חיפוש

"A number of economic phenomena can be predicted on the assumption that the rules of fairness have some influence on the behavior of firms…" הקדמה השיח בדבר מקומו החברתי של מגזר העסקים עומד בשנים האחרונות בצומת מכריע. התעוררות זו טבעית לנוכח התעצמותן והשפעתן של חברות בכמעט כל תחום בחיינו – בהיותנו משקיעים, עובדים, צרכנים, אזרחים ונושמי אוויר חופשי – ולנוכח אירועים ומגמות כבדי משקל (דוגמת מגפת קורונה), התפתחותן של טכנולוגיות שאיש לא חזה את השפעתן, משברי אקלים וסביבה הולכים וגוברים והתעוררות נמרצת מצד המאסדר בנושאי אקלים וחברה. בד בבד מתפתחת בעוצמה תנועה המתנגדת להטמעת תפיסה סביבתית וחברתית בפעילות החברה העסקית. מגמה זו מקורה ב ארצות הברית , ולאחרונה היא הומחשה היטב בטקס השבעתו של דונלד טראמפ לכהונה שנייה בתפקיד נשיא ארצות הברית. בטקס ההשבעה חזר טראמפ על הביטוי הקצר והמוכר "Drill, baby, drill". רשומה זו תעסוק ב מאמר  שפרסמתי לאחרונה ובו בחנתי את השיח ההולך וגובר בסוגיית מטרתה של החברה (company) ואחריותה כלפי מחזיקי העניין – סוגיה המוּכּרת גם בראשי התיבות ESG – בראי התאוריה של הכלכלה ההתנהגותית. תאוריה זו מזהה את השפעתם של שיקולים והטיות רגשיים בעת החלטת החלטות, ויש לה – ובייחוד לתפיסת ההוגנות הנגזרת ממנה – פוטנציאל רב בתיאור התפתחותה של תפיסת מחזיקי העניין בעולמות המשפט, המימון והעסקים. הכלכלה ההתנהגותית קנתה לה מקום של כבוד בשיח האקדמי והכלכלי, תחום אחריותו החברתית של מגזר העסקים סובב סביב סוגיות שבליבת עיסוקה של הכלכלה ההתנהגותית, ואף על פי כן קולה של הכלכלה ההתנהגותית כמעט אינו נשמע במישרין ובשיטתיות בדיון הער בנושא ובניתוחם של דיני החברות. דיני החברות עדיין נסמכים בעיקרם על ניתוח כלכלי רציונלי טהור של עולם העסקים. על כלכלה התנהגותית ועל התנהגות פרו חברתית כיום פועלות שתי גישות עיקריות לכלכלה – הגישה הקלסית והגישה ההתנהגותית – והן חלוקות ביניהן באשר להנחת היסוד בנוגע לטבע האדם. הכלכלה הקלסית מניחה שהאדם יצור שכלתני וששיקולים רציונליים בלבד מניעים אותו בבואו להחליט והיא מתמקדת בבעלי המניות ולא במחזיקי העניין כגון עובדים, ספקים ולקוחות. לעומת זאת, הכלכלה ההתנהגותית סוברת שהתנהגות אנושית אינה אך ורק רציונלית בבסיסה. הכלכלה ההתנהגותית בוחנת את ההתנהגות האנושית בחינה אמפירית ומגלה שהכלכלה ההתנהגותית מתאפיינת בהטיות רבות בשיפוט המציאות ובהחלטת החלטות – הטיות המאתגרות את ההנחות והמסקנות של הכלכלה הקלסית. גישת הכלכלה ההתנהגותית  גורסת שהטיות אלו אינן מקריות או אקראיות, אלא נובעות ממגבלות קוגניטיביות באיסוף, עיבוד וניתוח מידע ומושפעות הן מגורמים רגשיים כגון ציפייה להוגנות או שנאת סיכון, הן מגורמים מוטיבציוניים כגון הטיה של ציפיות כלפי העתיד או רגישות מופחתת לרווח לעומת רגישות להפסד. בין שלל הגורמים הרגשיים שלטענת הכלכלה ההתנהגותית משפיעים על החלטות אנושיות (לרבות על החלטות עסקיות) יש מקום להתמקד בתפיסת ההוגנות כלפי מחזיקי העניין. תפיסת ההוגנות אינה מוּכּרת במישרין בכלכלה הקלסית, והיא מתאימה במיוחד לניתוח תופעת ה־ESG, שכן תופעה זו ממוקדת מטבעה במחזיקי העניין ומוסברת באמצעות דפוסים מחשבתיים הפועלים על בני האדם, ולא רק באמצעות השאת תועלת עצמית. כך למשל במסגרת "משחק האולטימטום" , המוזכר רבות במחקרים מתחום הכלכלה ההתנהגותית שני צדדים אנונימיים משחקים פעם אחת: צד אחד מציע חלוקה, והצד האחר, הניצע, יכול להסכים או לסרב. תוצאות המחקרים מעידות שניצעים נוטים לדחות הצעות נמוכות אפילו שמבחינה רציונלית טהורה אין סיבה לדחות הצעה לא הוגנת. בשני המקרים המציע והניצע יכולים רק להרוויח ולא נגרע מהם דבר, שכן מדובר במשחק חד־פעמי, משחק שאינו מצריך טיפוח מערכת יחסים חיובית ומתמשכת בין הצדדים, ואין לו השפעה על המוניטין שלהם. "משחק האולטימטום" ממחיש את תופעת "האינטרס העצמי החסום": מחליטים נוטים לדחות הצעות שלדעתם אינן הוגנות, וכך למעשה מענישים את עצמם ופועלים בניגוד לאינטרס הכלכלי העצמי שלהם. מניסויים אלו עולה גם שבדרך כלל המציעים מציעים מלכתחילה הצעות הוגנות. כלומר, הדפוס המצטייר ממשחק זה הוא שהמציע והניצע – שניהם יחד – בוחרים להרוויח פחות  ומוכנים להקריב את רווחתם החומרית כדי להיות הוגנים עם אחרים או כדי להעניש את מי שלא נהג בהוגנות. מהאמור עד כה לא מתחייבת המסקנה שהוגנוּת ויעילוּת מוציאות זו את זו. מצד אחד התחשבות בערכים ובאינטרסים שמנוגדים להשאת רווחים מיידית מתבררת לא אחת גם כהתחשבות המגדילה את העוגה המצרפית, ובמובן זה התנהגות הוגנת יכולה גם להוביל ל תוצאות יעילות יותר . מצד אחר נִראֶה שיש אישוש גם לכך שעסקאות יעילות לכאורה לא יֵצאו לפועל אך ורק בשל התנהגות לא הוגנת של אחד הצדדים – וזאת בשיעור גבוה מהשיעור שהכלכלה הקלסית מנבאת. הוגנות תאגידית כלפי מחזיק העניין – היבטים משפטיים בשנים האחרונות ניכרת פעילות חקיקתית ופסיקתית הולכת וגוברת המכוּונת להטמעת תפיסת ההוגנות כלפי מחזיקי העניין. תשתית משפטית זו – שבמידה מסוימת עדיין "מחוץ למכ"ם" – מביאה עימה שינוי בתפיסת החברה העסקית באמצעות הסדרה של מגוון סיכונים ותמריצים משפטיים המכוּונים לחברות, נושאי המשרה ובעלי המניות. להסדרה זו מתלווה לא אחת רטוריקה מפורשת של תפיסת ההגינות כלפי מחזיקי העניין, והיא מבטאת שינוי עומק בתפיסת תכלית החברה ובציפיות המשפטיות באשר להפעלת שיקול דעתם של אלו המכוונים את פעילותה. הזווית המשפטית מוסיפה אפוא גורם מעשי המבטיח שתפיסת ה־ESG לא תישאר נטולת שיניים, והיא מצטרפת לאותות המתרבים בדבר חשיבות הטמעתם ותכלולם של השיקולים הכלכליים לצד השיקולים האתיים והחברתיים. תמורות משפטיות אלו מתרחשות בעקרונות הבסיסיים ביותר של דיני החברות (עקרון האישיות המשפטית הנפרדת, דיני הרמת מסך וחובות נושאי משרה), ומקצתן מתרחשות מחוץ להם (דוגמת תובענות ייצוגיות). דוגמאות משפטיות אלו משולות לאיים הנעשים אט אט יבשת אחת הממסגרת מחדש את תכלית החברה ומשלבת את מחזיקי העניין בפונקציית המטרה של החברה ובשיקול הדעת של הפועלים מטעם החברה. כמו שאפשר לשמוע בדברי נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט מאיר שמגר, שנים רבות לפני חקיקת חוק החברות החדש (חוק החברות, התשנ"ט–1999): "דומה שהמגמה המודרנית המתפתחת היא, כי על החברה ועל מנהליה הפועלים עבורה לקחת בחשבון לא רק את טובתם של בעלי המניות... אלא גם את טובתם של עובדי החברה, צרכניה והציבור הרחב בכללותו" . סיכום השיח בדבר מטרתן של חברות ומחויבותן כלפי בעלי מניותיהן וכלפי שאר מחזיקי העניין המושפעים מפעילותן מלווה את דיני החברות מראשיתם. בשנים האחרונות הגיע השיח לנקודה חסרת תקדים, ואף על פי כן – עד היום טרם נדונה תאוריה שיש בה כדי לסייע בתיאור עקיב של שיח זה, בהצדקתו ובשילובן של התפיסות החדשות בעולמות המימון, הכלכלה והעסקים עם התפיסות הוותיקות הנוהגות בעולם המשפט, המתווה את הנורמות הרצויות למגזר העסקים באמצעות משטר של אחריות. אני ניגש לאדמה לא חרושה זו ומציע להחיל תובנות מעולם הכלכלה ההתנהגותית – הנתמכת בממצאים אמפיריים ועוסקת בזיהוי תהליכי החלטת החלטות ובתופעות אנושיות – לצורך התבוננות על התמורות המתוארות במגזר העסקים. גישה זו משמשת חלופה לתפיסה הכלכלית המסורתית ששלטה בכיפה, והיא מבקשת לבחון כיצד הדברים מחלחלים גם לעולם המשפט, העוסק באחריותן של חברות, נושאי משרה ובעלי מניות שליטה.   במאמר מודגמת נוכחותו הבולטת של עקרון ההוגנות בעולמות המשפט והעסקים – מצפן להתנהלות החברה והפועלים מטעמה. מסקנתי היא שהטמעת תפיסת ההוגנות בפעילות התאגידית עשויה לסייע הן בהתמודדות עם סיכונים משפטיים ועסקיים, הן במימוש הזדמנויות עסקיות – והכול מתוך ביסוס תרבות של הגינות, שיתוף פעולה, אמון ואחריות סביבתית וחברתית. פרופ' עלי בוקשפן, מנהל מרכז אריסון ל־ESG, מרצה וחוקר בבית הספר הארי רדזינר למשפטים, אוניברסיטת רייכמן

הצבעות בעלי מניות באספות כלליות הן אחת ההזדמנויות העיקריות שמאפשרות לבעלי מניות להשפיע, במידה מסוימת, על אופן ניהול החברה. במסגרת האספה הכללית, בעלי המניות מצביעים על מספר נושאים מהותיים, לדוגמה: מינוי דירקטורים, אישור מדיניות שכר, ומיזוגים ורכישות. הצבעות הגופים המוסדיים מהוות כלי חשוב להבנת עמדתם בפועל בנוגע לסוגיות ESG שכן באמצעות ההצבעות המוסדיים מביעים את עמדתם בנושאים מהותיים כמו מדיניות תגמול, גיוון מגדרי, שקיפות ואחריות תאגידית. בחינת דפוסי ההצבעה מאפשרת לזהות האם מוסדיים פועלים לקידום ממשל תאגידי תקין ואחריות חברתית כלפי ציבור המשקיעים והחברה בכללה. במחקר שערכתי יחד עם רועי אהרון, ד"ר נועם מיכלסון וד"ר קונסטנטין קוסנקו מבנק ישראל ניתחנו את אופי ההצבעות, מידת התמיכה, השוני בין ההצבעות של גופים מוסדיים, וכן את הקשר שבין ההצבעות למסחר בשוק ההון. מצאנו מספר ממצאים מעניינים הנוגעים לאספות כלליות. קיימת שונות בין ההצבעות של גופים מוסדיים שונים בחַנו באופן אמפירי כ-27,000 הצבעות של גופים מוסדיים ובעלי שליטה באספות כלליות של חברות ציבוריות בישראל בשנת 2023. נמצא כי קיימת שונות מסוימת בדפוסי ההצבעה של הגופים המוסדיים. כך למשל, הפניקס, הראל ומגדל נוטים לתמוך ברוב ההצעות המובאות לאספה, עם שיעורי תמיכה ממוצעים של כ-91%, בעוד שגופים כמו אלטשולר שחם מציגים שיעורי תמיכה נמוכים יותר, בסביבות 82%. עם זאת, שיעורי תמיכה גבוהים אינם מעידים בהכרח על גישה פאסיבית — ייתכן כי הם משקפים תוצאה של משא ומתן מוקדם מול הנהלת החברה, שבסיומו המוסדי בוחר לתמוך בהצעה לאחר שהתקבלו שינויים או הבהרות. פער בין ההצבעות של בעלי השליטה בהשוואה להצבעות המוסדיים המחקר משווה בין הצבעותיהם של בעלי השליטה לבין אלו של הגופים המוסדיים (בשנת 2023). נמצא כי בעלי השליטה תומכים בכ-98% מההצעות שעולות להצבעה, בעוד ששיעור התמיכה של המוסדיים עומד על 82% בלבד. נראה אפוא כי ההצעות המובאות לאספה מתואמות במידה רבה עם עמדות בעלי השליטה, ולכן הם כמעט תמיד תומכים בהן. תמיכה נמוכה בנושא תגמול בכירים נמצא כי שיעור התמיכה של הגופים המוסדיים בהצבעות הנוגעות לשכר ותגמול נמוך במיוחד, ועומד על 72% בלבד — שיעור התמיכה הנמוך ביותר מבין כל סוגי ההצבעות שנבחנו במחקר. משמעות הדבר היא שכאשר מוסדיים מבקשים להביע הסתייגות או חוסר שביעות רצון מהתנהלות החברה, הם עושים זאת בעיקר דרך הצבעות בנושאי שכר, ובפרט בכל הקשור לשכר הבכירים. כך למעשה, נושאי התגמול הפכו לזירה המרכזית שבה נבחנת עמדת המוסדיים כלפי ממשל תאגידי ואחריות ניהולית. הימנעות מנקיטת עמדה בנוגע לבחירת דירקטורים בהצבעות למינוי דירקטור.ית בבנקים ללא גרעין שליטה — שבהן מספר המועמדים עולה על מספר המקומות הפנויים חלק מהגופים המוסדיים נוקטים גישה פסיבית ובוחרים להצביע בעד כל המועמדים. בפועל, משמעות הדבר היא הימנעות מהכרעה ממשית, שכן הצבעה בעד כלל המועמדים משאירה את הבחירה הסופית בידי גופים מוסדיים אחרים, שנוקטים עמדה ברורה ובוחרים רק חלק מהמועמדים. כך למשל, מהמחקר עולה כי בין השנים 2023–2024 הוצגו בבנקים ללא גרעין שליטה 11 מועמדים לכהן כדירקטורים חיצוניים, בעוד שהיו רק 7 מקומות פנויים. המחקר מצא כי גוף מוסדי אחד הצביע בעד כל 11 המועמדים, בעוד שגופים כמו מנורה, מיטב ואלטשולר שחם הצביעו רק בעד 7 מהמועמדים שהוצעו — בהתאם למספר המקומות הפנויים בדירקטוריונים אלו. דפוסי הצבעה אלה משקפים רמות שונות של מעורבות מוסדית: בעוד שחלק מהמוסדיים מפעילים שיקול דעת ובוחרים את המועמדים שהם רואים כמתאימים ביותר, אחרים נמנעים מלקבל הכרעה ברורה — אולי מתוך רצון להימנע מעימות עם הנהלה או מועמדים מסוימים. נשים מקבלות תמיכה רבה ממוסדיים, אך פחות מוצעות כדירקטוריות הממצאים מצביעים על כך שהגופים המוסדיים נוטים לתמוך במידה גבוהה יותר בנשים המועמדות לכהן כדירקטוריות לעומת מועמדים גברים: שיעור התמיכה במועמדות עמד על 90.75%, בעוד שיעור התמיכה במועמדים גברים עמד על 85.1%. הנתון הזה עשוי להעיד על כך שכאשר ניתנת למוסדיים האפשרות לבחור, הם נוטים להעדיף מועמדות — אולי מתוך הכרה בחשיבות הגיוון המגדרי בדירקטוריון או מתוך ניסיון מודע לאזן פערים קיימים. עם זאת, שיעור הנשים בקרב המועמדים עדיין נמוך משמעותית. בשנת 2023, רק 31% מהמועמדים שהוצגו לכהונה בדירקטוריונים היו נשים. הפער בולט במיוחד במינויים לדירקטורים שאינם חיצוניים (כלומר, מינויים שבהם לבעלי השליטה יש השפעה מכרעת) — שם רק 23% מהמועמדים היו נשים. לעומת זאת, בקרב מועמדים לכהונת דירקטור חיצוני (דח"צ), שבהם נדרשת גם תמיכת המיעוט (ובפועל – תמיכת המוסדיים), שיעור הנשים שהוצעו לכהן בדירקטוריונים היה גבוה יותר והגיע ל-46%. התפלגות המועמדות והמעמדים לכהן בדירקטוריונים בשנת 2023 הפער בין שיעור התמיכה הגבוה של המוסדיים במועמדות לבין שיעור המועמדות בפועל מדגיש כי החסם המרכזי בפני נשים להתמנות כדירקטוריות נעוץ בעצם שלב ההצעה: נשים לרוב אינן מוצעות לתפקידי דירקטור שאינו דח"צ — תפקידים שבהם לבעלי השליטה יש השפעה מכרעת ולעיתים אף בלעדית על זהות המועמדים. המוסדיים בישראל ביקורתיים יותר בהצבעותיהם מהמוסדיים בארה"ב בהשוואה למוסדיים אמריקאים המצביעים באספות כלליות של חברות ציבוריות בארצות הברית, מוסדיים ישראלים מצביעים באופן ביקורתי יותר. כך למשל, בשנת 2023, שיעור התמיכה של מוסדיים ישראלים במועמדים לדירקטוריון עמד על 82%, לעומת 94% תמיכה מצד מוסדיים אמריקאים. פער דומה נמצא גם בהצבעות בנושאי שכר: בעוד שהמוסדיים האמריקאים תמכו בכ־90% מהצעות השכר (Say on Pay), המוסדיים בישראל תמכו רק ב־72% מהן. נתונים אלו מעידים כי מוסדיים בישראל נוטים להביע הסתייגות רבה יותר מהצעות ההנהלה, במיוחד כשמדובר במינויים לדירקטוריון ובמדיניות תגמול בכירים. האספה הכללית מגדילה את נפח המסחר נפח המסחר במניית החברה קופץ בעשרות אחוזים לאחר האספה הכללית — תופעה שממחישה עד כמה האספה היא אירוע מהותי בשוק ההון. נמצא כי בין השנים 2016-2021 נפח המחסר העודף היומי העודף ב- 20 ימי המסחר שלאחר האספה הכללית נע בין 25%-53%. נראה כי תוצאות ההצבעה מספקות לשוק מידע חדש, לעיתים משמעותי, כמו עמדת בעלי המניות כלפי מדיניות תגמול בכירים. מידע זה נתון לפרשנות שונה בקרב המשקיעים, מעורר תגובות, ומוביל לעלייה חדה בהיקף המסחר — ובכך תורם לנזילות ולדינמיקה של השוק. לסיכום הממצאים מראים שאספות כלליות הן אחד הכלים המרכזיים שדרכם גופים מוסדיים, וכלל בעלי המניות, מביעים בפועל את עמדתם על אופן ניהול החברה. דרך דפוסי ההצבעה ניתן לראות כיצד ערכים הקשורים לממשל תאגידי, אחריות חברתית וייצוג (ESG) באים לידי ביטוי לא כהצהרה עקרונית אלא כהחלטות בפועל. המחקר המלא מופיע כאן . פרופ' מרים שוורץ־זיו, פרופסור למימון באוניברסיטה העברית

