אקלים, סיכונים ומשילות: מדוע הוויכוח האמיתי אינו על אחריות אלא על מנהיגות
בשנים האחרונות הפך שינוי האקלים לאחד הנושאים המרכזיים על שולחנם של ממשלות, בנקים מרכזיים, רגולטורים, דירקטוריונים ומשקיעים מוסדיים. השיח התרחב במהירות, ולעיתים נדמה שכל גוף ציבורי או פיננסי נדרש כיום להציג אסטרטגיית אקלים, יעדי פליטות, מדדי ESG ותוכניות מעבר.
על רקע זה, המסמך החדש From Planetary Hazard to Financial Stability: Disentangling Climate Risk and Institutional Responsibility שנכתב על ידי Lisa Sachs וצוות החוקרים של Columbia Center on Sustainable Investment (CCSI), משתלב בשורת פרסומים מהשנים האחרונות המבקשים לבחון מחדש חלק מהנחות היסוד של עולם המימון בר-הקיימה. המחברים אינם נמנים עם מכחישי האקלים או מתנגדי הקיימות; להפך. הם פועלים שנים רבות לקידום השקעות בנות-קיימה ולמימון המעבר האנרגטי. דווקא משום כך, ביקורתם על חלק מהשיח שהתפתח סביב ESG ,Net Zero והתאמת תיקי השקעות ראויה לתשומת לב מיוחדת.
המסמך בנוי סביב טענה פשוטה אך משמעותית. אנו נוטים לדבר על "סיכון אקלים" כאילו מדובר בסיכון אחד. החוקרים מדגישים כי בפועל לא מדובר ב"סיכון אקלים" אחד אלא בשלוש שכבות שונות: סיכון פלנטרי, סיכון כלכלי וסיכון פיננסי. במונחי ניהול סיכונים, ניתן לראות זאת כשלוש שכבות של סיכון, המשפיעות זו על זו. הטבעת הראשונה היא הסביבה עצמה - הפגיעה במערכות הטבע וביציבות האקלימית, המתבטאת בהתחממות כדור הארץ, בעליית מפלס הים, באירועי מזג אוויר קיצוניים ובאובדן מגוון ביולוגי. הטבעת השנייה היא המשק - הפגיעה בתשתיות, בייצור, בפריון, בבריאות הציבור ובאיכות החיים. הטבעת השלישית היא המערכת הפיננסית - הפגיעה ביכולת ההחזר של לווים, בערך נכסים, בתיקי השקעות וביציבותם של בנקים, חברות ביטוח ושווקים פיננסיים. ראוי לציין שכל טבעת מחייבת כלים שונים, מוסדות שונים ולעיתים גם אופקי זמן שונים לחלוטין.
זוהי הבחנה חשובה מאוד. במשך השנים ראיתי כיצד ניהול סיכונים יעיל מתחיל קודם כל בהגדרה נכונה של הסיכון. כאשר מערבבים בין סוגי סיכונים, מערבבים גם בין תחומי אחריות, גבולות סמכות וכלי פעולה . במובן הזה, המסמך מציף בעיה אמיתית. לעיתים מצפים מהמערכת הפיננסית לפתור בעיות שמקורן במדיניות ציבורית, ולעיתים מטילים על רגולטורים פיננסיים משימות שאינן בתחום אחריותם.
גם בישראל עמד עיקרון זה בבסיס הוראת ניהול בנקאי תקין 345 בנושא ניהול סיכוני אקלים, שעליה חתמתי כמפקח על הבנקים. ההוראה לא ביקשה להפוך את הבנקים למשרד להגנת הסביבה, אלא להבטיח שהם יבינו כיצד שינויי אקלים משפיעים על סיכוני האשראי, השוק, הנזילות והתפעול שלהם, וכיצד עליהם לנהל סיכונים אלה באופן מקצועי. ההוראה נשענה על עקרונות ועדת באזל משנת 2022 (BCBS – Basel Committee on Banking Supervision) ועל תפיסת הפיקוח המקובלת בעולם, שלפיה תפקידו של הפיקוח הבנקאי הוא להבטיח את חוסנה ויציבותה של המערכת הבנקאית מול הסיכונים הנובעים משינויי האקלים, ולא לנהל את מדיניות האקלים של המדינה.
בנקודה זו, המסמך צודק במידה רבה.
תמחור סיכון אינו הפחתת פליטות. ניהול חשיפה אינו מדיניות אקלים. יציבות פיננסית אינה יציבות סביבתית. בנק יכול לנהל היטב את סיכוני האקלים שלו, ועדיין העולם ימשיך להתחמם. חברת ביטוח יכולה לתמחר נכון סיכונים, ועדיין מספר האסונות יגדל. משקיע יכול להקטין חשיפה לענפים מזהמים, ועדיין הפליטות הגלובליות לא יפחתו.
