חיפוש

אי-שוויון מגדרי במדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה (STEM) הוא אחד האתגרים החברתיים המתמשכים איתם מתמודדים ארגונים בתחומי החדשנות והטכנולוגיה במדינות רבות. בישראל, מרכז עולמי ליזמות, מחקר טכנולוגי מתקדם, למיעוט נשים בחלק מתחומי ה-STEM יש משמעות מיוחדת. מדובר באתגר שעלול להשפיע על זמינותם של עובדים מצוינים, על יכולות היצירתיות בארגונים מכווני חדשנות, על אפשרויות לפיתוח טכנולוגי לקהלים מגוונים ועוד. לפיכך, אין מדובר רק בסוגיה של הוגנות, אלא גם באתגר שעלול לפגום בהובלת חדשנות. מקצועות ה-STEMל(Science, Technology, Engineering, Mathematics) כוללים מגוון רחב של תחומים, אשר יחד מהווים תשתית לחדשנות טכנולוגית, כלכלית וחברתית בעידן המודרני. במדע נכללים לדוגמה פיזיקה, כימיה, ביולוגיה ורפואה. בתחום הטכנולוגיה נכללים, למשל מערכות מידע, בינה מלאכותית וסייבר. בהנדסה נכללים, בין השאר הנדסת חשמל, הנדסת מכונות, הנדסת תעשייה וניהול. במתמטיקה נכללים, מתמטיקה עיונית ויישומית, סטטיסטיקה ומדעי הנתונים. מנקודת מבט של ESG, שוויון מגדרי ב-STEM קשור במיוחד לאחריות חברתית לשוויון הזדמנויות, לקבלת החלטות מכלילה ולצמיחה מבוססת על כישרונות מגוונים. הבנת המוקדים בהם נוצר אי-שוויון מגדרי ב-STEM, וכן, הדרכים לשינוי לאורך המסלול מחינוך, דרך השכלה ועד לתעסוקה, היא קריטית  עבור ארגונים, מקבלי החלטות ומוסדות אקדמיים. הרשומה הנוכחית תתאר תחילה היכן נוצרים פערים אלה ומה הם מקורותיהם, ולאחר מכן, יוצגו דוגמאות ליוזמות לקידום נשים ב-STEM מתוך עבודתי. אי-שוויון מגדרי ב-STEM בישראל אי-השוויון המגדרי בתחומי ה-STEM בתעשייה אינו תופעה מבודדת, אלא קשור לתהליכים מצטברים לאורך הזמן. הרכב כוח האדם בארגונים מושפע מהיצע הבוגרים והבוגרות בתחומי ה-STEM באקדמיה, אשר מושפע מבחירת מגמות ותחושת מסוגלות בקרב תלמידות התיכון. גם המציאות התעסוקתית בתעשייה משפיעה לאחור, מנהלות ויזמיות מצליחות מהוות מודלים לחיקוי, ויכולות להשפיע על תפיסות חברתיות ועל תפיסות קריירה של צעירות. הבנת רצף זה, מהתעשייה דרך האקדמיה ועד התיכון, משמעותית לזיהוי נקודות התערבות אפקטיביות ולקידום שינוי. לפיכך ,הפוסט הנוכחי יפתח בתיאור המצב בתעשייה, ימשיך לבחינת המצב באקדמיה, ולבסוף בתיכון. תעשיית ההייטק וכלכלת חדשנות בדוח עדכני של רשות החדשנות על נשים בהייטק (2025) מתואר שלאורך שנים שיעורן של נשים בהייטק בישראל נמוך יחסית (כשליש מהמועסקים בלבד), כאשר הפער בולט במיוחד בתפקידים טכנולוגיים (26.5% מהמועסקים בתפקידי מחקר ופיתוח), בדרגי ניהול בכירים (17.6% מדרג הניהול הבכיר בחברות סטארט-אפ פרטיות, ו-24.3% מחברי ההנהלה הבכירה בחברות הייטק ציבוריות – כאשר יותר ממחציתן מועסקות בתפקידי מטה, כגון ניהול משאבי אנוש, ייעוץ משפטי, מכירות ושיווק), וכן בשיעוריהן