מבוא להתנהגות עסקית נאותה פנים רבות, ולעיתים היא גם מכונה במגוון מונחים כגון Responsible Business Conduct א (RBC) או Environment Social Governance א (ESG) או Corporate Social Responsibility א (CSR). בכל מדינה התייחסות שונה לנושא: מהמלצות שאינן מחייבות ועד לחקיקה ולתקנות מחייבות. מקצת המדינות חוקקו חוקים רבים הנוגעים לאחריות תאגידית, ובשנים האחרונות גם האיחוד האירופי עוסק בגיבוש הנחיות מחייבות בתחום זה.   תחום האחריות התאגידית רלוונטי לבעלי עניין רבים – ממשלות, חברות, ארגוני עובדים, ארגוני החברה האזרחית ואפילו האקדמיה. בשנים האחרונות ארגון ה־OECD מוביל את העיסוק בתחום, ובפרט את נושא בדיקת הנאותות (due diligence). בוועדת ההשקעות בארגון פועלת קבוצת עבודה ייעודית לנושא האחריות התאגידית – Working Party on Responsible Business Conduct א (WPRBC). קבוצת העבודה עוסקת בהכנת מסמכי מדיניות בתחום, מדריכים מגזריים, המלצות ליישום מדיניות ממשלתית בתחום ופעילות נקודות הקשר הלאומיות לאחריות תאגידית. משרד הכלכלה והתעשייה שותף פעיל בדיוני הקבוצה, והפיק מהשתתפותו תובנות רבות.   רשומה זו מציגה את תרומתו של ארגון ה־OECD לקידום תחום האחריות התאגידית ותתמקד בקווים המנחים לחברות רב־לאומיות ובפעילותה של נקודת הקשר הלאומית הפועלת בישראל.   הקווים המנחים של ה־OECD להתנהגות עסקית אחראית המסמך העיקרי של ארגון ה־OECD בתחום האחריות התאגידית הוא " קווים מנחים של ה־OECD לארגונים רב־לאומיים בנושא התנהגות עסקית אחראית ". מדובר במסגרת התנדבותית לאחריות תאגידית במסגרת "עקרונות התנהגות טובה" (best practice) עבור חברות רב־לאומיות. המסגרת מעמידה עקרונות וסטנדרטים לא מחייבים משפטית להתנהגות עסקית אחראית בתחומים האלה: שקיפות, הגנת הסביבה, מיסוי, מאבק בשוחד ובצורות אחרות של שחיתות, זכויות אדם, זכויות העובדים, אינטרסים צרכניים, מדע, טכנולוגיה, חדשנות ותחרות.   מדובר באחד הכלים הוותיקים והמקיפים ביותר של ה־OECD בתחום האחריות התאגידית, ולפיכך לעיתים הוא מכונה גם "סטנדרט הזהב" של התחום. מדובר ב"מסמך חי" המתעדכן מעת לעת לפי השינויים בסביבה העסקית. העדכון האחרון נכנס לתוקף ביוני 2023. הקווים המנחים גובשו ועודכנו בשיתוף עם נציגים של כלל בעלי העניין העיקריים – הקהילה העסקית, ארגוני עובדים והמגזר השלישי – המשמשים נציגים משקיפים ב־OECD באמצעות ארגונים מייצגים. המסמך נועָד לשמש בסיס לחברות הפועלות בכל תחום תעשייתי או שירותי ומבקש להנחות התנהלות אחראית בסביבה עסקית עולמית.   מעמדו הבין־לאומי של ה־OECD ומגוון התחומים הרחב שהמסמך מקיף הופכים את המסמך למעין "מדריך כלל עולמי" אחיד להתנהגות עסקית נאותה של חברות רב־לאומיות. בשל חשיבותו וניסוחו המקיף אפשר להצביע על אסדרה וחקיקה במגוון מדינות, לרבות במדינות האיחוד האירופי, הנשענות על עקרונותיו.   על אף השוני והגיוון שבדרישות למיניהן במדינות למיניהן, יישום הקווים המנחים עשוי לסייע לחברות לעמוד בדרישות החוק המקומי והבין־לאומי. במובן זה הם משמשים מעין "מגשר" בין המסגרות המשפטיות ברחבי העולם.   מדריכי בדיקת נאותות מגזריים של ה־OECD – שישה שלבים להתנהגות עסקית אחראית לצד הקווים המנחים פרסם ה־OECD מדריך מקיף לבדיקת נאותות בנוגע לאחריות תאגידית. במדריך שישה שלבים עיקריים: הטמעת תחום האחריות התאגידית למדיניות החברה; זיהוי והערכת השפעות שליליות אפשריות (adverse impacts); מניעה או הקטנה או הקלה של ההשפעות השליליות; מעקב אחר יישום מדיניות בתחום האחריות התאגידית ואחר תוצאות היישום; דברור ההתייחסות להשפעות שליליות אפשריות; ניסיון לתקן את ההשפעות השליליות במקרים רלוונטיים.   תהליך בדיקת הנאותות דורש מחויבות ארגונית אמיתית, מערב תהליכים פנימיים רבים וצריך להיות מותאם למאפייניה של כל חברה. מדובר בתהליך מניעתי, דינמי ומתמשך. חשוב להבהיר – לא מצופה מחברות לפעול בכל מקום ובכל זמן באופן מושלם. התהליך דורש תיעדוף מהחברה והוא פרופורציונלי לחומרת ושכיחות ההשפעות השליליות האפשריות. לכן מדובר בסטנדרט לשיפור, לא למושלמות.   זאת ועוד, ה־OECD פרסם גם הנחיות  העוסקות בהיבטים של אחריות תאגידית במגזרים למיניהם כגון מינרלים ממקורות סכסוך, הנעלה והלבשה, חקלאות והשקעות. הנחיות אלו צפויות לסייע לחברות לדעת כיצד לפעול בתחום עיסוקן.   נקודות הקשר הלאומיות לאחריות תאגידית בישראל מתוקף מחויבות המדינות להצהרת ההשקעות של ארגון ה־OECD הן נדרשות להקים נקודות קשר לאומית לאחריות תאגידית   (NCP – National Contact Point for RBC). בישראל נקודת הקשר הלאומית  כפופה למִנהל סחר החוץ במשרד הכלכלה והתעשייה. אלו תפקידיה העיקריים: · הפצת הקווים המנחים והעלאת המודעות להם בקרב קהילת העסקים, ארגוני העובדים, ארגונים לא ממשלתיים, האקדמיה וארגוני החברה האזרחית באמצעות עריכת הדרכות, כינוסים ואירועי הסברה; · פעילות עם ממשלות זרות לעידוד אימוץ הקווים המנחים וקידום מדיניות אחראית בתחומי האחריות התאגידית. · טיפול בפניות, תלונות ובקשות לבירור טענות על הפרת הקווים המנחים מצד מיזמים ישראלים בחו"ל או מצד מיזמים זרים הפועלים בישראל; · תיווך בין הצד המתלונן ובין הצד שנגדו הוגשה התלונה וניסיון להגעה לפתרון מוסכם באמצעות שיח בונה שאינו משפטי; · מתן מענה על שאלות בנוגע לקווים המנחים מצד נקודות הקשר הלאומיות במדינות אחרות, הקהילה העסקית, ארגוני העובדים, האקדמיה, החברה האזרחית ועוד; · השתתפות בכינוס השנתי של ה־OECD ודיווח שנתי לוועדת ההשקעות של ה־OECD.   יצוין שחברי נקודת הקשר הלאומית בישראל הם עובדי מדינה והם מחויבים לפעול בהיעדר משוא פנים ולהימנע מניגוד עניינים. לפיכך פעילות נקודת הקשר הלאומי משקפת נדבך חשוב ביישום נורמות של אחריות תאגידית בישראל, והיא רלוונטית למגוון רחב של נושאים ומגזרים.   פעילות נקודות הקשר הלאומיות והשפעתה על הטמעת עקרונות ה־ESG נכון להיום פועלות כחמישים נקודות קשר לאומיות  במדינות החברות בארגון ה־OECD וכן במדינות שאינן חברות אבל מחויבות להצהרת ההשקעות של הארגון. בכל שנה מתפרסם דוח מקיף על פעילויות נקודות הקשר הלאומיות. בשנים 2000–2023  טיפלו נקודות הקשר הלאומיות ביותר משבע מאות תלונות הנוגעות לפעילת עסקית ב־105 מדינות וטריטוריות ובמגוון מגזרים – ייצור, כרייה, פיננסים, חקלאות, אנרגייה, קמעונאות, תקשורת ושירותים. התלונות נגעו לכלל ההיבטים המופיעים בקווים המנחים, ובייחוד לזכויות אדם, תעסוקה, מדיניות כללית ונושאי סביבה. רבות מהתלונות נפתרו באמצעות מנגנון הגישור של נקודות הקשר הלאומיות. הן המתלוננים והן החברות שנגדן הופנו התלונות הסכימו לפתרונות.   לנקודות הקשר הלאומיות במדינות למיניהן תפקיד חשוב גם בהטמעת עקרונות ה־ESG, בין השאר משום שנקודות הקשר הלאומיות משמשות בתפקיד מנגנון מוסדי ייחודי לטיפול בתלונות, גישור ויישוב מחלוקות. לכן יישום הקווים המנחים של ה־OECD באמצעות נקודת הקשר הלאומית המקומית צפוי לעודד חברות לאמץ פרקטיקות אחראיות, תקינות וראויות יותר.   אתגרים בתחום האחריות התאגידית בעתיד הקרוב מנקודת המבט של נקודת הקשר הלאומית בישראל, ובפרט לאור פעילותי בארגון ה־OECD, אפשר לציין כמה אתגרים הצפויים בתחום האחריות התאגידית: ראשית, ריבוי החקיקה המדינתית, האסדרה והמנגנונים למיניהם – מנגנונים שאינם תמיד מתואמים זה עם זה – עלול להקשות על חברות ביישום כולל של ההמלצות והדרישות הרבות המוטלות עליהן.   שנית, מקצת הדרישות בתחום הן דרישות מחייבות, ובהן מנגנוני אכיפה, פיקוח וענישה. דרישות אלו יוצרות לחברות אתגרים נכבדים, והחברות מחויבות להשקיע משאבים ניכרים כדי לעמוד בהן.   שלישית, הפעילות של חברות בשווקים עולמיים מחייבת גמישות והתאמה לאסדרה במדינות למיניהן – עניין המוסיף מורכבות מצד התפעול ומצד האסדרה.   רביעית, יש חשש שנקודת הקשר הלאומית תשמש בעתיד בתפקיד כלי לניגוח פוליטי בשל האפשרות לנצל את המנגנון להגשת תלונות ממניעים זרים או מגמתיים. נכון להיום חשש זה לא התממש ואנו מקפידים לשמר את אופיו המקצועי של המנגנון ולבחון כל פנייה ביסודיות ובאופן מעמיק.   סיכום האחריות התאגידית נהייתה חלק בלתי נפרד מהשיח העולמי, והיא נוגעת למגוון רחב של בעלי עניין. ה־OECD מוביל את התחום, בייחוד באמצעות קבוצת העבודה לאחריות תאגידית ו הקווים המנחים  שפרסם – מסמך יסוד בתחום זה.   משרד הכלכלה והתעשייה בישראל שותף פעיל בפעילות זו. במסגרתו פועלת נקודת קשר לאומית לאחריות תאגידית, והיא מקדמת את יישום הקווים המנחים הן ברמה המקומית, הן בזירה הבין־לאומית. מדובר בכלי חשוב להטמעת אחריות תאגידית במציאות משתנה ומורכבת.   רונן כץ, מנהל נקודת הקשר הלאומית לאחריות תאגידית, משרד הכלכלה והתעשייה

רשומה זו מבקשת לנתח את היחסים בין קרנות הפילנתרופיה ובין ארגוני הסביבה ("הארגונים הירוקים"). נפתח בהצגת תמונה כללית על הפילנתרופיה בישראל, נמשיך בהצגת התמיכה של קרנות אלו בארגוני הסביבה, ננתח את משמעות היחסים ביניהם ונציע דרכים לחיזוק החוסן של הארגונים כדי לאפשר להם לממש את מטרותיהם וליצור אימפקט בתחומי העניין שלהם.   היקף הפילנתרופיה בישראל הפילנתרופיה בישראל חוותה שינויים רבים בשני העשורים האחרונים, הבולט שבהם הוא הגידול בהיקף הנתינה, התורמים וקרנות הפילנתרופיה (שמיד וכהנא, 2024). סך הפילנתרופיה בישראל בשנת 2020 עמד על 18 מיליארד ש"ח – מקורם של 12 מיליארד ש"ח מהם (60%) בנתינה מחוץ לארץ ומקורם של 6 מיליארד ש"ח מהם (40%) בנתינה מישראל (רשות התאגידים והמכון למשפט ופילנתרופיה באוניברסיטת תל אביב, 2023). המקורות העיקריים לנתינה הם משקי הבית (65%–74%), חברות עסקיות (25%–31%) ועיזבונות (3%–4%). [1]  מקור הנתינה הגדול ביותר הוא משקי בית, ואילו הנתינה שמקורה במגזר העסקי, ובכלל זה התחומים של אחריות תאגידית, קטַנה יחסית והאימפקט שלה מוגבל (פיטובסקי־נוה ועמיתיה, 2022).   חלקה של תעשיית ההיי־טק בשנת 2023 עמד על 73.5 מיליארד דולר מסך הייצוא של ישראל (53%) (רשות החדשנות, 2024), עובדים בתעשיית ההיי־טק היו אחראים לכ־35% ממס ההכנסה שמקורו בשכירים בשנת 2021 (טייטלבאום, 2025) – ואף על פי כן הנתינה הפילנתרופית של "המתעשרים החדשים", יוצאי תעשייה זו, עדיין מוגבלת ואינה משקפת את עושרם (גלזר, 2022). היזמת החברתית עדי אלטשולר העידה עליהם: "מתעשרי ההיי־טק, שזה כל תל אביב בגדול, הם קמצנים ויהירים" (שם). נִראֶה אפוא שהמגזר העסקי בישראל מעורב פחות מדי בנתינה לטובת מטרות חברה, חינוך וסביבה ושחלקו היחסי בעוגת הנתינה הפילנתרופית בישראל אינו משתנה לאורך השנים.   מקורות ההכנסה של ארגוני הסביבה: תיאור ודילמות מה מקורות ההכנסה של ארגוני הסביבה ומה חלקן של קרנות הפילנתרופיה במימון הפעילויות של ארגונים אלו? מחקרים מראים שלאורך שנים לא זכו ארגוני הסביבה למימון רב, אם בכלל, מצד הממשלה או ממקורות עצמיים (טל ועמיתיו, 2011; בר, 2013). מקור המימון העיקרי של ארגוני הסביבה היה קרנות הפילנתרופיה, אך גם רובן של קרנות אלו אינן רואות בתחום הסביבה מטרה מועדפת לנתינה. מספר הקרנות התומכות בארגוני סביבה קטַן למדי, וכך גם הסכומים שהקרנות נותנות לארגונים אלו (ברנר ועמיתיה, 2010). ניתוח מקורות ההכנסה של ארגוני הסביבה מראה שבממוצע 41% מהכנסותיהם מקורם בקרנות פילנתרופיה וש־76% מכלל ארגוני הסביבה זוכים למימון מקרן פילנתרופיה אחת לפחות. מספר זה אינו צריך להטעות באשר לנדיבות קרנות הפילנתרופיה, שכן רבות מהן נמנעות מתמיכה בארגוני סביבה הנחשבים קיצוניים, ארגונים הנאבקים לשנות את מבנה הכוח בחברה והמדגישים שיח של צדק חברתי. המחקר האמפירי גם מראה שקרנות נוטות לבחור ארגונים המאמצים אסטרטגיות פעולה מתונות במגעם עם מקבלי החלטות (סִנגוּר, שדלנות, ליטיגציה) ועם הציבור הרחב (קמפיינים לציבור, מחקר ופעילויות חינוך) על פני ארגונים הנוקטים שיטות פעולה ישירות כמו מחאה או הפגנה אלימה. כדי שהקרנות ייתנו כסף לארגוני סביבה הן צריכות להכיר היטב את עולם הערכים והמטרות של אותם ארגונים (גרינשפן, 2014).   מימון פעילות ארגוני הסביבה בידי מקור מימון עיקרי אחד בלבד כמו קרנות פילנתרופיה יוצר יחסי תלות ומגביל את צעדיהם. מצב כזה יכול למשל לכפות על הארגונים מדיניות שונה מהמדיניות הנהוגה בהם, לבקר את עבודתם ולפקח עליהם פיקוח צמוד, להשפיע על אסטרטגיות הפעולה שלהם ועוד. ויש גם איום על שרידות הארגונים, שכן ייתכן שבעקבות שינויים בסדרי העדיפויות של הקרנות הן יפסיקו את תמיכתן – כך קרה למשל במקרה של קרן ברכה. אומנם בשנים האחרונות אימצו קרנות פילנתרופיה התנהגות אסטרטגית מוכוונת תחומי נתינה מוגדרים, אך גם באסטרטגיה כזאת חלים שינויים הנובעים מתמורות המתחוללות בקרנות עצמן או בסביבתן החיצונית. שינויים מהותיים בהקצאת המקורות של הקרנות מאיימים על יציבות הארגונים וחוסנן.   גם תלות במימון מהממשלה מטילה מגבלות על פעילות ארגונים בחברה האזרחית – בבחינת "אל תנשוך את היד שמאכילה אותך". ארגוני הסביבה נחשבים לעומתיים למדיניות הממשלה. הם מערערים על מדיניות זו ופועלים לשנותה. מחקרים מראים שתלות במימון מהממשלה מעקרת פעילות מחאה וסִנגוּר של ארגוני חברה אזרחית המבקשים לקדם נושאים שאינם עולים בקנה אחד עם מדיניות הממשלה (שמיד ועמיתיו, 2008). ואכן, פוטנציאל ההכנסות לארגוני הסביבה מצד הממשלה נמוך מאוד וכך גם המימון שמקורו במגזר העסקי. הכנסות הארגונים מתאגידים אינן עולות על 3% מסך כל תקציבם של הארגונים (גרינשפן, 2014).   העשור הראשון של המאה העשרים ואחת בישראל היה תור הזהב של הקשר בין קרנות פילנתרופיה ובין ארגוני סביבה. אלא שבעשור וחצי האחרונים קרנות בולטות שתמכו בארגוני הסביבה (קרן ברכה, קרן גולדמן, הקרן לסביבה ירוקה, קרן סבה) נסגרו או שינו את תחומי פעילותן (גרינשפן, 2014). בין החלופות שפיתחו ארגוני הסביבה למימון פעילותם היו תרומות מגורמים פרטיים (למשל גרינפיס ישראל), קמפיינים לגיוס המונים (crowdfunding), מכירת מוצרים (כגון סלי ירקות אורגניים של חוַות קיימא או מוצרים בתפזורת של עמותת בר קיימא) וביסוס תמיכה קבועה מתורמים ישראלים יחידים (למשל יוסף אברמוביץ' לעמותת שמסונא, יוקי גיל ורם עמר למיזם NZO לקידום אנרגיות מתחדשות ומוריס קאהן לעמותת צָלוּל). המימון מצד הממשלה נמשך גם הוא לאורך השנים בהיקף של 5–10 מיליון ש"ח, אך בשנתיים האחרונות ניסה המשרד להגנת הסביבה לעכב תמיכות אלו, ייתכן שמשיקולים פוליטיים (געתון, 2025). [2]  מצד הפילנתרופיה אפשרו סוגיות הסביבה ליצור שיתופי פעולה חדשים בין תורמים, למשל באמצעות ה־JFN יי (Jewish Funders Network, 2015) וקרן ירושלים הירוקה, והובילו להופעת קרנות חדשות כגון קרן האני לצד המשכיות של כמה מהקרנות הוותיקות (כך למשל לפחות עשר קרנות פילנתרופיה תרמו בשנת 2023 לארגון הגג חיים וסביבה ). מיזם ייחודי ובולט התורם לעיצוב מפת המימון לארגוני הסביבה בעשור האחרון הוא פורום הקרנות הירוקות ( Green Funders Forum ) מיסודו של JFN. מיזם פילנתרופיה זה נועָד לאפשר שיתופי פעולה והחלפת ידע עדכני בין תורמים ולהגדיל את ההשפעה על שדה הסביבה.   אסטרטגיות פעולה מומלצות לארגוני הסביבה לנוכח האמור בדבר התלות של ארגוני הסביבה במימון חיצוני – הארגונים צריכים לאמץ אסטרטגיות פעולה פרואקטיביות כדי לשנות את יחסי הכוח–תלות בינם ובין מקורות המימון שלהם. עליהם לפעול בנמרצות לחיזוק המודעות לנושאי סביבה וקיימות בקרב קרנות הפילנתרופיה ולפעול בקרב תאגידים והמגזר העסקי כדי להגדיל את הנתינה שלהם לארגוני הסביבה. בה בעת אין לאפשר לתאגידים ולמגזר העסקי ליצור תדמית ירוקה (greenwashing, התיירקקות) באמצעות נתינה לטובת מיזמים שאימפקט הסביבה שלהם מוטל בספק. כדי להשתחרר מהתלות במקור מימון עיקרי אחד בלבד ארגוני הסביבה צריכים לגוון את מקורות ההכנסה שלהם ובייחוד להגדיל את הכנסותיהם ממקורות מימון עצמיים כגון מכירת שירותים באמצעות מיזמים מוכווני ערכי סביבה וייזום פעילויות חינוך בהיבטי סביבה לציבור הרחב (למשל החברה להגנת הטבע, המפעילה רשת בתי ספר שדה ובעלת רשת ענפה של חברים בארגון – "חבר של קבע בחברה להגנת הטבע").   נוסף על כל אלה ארגוני הסביבה צריכים ליצור קואליציות ושותפויות בינם לבין עצמם (למשל קואליציית ארגוני האקלים), לשקול מיזוגים (גרינשפן ועמיתיו, 2024) וליזום שותפויות בין־מגזריות שבהם משתתפים גם רשויות מקומיות, המגזר העסקי, המגזר הציבורי, עמותות חברתיות וארגוני סביבה (למשל ועידות האקלים האזוריות שהתכנסו בתקופת הקורונה). לשותפויות אלו פוטנציאל למינוף הפעילות של ארגוני הסביבה, והן מאפשרות להשיג מימון ולממש את המטרות שארגוני הסביבה מתקשים להשיג בכוחות עצמם.   ארגוני הסביבה גם צריכים לאמץ אסטרטגיות פעולה המתאימות לסביבה המוסדית שהם פועלים בה. עליהם להיות מוכווני מטרה, יוזמים ופרואקטיביים, ובה בעת לעדן מעט את דרכי הפעולה שלהם. אין פירוש הדבר אימוץ התנהגות קונפורמית כלפי גורמי המימון, אלא הבנה טובה יותר של כללי המשחק בין תורמים ונתרמים – הבנה שביכולתה לקדם את האידאולוגיה, הערכים, המטרות וסדר היום הרעיוני של ארגוני הסביבה.   הלל שמיד הוא פרופסור אמריטוס בבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית ע"ש פאול ברוואלד ובמכון לחקר החברה האזרחית והפילנתרופיה בישראל, האוניברסיטה העברית בירושלים איתי גרינשפן הוא פרופסור חבר בבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית ע"ש פאול ברוואלד ובמכון לחקר החברה האזרחית והפילנתרופיה בישראל, האוניברסיטה העברית בירושלים [1]  האחוזים בסוגריים הם ממוצעים לאורך השנים ומציינים את טווח שיעור התרומה. [2]  ראו למשל את המכתב הזה .   המקורות בר, ח'. (2013). מערכות יחסים פילנתרופיות מנקודת מבטם של המקבלים: המקרה של ארגוני שינוי חברתי בישראל . המרכז לחקר הפילנתרופיה בישראל. ברנר, נ', חזן, א', רודיך־כהן, א' ושמיד, ה'. (2010). סקר קרנות פילנתרופיות וגופי מימון בישראל . המרכז לחקר הפילנתרופיה בישראל. גלזר, ה'. (20 באפריל 2022). "מתעשרי ההיי־טק, שזה כל תל אביב בגדול, הם קמצנים ויהירים". הארץ . https://did.li/wSQrl געתון, י'. (7 במאי 2025). סילמן מחלישה את עמותות הסביבה: משרדה לא מתחייב לתמוך בפעילותן. שקוף . https://shakuf.co.il/56735 גרינשפן, א'. (2014).  פילנתרופיה סביבתית: יחסי הגומלין בין קרנות פילנתרופיות לארגוני הסביבה בישראל. המרכז לחקר הפילנתרופיה בישראל. גרינשפן, א', אלמוג־בר, מ', שמיד, ה' ואורג, א'. (2024). בין משבר ארגוני למשבר בריאותי: מיזוג ארגונים ללא כוונת רווח כאסטרטגיית התמודדות עם משבר. ביטחון סוציאלי, 122 , 135–165. טייטלבאום, ש'. (24 בפברואר 2025). האוצר: עובדי ההייטק אחראים על 35% ממס ההכנסה במשק. כלכליסט . https://www.calcalist.co.il/local_news/article/rkm400ecqkg טל, א', ליאון זכות, ש', פרנקל אושרי, ל', גרינשפן, א' ועקוב, ש'. (2011). התנועה הסביבתית בישראל: מגמות, צרכים ופוטנציאל . אוניברסיטת בן־גוריון בנגב. פיטובסקי־נוה, נ', אלמוג־בר, מ' ושמיד, ה'. (2022). מהנדסים התנדבות: התנדבות של עובדי חברות עסקיות בארגונים חברתיים. ביטחון סוציאלי, 117 , 75–106. שמיד, ה', אלמוג־בר, מ' וניראל, ר'. (2008). פעילות סינגור פוליטי של ארגונים ללא כוונת רווח המספקים שירותים חברתיים. ביטחון סוציאלי, 78 , 11–37. שמיד, ה' וכהנא, נ'. (2024). הפילנתרופיה הישראלית: מגמות ותמורות . רסלינג. רשות החדשנות. (2024). דוח שנתי: מצב ההייטק 2024 . רשות התאגידים והמכון למשפט ופילנתרופיה באוניברסיטת תל אביב. (2023). שנתון העמותות: נתונים מצרפיים נבחרים אודות פעילות עמותות וחברות לתועלת הציבור בשנת 2020 . י Jewish Funders Network. י (2015). המדריך הירוק: מדריך לתרומה חכמה .