אך כאן, לדעתי, גם מתחילה מגבלת המסמך. הוא צודק כאשר הוא מזהיר מפני הרחבת יתר של המנדט הפיננסי, אך עצם שאלת המנדט אינה ממצה את הדיון. ראוי להבחין בין יכולתו של המגזר הפיננסי להשפיע על פעילות כלכלית, בין הלגיטימציה להפעלת השפעה זו ובין מידת האפקטיביות שלה. בנקים ומשקיעים אינם אמורים להחליף ממשלות בקביעת מדיניות אקלים, אך מכאן לא נובע שהחלטותיהם אינן משפיעות בפועל על כיוון התפתחותה של הכלכלה.
ההיסטוריה הכלכלית מלמדת שהון אינו רק משקף מציאות; הוא גם יוצר אותה. מערכות פיננסיות עיצבו את מהפכת התעשייה, את שוק הדיור, את עולם התשתיות ואת מהפכת ההייטק. כך, למשל, זמינות האשראי ועלות ההון יכולות לקבוע אם השקעה בתשתית, באנרגיה מתחדשת או בטכנולוגיה חדשה תהיה כדאית – או לא. מי שמחליט היכן יושקעו טריליוני דולרים לאורך עשרות שנים משפיע בפועל על המבנה העתידי של הכלכלה.
אחת הנקודות שבהן אני מתקשה לקבל את מסקנות המחברים נוגעת להבחנה שאינה מקבלת במסמך מקום מספק בין בנקים לבין משקיעים מוסדיים. בעוד שבנקים ממוקדים בעיקר בניהול סיכוני אשראי, שוק ונזילות, לצד ניהול ההון, ופועלים במקרים רבים באופקי זמן קצרים ובינוניים, משקיעים מוסדיים מנהלים את חסכונות הציבור לטווחים של עשרות שנים. ההבדל ניכר, למשל, בעולם התשתיות: בנקים מממנים לא פעם את שלבי ההקמה והבנייה ונושאים בסיכונים הכרוכים בהם, בעוד שמשקיעים מוסדיים מתאימים במיוחד להחזקה ארוכת טווח של נכסים לאחר שהחלו לפעול ולהניב תשואה. ההבחנה אינה מוחלטת – לבנקים יש גם חשיפות ארוכות טווח ולמוסדיים גם חשיפות קצרות יותר – אך היא משמעותית. מבחינת המשקיעים המוסדיים, השאלה איננה רק מהו הסיכון בשנה הקרובה או במחזור העסקים הבא, אלא כיצד תיראה הכלכלה בעוד עשרים, שלושים וארבעים שנה.
מכאן התפתחה בעולם תפיסת "הבעלים האוניברסלי" (Universal Owner). הרעיון פשוט: קרן פנסיה גדולה אינה מושקעת בחברה אחת, אלא למעשה בחלקים נרחבים של המשק. היא מחזיקה מניות, אג"ח, תשתיות ונדל"ן במגוון רחב של ענפים ומדינות. לכן, היא אינה יכולה להתעניין רק בביצועיה של חברה מסוימת. אם שינויי האקלים, הידרדרות סביבתית, שחיקה חברתית או חולשה מוסדית יפגעו בצמיחה, בפריון וביציבות הכלכלית, ייפגע גם תיק ההשקעות הכולל שלה.
אך הקשר פועל גם בכיוון ההפוך. באמצעות הקצאת הון, תנאי המימון, מימוש זכויות הצבעה ודיאלוג עם החברות שבהן הם משקיעים, משקיעים מוסדיים יכולים להשפיע על החלטות עסקיות ועל כיוון ההשקעות במשק. אין בכוחו של משקיע יחיד לפתור סיכון מערכתי כמו שינוי האקלים, אך להחלטות המצטברות של מנהלי הון גדולים עשויה להיות השפעה ממשית על האופן שבו הכלכלה מתפתחת.
מנקודת מבט זו, כאשר סוגיות אקלים וקיימות עשויות להשפיע באופן מהותי על הסיכון והתשואה לאורך זמן, ההתייחסות אליהן אינה סותרת את חובת הנאמנות של המשקיע המוסדי; היא חלק ממימושה. משקיע המתעלם מסיכון סביבתי מהותי רק משום שהשפעתו צפויה להתממש בטווח הארוך אינו בהכרח מגן על החוסך, ולעיתים הוא עלול דווקא להתעלם מסיכון לתשואתו העתידית. גישה זו נתמכת גם בדוח Fiduciary Duty in the 21st Century – Final Report של ה-PRI וה-UNEP FI משנת 2019, שלפיו חובת הנאמנות של משקיעים מחייבת להביא בחשבון גורמי ESG מהותיים בתהליכי הניתוח וקבלת החלטות ההשקעה, בהתאם לאופק ההשקעה. העיקרון איננו העדפת מטרות סביבתיות על פני תשואה, אלא בחינת מכלול הגורמים המהותיים לסיכון ולתשואה לאורך זמן. זו איננה קריאה להקרבת תשואה לטובת אידיאולוגיה, אלא להבנה רחבה יותר של סיכון ושל ערך.