הנמוכים גם בהובלת סטארט-אפים (הן עשירית מהמנכ"לים), אחוז שנמוך בהשוואה גם למרכזי חדשנות אחרים בעולם. כמו כן, בתחום גיוסי הון רק כ-4% מההון מושקע בסטארט-אפים בהובלת נשים, כאשר עיקר הפער מתבטא בגיוסי הון בהיקפים של מעל 50 מיליון דולר. למרות נוכחותן של נשים בתעשיית ההייטק, רבות מהן מועסקות בתפקידים שאינם בליבת הטכנולוגיה. אמנם חלה עלייה בעשור האחרון בשיעוריהן מכלל המועסקים במחקר ופיתוח, אך בקצב הגידול הנוכחי יידרשו יותר מחמשה עשורים לצמצום הפער המגדרי (רשות החדשנות הישראלית, 2025). למגמה זו יש השלכות על חדשנות. צוותים הומוגניים עלולים לזהות פחות צרכים מגוונים של משתמשים, להתקשות בצפיית סיכונים הנובעים ממגמות חברתיות הטרוגניות ולא לפתח טכנולוגיות מכלילות. בעידן שבו מערכות טכנולוגיות מעצבות יותר ויותר את החיים - מקבלת החלטות מונעת בינה מלאכותית ועד פלטפורמות דיגיטליות, איזון מגדרי חסר הופך לאתגר אתי, שלו גם עלולות להיות השלכות עסקיות. אקדמיה: הכשרת ההון האנושי העתידי כפי שתואר מוקדם יותר, שורשי הפערים ניכרים לפני הכניסה לשוק העבודה. באקדמיה הישראלית, השתתפות נשים בתארי ה-STEM עלתה מכ-24% בשנת 2011 ל-32% בשנת 2023 מכלל לומדי התארים. משמעות הדבר היא כי בעשור האחרון הצטמצם בהדרגה כשליש מהפער המגדרי בתחומים אלו (רשות החדשנות הישראלית, 2025), אך יש עוד מקום לשינוי. מנתוני המל"ג על שיעור הנשים בקרב הסטודנטים לתואר ראשון בשנת תשפ"ג, עולה שונות משמעותי בין תחומי לימוד ה-STEM : שיעור הסטודנטיות גבוה בחלקם (לדוגמה, כ- 68% במדעים הביולוגיים, וכ- 61% ברפואה), ונמוך יותר באחרים הקשורים לליבת הטכנולוגיה, כגון מתמטיקה סטטיסטיקה ומדעי המחשב (כ-33%) הנדסה ואדריכלות (35%) והמדעים הפיזיקליים (כ-38%). נתוני האיחוד האירופי על בקשות לפטנטים (בשנים 2016-2013) ממחישים את השפעתם של פערים אלו. הרכב צוותי הממציאים בישראל, בדומה למדינות רבות אחרות, הוא ברובו גברי או מורכב מגבר/ים בלבד. רק מיעוט מן הבקשות לפטנטים (כ-12%) מוגש על ידי צוותים עם רוב נשי או בהובלת נשים (הנציבות האירופית, 2019). לפיכך, אי-שוויון בהכשרה אקדמית עלול להיות קשור גם לאי-שוויון בתפוקות החדשנות בתחומים אלו. התיכון: צוואר הבקבוק המוקדם נתיב ההתפתחות בתחומי ה-STEM מתחיל כבר בשלב מוקדם יותר. מחקרים על תלמידי תיכון בישראל מראים כי שיעור התלמידות הבוחרות במסלולי STEM נמוך משיעור התלמידים, למשל במקצועות המכוונים למדעי המחשב והנדסה (כהן, ניצן, וגפני, 2019). מחקרים מהעולם מצביעים על כך שבחירות אלו אינן נובעות מהיעדר יכולות בקרב תלמידות, אלא מושפעות מנורמות חברתיות, סטריאוטיפים, אקלים בית-ספרי ומסרים "מצמצמים" בתקשורת ואף בסביבה הביתית. לעיתים קרובות, מסרים אלה מסמנים בצורה מרומזת, או ישירה, על תפקידים מגדריים שונים של בנים ובנות בעולם, לגבי מי "שייך" לתחומי