בעולם שבו משבר האקלים כבר אינו תרחיש עתידי, אלא מציאות יום־יומית – החל בהשפעות החום הקיצוני, עבור במחסור במים וכלה בפגיעה בשרשראות אספקה – ניכרת דרישה גוברת שממשלות, ארגונים ויחידים יפעלו בנושא. גישת ה־ESG (סביבה, חברה, ממשל תאגידי), המשלבת שיקולים סביבתיים, חברתיים וניהוליים, כבר מזמן חורגת מהתחום הפיננסי. היא נהייתה מסגרת פעולה הכרחית עבור עסקים ומדינות. אבל כדי ששינויים אלו יצליחו יש להבין גם כיצד לגרום לצרכנים עצמם לבחור אחרת – גם כשהבחירה הירוקה נראית משתלמת פחות. וכאן נכנסת לתמונה הכלכלה ההתנהגותית.   דמיינו את עצמכם בסופר: שתי עגבניות לפניכם – האחת חלקה ומבריקה, האחרת עם בליטה קטנה. רובנו נבחר בעגבנייה החלקה והמבריקה. מדוע בעצם? במאבק העולמי להפחתת פליטת מזהמים, לצמצום בזבוז מזון ולשינוי הרגלי צריכה קמה חשיבות לכל החלטה אישית, ולו הקטנה ביותר. אבל מה מניע צרכנים מסוימים לבחור בברירות ירוקות וצרכנים אחרים להיצמד למה שהם רגילים אליו או למה שנראֶה בעיניהם משתלם יותר? בהיותי חוקר בתחום הכלכלה ההתנהגותית אני בוחן את המנגנונים הקוגניטיביים המשפיעים על קבלת החלטות ומנסה להבין מה גורם לבני אדם לפעול לפי ההיגיון הסביבתי ומתי הם נמנעים מכך. שני מחקרים שערכנו לאחרונה עמיתיי ואני מציעים נקודת מבט מרתקת, לעיתים מפתיעה, על הדרכים שבהן צרכנים מקבלים החלטות בנוגע לסביבה. רשומה זו תבחן כיצד חוויות ותחושות משפיעות על בחירות צרכניות סביבתיות ותתאר גישה פסיכולוגית להתמודדות עם פערי תמרוץ – הכול בראי קיימות ואחריות תאגידית (ESG).   כשהעיניים מחליטות במקומנו: על אסתטיקה והעדפה צרכנית המחקר הראשון פורסם לאחרונה בכתב העת Sustainability ובחן כיצד צרכנים מגיבים לירקות ופירות שאינם עומדים בסטנדרטים האסתטיים של רשתות השיווק – פירות וירקות שעדיין טובים למאכל, טעימים ומזינים, אך עקומים, קטנים מדי ונראים "קצת פחות טוב", פירות וירוקות שלעיתים נקראים "מכוערים" (Elimelech et al., 2024).   מצאנו שכשעגבנייה נראית חריגה בצורתה (למשל עגבנייה עם בליטות) רק 31 אחוזים מהמשתתפים מוכנים לרכוש אותה. ואולם כשנתנו להם לטעום תחילה "ירק מכוער", שיעור המוכנים לרכוש אותו זינק ל־63 אחוזים מהמשתתפים. כלומר, התנסות חושית פשוטה עם טעמו של המוצר גרמה להבנה שגם מוצר שאינו כה אסתטי יכול לשרת את הצרכן באותה מידה, תיקנה את הרושם הראשוני והכפילה את שיעור הצרכנים שהסכימו לצרוך אותו. אולי נִראֶה שמדובר בשינוי קטן בלבד, אך אם משווקים ימכרו את התוצרים ה"מכוערים" וצרכנים ירכשו את אותם מוצרים, נוכל לצמצם ואפילו למנוע בזבוז אדיר של מזון.   ממצא מעניין במיוחד היה שדווקא הפלפלים הקטנים – הפלפלים ה"מכוערים" על שום תפיסתם בעיני הרשתות כתת־אופטימליים, פלפלים שבדרך כלל פסולים לשיווק – נתפסו בפועל טבעיים יותר וזכו להעדפה צרכנית. ממצא זה מלמד שלעיתים הסטנדרטים של הרשתות באשר למה נחשב איכותי אינם בהכרח תואמים את העדפות הציבור. המשמעות היא שחקלאים נדרשים לזרוק תוצרת שצרכנים דווקא היו מעדיפים לרכוש.   לפיכך המחקר מדגיש את הפער בין תפיסות צרכניות ובין האיכות הממשית של המוצר ומציע שהתערבות פשוטה כמו חשיפה ישירה (באמצעות טעימה) יכולה לשנות את העדפות הצרכנים. המחקר גם מדגים כיצד הסטנדרטים האסתטיים של רשתות השיווק וחוסר ההבנה של ההעדפות הצרכניות עשויים להוביל לבזבוז מזון מיותר.   כשהברירה הירוקה יקרה יותר – במה יבחר הצרכן? במחקר חדש שפרופ' שחר אייל ואני עורכים בימים אלו עם ענת הלוי, דוקטורנטית שלנו, אנו בוחנים אם צרכנים מוכנים לבחור בברירה ירוקה גם כשהיא יקרה יותר או דורשת ויתור על נוחות. כדי לבחון זאת השתמשנו בתרחישים של טיסות ובדקנו מה יעדיפו משתתפי המחקר: טיסה רגילה וזולה או טיסה "ירוקה" יותר (בעלת טביעת פחמן קטנה יותר), אך יקרה או ארוכה יותר. הממצאים הראשוניים מלמדים על מגמה עקבית: כשהברירה הירוקה אינה דורשת פשרה אישית (מבחינת מחיר או נוחות) רבים בוחרים בה, אך ככל ש"עלות הבחירה הירוקה" עולה – בפרט כשמדובר בעלות כספית – שיעור הבוחרים בה יורד דרמטית.   נתון מפתיע הוא שהמשתתפים נטו להיות רגישים יותר לעלות כספית מלפערי זמן. כלומר, הם היו מוכנים להשקיע יותר זמן – העדיפו את הברירה הירוקה אך האיטית יותר – אולם פחות היו מוכנים להשקיע יותר כסף כדי לשמור על הסביבה, וזאת אף על פי שאפשר להרוויח עוד כסף, אבל אי אפשר להחזיר את הזמן שאבד.   אף על פי שמדובר בממצאים ראשוניים שעדיין דורשים אימות, הם תומכים במסקנה רחבה יותר: צרכנים שואפים לפעול בצורה התואמת את ערכיהם, אך בפועל בחירה ירוקה מתרחשת רק כשהיא נתפסת משתלמת או בת השגה. את בחירת הצרכנים מכתיב לא רק הערך הסביבתי, אלא גם תחושת הוויתור הנדרש. גם כאן הכלכלה ההתנהגותית יכולה לשמש כלי חיוני לגישור על פער זה באמצעות עיצוב מצבים שבהם ההתנהגות הירוקה תיתפס קלה, טבעית ומתגמלת יותר.   שני המחקרים, כל אחד בדרכו, מלמדים על מסקנה דומה: הבחירה הצרכנית הירוקה אינה נובעת אך ורק ממידע אובייקטיבי או ממחויבות עקרונית לערכים סביבתיים, אלא מהחוויה הסובייקטיבית של הצרכן בנקודת ההחלטה. במקרה של הירקות ה"מכוערים" מראה שאינו שגרתי מעורר דחייה מיידית – אך טעם טוב עשוי לשנות את הסיפור. במקרה של טיסות ירוקות הבחירה הסביבתית נתפסת חיובית – אך רק אם היא אינה דורשת מחיר שאיננו מוכנים לשלם. במילים אחרות, גם אם ההיגיון הסביבתי ברור, הצרכן שואל את עצמו תחילה: מה אני מרגיש כלפי הבחירה הזאת? כמה היא נוחה לי, משתלמת לי, נעימה לי? וכשזו התחושה – אין פלא שהבחירות הצרכניות שלנו אינן תמיד תואמות לעקרונות שאנו עצמנו מאמינים בהם.   כלכלה התנהגותית – כלי לשינוי כאמור, כאן נכנסת לתמונה הכלכלה ההתנהגותית. לא כתחליף למידע, אלא כתוספת המסייעת להבין כיצד הצרכנים באמת מתנהגים וכיצד אפשר לתכנן עבורם סביבות בחירה שיאפשרו להם לממש את ערכיהם בלי להרגיש שהם נדרשים לשלם על כך מחיר כבד. עבור ארגונים הפועלים לפי עקרונות ה־ESG המסר ברור: אין די בהצעת חלופה ירוקה. צריך גם לוודא שבעיני הצרכנים היא ירוקה, אמינה, נגישה – ובייחוד נכונה. הדרך לשם עוברת לא רק בחדשנות וטכנולוגיה, אלא גם בפסיכולוגיה של הצרכנים, עם קיצורי הדרך הקוגניטיביים, ההטיות, התחושות ומחשבותיהם.   מה המשמעות בפועל? אפשר להציב עמדות טעימה ליד מוצרים אסתטיים פחות או ליד מוצרים שאינם נצרכים בשלמותם (למשל ירקות לסלט לעומת פרי הנאכל בשלמותו).   אם נאפשר לצרכנים להבין שהמראה אינו מעיד על האיכות או נדגיש שממילא המוצר נחתך או נאפה או נצלה ולכן לא נשמַר מראהו המקורי – נוכל לעזור להם להימנע מההטיה האסתטית, ועל הדרך גם לחסוך טונות של מוצרים איכותיים. אפשר לעצב אתרי הזמנות כך שהברירה הירוקה תהיה ברירת מחדל, ואילו החלופות הלא מקיימות ידרשו פעולה אקטיבית כדי לבחור בהן. מחקרים רבים מראים שבני אדם נוטים להעדיף את ברירת המחדל – לעיתים מתוך עצלנות, לעיתים מתוך חשש לשנות את הבחירה הקיימת ולעיתים מתוך אמונה שברירת המחדל מייצגת את האפשרות הטובה ביותר. מטא אנליזה רחבה הראתה שהשפעת ברירת מחדל חזקה במיוחד בהחלטות צרכניות (Hummel & Maedche, 2019). חשוב לפשט את המצב ולהדגיש את הנזק הסביבתי הכרוך בבחירות הלא ירוקות.   מחקרים בכלכלה התנהגותית מדגישים את הצורך בהנגשת מידע ברור, מוחשי ורלוונטי אישית שיאפשר לבני אדם לקבל החלטות נכונות יותר. משפט כמו "אם תבחרי בטיסה הירוקה, תצילי שלושה עצים בשנה" משפיע יותר מניסוחים מופשטים כמו "טיסה לא ירוקה מזהמת את הסביבה". אין מדובר רק בעניין של ניסוח – פישוט אקטיבי של המידע מסייע לצרכנים להבין את המשמעות המעשית של בחירתם (Larrick, 2004). חשוב שלא לשכוח את היבט האחריות התאגידית.   מחקרים עדכניים מלמדים שצרכנים, בייחוד צרכנים מדור ה־Z, אינם מסתפקים במוצרים – הם מחפשים גם ערכים. הם רוצים לדעת שמאחורי המותג עומדת מחויבות אמיתית לסביבה ולחברה. סקר עולמי מקיף (GlobeScan & BBMG, 2020) מראה שרוב הצעירים מצפים מהמותגים לקבל על עצמם אחריות ושרוב הצעירים חשים טוב יותר כשהם רוכשים ממותג הפועל לפי עקרונות של אתיקה וקיימות. מכאן החשיבות של רכיב ה־ESG. אין מדובר רק באמצעי לניהול סיכונים או לתקינה פיננסית – מדובר גם בדרך לבנות אמון ולהתחבר לקהל המעריך משמעות, שקיפות וערכים חברתיים. הכלכלה ההתנהגותית יכולה לחזק קשר זה באמצעות תרגום ערכים מופשטים לפעולות מוחשיות המזוהות עם חוויית הצרכן (White et al., 2019).   סיכום האתגרים הסביבתיים של זמננו אינם נפתרים רק בטכנולוגיה מתקדמת או באסדרה מחמירה – הם מתחילים בבחירה אחת קטנה של כל אחד ואחת מאיתנו: בחירה בטיסה ירוקה. רכישת ירק הנראה קצת אחרת. העדפה של מותג הפועל מתוך ערכים ולא רק למטרות רווח. הכלכלה ההתנהגותית מזכירה שבני האדם אינם תמיד פועלים לפי ההיגיון הכלכלי הצרוף – אבל אם נבין כיצד בני האדם חושבים, מרגישים ובוחרים בפועל, נוכל לעצב עבורם סביבות שיאפשרו שינוי אמיתי. כשגם ארגונים מאמצים את עקרונות ה־ESG לא רק בדוחות, אלא כחלק מהזהות והפעולה היום־יומית – נוצרת זירה חדשה שבה קיימות, צרכנות ומשמעות נפגשות. אולי אי אפשר להכריח צרכנים לבחור ירוק, אך בהחלט אפשר להפוך בחירה זו לפשוטה יותר, נגישה יותר – ורצויה באמת.   פרופ' גיא הוכמן הוא ראש התוכנית לתואר שני בכלכלה התנהגותית וחוקר בתחום קבלת החלטות, אוניברסיטת רייכמן הרשומה מבוססת על דברים שנשא ב כינוס אקדמי במאי 2025   Elimelech, E., Ert, E., Parag, Y., & Hochman, G. (2024). Exploring the impact of visual perception and taste experience on consumers' acceptance of suboptimal fresh produce.  Sustainability ,  16 (7), 2698. GlobeScan & BBMG. (2020). Radically better future: The next generation of consumers . https://globescan.com/wp-content/uploads/2020/12/BBMG_GlobeScan_Radically-Better-Future-Report_2020.pdf Hummel, D., & Maedche, A. (2019). How effective is nudging? A quantitative review on the effect sizes and limits of empirical nudging studies.  Journal of Behavioral and Experimental Economics ,  80 , 47–58. Larrick, R. P. (2004). Debiasing. In D. J. Koehler & N. Harvey (Eds.), Blackwell Handbook of Judgment and Decision Making  (pp. 316–338). Blackwell Publishing. White, K., Habib, R., & Hardisty, D. J. (2019). How to SHIFT consumer behaviors to be more sustainable: A literature review and guiding framework. Journal of Marketing, 83 (3), 22–49.

