האם המזהמים ישלמו? עתיד ליטיגציית האקלים בראי פרשת RWE

מבוא

רשומה זו תנתח את פסק הדין של בית המשפט העליון בגרמניה ממאי 2025 בפרשת RWE, תבחן את החדשנות המשפטית שביסודו ותעמיק בהכרה העקרונית שהוא מבטא בכל הנוגע לאחריות תאגידים על נזקי שינויי אקלים. לבסוף, תידון הרלוונטיות של פרשה זו לישראל – משפטית וציבורית – והאפשרות ליישם כלים דומים בזירה המקומית.

בשנים האחרונות חַלה עלייה ניכרת בשימוש במערכת המשפט להתמודדות עם משבר האקלים. נתוני Zero Carbon Analytics מלמדים שמאז נחתם הסכם פריז בשנת 2015 חַלה עלייה של יותר מ־70% בהגשת תביעות בענייני אקלים ברחבי העולם. 68 מהתביעות דורשות סעד כספי בגין נזקי אקלים. 54% מהתביעות הוגשו נגד חברות דלקים מאובנים – ובראשן Shell, ExxonMobil, Chevron, ו־BP. נגד כל אחת מאותן חברות הוגשו יותר מ־20 תביעות. היקף תביעות האקלים התרחב לממדים אדירים: ההערכות הן שעד שנת 2049 יגיע הנזק השנתי מנזקי אקלים לכ־38 טריליון דולר. שינוי זה נגרַם בין השאר עקב השימוש הגובר במדע האטריבוציה (attribution science), מדע המאפשר לראשונה לקבוע אמפירית שפליטות מזהמות של חברות מסוימות הן שהובילו לבין נזקים סביבתיים ולתבוע פיצוי בגין נזקים אלו.

מגמה זו העלתה לאחרונה לסדר היום הציבורי את פרשת RWE. מדובר בהליך משפטי יוצא דופן שבו תובע יחיד מפרו – חקלאי ומדריך הרים – העז לדרוש פיצוי מתאגיד גרמני גדול בגין אחריותו של התאגיד לפגיעת אקלים באזור מגוריו. ההליך עורר הדים והציב לראשונה שאלה מהותית בזירה המשפטית: האם אפשר לחייב תאגיד פרטי הפועל במדינה אחת לשאת באחריות לנזקי אקלים במדינה אחרת על בסיס תרומתו היחסית לפליטות גזי החממה?

פרשת RWE: ציון דרך בהטלת אחריות אקלימית על חברות מזהמות

התביעה נבחנה כמעט עשור. היא התחילה בבית המשפט המחוזי, ובהמשך נידונה בערכאת הערעור בבית המשפט העליון. עובדות המקרה בקצרה: החקלאי תבע את החברה הגרמנית RWE, יצרנית החשמל הגדולה ביותר בפרו. החקלאי טען שהיסטוריית פליטות גזי החממה של החברה תרמו להפשרת קרחונים באזור מגוריו, ובייחוד לעלייה מסוכנת בנפח אגם הקרחון פלקקוצ'ה שלמורדות הרי האנדים במעלה ההר מביתו. בשל הסכנה הגוברת לשיטפון קטסטרופלי דרש החקלאי שהחברה תשתתף בעלות בניית סכר מגן בשיעור של 0.47% מהעלות הכוללת, המייצג את חלקה של RWE בפליטות גזי חממה העולמיות מאז קרות המהפכה התעשייתית.

בית המשפט המחוזי דחה את התביעה כבר בשלב הראשון וקבע שאי אפשר לבסס קשר סיבתי ליניארי בין פליטותיה של RWE ובין הסיכון הממוקד הנשקף לבית החקלאי. בית המשפט קבע גם שאם החברה תחדל מכל פליטה עתידית, מצבו של התובע לא ישתנה, ולכן אין עילה לקבלת סעד. בערעור לבית המשפט העליון חַל מפנה: בית המשפט קבע שהתביעה מנומקת דייה לצורך דיון בעניינה והורה על פתיחה בשלב הראייתי, לרבות שימוע מומחים וביקור שטח בפרו. ביקור זה התרחש לבסוף בשנת 2022 לאחר עיכובים שנבעו ממגפת הקורונה.

ב־28 במאי 2025 נדחתה לבסוף התביעה. בית המשפט העליון בגרמניה קבע שלא הוכחה סכנה ממשית ומיידית לביתו של החקלאי. לפי חווֹת דעת המומחים הסיכון להצפת הבית בעשורים הקרובים נאמד בפחות מאחוז אחד, וגם אם תתרחש הצפה – גובה הגל שיגיע לבית צפוי להיות סנטימטרים אחדים בלבד ולא לפגוע בשלמות המבנה. התביעה נדחתה בהיעדר קרבה גדולה דייה בין הנזק ובין מידת האחריות המשפטית.

פסק הדין של בית המשפט בגרמניה כלל קביעות עקרוניות ותקדימיות בתחום ליטיגציית האקלים:

• סעיף 1004 לקוד האזרחי הגרמני מאפשר להטיל חובה על תאגיד לנקוט פעולות מנע, אם אפשר להוכיח סכנה צפויה לנכס, גם אם הסכנה טרם התגשמה בפועל.