המדע והטכנולוגיה (Zorman, Brosh, Merlin, Rashi Elkeles, Knoll, Ratzon, Avrahmi Einat, Salton Meyer, 2021). אי-השוויון המגדרי ב-STEM נוצר לאורך רצף מקושר בין התעשייה, האקדמיה והתיכון. התעשייה מושפעת מהאקדמיה, האקדמיה מושפעת מבחירות התלמידות בתיכון, ובמקביל התעשייה משפיעה חזרה באמצעות מודלים לחיקוי ועיצוב תפיסות קריירה. הבנת הקשר הזה חיונית לקידום שינוי, והתערבות בשלב מוקדם היא משמעותית. הסברים לאי-שוויון מגדרי ב-STEM בהתבסס על מחקרים אקדמיים, ניסיוני כיועצת לארגונים והובלת שיתופי פעולה אקדמיים במחקר ובפרויקטים, עולים כמה הסברים לדפוס אי-השוויון המגדרי לאורך נתיב ההתפתחות בתחומי ה-STEM מן התיכון דרך האקדמיה ועד התעשייה: גורמים חברתיים ותרבותיים חלק מתחומי ה-STEM עדיין נתפסים בעיקר כתחומים "גבריים". בנות ונשים עלולות לחוות תחושת חוסר התאמה חברתית, במיוחד כשהן יחידות בכיתה, במעבדה או בצוות. סטריאוטיפים הנוגעים למיומנות ול"כישרון טבעי" שלכאורה חסר אצל בנות ונשים, עלולים להתקיים לעיתים באופן לא מודע בקרב מורים, עמיתים, מנהלים, ואף בקרב התלמידות והנשים עצמן. בישראל, שורשי דינמיקות אלו עשויים לנבוע גם ממאפיינים מקומיים ייחודיים, ובהם התפקיד המרכזי של השירות הצבאי ביחידות טכנולוגיות, שבהן גברים עדיין מהווים לעיתים קרובות רוב. כתוצאה מכך, נשים פחות נשכרות מהכישורים, הניסיון והרשתות המקצועיות שמתפתחים במסגרות אלו ותורמים להשתלבות בשוק העבודה האזרחי בתחומי ה-STEM, ובפרט בארגונים טכנולוגיים (Salton Meyer & Ein-Dor, 2021). חסמים ארגוניים ומוסדיים נשים בתחומי ה-STEM, הן באקדמיה והן בתעשייה, מתארות לעיתים סביבות עבודה ולמידה פחות תומכות, עם פחות הזדמנויות להכשרה ולהדרכה, תמיכה ניהולית מוגבלת וסיוע מצומצם לקידום איזון בין עבודה לחיים. במחקר שנערך בקרב מהנדסות נמצא שנשים שעזבו את תחום ה-STEM תיארו את האקלים הארגוני כסיבה המרכזית לעזיבה, ולא חוסר עניין או יכולות. בנוסף, בקרב חברי סגל מתחומי המדע והטכנולוגיה, נשים דרגו את סביבת העבודה שלהן באופן שלילי יותר מגברים ברוב המדדים שנבדקו. כך למשל, הן דיווחו על פחות שיחות עם עמיתים, על גישה מוגבלת למשאבים ועל הכרה נמוכה בהישגים (משרד המדע והטכנולוגיה הישראלי, 2018). חסמים התנהגותיות קיימות יותר ויותר תוכניות לקידום נשים ב-STEM, אך למרות תפיסה חיובית לגביהן, יתכנו פערים משמעותיים בין מספר המתקבלות למשתתפות, וכן בין רמת המעורבות הפעילה הנדרשת ללמידה מיטבית לבין זו המתקיימת בפועל. מחקרים מצביעים על השפעה אפשרית של הטיות קוגניטיביות על קבלת החלטות, אשר יכולות לתרום להפחתת השתתפותן המיטבית של נשים בתוכניות מסוג זה. מענה לכך יכול להינתן, בין היתר, באמצעות התאמות בתהליכי הקבלה לתוכנית ובאופן התזכורות על המפגשים, במטרה למיקסום האפקטיביות שלהם (Salton Meyer, E. Kopolovich, O. 