מבוא בעולם המתמודד עם השלכות הולכות וגוברות של שינויי האקלים קמה חשיבות רבה לאימוץ גישות אסטרטגיות שמטרתן היא להתמודד עם הסיכונים האלה. שני מושגים חשובים בניהול סיכוני אקלים הם הסתגלות ואִפְחוּת, כל אחד מהם מייצג גישה אסטרטגית להתמודדות עם האתגר.   הסתגלות ( adaptation ) מתמקדת בניהול ההיערכות להשפעות שינויי האקלים. גישה זו כוללת פעולות שמטרתן היא להפחית את הפגיעוּת של חברוֹת, קהילות וכלכלות לשינויים הצפויים ולמזער את הסיכונים הנובעים מהם. הינה מבחר דוגמאות: תכנון ובניית תשתיות עמידות יותר בפני מזג אוויר קיצוני, התאמת מודלים עסקיים כדי להפחית תלות במשאבים הרגישים לשינויי אקלים, פיתוח זני גידולים חקלאיים עמידים לבצורת, ושיפור מדיניות ניהול מים וניהול סיכוני הצפות.   אִפְחוּת ( mitigation ) עוסק בהפחתת הסיכונים העתידיים באמצעות צמצום הגורמים לשינויי האקלים עצמם, בייחוד באמצעות הפחתת פליטות גזי חממה. הינה מבחר דוגמאות: מַעֲבָר לאנרגיות מתחדשות, התייעלות אנרגטית ושיפור טכנולוגיות להפחתת פליטות, נטיעת יערות ושימור מערכות אקולוגיות בסופגות פחמן ופיתוח כלכלה דלת פחמן.   גישות אלו נועדו לצמצם את הסיכון הקיים והעתידי, אך כל גישה עושה זאת מזווית אחרת. רשומה זו תעסוק בהבדלים בין הסתגלות לאפחות ותדגיש את חשיבות השילוב ביניהם לצורך ניהול מיטבי של סיכוני האקלים. הרשומה גם תבחן את אתגרי המימון בטווח הקצר ובטווח הארוך, את סוגי הסיכונים (פיזיים ומעבריים) ואת תפקידיהם של הגורמים למיניהם – הממשלות, הרגולטורים, והגופים המוסדיים – בגיבוש מענה מקיף ויעיל לאתגר שינויי האקלים.   ניהול סיכוני אקלים: שילוב בין הסתגלות לאפחות לצורך ניהול יעיל של סיכוני האקלים עסקים וממשלות צריכים לשלב בין שתי דרכי פעולה: דרך פעולה אחת היא בניית חוסן לטווח הקצר באמצעות אסטרטגיות הסתגלות כדי לצמצם את השפעות שינויי האקלים שכבר מתרחשים. דרך פעולה אחרת היא הפחתת סיכון לטווח הארוך באמצעות צעדי אפחות שנועדו למנוע את החרפת שינויי האקלים בעתיד.   על בעלי עסקים לבחון את ההשפעה של כל אחת מהאסטרטגיות ודרכי הפעולה האלה במסגרת גיבוש מודל הפעולה שלהם, והכול בשילוב גישות לניהול סיכונים, חדשנות והיערכות רגולטורית. עליהם גם להתמודד עם האתגרים הגדולים של מימון והקצאת המשאבים הנדרשים ליישום גישות ההסתגלות והאפחות מתוך ראייה צופה פני עתיד, ראייה המתחשבת הן בטווח הקצר הן בטווח הארוך.   אתגרי המימון בטווח הקצר ההתמודדות עם השפעות אקלים מיידיות כגון סופות, גלי חום, בצורות או הצפות מלוּוה בכמה אתגרי מימון מהותיים: מחסור במשאבים ממשלתיים בשל לחצים תקציביים אחרים; חוסר ודאות כלכלית באשר לרווחיות של השקעות הסתגלותיות כמו תשתיות, ביטוחי אקלים ומערכות חירום; פערים ביכולת המימון בין מדינות מפותחות למתפתחות – מדינות מפותחות נדרשות לממן פתרונות חדשניים דוגמת ביטוחי אקלים וקרנות סוֹלִידָרִיּוּת; ונטייה לממן פתרונות תגובתיים במקום מניעתיים.   מענה לאתגרים אלו יכול לכלול הקמת קרנות חירום לאירועי אקלים, פיתוח ביטוחי אקלים מתקדמים והרחבת שיתופי הפעולה בין המגזר הציבורי ובין המגזר פרטי (PPP) לצורך גיוס משאבים לתמיכה במיזמי הסתגלות.   אתגרי המימון בטווח הארוך השקעות לצמצום פליטות ולשינוי מערכות כלכליות כרוכות באתגרים ייחודיים: הן דורשות הון גבוה למיזמים כמו אנרגייה מתחדשת ובנייה ירוקה, ואופק ההחזר שלהן מתפרס על זמן רב, לעיתים עשורים – דבר המרתיע משקיעים פרטיים. זאת ועוד, יש סיכונים טכנולוגיים ורגולטוריים המשפיעים על הכדאיות וכן פערי נגישות למימון – בפרט במדינות מתפתחות בשל סיכון אשראי גבוה. מענה אפשרי לאתגרים אלו יכול להיות איגוח השקעות ירוקות (כגון הנפקת אג"ח ירוקים למימון מיזמים בני קיימה); קביעת תמריצים ממשלתיים כמו סובסידיות או מיסוי על פחמן; פיתוח מכשירים פיננסיים חדשניים כמו קרנות השקעה באקלים או הלוואות מותנות עמידה ביעדי פליטות; ויישום מודלים של כלכלה מעגלית להפחתת פסולת ולשימוש חוזר במשאבים.   לפיכך המלצתי היא לפעול כדי למצוא איזון בין הטווחים – יש לשלב בין השקעות לטווח הקצר ובין השקעות לטווח הארוך. בטווח הקצר יש להתמקד בחוסן ובהיערכות לאסונות מיידיים. בטווח הארוך יש לפעול למניעת ההחמרה של שינויי האקלים ולהשקיע במערכות כלכליות בנות קיימה. איזון נכון בין השניים ידרוש שיתוף פעולה בין ממשלות, המגזר הפרטי והמוסדות הפיננסיים ויצירת רגולציה ברורה ומודלים חדשניים לגיוס הון.   שילוב מימון והקצאת משאבים לניהול סיכוני אקלים בראי סיכונים פיזיים וסיכוני מעבר שינויי האקלים יוצרים שני סוגים עיקריים של סיכונים הטעונים ניהול: סיכונים פיזיים – הנובעים מהשפעות ישירות של שינויי האקלים כגון אירועי מזג אוויר קיצוניים, עליית מפלס הים, בצורות וגלי חום; וסיכוני מעבר – הנובעים משינויים כלכליים, רגולטוריים, טכנולוגיים וחברתיים הקשורים גם במַעֲבָר לכלכלה דלת פחמן.   לצורך ניהול אפקטיבי של שני הסוגים נדרָש איזון בין מימון לטווח הקצר (המתמקד בהסתגלות לסיכונים פיזיים) ובין מימון לטווח הארוך (המתמקד באפחות ובהפחתת סיכוני המעבר). סיכונים פיזיים מחייבים פתרונות מימון לטווח הקצר כגון היערכות לאירועי מזג אוויר קיצוניים, בניית תשתיות עמידוֹת ושימוש בכלים פיננסיים כמו ביטוחי אקלים. לעומת זאת, סיכוני מעבר מחייבים השקעות לטווח הארוך   כגון מַעֲבָר לאנרגיות מתחדשות, שינוי מבני בתעשייה ופיתוח רגולציה פיננסית תומכת. אסטרטגיה פיננסית כוללנית ומשולבת המתמודדת הן עם הסיכונים הפיזיים הן עם סיכוני המעבר היא תנאי חשוב לחיזוק החוסן האקלימי והכלכלי של מדינות, חברות וקהילות.   אתגר ניהול סיכוני האקלים ברמה הכוללנית ניהול סיכוני האקלים בכללותו דורש שיתוף פעולה בין מגוון רחב של שחקנים – ממשלות, רגולטורים, גופים מוסדיים, החברה האזרחית והציבור הרחב. לכל אחד מהם תפקיד משלו בהתמודדות עם האתגר, אך הצלחת המאמץ תלויה בפעולה מתואמת ואינטגרטיבית. עתה אבקש להתמקד בשלושה שחקנים עיקריים – הממשלות, הרגולטורים והגופים המוסדיים.   הממשלות לממשלות תפקיד חשוב בהובלת מדיניות אקלים ותכנון ארוך טווח הן בהיבט ההסתגלות הן בהיבט האפחות. הן אחראיות על גיבוש אסטרטגיות לאומיות לניהול סיכונים, השקעה בתשתיות עמידוֹת, הענקת תמריצים כלכליים למעבר ירוק, קידום שיתופי פעולה בין־לאומיים וכן עיצוב רגולציה תומכת כגון מיסוי פחמן, הנגשת המימון למיזמים ירוקים והתקנת תקנות להפחתת פליטות.   דוגמה לפעולה ממשלתית מבורכת בהיבט זה היא טיוטת הטקסונומיה הישראלית הירוקה   שפרסם בשנת 2022 המשרד להגנת הסביבה. מטרת הטיוטה היא לספק מסגרת סיווג אחידה לפעילויות כלכליות לפי תרומתן ליעדי האקלים ולהפחתת נזקים סביבתיים – ובכך לשמש כלי רגולטורי חשוב בגיוס הון פרטי לטובת מיזמים בני קיימה. באמצעות יצירת שפה משותפת בין הממשלה, המגזר הפיננסי והמגזר העסקי מסמך זה לא רק מקדם את מטרות האפחות (כמו מַעֲבָר לכלכלה דלת פחמן), אלא גם תורם לשיפור החוסן המוסדי והכלכלי – ובכך מבטא יישום אינטגרטיבי של שתי הגישות.   הרגולטורים לרגולטורים תפקיד חשוב בעיצוב מסגרת כלכלית פיננסית שתתמוך בניהול סיכוני האקלים. פעילותם אינה מתמקדת רק בהפחתת סיכונים פיזיים מיידיים או בסיכוני מעבר לטווח הארוך, אלא משקפת גישה כוללנית השוזרת גם אסטרטגיות של הסתגלות וגם אסטרטגיות של אפחות כחלק ממערך ניהול הסיכונים הכולל.   לצורך כך הרגולטורים קובעים תקנות פיננסיות ירוקות, מפקחים על השקעות ומנגנוני מימון ירוק, מנהלים סיכונים מערכתיים ומשלבים שיקולי אקלים במדיניות מוניטרית – והכול בתיאום עם הבנקים הגדולים ולפי תקנים בין־לאומיים.   דוגמה לכך היא הוראת ניהול בנקאי תקין מספר 345   שפרסם בשנת 2024 הפיקוח על הבנקים. הוראה זו מנחה את התאגידים הבנקאיים בזיהוי, מדידה, ניהול ודיווח של סיכונים פיננסיים הקשורים לאקלים, לרבות סיכונים פיזיים (כגון אירועי מזג אוויר קיצוניים) וסיכוני מעבר (כגון שינויים רגולטוריים וטכנולוגיים הנובעים מהמעבר לכלכלה דלת פחמן). בכך שזורה בהוראה תפיסה אינטגרטיבית: מצד אחד שיפור מוכנות והתמודדות עם השפעות אקלים קיימות (כלומר, היבט ההסתגלות), ומצד אחר ניהול סיכונים מערכתיים עתידיים הנובעים ממעבר למדיניות אקלים מחמירה (כלומר, היבט האפחות).   באופן דומה, רשות ניירות ערך פעלה בשנת 2024 לחיזוק תשתית האקלים של שוק ההון באמצעות פרסום דו"ח ביקורת רוחב בנושא גילוי ודיווח בדבר סיכוני איכות סביבה בתאגידים מדַווחים ​ . הדו"ח אינו מבחין במפורש בין היבטי הסתגלות ובין היבטי אפחות, אך עוסק בעקיפין בשני הצירים: הוא מזהה פערים הן בניהול סיכונים פיזיים (כגון פגיעות ישירה של תאגידים לשינויי אקלים), הן בניהול סיכוני המעבר (כגון סיכונים רגולטוריים ומוניטין עקב התגברות הדרישות הסביבתיות). בין המלצותיו של הדו"ח: חיזוק מעורבות הדירקטוריון, גיבוש מדיניות ניהול סיכוני סביבה והגברת שקיפות דיווחים – כל אלה מנופים לחיזוק ההיערכות המיידית והעתידית גם יחד.   באמצעות פעולות אלו הרגולטורים מסייעים לשילוב הכרחי בין שני סוגי האסטרטגיות בניהול סיכוני האקלים – הסתגלות ואפחות – באופן המעודד מענה מערכתי, רציף וכוללני לאתגרי ההווה והעתיד.   הגופים המוסדיים המערכת הפיננסית – בנקים, קרנות השקעה, משקיעים מוסדיים ומוסדות אשראי – ממלאת תפקיד חשוב במימון המאבק בשינויי האקלים, בייחוד באמצעות הזרמות הון לפתרונות אקלים. מדובר בכל אלה: מתן אשראי למיזמים בני קיימה, פיתוח מכשירים פיננסיים ירוקים, תמחור סיכוני אקלים בהחלטות השקעה וחיזוק השקעות ארוכות טווח המשלבות ערך סביבתי וכלכלי.   פעילות זו משקפת בפועל את השילוב בין גישות של אפחות והסתגלות: מצד אחד הקצאת הון למיזמים שנועדו לצמצם פליטות גזי חממה ולעודד מַעֲבָר לכלכלה ירוקה (אפחות), ומצד אחר מימון פתרונות שמטרתם היא להפחית פגיעוּת ולהתאים מערכות כלכליות למציאות אקלים משתנה (הסתגלות).   גופים מוסדיים בישראל, ובפרט הבנקים, החלו להטמיע מדיניות השקעה אחראית ולשלב עקרונות ESG כבר לפני שנת 2024 – כמו שאפשר לראות בין השאר בדו"חות האחריות התאגידית שהבנקים פרסמו שנים קודם לכן וב דירוגים השנתיים של ארגון מעלה . עם זה, דו"ח ביקורת הרוחב של רשות ניירות הערך , שצוין לעיל, חיזק את המגמה ולימד על פערים מהותיים בהערכת סיכונים סביבתיים ובניהולם, בדגש על פערים במדיניות, בדירוג ובשקיפות הדיווח​. לפיכך עולה הצורך בהטמעה מקיפה יותר של גישות ההסתגלות והאפחות בשוק ההון בישראל.   סיכום ההתמודדות עם סיכוני האקלים מחייבת שילוב הדוק בין אסטרטגיות של הסתגלות ואפחות, שילוב הנשען על שיתוף פעולה מתואם בין הממשלות, הרגולטורים והגופים המוסדיים. הממשלות והרגולטורים נדרשים לעצב מדיניות מחייבת ולבסס מסגרות רגולטוריות ותמריצים כלכליים שיאפשרו את יישום שתי הגישות, והגופים המוסדיים נדרשים להקצות הון למיזמים בני קיימה, לתמחר נכון סיכוני אקלים ולהטמיע עקרונות של השקעה אחראית המתמודדת הן עם סיכונים פיזיים מיידיים, הן עם סיכוני מעבר ארוכי טווח. גם לחברה האזרחית ולציבור הרחב תפקיד תומך באמצעות יצירת לחץ חברתי וציבורי המעודד קידום מדיניות אקלים אחראית.   בלי שיתוף פעולה הדוק ומתואם בין כלל הגורמים לא יהיה אפשר להתמודד בהצלחה עם האתגרים המורכבים ששינוי האקלים מציב. איזון נכון בין כלל הרכיבים יאפשר לא רק להפחית סיכונים, אלא גם לקדם הזדמנויות כלכליות חדשות במסגרת כלכלה ירוקה בת קיימה.   יאיר אבידן הוא יו"ר הוועדה המייעצת וראש פורום עמיתים במרכז אריסון ל־ESG

בשנים האחרונות ניתָץ ויכוח ער  בשאלות אם וכיצד יש להביא בחשבון שיקולי ESG (סביבה, חברה וממשל תאגידי) במדיניותם של גופי פנסיה ובמסגרת האסדרה המתאימה לסוגיה זו. ויכוח זה הוא גלגול חדש של דיון ישן הנוגע לשאלה מה מטרתה של חברה עסקית. שילוב של שיקולי ESG מציב אתגרים לגישה השגורה בבתי הספר לכלכלה – גישה שהציג מילטון פרידמן ב מאמרו המפורסם  משנת 1970 – שלפיה פונקציית המטרה של חברה היא מקסום רווחים, ואילו מטרות אחרות, כמו הגנה על הסביבה, הן באחריות הממשלה והפרטים.   יש גישות הרואות ב­­­־ESG כלי למקסום רווחים בטענה ששיפור הביצועים של חברות בתחום ה־ESG מעניק להן יתרון תחרותי ומפחית את הסיכון של בעלי המניות. גישות אחרות רואות ב־ESG שקלול תמורות (trade-off) בין עשיית רווחים ובין מטרות אחרות, כלומר, בעלי מניות מוכנים לוותר על מקצת הרווחים כדי לקדם מטרות חברתיות. אחת ההצדקות לגישה זו היא שמטרת החברות אינה למקסם רווחים, אלא למקסם את רווחת בעלי המניות . כאן עולה השאלה לגבי העדפותיהם של בעלי המניות וכיצד העדפות מתחברות לאג'נדה הפוליטית שלהם.   מאז מאמרו המפורסם של פרידמן התחזק תפקידם של גופים מוסדיים בכלכלת ארצות הברית . משקיעים מוסדיים הגדילו את החזקותיהם בחברות ציבוריות, הם מייצגים את מרבית ההון העצמי בעולם והם בעלי השפעה גדולה על תוצאות הצבעות בעלי המניות. בשל כך כוחם של משקיעים מוסדיים בהנעת ביצועי ESG של חברות זוכה לתשומת לב רבה מצד חוקרים, מאסדרים והציבור.   בארצות הברית ויכוח זה מוצמד לאג'נדות פוליטיות: בדרך כלל תומכי ה־ESG מזוהים עם אג'נדה דמוקרטית/ליברלית, ותומכי תנועת ה־Anti ESG מזוהים עם אג'נדה רפובליקנית/שמרנית. ניכָּר שהתנועות בעד ונגד ESG מוּנעות כיום במידה רבה מכוח פוליטיקה מפלגתית . כך למשל את ה ווטו הראשון שלו הטיל הנשיא לשעבר ביידן במרץ 2023 על ניסיונות חקיקה של נציגי המפלגה הרפובליקנית שביקשו לאסור על מנהלי גופי פנסיה להתחשב בשיקולי ESG. כמו בכל תחומי החיים, נִראֶה שהסביבה הפוליטית משפיעה על השקעות ESG. באילו ערוצים היא פועלת וכיצד היא משליכה על מוצרי ההשקעה שבסופו של דבר מוצעים לחוסך האמריקני? בשל רעשי רקע וזעזועים רבים בשווקים (קורונה, אינפלציה, מלחמת סחר ועוד) קשה לבודד את גורמי ההשפעה על השקעות ESG ולהבין את המנגנונים העומדים מאחוריהם.   פערים בהשקעות ESG בין גופי פנסיה במדינות רפובליקניות ובין גופי פנסיה במדינות דמוקרטיות מחקרים מראים שגופי פנסיה במדינות רפובליקניות (מדינות שבהן רוב הבוחרים נוטים לתמוך במפלגה הרפובליקנית בבחירות לנשיאות) משלבים פחות ESG בהשקעותיהם ומציעים פחות תוכניות המתחשבות בשיקולי ESG לחוסכים. ממחקר שאני עורכת בימים אלו עם מתן גיבסון ומ מחקר אחר עולה פער שיטתי בין דירוגי ESG של תיקי הנכסים שגופי פנסיה מדינתיים (state and local government pension funds) משקיעים בהם, הכוללים קרנות פנסיה לעובדי ציבור וקרנות פנסיה שהוסכמו במסגרת הסכמים קיבוציים (כגון ארגוני מורים), במדינות רפובליקניות לעומת במדינות דמוקרטיות. מהמחקר עולה שככל שדירוג ה־ESG של חברה גבוה יותר, [1]  כך הסיכוי שהיא תופיע בתיקי הנכסים של קרן פנסיה של מדינה עם נטייה דמוקרטית גבוה יותר.   מחקר  אחר מראה שאפשרויות ההשקעה לפנסיה שמעסיקים פרטיים באזורי שיפוט (circuits) שמרניים [2]  מציעים לעובדיהם כוללות פחות קרנות המצהירות שהן משלבות שיקולי ESG בתהליך ההשקעה שלהן בהשוואה למעסיקים פרטיים באזורי שיפוט ליברליים. מה גורם לכך? האם תמונה זו מבטאת את העדפות החוסכים? את הנטיות הפוליטיות של מנהלי הקרנות? מאפיינים אחרים של אותן מדינות? אולי שיקולים אחרים?   באילו ערוצים פועל הלחץ הפוליטי? אותו מחקר  על אפשרויות ההשקעה לפנסיה יכול לשפוך מעט אור על סוגיית הלחץ הפוליטי. המחקר מתבסס על הנחיה שפרסם משרד העבודה האמריקני (DOL ­– Department of Labor) באוקטובר 2015. הוא רואה בה ניסוי טבעי ומבקש לבחון את ההשפעה של הלחץ הפוליטי על שילוב ESG בתוכניות השקעה המוצעות לחוסכים הפנסיונים. ההנחיה קבעה שגופי פנסיה החוסים תחת האסדרה של חוק הבטחת הכנסה לפנסיה של עובדים (ERISA) רשאים להתחשב בשיקולי ESG בשני מצבים: האחד, כששיקולי ESG עשויים לשפר את פרופיל הסיכון והתשואה של תוכנית הפנסיה, והאחר, כשהשימוש הוא בגדר שובר שוויון בין אפשרויות השקעה שווֹת ערך.   הנחיה זו הפחיתה את החשש מפני תביעות נגד גופי פנסיה המציעים תוכניות פנסיה המתחשבות בשיקולי ESG, ובלבד שהם פעלו לפי התנאים שלעיל. חשש זה לא הגיע יש מאין. כך לדוגמה בתביעה ייצוגית בעניין Spence v. American Airlines, inc.  פסק בית המשפט הפדרלי של טקסס שחברת American Airlines הפרה חובות נאמנות מסוימות לפי ה־ERISA בכך ששיקולי ESG השפיעו על ניהול ההשקעה של חסכונות עובדי החברה.   המחקר מראה שבעקבות ההנחיה הצטמצם הפער בין מחוזות שמרניים ובין מחוזות ליברליים בכל הנוגע למוצרי השקעה לפנסיה המתחשבים בשיקולי ESG. מהמחקר עולה שלפני ההנחיה חשו מעסיקים וגופי פנסיה שפעלו באזורי שיפוט שמרניים חשש רב יותר מפני תביעות מסוג זה, שכן אותן תביעות היו עתידות להתברר בבתי משפט הנוטים למפלגה הרפובליקנית. המחקר מראה גם שהלחץ הפוליטי חסם ביקוש מצד החוסכים להשקעות ESG, ושכשהחסם הוסר – חוסכים ממחוזות שמרניים בחרו להשקיע גם בקרנות המתחשבות בשיקולי ESG.   מה עכשיו? מאז אותה הנחיה משנת 2015 הוביל ה־DOL שינויים חדשים, הסביבה הפוליטית עברה תהפוכות ונִראֶה שעוד לא נאמרה המילה האחרונה. עם העלייה בהחזקותיהם בחברות שנסחרות בבורסות נהיו גופי הפנסיה חלק נכבד מההון העצמי האמריקני ויכול להיות להם תפקיד חשוב בביצועי החברות בתחום ה־ESG. קרנות פנסיה יכולות לקדם שיפור ביצועי ESG באמצעות שני ערוצים עיקריים: ערוץ הקצאת ההון באמצעות הפעלת לחץ לשיפור ESG והשקעה בחברות בעלות דירוגי ESG גבוהים או איום במשיכת השקעות מחברות בעלות דירוגי ESG נמוכים; וערוץ המעורבוּת באמצעות קידום הצעות הצבעה הקשורות לאחריות תאגידית וקיום דיאלוג עם הנהלת החברות. עם זה, יש לזכור שגופי פנסיה הם מטבעם גופים זהירים שאינם ששים להסתכן בתביעות ולפעול בתחום שנוי במחלוקת.   מובן שהסביבה הפוליטית משפיעה גם במישורים אחרים. עם כניסת טראמפ לתפקיד נשיא ארצות הברית נסיגתן של חברות גדולות מתוכניות גיוון והכלה (DEI) גוברת וקרנות רבות מסירות משמן את תווית ה־ESG . האם החברות שינו לפתע את גישתן? נִראֶה שהלחץ הפוליטי, וכך גם החששות מחסמי אסדרה העומדים בפני החברות, ממלאים תפקיד מכריע בעניין זה. גיל עומר היא דוקטורנטית בבית הספר לכלכלה באוניברסיטת תל אביב [1]  לפי דירוג MSCI ESG, שבשימוש נרחב במחקר האקדמי ובקרב משקיעים והמספק הערכה של ניהול החברה בנוגע לסיכונים ולהזדמנויות פיננסיות הקשורים ל־ESG. [2]  בתי המשפט לערעורים של ארצות הברית מחולקים לאחד־עשר תחומים גאוגרפיים (circuit), נוסף על מחוז קולומביה ועל בית המשפט הפדרלי לערעורים.