מנגד, חשוב להכיר גם בחולשה של חלק מהשיח שהתפתח בעולם ה-ESG. לעיתים נוצר הרושם שדי בכתיבת דוחות, בפרסום יעדים או ב"יישור" (Alignment) של תיק השקעות לנתיב פליטות מסוים כדי לפתור את הבעיה. כאן הביקורת של מחברי המסמך מוצדקת.
בעשור האחרון צמחה תעשייה עצומה של דיווחים, דירוגים, מתודולוגיות ומדדים. חלקם תורמים לשקיפות ולניהול טוב יותר, אך עצם ההצהרה על יעדי קיימות או התאמת מדיניות ההשקעה אליהם אינה מבטיחה שינוי בפועל. מחקר שפורסם ב-Journal of Business Ethics ובחן קרנות סביבתיות בארצות הברית מצא כי לאחר שהצהירו על מחויבות לקיימות, הן לא הפחיתו את טביעת הפחמן שלהן ביחס לקרנות מקבילות. זהו פער חשוב בין הצהרה, מדידה ותוצאה שממחיש מדוע המבחן האמיתי צריך להיות בביצועים ובהשפעה, ולא רק במדיניות המוצהרת.
האתגר האמיתי איננו לייצר עוד דוח, אלא לתרגם מדיניות, מדידה וניהול סיכונים להחלטות בעולם הממשי. בין היתר, נדרש ליצור את התנאים שיאפשרו ליותר הון להגיע לפרויקטים של אנרגיה מתחדשת, התייעלות אנרגטית, תשתיות מים, הגנה מפני הצפות, חקלאות מתקדמת ופתרונות טכנולוגיים שיחזקו את חוסנה של הכלכלה ויפחיתו את הסיכון הפלנטרי.
כאן, לדעתי, המסמך מחמיץ נקודה מרכזית נוספת. הוא עוסק רבות בחלוקת אחריות בין הגורמים, אך פחות בתיאום ביניהם. הרי איש אינו יכול להתמודד עם האתגר לבדו. ממשלות זקוקות להון פרטי, משקיעים זקוקים לוודאות רגולטורית, בנקים אינם יכולים לממן מעבר אנרגטי ללא מדיניות ציבורית, וחברות ביטוח אינן יכולות לשאת לבדן בנזקי האקלים.
הצורך, אם כן, אינו בטשטוש גבולות האחריות אלא ביצירת מסגרת המחברת בין השחקנים השונים. האחריות להובלתה מוטלת בראש ובראשונה על הממשלה: לקבוע מדיניות ויעדים ארוכי טווח, ליצור ודאות רגולטורית, לעצב תמריצים ולהשקיע בתשתיות ובמקומות שבהם השוק לבדו אינו יכול לשאת את הסיכון. בתוך מסגרת זו, הרגולטורים מבטיחים יציבות וכללי משחק, הבנקים מנהלים סיכונים ומעמידים אשראי, המשקיעים המוסדיים מקצים הון לטווח ארוך, והחברות משקיעות ומפתחות פתרונות.
זו בעיניי משמעותה של מנהיגות בהקשר הזה: לא לעשות את עבודתם של כל השחקנים, אלא ליצור את התנאים שיאפשרו להם לפעול יחד בכיוון משותף.
בסופו של דבר, המסמך של המרכז באוניברסיטת קולומביה הוא מסמך חשוב משום שהוא מזכיר לנו אמת יסודית שלפיה לא כל בעיה יכולה להיפתר באמצעות המערכת הפיננסית. אולם אסור לקרוא אותו כהיתר לצמצום אחריות או להתכנסות של כל גוף בתוך גבולות המנדט הצרים שלו.
ניהול סיכונים הוא תנאי הכרחי. הוא אינו תנאי מספיק.
אם נרצה להבטיח כלכלה יציבה, חברה משגשגת וסביבה בת-קיימה לדורות הבאים, נידרש לא רק לחלוקת אחריות נכונה, אלא גם ליכולת לחבר בין תחומי האחריות ולפעול מתוך ראייה ארוכת טווח. בסופו של דבר, שינויי האקלים אינם רק אתגר סביבתי, כלכלי או פיננסי; הם מבחן ליכולתם של מוסדות לפעול יחד למען עתיד משותף.
יאיר אבידן, יו"ר הועדה המייעצת, מרכז אריסון ל-ESG, אוניברסיטת רייכמן; לשעבר, המפקח על הבנקים
תגובות