2025). דוגמאות ארגוניות לקידום שוויון מגדרי אציג כעת דוגמאות, מעבודתי עם ארגונים במגוון סקטורים, להתערבויות לקידום השתתפותן של תלמידות ונשים בהייטק ובתחומי ה-STEM. דוגמאות אלו משקפות מהלכים המכוונים לקידום שוויון מגדרי בהקשר הייחודי שבו כל ארגון פועל. לקידום שינוי מסוג זה, מומלץ כי ארגונים יתכננו ויישמו התערבויות המותאמות באופן ייחודי להם. תעשיית ההייטק חשיפה מוקדמת לטכנולוגיה היא גורם משמעותי בפיתוח קריירה בתחום זה. התערבויות מוקדמות במסלול ה-STEM עשויות להשפיע על בחירת מגמות בתיכון, על לימודים אקדמיים ועל כיוון הקריירה העתידית. בשנים האחרונות, יותר ויותר חברות הייטק מובילות יוזמות לקידום נערות בלימודי STEM, לרבות למשל בתחומי התכנות, כחלק מאחריות תאגידית ומתפיסה של גיוון כמנוע לקידום חדשנות. יוזמות אלו כוללות סדנאות קוד, האקתונים, תוכניות מנטורינג עם נשים מהתעשייה וחשיפה לעולמות הטכנולוגיה כבר בגיל צעיר. לעיתים קרובות הן מתקיימות בשיתוף פעולה עם עמותות ומערכת החינוך, ומשלבות פיתוח מיומנויות לצד חיזוק תחושת המסוגלות והשייכות לתחומי ה-STEM. כך מתפתח בהדרגה נתיב רחב יותר לקידום נשים לתפקידי פיתוח בתעשיות הטכנולוגיות. צה"ל: פיתוח מנהיגות טכנולוגית נשית במערכת הבטחון  תוכנית She Shark מתמקדת בפיתוח קצינות כמנהיגות מצוינות ביחידות טכנולוגיות. התוכנית מתרכזת, בין היתר בחיזוק יכולות המנהיגות של המשתתפות לצורך הצלחה בהובלת הזירה הטכנולוגית. היא כוללת חשיפה למנהיגות שהצליחו בתחומים אלו, לרבות בחברות טכנולוגיות, מנטורינג בהובלת בכירות בתחום, ועיסוק בתכנון קריירה, לרבות אתגרים והזדמנויות ודרכים אפקטיבית להתמודדות. בנוסף, התוכנית תורמת למינוף יכולותיהן של המשתתפות. תוכניות מסוג זה אינן עוסקות רק בקידום הישגים אישיים, אלא משקפות ברמה הארגונית את חשיבות תרומתן של נשים בתחומים טכנולוגיים. בכך מסייעות לשינוי נורמות בנוגע ל"התאמת" נשים לתפקידים טכנולוגיים, מסמנות סדרי עדיפויות ארגוניים, ועוזרות לטיפוח מסלולי קריירה לנשים בתפקידי הובלה טכנולוגית, הן במערכות ביטחוניות והן בתעשיית ההייטק. אקדמיה במוסדות אקדמיים רבים קיימות תוכניות לקידום נשים בתחומי ה-STEM. מחקר משותף שערכתי עם עו"ד אורנה קופולוביץ' התקיים בתוכנית לקידום מנהיגות סטודנטיות בתחומי ה-STEM במוסד אקדמי טכנולוגי מוביל בארץ. התוכנית התקיימה בזום וכללה קידום ידע, סדנאות לפיתוח מיומנויות והרצאות של נשים מצליחות ומעוררות השראה. בין נושאי המפגשים נכללו נטוורקינג אפקטיבי, ניהול זמן, הצגה בפני קהל והצבת מטרות. במחקר נבחנה השפעתן של התערבויות שונות על ההשתתפות בתוכנית ועל השלמתה בהצלחה. ההתערבויות במחקר היו: בשנה אחת ההשתתפות הייתה ביוזמת הסטודנטיות (opt-in), ובשנה אחרת הוגדרה כברירת מחדל עם אפשרות לפרישה (opt-out). בנוסף, התזכורות לקראת המפגשים