The Secret History of the Sackler Dynasty (Doubleday, 2021); In re Purdue Pharma L.P., Case No. 19-23649 (SHL) (Bankr. S.D.N.Y. Nov. 18, 2025); Attorney General James Secures Approval of Purdue Bankruptcy Plan, Office of the Attorney General of New York (Nov. 18, 2025), https://ag.ny.gov/press-release/2025/attorney-general-james-secures-approval-purdue-bankruptcy-plan; Statement Following Bankruptcy Court Confirmation of Purdue Settlement, Office of the Attorney General of Connecticut (Nov. 18, 2025), https://portal.ct.gov/ag/press-releases/2025-press-releases/statement-following-bankruptcy-court-confirmation-of-purdue-settlement.

^[28] במשפט זה הועלתה הטענה כי הרד הצהירה עוד בשנת 2018 כי תתרום את כספי פשרת הגירושין שלה (7 מיליון דולרים) לצדקה, אך עד למועד ניהול המשפט ב-2022 לא הועברו הכספים במלואם. להגנתה טענה הרד כי מבחינתה הצהרה על תרומה ותרומה בפועל הן הינו הך ("I use pledge and donate synonymous with one another.") – טענה שנדחתה בשיח הציבורי כניסיון ליהנות מ"הילה נדבנית" ללא חיסרון כיס ממשי. ראו: John C. Depp, II v. Amber Laura Heard, CL-2019-2911 (Va. 2019).

^[29] עמיר ליכט "תכליות החברה" משפט ועסקים א 173, 186 (2004).

^[30] עניין ורדניקוב, לעיל ה"ש 26, פסקה 74 לפסק דינו של הש' עמית.