• תרומה סיבתית מצטברת של תאגיד לפליטות גזי חממה עשויה להיות בסיס לאחריות אזרחית על בסיס חלק יחסי ומבוסס מדעית.

• המרחק הגאוגרפי בין המזהם לניזוק אינו פוסל את סמכות בית המשפט ואינו סיבה לדחיית התביעה על הסף.

גם אם קביעות אלו לא הובילו לפסיקת פיצוי בפסק הדין, הן סייעו בעיגון תקדים חשוב לפעילים במאבק בשינויי האקלים. קביעות אלו הן קריאת כיוון לעתיד ליטיגציית האקלים: תאגידים או גופים פרטיים מזהמים אינם חסינים מתביעות – גם אם פליטותיהם אינן הסיבה היחידה לנזק, וגם אם הנזק מתרחש הרחק מגבולות מדינת המקור.

השלכות רוחב ומגמות עולמיות: לאן הולכת ליטיגציית האקלים?

פרשת RWE מסמלת אבן דרך בכל הנוגע למגמת הרחבת האחריות התאגידית של חברות פרטיות בענייני קיימות ושינויי אקלים. האפשרות להגיש תביעה אזרחית בגין נזקי האקלים עולה בקנה אחד עם המגמה העולמית לתביעת חברות שגרמו נזק ניכר לסביבה.

בתי משפט באוסטריה, הולנד, שווייץ, צרפת, קולומביה, הודו, וארצות הברית החלו לבחון בתדירות גבוהה יותר תביעות נזיקין סביבתיות נגד תאגידים מזהמים (Ennöckl, 2020; Düvel & García‐Portela, 2024). מגמה זו מלמדת על עידן חדש שבו הדין האזרחי אינו רק מנגנון לתיקון נזקים בדיעבד, אלא גם כלי למניעת נזק, להגברת אחריות סביבתית ולהכוונת מדיניות תאגידית. 

דוגמה בולטת היא פסק דין בהולנד בעניין Urgenda משנת 2019. בית המשפט העליון קבע שטיפול הממשלה בפליטות גזי החממה במדינה עולה כדי מחדל המפר זכויות אדם והבהיר שהממשלה מחויבת לפעול אקטיבית למניעת נזקי אקלים. בית המשפט העליון הורה לממשלה להעלות את יעדי הפחתת הפליטות. מדובר בתביעה נגד המדינה, ועדיין – התביעה הייתה השראה ישירה להליכים חדשים נגד מזהמים פרטיים וגופים ציבוריים. כך למשל פסק הדין בעניין Verein KlimaSeniorinnen Schweiz משנת 2024 הוא תקדים חשוב בזירת זכויות האדם והאחריות האקלימית של מדינות. בית הדין האירופי לזכויות האדם קבע שממשלת שווייץ הפרה את זכותן לחיים פרטיים ומשפחתיים של יותר מאלפיים נשים מבוגרות עקב כישלונה בגיבוש מדיניות מועילה להפחתת פליטות גזי חממה. פסק הדין התבסס בין השאר על היעדר כימות של תקציב פחמן ועל אי־נקיטת אמצעים מחייבים מטעם המדינה ופסק ששינויי האקלים הם איום ממשי על זכויות האדם.

ברוח מגמה זו הרשיע בשנת 2025 בית המשפט המחוזי באיטליה 11 בכירים בחברת Miteni ובחברות האם שלה (Mitsubishi ו־ICIG) בגין זיהום נרחב של מי תהום וקרקע בחומרים כימיקלים מסוג PFAS. פסק הדין קבע עונשי מאסר כבדים של עד 17 שנים לנאשמים והורה על תשלום פיצויים בגובה יותר משישים מיליון אירו למדינה ולמחוז. מדובר בהלכה תקדימית המכירה באחריות פלילית ובאחריות אזרחית של תאגידים פרטיים לנזקים סביבתיים חמורים גם שנים רבות לאחר הפסקת פעילותם.

גם בארצות הברית ניכרת התפתחות בתחום ליטיגציית האקלים, בייחוד ברמת המדינה. דוגמה לכך היא תביעה משנת 2023 שעיריית הונולולו שבמדינת הוואי מנהלת נגד חברות נפט מובילות הפועלות בעיירה. בתביעה טענה העירייה שהחברות פעלו עשורים רבים בהטעיה שיטתית והסתירו את ההשלכות הסביבתיות החמורות של מוצריהן על תושבי האזור. בית המשפט העליון של הוואי הכיר בזכות העירייה להגיש תביעה לפי דיני העוולות המדינתיים – גם בגין נזקים עתידיים – על בסיס ראיות מדעיות בדבר תרומתן הישירה של החברות לפליטות גזי חממה.