חלפו רק כשלושה חודשים מאז הושבע דונלד טראמפ בפעם השנייה לנשיאות ארצות הברית, ונדמה שהעולם כבר הספיק להתהפך על ראשו – אירוע רודף אירוע, החלטה רודפת החלטה וקצב השינויים כמעט בלתי נתפס. בתוך הבוקה ומבוקה הזאת כדאי להתעכב על התמונות מטקס ההשבעה של הנשיא כדי להבין טוב יותר את העולם שאליו אנו נכנסים. בין האורחים הרבים שהוזמנו לטקס בלטו במיוחד ראשי מעצמות הטכנולוגיה – ג'ף בזוס מאמזון, מארק צוקרברג מפייסבוק, לארי פייג' וסונדר פיצ'אי מגוגל, טים קוק מאפל וכמובן אילון מאסק, הבעלים של טסלה ושל רשת X.   הנוכחות הבולטת הזאת, שהונצחה ב תצלום אייקוני , מעניינת בכמה היבטים: ראשית, עמק הסיליקון זוהה שנים כמקור כוח (ותרומות כספיות) של המפלגה הדמוקרטית, בדומה לאופן שבו תעשיות הנפט וכלי הנשק מתייצבות לצד מועמדי המפלגה הרפובליקנית. ההתייצבות בהרכב מלא של ראשי תאגידי הטכנולוגיה הגדולים בהכתרה של נשיא רפובליקני מלמדת על שינוי מגמה. אפשר היה לזהות את השינוי הזה כבר במערכת הבחירות: התגייסותו המוחלטת של מאסק לקמפיין של טראמפ (נוסף על תרומת סכומי כסף עצומים), החלטתו  של  בזוס  להורות  לוושינגטון  פוסט  שבבעלותו לגנוז מאמר תמיכה של מערכת העיתון בקמלה האריס  ו החלטתו של צוקרברג לתרום לטקס ההשבעה של טראמפ . כמובן חנופה אהובה תמיד על פוליטיקאים, אך נדמה שיש כאן הרכנת ראש סמלית של מגזר ההיי־טק הליברלי פרוגרסיבי בפני נשיא שאינו מסתיר כלל את שאיפותיו הסמכותניות. שנית, ממשל ביידן נקט מדיניות נוקשה נגד מעצמות הטכנולוגיה, בייחוד בתחום ההגבלים העסקיים, והנחה את רשויות התחרות לאמץ תפיסה נאו־ברנדייסיאנית שבבסיסה העברת הדגש מרווחת הצרכן לצורך במניעת ריכוז כוח כלכלי. תפיסה זו רואה ב ריכוז כוח כלכלי אִיוּם על הדמוקרטיה . עדיין לא ברור מה יעלה בגורלן של התביעות שהגיש ממשל ביידן, אולם גם אם מקצתן יתקדמו, קל להבין מדוע ממשל המבטיח קיצוץ באסדרה והפחתת מיסוי זוכה לתמיכה מופגנת מצד ראשי מעצמות הטכנולוגיה, וזאת גם אם עסקת החבילה צופנת בחובה התנערות גלויה מערכים פרוגרסיביים המזוהים עם עמק הסיליקון, דוגמת מדיניות ה־DEI י (diversity, equity, inclusion), שנעשתה מטרה מוצהרת לניגוח מצד ממשל טראמפ.   התנערות זו מטילה צל כבד על שיח האחריות החברתית של התאגידים הגדולים, ובראשם תאגידי הטכנולוגיה עד שאפשר לומר שכל אחת מאותיות ה־ESG (סביבה, חברה וממשל תאגידי) במתקפה: הלעג הגלוי של ממשל טראמפ לערכי שוויון והכלה משקף ויתור על רכיב החברה; מינוי מכחישי משבר האקלים לתפקידי מפתח בממשל, כמו מינוי לי זלדין לראש הסוכנות להגנת הסביבה (EPA ), הוא התנערות בוטה מהרכיב הסביבתי ; ומינויו של מאסק לראש הסוכנות להתייעלות ממשלתית (DOGE), מינוי שאינו לפי עקרונות חוקתיים של מינויים פדרליים , חותר תחת הרכיב המתמקד בהתנהלות אתית וממשל תאגידי. מצב דברים זה מצדיק בדיעבד את החשדנות ארוכת השנים כלפי השיח התאגידי הפרוגרסיבי ו ראייתו כמכשיר יח"צני בעיקרו .   אלא שהברית החדשה בין הממשל הרפובליקני הנכנס ובין מעצמות הטכנולוגיה עמוקה אפילו יותר, ומינויו האמור של מאסק לראש הסוכנות להתייעלות ממשלתית הוא מינוי שהבעייתיות וניגודי העניינים הגלומים בו חותרים תחת אושיות המשטר הדמוקרטי, הרבה מעבר להתנערות שהוא מגלם מעקרונות ה־ESG: האיש העשיר בעולם, ששתיים מהחברות העיקריות שבידיו, טסלה וספייס איקס, תלויות במידה רבה בהחלטות של המאסדר ובחוזים בשווי מיליארדים עם סוכנויות ממשלתיות, מחזיק את המפתח, שלא לומר את השוט, לעתידם של גופי האסדרה, וכך גם לעתידם של עשרות ההליכים המשפטיים שגופי האסדרה נקטו נגד חרות בבעלותו ; מקבל גישה לא מוגבלת למידע ממשלתי מסוּוג  העשוי להקנות לו יתרונות תחרותיים ניכרים (למשל בקבלת מידע על תביעות נגד יריבות עסקיות דוגמת גוגל או אמזון); ויכול להשתמש שימוש אינטרסנטי ומניפולטיבי בנתונים שהוא מגלה כדי להשחיר את דימוים הציבורי של הגופים הממשלתיים בדרך ל"הרזייתם" ואפילו לפירוקם המוחלט על בסיס התפיסות הליברטריאניות הקיצוניות שהוא מחזיק. לא עוד (רק) יחסי הון שלטון שבהם יד רוחצת יד ותרומה מובילה לחוזה או לסיכול אסדרה; אלא ראשיתו של עידן שבו סמכויות שלטוניות נרחבות מוענקות לגורמים פרטיים עשירים, בעליהם של תאגידי ענק, לא סתם באמצעות הפרטת שירותים ותעשיות (שעדיין כפופות לאסדרה כלשהי), אלא באופן מוחלט וחסר פיקוח, מעין מאסדר תאגידי של המאסדרים השלטוניים. ההון הוא הוא השלטון.   הסכנות הצפויות רבּות: ראשית, חוסר השקיפות בהתנהגותו של מאסק, שמעולם לא נבחר, מקשה על ביקורת ופיקוח ציבוריים, המתחייבים ממושכלות יסוד דמוקרטיות ומתפיסות בסיסיות של איזונים ובלמים. שנית, הישארותו של מאסק הבעלים של בימה חשובה בשיח הציבורי חרף מינויו לתפקיד בכיר בממשל מאפשרת לו שליטה והשפעה על עצם האפשרות להעביר עליו ביקורת. בידיו של מאסק הרשת החברתית נהפכת כלי נשק רב עוצמה: העלייה הדרמטית במידע שגוי, חלקי או מטעה, יצירתם של "תאי הדהוד" שבהם כל אדם נחשף אך ורק לעמדות המאשרות את השקפת עולמו, העלייה בביטויי שנאה והקצנה, יכולת ההפצה המתואמת, המעצימה את התפשטותו של כל מסר או משתיקה מסרים לא רצויים (כך למשל X  חוסמת  קישורים  של  אפליקציית  סיגנל  שבה  משתמשים   עיתונאים  החוקרים את פעילותו של מאסק ) – בשל כל אלה נהיו הרשתות החברתיות סכנה מוחשית ליכולת לנהל שיח פתוח ורציונלי המבוסס על מסד עובדתי מוסכם – נשמת אפה של דמוקרטיה מתפקדת (כך קבע גם הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס ). שלישית, חלק לא מבוטל מההתייעלות המתוכננת – למשל בעריכת קיצוצים נרחבים ברשות המיסים ובגופי התחרות – פועל לטובתם של תאגידי הענק. תאגידים אלו ייהנו מרשויות אכיפה מוחלשות ומורעבות שלא יוכלו להתמודד עם מיזוגים מתוחכמים או עם תכנוני מס אגרסיביים.   התלכדות האינטרסים בין השאיפות הסמכותניות של טראמפ ובין השאיפות של קברניטי התאגידים הגדולים והחזקים בעולם משקפת עליית מדרגה בטשטוש הגבולות שבין ההון לשלטון: לא עוד יחסי תן וקח או השפעה הדדית, אלא משחק כיסאות מוזיקליים שבו זהותו של היושב על כס החלטת ההחלטות – נשיא נבחר או איל הון העומד בראש מעצמה תאגידית – משתנה בכל פעם שהמוזיקה נפסקת. המשמעות היא שלא רק הפרדת הרשויות בממשל בסכנה (ראו למשל את האיומים של טראמפ על הרשות השופטת  ואת משחקי הכוחות בינו  ל קונגרס ), אלא שנוצר גם איום על "הפרדת הרשויות" שבין הממשל ובין המגזר העסקי. למרבה הצער, שיתוף הפעולה של ענקיות הטכנולוגיה עם האיום הממשי על המשטר הדמוקרטי מכזיב את התקוות והאמון שהן זכו לו מתוקף היותן אבירי הקדמה המתנדבים לנטול על עצמם חובות המכוּונות להגנה על כלל הקהלים המושפעים מפעולותיהם (ראו למשל את הצהרת השולחן העגול של ראשי התאגידים הגדולים משנת 2019 ). יש מקום לזכור זאת בהמשך הדרך, ובמקום להשאיר את סוגיית תכלית התאגיד והאסדרה הנדרשת עליו בידי קברניטי העולם העסקי, נכון להתעקש על אסדרה כופה ועל הרחבת האחריותיות התאגידית  כאמצעי להבטחת הוגנות רבה יותר לכלל מחזיקי העניין  של התאגידים. זאת ועוד, יש לשקול מחדש את חלוקת העבודה המשפטית בין הספרה הפרטית ובין הספרה הציבורית – חלוקה המעניקה חירות גדולה לגופים פרטיים להתנהל לפי עקרון השאת הרווח לבעלי המניות, ומטילה כמעט בבלעדיות את האחריות להגנה על המרחב הציבורי ולטיפוחו על גופים ציבוריים. כשלגופי ענק פרטיים, בייחוד גופים המתמזגים עם הממשל,­­ השפעה עמוקה כל כך על עיצוב החברה והכלכלה, החובות המשפטיות המוטלות עליהם צריכות לשקף זאת . ד"ר עופר סיטבון הוא מרצה בכיר בבית הספר למשפטים במכללה האקדמית צפת וראש הקליניקה לתאגידים וחברה במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ד"ר רונית דוניץ־קידר היא מרצה בכירה במרכז האקדמי למשפט ולעסקים השניים ערכו במשותף את הספר שוק, משפט ופוליטיקה: על אחריות חברתית של תאגידים  (2017) וייסדו וניהלו במשותף את המכון לאחריות תאגידית

רשומות רבות בבלוג מרכז אריסון ל־ESG דנות בַּאתיקה ובכדאיות העסקית של אימוץ נורמות ESG ואחריות תאגידית. ברשומה זו אנו מציעים מבט חיצוני – סוציולוגי והיסטורי – על תחום ההשקעה המקיימת (sustainable finance) על בסיס ניהול סיכוני ESG. המבט שנציע מבוסס על מחקר בן ארבע שנים בזירה העולמית עם התמקדות במשבר האקלים. ערכנו מאה ראיונות עומק עם מנהלים ואנליסטים בבתי השקעות עולמיים, פעילים ויועצים העוסקים בנושא, ארגונים המייצרים נתוני ESG ומנהלי קשרי משקיעים בחברות הנפט והגז העולמיות הגדולות. כך נציג את הממצאים: תחילה נאפיין את תנועת ה־ESG, תנועה חוצת המגזרים המקדמת את התחום בעולם. אחר כך נטען שאג'נדת ה־ESG היא מיתוס, אמונה לא מציאותית שהשקעה למטרות רווח יכולה לחולל שינוי של ממש בהתנהגות תאגידים וגופים פיננסיים. לבסוף נדַווח על השינוי שמיתוס ה־ESG בכל זאת הצליח ליצור ונציג מה לדעתנו צריך לקרות כדי שאותו מיתוס יוכל להתממש. שורשי תנועת ה־ESG את המושג ESG טבעו בשנת 2004 בנקים ומנהלי השקעות שהתכנסו בחסות האו"ם. המושג התפשט בעולם הפיננסים בהדרגה, זינק מאז 2015, בין השאר על רקע הסכם פריז, ונתקל במכשולים מאז 2022 בדמות ספקנות גוברת לגבי ההיתכנות הכלכלית של השקעה מקיימת לצד תגובת נגד פוליטית בארצות הברית. שתי תנועות אחרות – אחריות תאגידית (CSR) והשקעה אחראית חברתית (SRI) – תרמו להתפתחותה של תנועת ה־ESG. תנועת ה־CSR צברה תאוצה בשנות התשעים וקראה לתאגידים, ובייחוד לתאגידים התעשייתיים, לטפל בכוחות עצמם בבעיות החברתיות והסביבתיות שהם יוצרים או מאפשרים. התנועה טענה שאסדרה עצמית רצויה מסיבות אתיות ועסקיות. תנועת ה־SRI כללה משקיעים שבחרו להימנע מהשקעה ב"מניות חטא" כגון כלי נשק, הימורים וטבק, ושהעדיפו – מתוך מחויבות לערכים אתיים ולאו דווקא לשורת הרווח – להפנות את כספם לחברות המשלבות שיקולים חברתיים וסביבתיים. תנועת ה־ESG ביקשה לחפות על החולשות של שתי התנועות הקודמות: ראשית, להחליף את האחריות העצמית התאגידית (ה־CSR) – הנחשבת מנגנון לא אמין לשינוי – באסדרה חיצונית בידי בעלי המניות. לבתי ההשקעות הגדולים יש מהשפעה רבה על הנהלות התאגידים בעזרת מנגנוני הממשל התאגידי, ותנועת ה־ESG שואפת לרתום עוצמה זו כמנגנון אכיפה. שנית, להיפרד מהרעיון של השקעה ממניעים מוסריים – כלומר, מתנועת ה־SRI, שנשארה שולית – ולהחליפה בעיקרון של ניהול סיכונים חברתיים וסביבתיים למטרות תשואה פיננסית. השאיפה היא להתרחב לזרם העיקרי של עולם הפיננסים. השקעה מקיימת מבוססת ESG כמנגנון של ממשליות עולמית ץ ESG מבטא סיכונים פיננסיים בני כימות והשוואה הנגזרים מהזיקה של תאגידים לבעיות סביבתיות וחברתיות (Environmental, Social), הנתפסת גם כעניין של ממשל תאגידי תקין (Governance). הסיבה שסיכונים אלו זוכים לדיון מיוחד, לרבות ברשומה זו, אינה פיננסית ביסודה. קיימים סוגים רבים של גורמי סיכון פיננסי מלבד סיכוני ESG, ואף לא אחד מהם זוכה לתשומת לב גדולה כל כך בעולם הפיננסים וברמה הכלל חברתית. לסיכוני ESG יש מעמד מיוחד משום שגורמים רבים מאמינים שהניהול של סיכונים אלו במסגרת השקעה מקיימת יוכל לשמש מנגנון של פתרון בעיות עולמיות לצד מנגנונים אחרים של