כללו מידע טכני בלבד, או גם מידע על תרומת התכנים לסטודנטיות. מן הממצאים עלה כי בהמשך להתערבויות המתוארות הייתה עלייה משמעותית בהשתתפות הסטודנטיות שהתקבלו לתוכנית ובהשלמתה בהצלחה. התרומה היישומית של המחקר היא בקידום הידע על שיטות אפקטיביות למינוף תוכניות לקידום מנהיגות נשים ב-STEM, להצלחתן של סטודנטיות באקדמיה ובקריירות בתעשייה, תוך שימוש בהתערבויות קטנות ולא יקרות (Salton Meyer, E. Kopolovich, O. 2025). דוגמאות אלו מתעשיית ההייטק, מצה"ל ומהאקדמיה משקפות כי קידום שוויון מגדרי ב-STEM מחייב הן פיתוח תוכניות איכותיות והן יישום שיטתי של מתודות המפחיתות חסמים בכל שלב בנתיב ההכשרה ל-STEM. מסקנות וסיכום קידום שוויון מגדרי ב-STEM הוא גורם משמעותי לצמיחה ולהצלחה של ארגונים בתחומי החדשנות, ומשקף הוגנות חברתית. גישה שוויונית לחינוך, להשכלה, ולהכשרה במסלולי קריירה אטרקטיביים מבטאת מחויבות להוגנות ולגיוון, ערכים שמשמעותיים לעובדים ולמועמדים, וכך גם תורמים למיתוג המעסיק. התרומה הצפויה כוללת גם קידום הצלחת הארגונים באמצעות הרחבת מאגר הכישרונות ב- STEM, וקידום החדשנות והתחרותיות של חברות ישראליות (רשות החדשנות הישראלית, 2025). אי-שוויון מגדרי ב-STEM הוא אתגר רב-שלבי, וההתמודדות עמו דורשת התערבויות במוסדות החינוך, באקדמיה ובמקומות עבודה. אפקטיביות ההתערבויות מצריכה איסוף נתונים, גיבוש תוכניות לשינוי והטמעתן, מדידתן, הערכתן והתאמתן, לצד מחויבות ניהולית ארוכת טווח לשינוי. ההתקדמות תלויה גם באופן שבו תהליכים והחלטות מובנים ומיושמים, וכן באופן ההנגשה להזדמנויות להכשרה ולהדרכה. ד"ר אפרת סלטון מאיר היא פסיכולוגית ויועצת ארגונית, מרצה וחוקרת. מלווה ארגונים ומנהלים וחוקרת בתחומי מנהיגות, אקלים אתי ושוויון מגדרי בהקשרי חדשנות, תוך חיבור לפרקטיקה. www.linkedin.com/in/efratsaltonmeyer References European Commission Directorate-General for Research and Innovation. (2019). She Figures 2018. https://ec.europa.eu/info/publications/she-figures-2018_en Israel Innovation Authority. (2025). Women in High-Tech 2025: Status Report. https://innovationisrael.org.il/en/wp-content/uploads/sites/3/2025/03/Women-in-High-Tech-2025_Accessible.pdf Israeli Ministry of Science and Technology. (2018). Gender inequality in academia and STEM professions: Causes and solutions. Kohen, Z., Nitzan, O., & Gafni, N. (2019). Trends in education and professional careers in science and technology. National Institute for Testing and Evaluation. Ratzon, N. Z., & Herzog, H. (2020). The current state of gender equality in the Israeli academy (2015–2017). Council for the Advancement of Women in Science & Technology. Salton Meyer, E., & Ein-Dor, T. (2021). Psychological