אפשר למנות עוד דוגמאות רבּות. החידוש הבולט בליטיגציית האקלים טמון בפתיחת שערי בתי המשפט לתביעות מסוג זה – מגמה ההולכת ומתחזקת בזירה הבין־לאומית. כשערכאות שיפוטיות נוקטות עמדה פעילה בפסיקתן, הן אינן רק פותרות סכסוכים סביבתיים מסוימים, אלא גם מסייעות בעיצוב גבולות האחריות התאגידית והמדינתית בתחום שינויי האקלים. Ennöck (2020) מציין שתפקיד זה של בתי המשפט ממצב את המשפט האזרחי והמשפט החוקתי ככלים משלימים לחקיקה ולמדיניות ומעניק לציבור ולרשויות מקומיות אמצעים לאכיפת התחייבויות סביבתיות ולדרישת דין וחשבון מהשלטון ומהתאגידים כאחד.

מבט על ישראל והפוטנציאל המקומי בליטגיציית אקלים

שאלת אחריותם של תאגידים מזהמים עלתה לאחרונה גם בספרות המשפטית בישראל. מלומדים עמדו על האפשרויות הקיימות לפעולות משפטיות בדין הישראלי בתחום זה, בין השאר באמצעות סעיפים 48–50 לפקודת הנזיקין, העוסקים במטרדים ובהפרת חובה חקוקה. פרשנות חדשנית לעניין הסיבתיות והנזק, לרבות הסתמכות על מדע האטריבוציה, עשויה לבסס עילת תביעה גם במקרים של פגיעה סביבתית מצטברת או עתידית.

לפני יותר משני עשורים פסק בג"ץ שהשיקול הסביבתי אינו שיקול שולי בעת שקילת החלטה מנהלית, אלא שיקול רלוונטי וממשי. גם אם לא במפורש, פסק הדין נתן ביטוי לעקרונות של קיימות וצדק בין־דורי, והוא סימֵן תפנית בתפיסת הגנת הסביבה כאינטרס ציבורי מהותי המחייב את רשויות השלטון בתהליכי תכנון והחלטת החלטות.

במאמרן על פסק דין זה לוסטיג וגביזון מדגישות שעל אף היעדרם של תקדימים אזרחיים מובהקים בליטיגציית אקלים בישראל – אפשר ליישם דוקטרינות נזיקין כגון רשלנות, מטרד והפרת חובה חקוקה גם בנוגע לנזקי אקלים, וכך לבסס מסגרת עיונית – ואפילו פרקטית – לתביעות אזרחיות עתידיות. הן גורסות שהפסיקה בישראל עשויה לעבור תמורה מושגית, בין השאר בהשראת פסקי דין בין־לאומיים והתגברות ההבנה באשר לנזקים הסביבתיים המקומיים כגון גלי חום, הצפות ותמותה.

לאור האמור לעיל עולה צורך של ממש שמערכת המשפט בישראל תיערך לאפשרות של תביעות אזרחיות בגין נזקי אקלים. לצד זאת, נדרשת גם היערכות מצד המחוקק בכל הנוגע לעיצוב מדיניות ברורה בתחום זה. פרשת RWE ממחישה כיצד תאגידים עלולים להיתבע בגין אחריותם לנזקי אקלים גם במדינות אחרות שנפגעו מפעילותם. ייתכן שסוגיה דומה תונח בשנים הקרובות לפתחו של בית משפט בישראל.

סיכום

פרשת RWE היא נדבך חשוב בגל ליטיגציית האקלים המתפתח. בתי המשפט כבר אינם מסתפקים רק בתפקידם המסורתי – מיישבי סכסוכים פרטיים – אלא ממלאים תפקיד פעיל בעיצוב אחריותם של תאגידים לנזקי האקלים. אומנם בית המשפט העליון בגרמניה דחה לבסוף את התביעה בפרשה זו, אבל היא סללה את הדרך להכרה עקרונית באחריות אזרחית מבוססת מדע לפליטות מזהמות של חברות – גם כשהנזק מתרחש במדינה אחרת. הפסיקה מבהירה שתאגידים אינם חסינים מאחריות רק בשל ריחוק גאוגרפי או בשל חלוף הזמן, והיא תמרור אזהרה לשחקנים עסקיים הגורמים לפליטות גזי חממה.

לטעמנו, מדינות אחרות, ובפרט ישראל, חייבות ללמוד מהפסיקה העקרונית ומהשימוש החדשני בדוקטרינות נזיקין קיימות כגון מטרד והפרת חובה חקוקה. לצד ההתקדמות העולמית, הדין בישראל טרם גיבש מסגרת סדורה להתמודדות עם נזקי אקלים בהליך אזרחי, אך הפוטנציאל המשפטי קיים. לאור זאת אנחנו סבורים שנדרשת היערכות יזומה מצד בתי המשפט, וכך גם חקיקה משלימה, שיבהירו את גבולות האחריות של מזהמים תאגידיים בישראל ושיעמידו כלים מועילים לאכיפת הדין הסביבתי בזירת האקלים המשתנָה.

---

צוות הבלוג של מרכז אריסון ל־ESG

Ennöckl, D. (2020). Climate Change Litigation in Austria and Germany. Carbon & Climate Law Review, 14(4), 306–313.

Düvel, E., & García‐Portela, L. (2024). The ethics of climate change loss and damage. Wiley Interdisciplinary Reviews: Climate Change, 15(6), 910.‏