ממשליות עולמית (global governance) כמו חוקי מדינה, אמנות בין־לאומיות, גופי תִקנון ומחאות פעילים. כך למשל בתחום ממשליות האקלים (climate governance), שבו התמקדנו, הציפייה היא שמשקיעים המודעים לסיכון הפיננסי הגלום בהשקעה בתאגידים פולטי פחמן – שבמסגרת המעבר העולמי לכלכלת אפס פליטות עד 2050 צפויים לאבד הכנסות ואפילו להיסגר (stranded assets, climate transition risk) [1]  – יטו את ההשקעות שלהם לנכסים נקיים יותר, ולכן בטוחים ורווחיים יותר, או שיפעילו לחץ על מנהלי התאגידים לאמץ מודלים עסקיים בראי הקיימות. המשקיעים יבטיחו את התשואות שלהם, ואילו על התאגידים יופעל לחץ להשתלב במעבר לכלכלה נקייה משום שעלות ההון שלהם תגדל או בזכות לחץ ישיר של בעלי המניות על ההנהלה. הודות להבטחה הגלומה בה ­– "להציל את העולם" ולעשות כן ביעילות וברווחיות (על בסיס שוק וצמיחה כלכלית) – השקעה מקיימת מבוססת ESG מעניינת קהל רחב מאוד: החל בארגונים כמו האו"ם ו־G20, עבור בבנקים גדולים ורשויות ניירות ערך וכלה בפעילים ומנהלי חברות נפט, משקיעים ואנשי עסקים, יועצים וחוקרים. מיתוס ה־ESG: שלוש הנחות יסוד לא מציאותיות העניין הוא שהשקעה מקיימת כמנגנון של ממשליות עולמית היא מיתוס. היא מיתוס משום שהמנגנון מבוסס על סדרת הנחות לא מציאותיות. ראשית, שסיכונים חברתיים וסביבתיים יוצרים סיכון פיננסי, ועל כן ביזנס קייס למשקיעים. [2]  שנית, שאפשר לאמוד את הערכים הפיננסיים של סיכוני ESG במדויק כדי לאפשר החלטות מושכלות של הקצאת הון ומדיניות הצבעה באספות שנתיות של בעלי מניות. שלישית, שתאגידים יגיבו למדיניות ה־ESG של בעלי המניות באמצעות הפחתת פליטות ועוד שינויי התנהגות מועילים לחברה. כדי שהמנגנון יקיים את הבטחתו ההיגיון הכלכלי שעליו הוא מבוסס מחייב ששלוש ההנחות יתממשו, אך במציאות הנחות אלו מתגשמות לעיתים רחוקות בלבד. (א) פרדוקס חוסר הרווחיות בטווח קצר חרף סיכון מערכתי בטווח הארוך ההנחה הראשונה אינה מציאותית משום שהשקעות בתאגידים היוצרים סיכונים סביבתיים וחברתיים מוסיפות להניב תשואה גבוהה ובטוחה (לפחות בטווח הקצר), כך שלא נוצר סיכון פיננסי המצדיק שינוי במדיניות ההשקעה. דוגמה מובהקת היא תעשיית דלקי המחצבים, שחרף מצב החירום האקלימי שוברת שיאי תפוקה ורווחיות. בשלוש השנים האחרונות השקעה בקרן סל MSCI של תעשיית האנרגייה הכללית הניבה תשואה של כ־35%, ואילו קרן הסל MSCI, המתמחה באנרגייה נקייה, הפסידה כ־35%. [3]  כמו שאמר לנו בכנות אנליסט צרפתי: "אני חושש שכל ההיפותזה של נכסים תקועים היא בינתיים משאלת לב (wishful thinking) יותר משהיא מציאות… אני חייב להתוודות שמעולם לא ראיתי החלטת השקעה שבאמת הייתה מוּנעת על ידי תפיסה של סיכון אקלים". הפרדוקס הוא שההשקעה בפעילות מזהמת אינה מסוכנת בטווח הקצר למשקיע האינדיווידואלי, אבל מסוכנת בטווח הארוך לכל המשקיעים. (ב) מגבלות הכימות: הקושי בתרגום השפעות סביבתיות וחברתיות למונחים פיננסיים ההנחה השנייה אינה מציאותית משום שעל אף ההתקדמות הגדולה בתחום איסוף נתוני ה־ESG – הודות לשינויים שמדינות הכניסו בחוקי הדיווח התאגידי, תעשייה מתפתחת של הערכת סיכוני ESG ומאמצים לקדם תקן עולמי לדיווח – מסתמן שרוב המשקיעים עדיין אינם סומכים  על הנתונים האלה לצורך חיזוי ביצועים פיננסיים ומשתמשים בהם שימוש מוגבל בלבד. יש קושי שיטתי  להעריך את המשמעות הפיננסית של ההשלכות הסביבתיות והחברתיות של פעילות תאגידית. (ג) שינוי התנהגות תאגידי עקב מדיניות ESG עיקר השינוי שיצרה תנועת ה־ESG בהתנהגות התאגידים הגדולים סימלי ומתמקד בדיווחי ESG ובפרסום תוכניות מַעְַבָר לאפס נטו (transition plans). אלו שתי הסיבות העיקריות שבגללן קשה למצוא שינויי התנהגות ממשיים: ראשית, לא חסרים משקיעים שאינם מתעניינים בשיקולי ESG או SRI השמחים לרכוש מניות של תאגידים מזהמים ולהזרים להם הון בעלות נמוכה. שנית, גם משקיעים המתחשבים בסיכוני ESG נוטים להעדיף שינוי שטחי על פני שינוי עמוק, שכן שינוי עומק עלול לפגוע בתשואות. [4] איננו טוענים שהמנגנון לעולם אינו עובד, אך ככל הנראה מדובר במקרים אחדים, עד כדי כך שאנחנו מתקשים להביא דוגמה טובה לפעילותו של המנגנון. דוגמה מובילה לדעתנו היא הבנק הצרפתי BNP Paribas, אחד מהגדולים באירופה ובעולם, שמאז 2012 הטה את רוב האשראי שהוא מקצה לחברות אנרגייה מהשקעות באנרגייה מזהמת ל אנרגייה דלת פחמן , ושלאחרונה הודיע שהוא מפסיק להשקיע באג"ח של סקטור הנפט והגז . החלוציות של BNP Paribas מרשימה, אבל יוצאת דופן בתחומי הזרם המרכזי של עולם ההשקעות. כרגע אין לה השפעה ממשית על התנהגות התאגידים המזהמים. לכן אנחנו טוענים שאפשר לראות ב־ESG מיתוס, סיפור בדיוני שבאמצעותו בני אדם מבינים את המציאות ופועלים בה. הטענת שמדובר במיתוס מתיישבת עם ביקורת קיימת על תנועת ה־ESG, ביקורת שהתנועה מייצרת אשליה של שינוי על אף שהעסקים נמשכים כרגיל. מנקודת מבט זו מדובר במפעל של התיירקקות (greenwashing) בהשתתפות משקיעים, תאגידים ומדינות המסיח את הדעת מחוסר השינוי ברמה הממשלית. [5] הפוטנציאל הטרנספורמטיבי של תנועת ה־ESG אך לטענה שמדובר במיתוס יש גם צד אחר, צד קונסטרוקטיבי. דווקא בגלל הרכיב הבדיוני שלהם מיתוסים הם מנוע של התפתחות. ההיסטוריון יובל נח הררי הסביר בספרו "קיצור תולדות האנושות" שנטיית בני האדם להמציא מיתוסים מדומיינים ולהאמין בהם היא התכונה שאפשרה לבני האדם, שלא כשאר היצורים, להתארגן בהיקפים גדולים כדי להשיג מטרות משותפות. ישויות ציבוריות דוגמת המדינה או התאגיד קיימות משום שבני אדם מסוגלים לדמיין אותן ולדמיין את עצמם אזרחים ועובדי תאגיד. הנקודה העיקרית היא שכשבני אדם רבים מאמינים במיתוס ופועלים לאורו הוא יכול להפוך מסיפור בדוי למוסד חברתי – וכך נוצרו כל המוסדות. המיתוס מתחיל להתמסד כשבני אדם רבים מתחילים להפעיל זה על זה לחץ לפעול לפי המיתוס. ברמה גבוהה יותר של מיסוד ולגיטימציה הרשויות אוכפות את כללי המיתוס בחוק. כך יקרה למשל אם מדינות יחייבו את התאגידים הפיננסיים להטמיע שיקולי ESG על בסיס חקיקה. ברמת ההתמסדות הגבוהה ביותר המיתוס נעשה מובן מאליו. הוא מרגיש כמו אמת מוצקה, אמת שאין טעם לערער עליה. הפוטנציאל של מיתוס ה־ESG טמון בכושר ההשפעה העצום שלו. בשנים האחרונות נוצרה הסכמה כלל עולמית בדבר נחיצותה של השקעה מקיימת מבוססת ESG כמכשיר לניהול סיכונים חברתיים וסביבתיים. ארגונים מכל הסוגים ומכל העולם משתתפים בשכפול המיתוס הזה. תנועת הנגד ל־ESG, שקמה בארצות הברית בשנים האחרונות, מעידה בראש ובראשונה על הצלחתו של המיתוס עד כדי כך שהוא נהפך מסוכן בעיני מתנגדיו. אכן, המיתוס כבר התמסד במגוון דרכים. כך לדוגמה דיווחי ESG נהיו נורמה בעולם התאגידים הגדולים, ומדינות רבות מחייבות אותם בחוק. דיווח כזה הפך להיות ציפייה סטנדרטית מכל חברה המנהלת עסקים בין־לאומיים. מה צריך לקרות כדי שהמיתוס יתממש? התפקיד של התערבות המדינה במחקרנו זיהינו כמה דרכים שבהן המיתוס מתמסד ומתמלא תוכן ממשי. תנועת ה־ESG משמשת ממסר של לחץ חברתי נורמטיבי לעולם הפיננסים. מאחר שלפי המיתוס של השקעה מקיימת אנשי פיננסים הם בעלי אחריות חברתית, מופנית כלפיהם ציפייה "לעשות משהו" עם הכוח שבידיהם. לא רק ארגוני פעילים המתמחים בהשקעה מקיימת (ויש יותר ויותר כאלה) מפעילים לחץ כזה, אלא גם לקוחות, עובדים ובני משפחה, וגם ציפיות עצמיות של משקיעים. לעיתים מיתוס הביזנס קייס של השקעה מקיימת מאפשר למשקיעים המבקשים "לעשות את הדבר הנכון" להצדיק החלטות השקעה מוסריות במונחים של ביזנס קייס. הישג חשוב אחר של תנועת ה־ESG הוא עזרתה בקידום מודעוּת כלפי בעיות סביבתיות וחברתיות בעולם הפיננסים וכן יצירתה אמונה רווחת שהמעבר לכלכלה מקיימת בלתי נמנע בטווח הבינוני הארוך. כיום משקיעים רבים מאמינים בהיגיון הפיננסי של השקעה מקיימת בטווח הארוך, השקעה של כמה עשרות שנים. לאמונה זו השפעה כלשהי על ההחלטות של משקיעים לטווח ארוך כמו קרנות פנסיה וחברות ביטוח. אמונה זו גם נותנת לגיטימציה כללית לדיון בסיכוני ESG, ולגיטימציה זו מחלחלת הן להחלטות התאגיד, הן להחלטות המדינה. כמו שסיפר לנו מנהל באחת מחברות ניהול ההשקעות הגדולות – חברי הדירקטוריון של תאגיד מזהם צריכים לדעת שבעלי המניות מגבים אותם בנקיטת אסטרטגיית אקלים: "הם לא רוצים ללכת על אסטרטגיית אקלים רק כדי שבסוף מספר בעלי מניות יירו להם בראש ויאמרו 'מה אתם עושים?'. אז אני חושב שהם צריכים לדעת שיש להם תמיכה מבעלי המניות לקחת החלטה שיש בה אי־ודאות גדולה". גם מדינות זקוקות לתמיכת עולם הפיננסים כדי לקדם מדיניות חברתית וסביבתית. כך למשל הדגימה התוכנית של הנשיא ביידן להורדת האינפלציה, תוכנית שהעמידה סובסידיות של מאות מיליארדים להשקעה פרטית ירוקה. עם זה, מיתוסים אינם תמיד מתמסדים ומתממשים. לעיתים הם נמוגים בקול ענות חלושה כאופנה חולפת. תנועת ההתנגדות בארצות הברית ל־ESG, שללא ספק תצבור תאוצה ומיסוד בתקופת נשיאותו של טראמפ, מזכירה שתנועת ההשקעה המקיימת היא תנועה חברתית המאתגרת את סדרי העדיפויות של הגופים הכלכליים. לא הביזנס קייס הוא העומד בשורש תנועה זו, אלא הרצון להתאים את הפעילות הכלכלית הקפיטליסטית לאינטרסים חברתיים שאינם כלכליים. הבעיה היא שהביזנס קייס, האמור לאפשר את ההתאמה הזאת, לא יופיע מעצמו בהיקפים גדולים. צריך ליצור אותו, וזה תפקידן של חברות ומדינות. רבים מהמשקיעים מתנועת ה־ESG שדיברנו עימם מאמינים שלא תהיה התקדמות בלי התערבות מצד המדינה. למדינה יש תפקידים מאפשרים רבים כמו הטלת מיסים על פחמן, תמרוץ השקעה ירוקה, פיתוח תקנים למדדי ESG והרחבה של חובת הנאמנות של בתי השקעות. בלי התערבויות אלו בתהליך המיסוד יישאר המיתוס מיתוס – עד שיתפוגג. ד"ר רמי קפלן, אוניברסיטת תל אביב פרופ' דויד ליווי, אוניברסיטת מסצ'וסטס, ארצות הברית הרשומה מבוססת על מאמרם Kaplan, R., & Levy, D. L. (2025). The rise of investor-driven climate governance: From myth to institution? Regulation & Governance . https://doi.org/10.1111/rego.70000 [1] נכסים תקועים  (stranded assets) הם נכסים שאיבדו מערכם הכלכלי לפני תום חייהם הצפוי בשל שינויים אסדרתיים או טכנולוגיים או צרכניים. בכל הנוגע למשבר האקלים המונח מתייחס בעיקר לנכסים בתעשיות מזהמות (כמו תחנות כוח פחמיות או שדות נפט) העלולים לאבד מערכם בשל המעבר הצפוי לכלכלה דלת פחמן לפני שהספיקו להחזיר את ההשקעה בהם. [2]  בביזנס קייס הכוונה היא להצדקה כלכלית לניהול סיכונים ומיצוי הזדמנויות בתחום הסביבתי והחברתי, בין השאר בזכות שמירה על מוניטין, התאמה לאסדרה ושיפור יחסים עם בעלי עניין. [3]  השוואת ביצועי קרנות הסל iShares Global Clean Energy UCITS ETF ו־Xtrackers MSCI World Energy UCITS ETF בשנים 2022–2025 לפי אתר justetf.com . הגרף ממחיש את הפער בתשואות בין השקעות באנרגייה מסורתית (34.50%+) ובין השקעות באנרגייה נקייה (35.33%-) ומדגים את חוסר ההלימה בין הסיכונים הסביבתיים ובין תמריצי ההשקעה בטווח הקצר. [4]  שמענו זאת ממנהלי קשרי משקיעים בחברות הנפט בראיונות שערכנו עימם לטובת המחקר. [5]  ראו את ה ביקורת  של טריק פנסי, לשעבר CIO להשקעות בתחום הקיימות בחברת BlackRock.

פירוק סלקטיבי כמהלך סביבתי, חברתי וכלכלי בשנים האחרונות ישראל נבנית מחדש ועוברת תהליך התחדשות מואץ. אלפי דירות נהרסות בפרויקטים של פינוי בינוי (הריסה ובנייה) לטובת בניית מבנים מודרניים ומתקדמים יותר המספקים יותר יחידות דיור ונחשבים ירוקים יותר. התחדשות עירונית היא מהלך מבורך המלמד על התחדשות וקדמה, אך לצד זאת היא יוצרת כמויות גדולות מאוד של פסולת. לפי נתוני המשרד להגנת הסביבה  כל 10 מ"ר של הריסת בניין מייצרים כ־1.5 טון של פסולת (רק משלב ההריסה). רשומה זו תדון בחשיבות הצורך בהפניית תשומת לב ומשאבים לשלב של פירוק סלקטיבי (deconstruction) טרום הריסה בפרויקטים של פינוי בינוי.   שלא כהריסה המסורתית, הגורמת לאובדן משאבים, פירוק סלקטיבי הוא תהליך של פירוק מבוקר מבנים כדי לאפשר שימוש חוזר, מחדוש ( upcycle ) [1]  ומִחזוּר של חומרים. [2]  גישה זו מצמצמת את פסולת הבנייה, מפחיתה את טביעת הרגל הפחמנית ומשמרת חומרים בעלי ערך. רשומה זו תציג את הפוטנציאל הסביבתי, החברתי והכלכלי של פירוק סלקטיבי, את האתגרים שבקידום תהליכים אלו בישראל ואת הדרכים להתמודד עימם.   כנהוג במדינות מערביות רבות, במדינת ישראל קיים תקן לבנייה ירוקה  הנוגע הן לשלב ההריסה הן לשלב הבנייה. הַתֶקן מורכב מסעיפים רבים, אך רק הסעיפים המתמקדים בשלב הבנייה מחייבים ומזכים את היזמים וחברות הבנייה בתמריצים דוגמת נקודות או כוכבים. הניקוד ניתן בגין עמידה בתבחינים הנדרשים, וניקוד בגובה מסוים מזכה את הבניין בהגדרה "בניין ירוק". יזמים גדולים ישאפו למירב הניקוד, ולכן תמריצים אלו חשובים מאוד עבורם. אומנם סעיפי הַתֶקן הנוגעים לשלב הבנייה מחייבים ומזכים בתמריצים, אבל סעיפים הנוגעים לשלב ההריסה (ובעיקר לשלב טרום ההריסה – שלב הפירוק סלקטיבי) אינם מחייבים וכמעט אינם מזכים בניקוד או בתמריץ כלשהו (בוודאי אינם מזכים בניקוד רב).   כיום האפשרות הכלכלית שלכאורה הכי משתלמת ליזמים בשלב הפינוי או ההריסה בתהליכי ההתחדשות העירונית היא הריסת המבנים על כל תכולתם. היזמים משלמים סכום גלובלי לקבלני הריסה, וקבלני ההריסה הורסים את המבנה על כל תכולתו – לרבות מטבחים, רהיטים, כיורים, מכשירי חשמל, חומרי גלם ועוד. לאחר ההריסה כל פסולת הבנייה מועברת במשאיות למתקני מיון, ושם נערכת הפרדה בין רכיבי הפסולת – חלוקה בין חומרים שאפשר למחזר ובין חומרים המיועדים להטמנה. לאחר מכן הפסולת המתאימה משונעת להטמנה, ויש לשלם עליה היטל הטמנה. יצוין שההטמנה עצמה גורמת לנזקים סביבתיים הכרוכים בעלויות עקיפות. לפי הערכות של המשרד להגנת הסביבה המשקל של פירוק סלקטיבי הוא בגובה 15%–25% מכלל משקל החומרים הנזרקים בשלב ההריסה. במילים אחרות, מדובר בכ־700 אלף טון בשנה של אשפה גושית שאפשר להצילה מהטמנה באמצעות קידום של מודל יעיל לפירוק סלקטיבי. כיום פסולת זו מכבידה על מערכות הטמנת הפסולת והיא אתגר אקולוגי גדול. מדובר באלפי טונות של ציוד איכותי שאפשר להשתמש בו שימוש חוזר או למחדש אותו. קידום מודל זה של בנייה מעגלית יהא בר־קיימה  בתנאים הנכונים, ובכללם מדיניות מתאימה, לוגיסטיקה יעילה והקצאת משאבים נבונה.   גישת הפירוק הסלקטיבי תקני בנייה ירוקה שואפים לצמצם את ניצול המשאבים ואת כמות הפסולת המיוצרת. אולם אחד ההיבטים החשובים של בנייה בת קיימה הוא פירוק סלקטיבי. בעמותת Just A Second  החלטנו לפעול בשלושה צירים עיקריים בו בזמן כדי להוביל שינוי מערכתי בתחום הפירוק הסלקטיבי ולקדם "הריסה ירוקה": הראשון, עבודה עם יזמים לעידוד תהליכי פירוק סלקטיבי טרום ההריסה וקידום מהלך בעל ערך סביבתי וחברתי כאחד (תרומה לסיוע נפשי ללוחמים); השני, עבודה עם המוסדות המאסדרים, בעיקר עם המשרד להגנת הסביבה, לטובת יצירת תמריצים לשלב הפירוק; השלישי, עידוד תהליכי פירוק סלקטיבי בקרב הציבור בכלל ובעלי המקרקעין בפרט.   אפשר לעמוד על יתרונות סביבתיים, חברתיים ומיתוגיים ליזמים המקדמים פירוק סלקטיבי: ראשית, שלב הפירוק הסלקטיבי הוא שלב קצר מועד. הוא נעשה עם יציאת הדיירים מבתיהם (שלב מסירת המפתחות) ועד שבוע לפני גידור המתחם. פעולות הפירוק אינן מייצרות עיכוב בתהליכי ההריסה.   שנית, מתן האפשרות לפירוק סלקטיבי ולפינוי מסודר של הציוד והחומרים שנשארו מקטין את כמות הפסולת ואת עלויות השינוע והמיון, מייעל את תהליכי הפינוי ומסייע ליצור תחושת ביטחון בשטח הבנייה הן עבור היזם הן עבור הדיירים. יצוין שהיזם הוא המממן את תהליך הפירוק הסלקטיבי, ממש כמו שממן את כל תהליכי ההריסה האחרים. העלויות לפירוק סלקטיבי מתחיל שוליות עבור רוב היזמים, וככל שהפירוק נעשה מעמיק יותר – כך העלויות נהיות גבוהות יותר. כל יזם יכול לבחור את עומק הפירוק המתאים לו.   שלישית, היזם המפנה בפירוק סלקטיבי מסודר גם מייצר ערך עבור הדיירים ובעלי הדירות – שלא כמקובל, הם אינם נדרשים לרוקן את הדירות טרם העזיבה, והם שותפים למהלך בעל ערך סביבתי וחברתי גבוה. תחושת הביטחון בקרב הדיירים שנשארו בדירות בשלבי הפינוי האחרונים מתחזקת כשצוות הפירוק המקצועי, ולא גזלנים למיניהם, הוא המסתובב בשטח. דוגמה טובה לתהליך פירוק סלקטיבי בישראל היא התהליך של פירוק סלקטיבי מסודר של כ־400 דירות . הציוד מועבר משטח הדירות למחסן לצורך מיון, ומשם לבית מלאכה לצורך מחדוש. במקרה זה עושים את המחדוש מילואימניקים בין סבבים, מתנדבים ומעצבים ישראלים. העמותה הקימה חנות גלריה מעוצבת המנגישה בחזרה לציבור הרחב את הריהוט הממוחדש. הרווחים מהמכירות נתרמים לעמותה אחרת המעניקה סיוע נפשי למשרתים בגופי הביטחון.   אולם כדי שהמהלך של פירוק סלקטיבי יהיה מערכתי ויהפוך לנורמה בתהליכי פינוי בניינים – אין די ברתימה של היזמים והציבור. יש צורך גם בשינוי התקינה של הפירוק הסלקטיבי כך שיזכה את היזמים בתמריצים (בדומה לתמריצים הניתנים בשלב הבנייה הירוקה). גורמים מקצועיים במשרד להגנת הסביבה מקדמים בימים אלו תמריצים  לפירוק סלקטיבי לצד דיוק התקינה. אם התמריץ יהיה בעל ערך, יגדל הסיכוי להצטרפות יזמים חדשים למהלך, וכך השינוי באמת יהיה מערכתי, ולא נקודתי. השינוי כבר מתרחש הלכה למעשה, אבל עדיין יש אתגרים רבים: רתימת יזמים חד שים לשילוב פירוק סלקטיבי בתהליך ההריסה בפרויקטים בענף הבנייה. כלומר, הפיכת הפירוק הסלקטיבי לנורמה בתהליך הבנייה בישראל. קידום תמריץ מטעם המשרד להגנת הסביבה ליזמים המפנים בפירוק סלקטיבי. בחינת מודל העלות–תועלת של המהלך בישראל בידי גורמי המקצוע. מחקרים בעולם מלמדים על תועלת כלכלית שתצמח מהמהלך. יצוין שבימים אלו המשרד להגנת הסביבה עורך מחקר מקיף של עלות–תועלת לפירוק סלקטיבי, ותוצאותיו צפויות להתפרסם בקרוב. נכון להיום התפיסה הרווחת בישראל היא שפירוק סלקטיבי דורש עלויות גבוהות וצורך כוח אדם מיומן לעומת הריסה רגילה. מחקר עומק ישראלי של עלות–תועלת הוא שלב חיוני ברתימת בעלי העניין למיניהם. השגת מענקי מדינה להקמת מתחמים רחבי היקף שיוכלו לקלוט את שפע הציוד שנשאר בבניינים שבתהליכי התחדשות עירונית (ולא רק בהם). חיזוק המודעוּת בקרב יזמים, הציבור, משרדי עורכי דין ועוד לחשיבותו של פירוק סלקטיבי ויצירת מוטיבציה להפיכתו לנורמה בתהליכי הבנייה. הוא הדין לגבי שימוש חוזר ומחדוש – אופציה זמינה ואיכותית. בנייה ירוקה בעולם והגישה לפירוק סלקטיבי בשנים האחרונות מגמת השימוש במודל הפירוק הסלקטיבי והכרייה העירונית צוברת תאוצה גם בעולם. לאחרונה פורסם מחקר  של אוניברסיטת קורנל שחקר את מודל העלות–תועלת של פירוק סלקטיבי במדינת ניו יורק שבארצות הברית. הממצאים מלמדים שהמרת מחצית עד שלושה רבעים ממקרי ההריסה של מבני מגורים לפירוק שיטתי תוביל להשפעה כלכלית ישירה של 872 מיליון דולר עד 1.4 מיליארד דולר, ליצירת 8,130 עד 12,630 מקומות עבודה ולהשבת 270,000 עד 420,000 טון של חומרים לשימוש חוזר – שינוי שביכולתו לעצב מחדש את מגזר הבנייה כולו במדינת ניו יורק. לפיכך ניכָּר שאפשר להפיק תועלת רבה משימוש במודל הזה.   תקני בנייה ירוקה רבים בעולם מכירים בחשיבותם של השימוש החוזר בחומרים והפחתת הפסולת, אבל רק מעטים מהם מחייבים במפורש פירוק סלקטיבי כפרקטיקה סטנדרטית (אותם מעטים מעניקים תמריצים או הקלות מס, אבל אינם מחייבים להשתמש בפירוק מסוג זה). עם זה, ככל שעקרונות הכלכלה המעגלית צוברים תאוצה, הפירוק הסלקטיבי נתפס יותר ויותר כאסטרטגיה חיונית לצמצום ההשפעה הסביבתית. הינה כמה מדינות העומדות בחזית השינוי ומחייבות להשתמש בתהליך זה בתהליכי הבנייה: גרמניה:  המדינה פועלת לפי הַתֶקן הגרמני של מועצת ה־DGNB . תקן זה מאמץ גישה כוללנית למחזור החיים של מבנים, קידום יעילות המשאבים והפחתת הפסולת בתהליכי הריסה. נקודות מוענקות עבור יישום עקרונות כרייה עירונית, לרבות שחזור מחומרים ממבנים שנהרסו. הולנד:  ערים כגון אמסטרדם יישמו " דרכוני חומרים " למבנים. דרכונים אלו מאפשרים מעקב אחר החומרים המשמשים בבנייה במטרה להקל את שימושם החוזר בעתיד. זאת ועוד, ממשלת הולנד מעניקה הקלות מס לפרויקטים המיישמים טכניקות כרייה עירונית. ארצות הברית: במסגרת תקן ה־LEED  פרויקטים יכולים לצבור עד שתי נקודות בגין ניתוב מחדָש של 50%–75% מהפסולת הנוצרת מתהליכי בנייה והריסה. זאת ועוד, מדינות מסוימות בארצות הברית מציעות תמריצים כספיים לפירוק מבנים במקום הריסתם המסורתית. מדיניות האיחוד האירופי:   הנחיית מסגרת הפסולת של האיחוד האירופי  מעודדת את מדינות האיחוד האירופי להשיג שיעור התאוששות של 70% עבור פסולת בנייה והריסה וקידום אסטרטגיות של כלכלה מעגלית, ובהן גם כרייה עירונית.    לסיכום, כדי להטמיע בישראל פירוק סלקטיבי נדרשים חקיקה מחייבת, תמריצים כלכליים לקבלנים ומודעות ציבורית לחשיבות הנושא. שילוב אסדרה עם חינוך מקצועי ושותפויות בין המגזר הציבורי ובין המגזר הפרטי יכולים להפוך את הפירוק הסלקטיבי לחלק בלתי נפרד מענף הבנייה המקומי. ד״ר יעל שטימברג היא מייסדת שותפה ומנהלת עמותת Just A Second אסתי אחימאיר היא מייסדת שותפה ומנהלת עמותת Just A Second [1]  תיקון ועיצוב מחדָש. לפי האקדמיה ללשון העברית " מִחזוּר משביח ". [2]  פירוק סלקטיבי וכרייה אורבנית הם שני מושגים משלימים בתחום ניהול המשאבים והבנייה המעגלית. פירוק סלקטיבי נוגע לתהליך מתוכנן ומבוקר של פירוק מבנים לצד מיון ושימור מרבי של חומרים למִחזוּר או לשימוש חוזר. כרייה אורבנית (urban mining) היא גישה רחבה יותר ונוגעת להפקת חומרים ומשאבים ממבנים, תשתיות, פסולת אלקטרונית ומערכות עירוניות קיימות במקום כריתת משאבים טבעיים חדשים. פירוק סלקטיבי מתמקד בעיקר בבניינים ובתהליך הפירוק עצמו, ואילו כרייה אורבנית עוסקת באיתור וניצול משאבים עירוניים מכלל סוגי הפסולת והמבנים לאורך זמן.

כחלק מכנס השקת מרכז אריסון ל-ESG אשר נערך ב-15.5.24, נערך פאנל בנושא "תפקיד המגזר העסקי בריפוי החברה הישראלית". בפוסט זה נדון בעיקרי הדברים שנאמרו בפאנל זה. לצפייה מלאה בפאנל הנכם מוזמנים לצפות בסרטון .   את הפאנל הנחה פרופסור עלי בוקשפן מבית ספר רדזינר למשפטים באוניברסיטת רייכמן ומנהל אקדמי משותף של מרכז אריסון ל-ESG. השתתפו בפאנל:  ג'וליה זהר  – אשת עסקים ערבייה ישראלית נוצרית, בעבר בעלים ומנכ"לית של מפעל אל-ארז, מפעל ידוע ומוכר בישראל ובעולם לייצור טחינה וחלבה, והייתה האישה הראשונה שמנהלת מפעל בחברה הערבית. כיום הינה יו"ר ההנהלה של קרן "מסירה" של הג'וינט למען בעלי מוגבלויות בחברה הערבית, פעילה בנושא תעסוקת נשים והפחתת האלימות במגזר הערבי וזכתה בהוקרה ופרסים רבים, ביניהם, אות אבירות מרכז פרס לשלום ולחדשנות, תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן, עמיתת כבוד מהמכללה האקדמית תל אביב יפו אחת מ-50 הנשים המשפיעות של גלובס לשנת 2019. ד"ר מיכל צור שלו  – מייסדת משותפת של חברת סאיוטה, מייסדת משותפת ונשיאת קלטורה, ומייסדת ומנכ״לית משותפת של חברת Remepy, חברה בתחום הבריאות הדיגיטלית שמפתחת תרופות היברידיות. מיכל משמשת, בין היתר, כחברת הוועד המנהל של המכון הישראלי לדמוקרטיה, זכתה מספר פעמים בפרס יזמית השנה הישראלית, נבחרה בעבר כאחת מעשר הנשים המבטיחות של עולם ההיי טק ועוד. אורי לוין  – מנכ"ל קבוצת תדהר ולפני כן שימש כמנכ"ל בנק דיסקונט, דורג בעבר במקום הראשון בסקר המנהלים המצטיינים של כלכליסט ובמקום הראשון מקרב המנהלים בגופים הפיננסים.   בדברי ההקדמה לפאנל, פרופ' בוקשפן התייחס לעיתוי הכנס: "אתמול ציינו את יום העצמאות ה-76 של ישראל, לאחר שהשנה החולפת הביאו את המשברים הגדולים ביותר שישראל עברה: מה שכונה 'הרפורמה המשפטית', והמלחמה שהאיומה שמלווה אותנו מאז השבעה באוקטובר. אין ספק שישראל מעתה ואילך אינה אותה חברה שהייתה עד כה, וזו לא תהיה הגזמה לומר שישראל נמצאת בימים אלו בצומת קריטי, כאשר המעורבות של החברה האזרחית, שהמגזר העסקי מהווה בה מרכיב מרכזי, ניכרת לא פחות מהממשלה."   פרופ' בוקשפן טען כי מעורבות המגזר העסקי לא צריכה להפתיע בימי שלום ולא בימי מלחמה. ככלות הכל, תאגידים מהווים כיום בסיס עיקרי לפעילות האנושית, והם תורמים ונתרמים מביטחון, יציבות, זכויות אדם, שוק גלובאלי וחופשי ותקווה. חוסנם של מרכיבים אלו נחוץ כאוויר לנשימה לפעילותו של המגזר העסקי ולציבור גם יחד וכך גם ניתן להיווכח מהמגמה המתגברת ברחבי העולם אשר ממסגרת יותר ויותר את התכלית הדואלית - העסקית והחברתית - של המגזר העסקי. תפיסת עומק זו אינה משקפת רק מודעות מתגברת לסיכונים וסיכויים עסקיים, מימוניים, תדמיתיים ואתיים, אלא גם משפטיים, כמו שניתן לשמוע בדבריו של אחד מגדולי השופטים בישראל, מאיר שמגר ז"ל, בפסק-דין ידוע שנתן עוד ב- 1983 ולפיהם: "המגמה המודרנית והמתפתחת היא כי על החברה ועל מנהליה הפועלים עבורה לקחת בחשבון לא רק את טובתם של בעלי המניות... אלא גם את טובתם של עובדי החברה, צרכניה והציבור הרחב בכללותו" [1] .   מטרת הפאנל לשפוך אור על התפקיד המצוי והרצוי של המגזר העסקי בישראל ובמיוחד בעת המלחמה ושגרת החירום. לדברי פרופ' בוקשפן "המשברים הדרמטיים וקו פרשת המים בישראל מהווים קריאת השכמה לכולנו ולמגזר העסקי, אשר בשל עוצמתו והשפעתו ובשל הווקום השלטוני, מעורר אצל רבים את הציפיות ממנו להירתם ולסייע בצורה יצירתית בשיקום ועיצוב מחדש של החברה הישראלית כחברה סולידרית, הוגנת ובת קיימא".   השאלה הראשונה שהובאה לדיון הייתה בהמשך ישיר לדבריו של פרופסור קולין מאייר  אשר התארח גם הוא בכנס ושוחח עם פרופ' ניראון חשאי, דיקאן בית ספר אריסון לעסקים ומנהל אקדמי משותף של מרכז אריסון ל- ESG (דבריו מוצגים ב פוסט קודם ). במסגרת שאלה זו חברות וחבר הפאנל נתבקשו לענות - כל אחת ואחד מהם מזווית אחרת שמייצגת את המשברים וההזדמנויות הייחודיים לישראל - האם לדעתם מטרתה של כל חברה עסקית בעת הנוכחית לא מסתכמת רק בהשאת רווחים, אלא במטרה עמוקה יותר שמיועדת להשביח ולשרת באופן עסקי גם צרכים חברתיים בהתאם לאופייה וזהותה של כל חברה נתונה?     ג'וליה זהר טענה שהתשובה היא כן. ג'וליה שיתפה שהיא מממשת את המטרה הדואלית בעשייתה היום – יומית: שילוב בעלי מוגבלויות ומתן עזרה לאוכלוסיות מוחלשות, שילוב נשים בדרג הניהולי, מתן הרצאות לעמותות וכן הלאה. מתוך אופייה והאכפתיות שלה לאוכלוסיות מוחלשות, הנושא השתלב גם בעסקיה. ג'וליה הביאה סיפור אישי על הצעה שקיבלה בתחילת דרכה להקמת קרן לבעלי מוגבלויות בחברה הערבית. על אף העומס המקצועי שחוותה באותה עת, היא עיינה בחוברת הנתונים שקיבלה והבינה כי היא אינה יכולה להישאר אדישה. קריאת הנתונים על בעלי המוגבלויות בחברה הישראלית פתחה לה צוהר לעשייה משמעותית בתחום, והיוותה אבן דרך במסעה לשילוב פעולות למען החברה הישראלית ביחד עם העשייה העסקית.   אורי לוין טען כי באמונתו, תפקידו של העסק הוא למקסם את הערך לאורך זמן לבעלי המניות. באותה עת, לטענתו "אין דרך למקסם ערך של חברה לאורך זמן בלי להתחשב בכל בעלי העניין ולנסות לעשות טוב לעובדים, ללקוחות, לספקים ולכל הגורמים עליהם הוא משפיע. עסקים כאלה מצליחים לעשות את מקסום הערך לאורך זמן". לוין הדגים דרך סיפורו האישי בחברת תדהר, שם הקפיד על בניית אסטרטגיית ארוכת טווח ו"תמונת ניצחון" שילוו את החברה לאורך שנים, על מנת למסגר את מקסום הערך כמטרת החברה. לוין הדגיש את העובדה כי תמיד יהיו בישראל בעיות קשות שיגרמו לקיימות להיראות משהו שלא שווה לטפל בו. לדבריו, יש מקום להמשיך לראות איך לשלב את נושא הקיימות בישראל.   ד"ר מיכל צור שלו טענה כי כיום רוב החברות שמשיאות רווחים מתמודדות עם היבטים חברתיים וסביבתיים. יתרה מכך, לקוחות ועובדים מצפים לקחת בחשבון את ההיבטים האלה. לדבריה, הכשל המנהיגותי והציבורי בישראל שהיה בולט והתחדד לאחרונה בצורה שאי אפשר להתעלם ממנה, הוכיח כי המגזר העסקי חייב להירתם לעשייה חברתית, זאת אמורה להגן על המשך הקיום של המדינה מפני החלטות הרות אסון ובה בעת להגן על המגזר העסקי עצמו.   ד"ר צור שלו שמה דגש על תעשיית ההייטק, אשר לדבריה חלק מחוזקתה הוא הייצוא של מוצריה. כתוצאה מאופיו היצואני, כל מה שפוגע בענף הזה פוגע ישירות במדינה. מתוקף תפקידו כאחראי לכלכלת המדינה, המשתתפים בענף משרתים את המדינה. לדבריה "המגזר העסקי צריך להירתם לדגל."   השאלה השנייה שנשאלה בפאנל היא מה לדעת חברות וחבר הפאנל הינו האתגר המרכזי שהמגזר העסקי יכול לסייע לו בחברה הישראלית בימים אלה?   לטענת ג'וליה זהר, האתגר החשוב ביותר הוא חוסר הקשר והחברות בין החברה הערבית ישראלית לחברה היהודית. לטענתה, כל עוד ערביי ישראל לא מרגישים שייכות אנחנו בבעיה, וכי חייבים לעבוד על כך במהירות. ג'וליה זהר קוראת לעסקים לתרום לחיבור בין העמים, ומדגימה דרך מפגשים משותפים שערכה שבהם ערבים ויהודים נפגשו על מנת להתחבר. זהר מדגימה דרך השתתפות חברת אל-ארז במדד "מעלה", מדד ישראלי המשמש כמדד הראשי להערכת אחריות תאגידית בישראל ובוחן כל חברה עסקית המשתתפת בדירוג על מחויבותה והשפעתה החברתית-סביבתית. זהר מדגישה את היותם החברה הקטנה ביותר הנכללת בדירוג "מעלה".   לוין אמר בדבריו כי זאת התקופה הכי מאתגרת של המדינה, אשר בראשה חוסר ההנהגה. לוין טען ש"אי אפשר לעמוד כמוביל עסק ולהגיד שזו בעיה של אחרים. יש לנו אחריות לעשות, לדבר, להשפיע ולוודא שזו המדינה הכי טובה שאנחנו יכולים." לוין הדגיש את תסכולו מחוסר העשייה ואת הדילמות באופן הפעולה בתור מנכ"ל, אשר שותפות גם למנכ"לים ומנהיגים נוספים בסקטור העסקי. לטענתו, טיפול בבעיה זו הוא הכרחי על מנת להמשיך לטפל בשאר הבעיות של החברה הישראלית.     לדברי ד"ר שלו "החברה הישראלית מיוחדת ושונה, יש בה ערבות הדדית שונה משאר העולם. זה משליך על הערבות שצריכה להיות במגזר העסקי." לדברי ד"ר שלו תחושת הערבות תלויה באופן חד משמעי בהחזרת החטופים, ובחיזוק השוויון בחברה הישראלית. ד"ר שלו חזרה והדגישה את תפקידו של המגזר העסקי להירתם לסוגיות הללו ולהטיל וטו על מה שמנוגד לפתרון הנכון. לדבריה, "עד שלא נמשיך לשמור על דמוקרטיה, אין סיכוי למגזר עסקי פורה ומצליח."         רוצים.ות גם אתם.ן לכתוב פוסט מעולמות הESG? לחצו כאן   [1]  ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673 (1983)

מה היא תופעת ה־Greenwashing? בשנים האחרונות חלה עלייה ניכרת במודעוּת הצרכנים, המשקיעים והציבור לחשיבות האחריות התאגידית בהיבטים סביבתיים, חברתיים וממשליים (ESG). מגמה זו – הנתמכת בדרישות הרגולטור, הצרכנים עצמם וציפיות השוק – מעודדת חברות לשלב עקרונות ESG בפעילותן העסקית. הציפייה היא שחברות לא רק יעמדו באותם עקרונות, אלא גם ידווחו בשקיפות על מחויבותן. [1] ואולם בד בבד עם העלייה במודעוּת והדרישה לשקיפות, שילוב גורמי ESG נעשה מורכב יותר בשל צמיחתה של תופעת ה­־Greenwashing (הִתְיַרְקְקוּת) – מצב שבו החברה משקפת לצרכנים או למשקיעים מידע מטעה או שאינו מהימן בנוגע להיבטים סביבתיים בפעילותה. [2]  סקר שערכה בשנת 2022 חברת הסקרים The Harris Poll עבור Google Cloud מצא שיותר ממחצית (58%) מהמנהלים בחברות גלובליות הודו שהארגון שלהם עסק בהטעיה סביבתית (Greenwashing). 66% מהמנהלים העלו ספקות בנוגע לכנותן של מקצת היוזמות הסביבתיות של הארגון שלהם. [3] במקום להתמודד עם אתגרי הקיימות התמודדות מעשית, אותן חברות מעדיפות דרכי קיצור שיווקיות ויוצרות מצג שווא. ההטעיה מערערת את אמון הציבור ומסיבה נזק הן לצרכנים עצמם הן לשוק בכללותו. [4] תשומת הלב מופנית לרגולטורים בדרישה לפתרונות, אבל המאמץ אינו נחלתם בלבד. לצידם פועלות יוזמות משפטיות פרטיות. ברשומה זו נעמוד על הסיכון הגובר בליטיגציה פרטית עבור חברות המטעות את הציבור בדיווחי ה־ESG שלהן, חברות המבקשות להציג תדמית "ירוקה" שתענה על ציפיות השוק. ננתח את דפוסי התופעה, נבחן מגמות עולמיות ומקומיות ונציע המלצות לשיפור מנגנוני הפיקוח והאכיפה.   מה הן הפרקטיקות לזיהוי Greenwashing? י Greenwashing מבוסס על פרקטיקות שמטרתן להציג מצג שווא סביבתי לציבור הצרכנים. פרקטיקות אלו מסייעות לחברה לעקוף את הרגולציה וליהנות מיתרון תחרותי באמצעות משיכת צרכנים ומשקיעים המחפשים חברות בעלות ביצועים סביבתיים וחברתיים "ירוקים". [5]  בחלק זה, נמפה מספר פרקטיקות נפוצות ל־Greenwashing, וננסה להבין כיצד המגמה בפסיקה בעולם תוכל להשפיע על הפסיקה בישראל. שימוש בשפה מעורפלת : כאשר חברות משתמשות במונחים כלליים כגון; "בר־קיימא", "ירוק" או משלבות מונחים מתחום האקלים והסביבה בשיווק החברה, באופן שאינו מגובה בקריטריונים מדידים או הגדרות ברורות. שימוש זה נועד ליצור אצל הצרכנים תחושת ערך מוסף סביבתי, ולעודדם לשלם מחיר גבוה יותר מתוך הנחה – לא בהכרח מוצדקת – שהמוצר יוצר בעלות גבוהה ומקדם מטרות סביבתיות. בכך, עשויה השפה המעורפלת לשנות את העדפות הצרכן, גם אם אינה מבוססת על מידע אמין או מדויק. הצגה סלקטיבית של מידע : מצב בו חברות המעוניינות להדגיש היבטים חיוביים בדבר פעילותם הסביבתית בלבד, תוך השמטת מידע מהותי שעשוי לשנות התדמית שרצו להציג כחברה המכניסה שיקולי ESG, ובפרט שיקולים סביבתיים. לדוגמה, חברת טקסטיל מפרסמת: "הגדלנו את כמות הסיבים הממוחזרים ב־50%" כשבפועל השינוי היה מ־2% ל־3% סיבים ממוחזרים. אף שהנתון מדויק ברמה הטכנית, הוא יוצר רושם מטעה של שיפור משמעותי בקיימות המוצר. הצהרות שאפתניות בנוגע לערכי סביבה וחברה : הצגת יעדים ומחויבויות סביבתיות ארוכות טווח, ללא תכנית פעולה מוגדרת או אמצעים ריאליים להשגתם. חברה המצהירה על כוונות ליעדי אקלים שאפתניים ללא הצגת תוכנית מעשית למימוש היעדים – מנצלת את טווח הזמן הארוך המתוכנן והיעדר היכולת של הצרכן למדוד או להעריך את סיכויי העמידה ביעדים. בכך משיגה החברה יתרון שיווקי מיידי, כמעט ללא "עלות" מצידה.   אכיפה אזרחית ככלי משלים למאבק ב־Greenwashing התגברות תופעת ה־Greenwashing, הציבה אתגר משמעותי בפני הרשויות הרגולטוריות. כמו ה־SEC (רשות ניירות הערך) וה־FTC (נציבות הסחר) בארצות הברית פיתחו כלים ייעודיים להתמודדות כגון "Green Guides" , המשמשים הנחיות לאופן הפרסום ודיווח גורמי ESG בהתנהלות הסביבתית של החברה. [6]  אולם, הרגולציה לבדה אינה מספקת מענה שלם. החולשה המרכזית של הרגולציה טמונה במגבלות מבניות, כמו קשיי יישום, פערי מידע, תופעת הדלת המסתובבת והרתעת חסר. [7] כך, למשל, לרגולטור קשה לעקוב בזמן אמת אחר כל דיווחי החברות או לאכוף סנקציות מספקות כנגד הפרות. מצב זה מותיר מקום משמעותי לניצול פערים של חברות המעוניינות להציג תדמית סביבתית כוזבת. פתרון ללקונה זו מצוי באכיפה האזרחית. מחקר שבחן את שכיחות התופעה ה־Greenwash מצא עלייה גלובלית בהיקף בתובענות ייצוגיות בגין הטעיה צרכנית: מ־43 מקרים מתועדים בשנים 2016–2021 ל־120 מקרים כיום, כשיותר ממחציתם הוגשו בשנתיים האחרונות. בנוסף, נמצא כי 70% מהתיקים שהסתיימו הניבו הכרעה חיובית לטובת התובעים. [8] באמצעות ארגונים סביבתיים וכלים משפטיים כגון התובענות הייצוגיות, ניתנת אפשרות לציבור הצרכנים לדרוש אחריות ישירה מחברות בגין מצא שווא סביבתי, ואף להטיל על החברה המפרה סנקציה שמשמעותה פגיעה במוניטין החברה. בכך ניתן להשיב על הפרה "באותו מטבע" בסנקציות שיפגעו במוניטין של אותן חברות שהשתמשו ב־Greenwashing לשיפור תדמיתן. פרשת   KLM   ותביעות עדכניות המקרה של חברת התעופה KLM  מהווה פריצת דרך משפטית במאבק העולמי בתופעת ה־ Greenwashing. פסק הדין של בית המשפט המחוזי באמסטרדם, שניתן במרץ 2024, קבע שחברת התעופה ההולנדית הפרה את חוקי הגנת הצרכן והשתמשה ב־ Greenwashingבדיווח פעילותה. פסק הדין מהווה צעד חשוב וייחודי במאבק המשפטי נגד הטעיות צרכניות, שכן הוא מצביע על פוטנציאל התובענה הייצוגית ככלי משפטי יעיל להתמודדות עם תופעת ה־Greenwash. התביעה התמקדה באופן ממוקד בטענה אחת Greenwashing – כלומר, יצירת מצג שווא באמצעות שיווק מטעה של פעילויות סביבתיות. בפסק הדין התובעים טענו כי הקמפיין הפרסומי של חברה, Fly Responsibly – קמפיין שהציג את KLM כמובילה במאמצים לקידום תעופה בת קיימא, תוך הדגשת מחויבותה להפחתת פליטות הפחמן באמצעות שימוש בדלקים בני קיימא, למרות שהשפעת צעדים אלו הייתה מוגבלת בפועל; ותוכנית "CO2ZERO", אשר הציגה בפני הצרכנים אפשרות להוסיף לכרטיס הטיסה סכום סמלי עבור מימון פרויקט לשתילת עצים, תוך יצירת רושם מטעה כי תשלום זה מנטרל לחלוטין את השפעת הטיסה של המשלם על שינויי האקלים – יצרו מצג שווא לצרכנים. פסק הדין קבע כי בשונה מהצהרות החברה, הפעולות אשר נקטה במסגרת אותן תוכניות לא היו אפקטיביות או יישומיות כפי שנטען. בית המשפט הדגיש כי הטענות היו מבוססות על "הצהרות כלליות ומעורפלות" שיצרו תמונה אופטימית באמצעות הצגה סלקטיבית של היתרונות הסביבתיים של אותן יוזמות. כמו כן, נקבע כי שההצהרות עשויות להשפיע על התנהגותם הכלכלית של הצרכנים, הנוטים לבחור בשירותים הנתפסים כאחראיים יותר סביבתית. התביעה כנגד KLM משמשת השראה לתובעים נוספים ברחבי העולם, ומהווה אבן דרך באכיפה האזרחית נגד תופעת ה־Greenwash. ניתן לראות שגם בארה"ב מתנהלות תביעות ייצוגיות דומות. כתב תביעה שהוגש ביולי האחרון נגד חברת האופנה Lululemon , בו נטען שהצהרות החברה, כי עד 2030 כל מוצריה ייוצרו מחומרים ברי־קיימא, מהווה מצג שווא צרכני היות והחברה לא הציגה תוכנית פעולה מפורטת או נתונים שמראים כיצד תשיג יעד זה. גם כנגד חברת האנרגיה Eversource Energy  הוגשה תובענה ייצוגית בחודש מאי השנה, בטענה לשיווק מטעה של גז טבעי כ"פתרון נקי ובטוח" תוך התעלמות מההשפעות האקלימיות של פליטות מתאן, וכן לעילה של "התעשרות שלא כדין" בשל ניצול הפרסומים המטעים להפקת רווחים על חשבון צרכנים שאינם מודעים להשלכות הסביבתיות האמיתיות. הִתְיַרְקְקוּת בישראל תופעת ה־Greenwashing, שבמרכזה הצגת מצגי שווא סביבתיים כדי למשוך צרכנים ומשקיעים, לא פסחה על ישראל. כבר בשנת 2014 המשרד להגנת הסביבה פרסם את המדריך להצהרות סביבתיות מהימנות, [9]  ורק לאחרונה פרסם המשרד להגנת הסביבה את הטקסונומיה הישראלית; כלי באמצעותו ניתן להגדיר השפעות סביבתיות ואקלימיות של פעילויות כלכליות, "במטרה לאפשר השקעות חיוביות לסביבה ולאקלים ולמניעת התיירקקות". [10] אך מאז נדמה כי התופעה ממשיכה להתקיים בקנה מידה לא מבוטל, ולמרות האכיפה הרגולטורית. [11] ברשומה זו ביקשנו להצביע על מגמה עולמית שבאה לידי ביטוי בתופעת ה־Greenwashing: מעורבות גוברת של תביעות ייצוגיות מציבה סטנדרטים חדשים לאחריות תאגידית. עבור ישראל, מגמה זו עשויה לשמש השראה, אך גם להוות תמרור אזהרה לחברות מקומיות. רק בעתיד ניתן יהיה לקבוע מה מידת ההשפעה של מגמות אלה על ישראל, אך כבר כיום ניתן להצביע על מספר מקרים בהם בתי המשפט בישראל היו מוכנים לבחון ואף לקבל טענות בנוגע לתופעת ה־Greenwash עבור חברות ישראליות. [12]  לדעתנו, ניתן להניח כי מגמה זו אף תתרחב בהשראת ההתפתחויות הגלובליות. צעד ראשון לכך ניתן לראות באישור התובענה הייצוגית בעניין גולן , [13] תביעה שעוסקת בפרשת "דיזלגייט". באותו עניין, ציינה כב׳ השופטת צילה צפת: “המציאות מלמדת כי כמעשה שגרה, התובענות הייצוגיות המוגשות מטעם הפרט עושות לרוב את מלאכת האכיפה במקום המדינה שאינה עומדת על המשמר [..]" [14] עמדתה של השופטת צפת עולה בקנה אחד עם עמדת בית המשפט לערעורים של ונציה בפרשת Altroconsumo ,  שהתמקדה אף היא בפרשת "דיזלגייט", ונדונה כתובענה ייצוגית מטעם יותר מ־63,000 צרכנים. אלו טענו כי פולקסווגן הציגה מצגי שווא בדבר מדד הפליטות ברכבים, ותרומתם הסביבתית. בית המשפט לערעורים קבע כי מצגי השווא פגעו בזכותם של הצרכנים למידע שקוף ומהימן, והעניק לתובעים פיצויים לא ממוניים בסך כולל של כ־19 מיליון אירו, לצד הקנס שהטיל הרגולטור האיטלקי על החברה.   סיכום ומבט לעתיד חברות ישראליות הפועלות הן בשוק הבינלאומי והן בשוק המקומי המבקשות להקדים תרופה למכה יצטרכו להתמודד לא רק עם שאלות משפטיות מובהקות הנוגעות לפעילותן, אלא גם עם הדרישה הציבורית הגוברת לגילוי מידע שקוף ומהימן. כדי להתמודד עם תופעת ה־Greenwashing באופן אפקטיבי, על חברות לאמץ תוכנית מטרה, הטמעה ואכיפה  מותאמת. התוכנית הפנימית תהווה כלי לניהול סיכונים, קביעת נהלים ברורים למניעה ואיתור של הפרות, מינוי גורם בכיר כאחראי על תכנון וביצוע התוכנית, קיום מנגנוני הדרכה ועדכון תקופתיים, ומערכת דיווח שמאפשרת לעובדים לדוח על הפרות באופן אנונימי. יודגש כי מדובר בהצעות ראשוניות, וחיוני שהתוכנית תהיה "תפורה למידות" התאגיד ומותאמת למאפייניו הייחודיים, כך שתוביל להיווצרות תרבות ארגונית המעודדת שקיפות והתנהלות אתית. יישום נכון של תוכנית מסוג זה, לא רק יפחית סיכונים משפטיים, אלא גם תייצר ערך עסקי ממשי ותגביר את אמון בעלי העניין בפעילותה הסביבתית של החברה. [1] להרחבה ראו עלי בוקשפן "שורו, הביטו והראו – קריאת השכמה לחובות גילוי ESG בקרב חברות מדווחות בישראל ולחשיבותן של תכניות הטמעה פנים תאגידיות" בלוג מרכז אריסון ל־ESG  (24.9.2024)  קישור . [2] Barbara Ballan & Jason J. Czarnezki " Disclosure, Greenwashing, and the Future of ESG Litigation " (2024) Washington and Lee Law Review ( להלן – Barbara Ballan, Greenwashin  )  קישור . [3] Google Cloud, CEOs are Ready to Fund a Sustainable Transformation (2020)  קישור . [4] הערת מחברים:  יש לציין כי המאמר מניח כהנחת יסוד את חיוביות ה־ESG לשוק. הנחה זו מתחזקת דווקא מעצם קיומה של תופעת ה־Greenwashing: העובדה שחברות משקיעות משאבים ביצירת מצג שווא סביבתי מעידה על הערך המוניטיני והעסקי שהשוק מייחס לפרקטיקות ESG. כפי שעולה מהסקר המצוטט במאמר, 58% מהמנהלים מודים בהטעיה סביבתית – נתון המשקף את התמריץ החזק של חברות להיתפס כ'ירוקות', גם במחיר של הטעיה. תופעה זו מלמדת על הביקוש בשוק לחברות המאמצות עקרונות ESG, ומחזקת את ההנחה בדבר ערכם הכלכלי של עקרונות אלו. [5] ראו ה״ש 3 Barbara Ballan, Greenwashing עמ׳ 555. [6]  Peter Pears, Tim Baines, and Oliver Williams, Mayer Brown Greenwashing: Navigating the Risk The Harvard Law School Forum on Corporate Governance Blog (24/07/2023  קישור [7]  רועי שפירא "היחס בין תובענות ייצוגיות לבין רגולציה" פורום עיוני משפט  מז 1 (התשפ״ד)   קישור ; ראו נורית מלכין, ״שלא כדרך הטבע: תרומות מחברות מזהמות ממשיכות לזרום לרשות הטבע והגנים״ שומרים (15.6.2022) תחקיר של תחקיר של גוף העיתונות החוקרת "שומרים" שבו נחשף כי עם התורמים של רשות הטבע והגנים נמנות חברות עם מוניטין סביבתי מפוקפק. קישור ; יניר דודזאדה ״למה חסמתי את הכניסה למשרדי הפניקס? כדי שלא יעשו עלינו גרינווש״ המקום הכי חם בגיהנום (27.11.2022) כתבה המסקרת את פעילות ארגון ״מרד בהכחדה״ שפועל בפועל מחאתי כדי להסיט חברות מהשקעות משקעות מזהמות קישור [8]  Joana Setzer, Catherine Higham Global trends in climate change litigation  (2024) The Grantham Research Institute on Climate Change and the Environmen  קישור [9]  הרשות להגנת הצרכן וסחר הוגן, מדריך להצהרות סביבתיות מהימנות (2014) קישור [10]  המשרד להגנת הסביבה, הטקסונומיה הישראלית לסיווג פעילויות כלכליות בנות־קיימא (2024) קישור ; ניתן לעיין גם בכתבי הבלוג בנושא: כאן   ו כאן . [11]  ראו למשל: לי ירון ״אלקטרה, שמתגאה ב"מהפכה סביבתית", ספגה קנס בגין מזגן שמזיק לסביבה״ (21.8.2023) TheMarker   קישור   [12]  ת"צ (מחוזי ת"א) 51891-05-10 מיכל צוק נ' חוגלה-קימברלי שיווק בע"מ   (נבו 12.5.2015); ת"צ (מחוזי ת"א) 38838-08-15 לילך   טבקמן נ' רמי לוי שווק השקמה בע"מ (נבו 19.8.2015); ראו ת"צ (מחוזי ת"א) 756-10-15 שלמה גולן נ' צ'מפיון מוטורס בע"מ (פורסם בנבו, 1.10.2015), בתובענה ייצוגית כנגד פולקסווגן וצ'מפיון מוטורס בפרשת "דיזלגייט", נקבע כי הותקנה תוכנה תרמיתית ברכבי דיזל בניגוד לתקן הקבוע בחוק, מה שגרם לנזקים כלכליים לצרכנים ולזיהום סביבתי. קבוצת התובעים שהם בעלי הרכבים המזהמים טענו, בין היתר, לנזק שנגרם כתוצאה מ־Greenwash. התובענה הייצוגית אושרה, וכיום מתנהל הליך בעניינה. [13] עניין גולן , לעיל ה״ש 13. [14] שם; אודי עציון וליטל דוברוביצקי ״אחרי שבע שנים: גם בישראל אושרה ייצוגית נגד פולקסווגן בפרשת דיזלגייט״ ynet  (22.09.2022) קישור