and organizational antecedents and consequences of abusive supervision in Israel. In P. D’Cruz et al. (Eds.), Asian perspectives on workplace bullying and harassment (pp. 211–244). Springer. Salton Meyer, E. Kopolovich, O. (2025). "The role of Behavioral interventions in promoting participation and satisfaction of female undergraduate students in STEM fields, in a Gender equality leadership program: an organizational study." Presented at the 18th Annual Conference of the Euromed Academy of Business Conference. Porto, September 10th-12th, 2025. Zorman, R. Brosh, T., Merlin, A., Rashi Elkeles, S., Knoll, R. Ratzon, N., Avrahami Einat, Y., Salton Meyer,E., (2021). A review of the policy to promote gender equality in STEM education – from what is happening around the world. Online: The Szold Institute and the Council for the Advancement of Women in Science and Technology (Hebrew). רשות החדשנות, דוח תמונת מצב: נשים בהייטק 2025                          https://innovationisrael.org.il/press_release/%D7%93%D7%95%D7%97-%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%AA-%D7%9E%D7%A6%D7%91-%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%94%D7%99%D7%99%D7%98%D7%A7-2025

בשנים האחרונות מתחדדת ההבנה כי מעורבותם של תאגידים בפשעי המשטר הנאצי אינה פרק היסטורי סגור, אלא סוגיה נורמטיבית חיה הממשיכה להציף שאלות עקרוניות בדבר אחריות תאגידית כלפי הפרות חמורות של זכויות אדם גם בהווה. חשיפתן של פרשות עדכניות הנוגעות לבנק השוויצרי "Credit Suisse" ולחברת התעופה הגרמנית "Lufthansa" ממחישות כיצד שאלות של אחריות תאגידית אינן נותרות בתחום ההיסטורי בלבד, אלא שבות וצפות בלב השיח הציבורי והמשפטי. כך, דו"ח של ועדת הסנאט האמריקאי משנת 2023 חשף כי בנק "קרדיט סוויס" החזיק במשך עשרות שנים חשבונות הקשורים לגורמים נאצים , תוך כשלים מתמשכים בדיווח ובשקיפות כלפי גורמי פיקוח. במקביל, פרסומים עדכניים הנוגעים לחברת התעופה הגרמנית "לופטהנזה" הצביעו על מעורבותה ההיסטורית בהפעלת מערך תעופה ששירת את המשטר הנאצי , לרבות שימוש בעובדי כפייה (ביניהם ילדים) ושיתוף פעולה עם מנגנוני השלטון בתקופת הרייך השלישי. חשיפות אלו אינן רק עדות לעבר, אלא הן מערערות את הנרטיב שלפיו תאגידים פעלו כגורמים ניטרליים או כפויים, וממחישות את הדרישה הגוברת לבחון מחדש את גבולות האחריות התאגידית במשטר הנאצי – לא רק במבט לאחור, אלא גם במסגרת סטנדרטים עכשוויים של אחריות, שקיפות ולגיטימיות. התשתית המשפטית: כך עוצב התאגיד הנאצי הדיון המשפטי והציבורי נטה במשך שנים רבות להתמקד באחריותם של מנהיגים פוליטיים וצבאיים לפשעי הרייך השלישי, תוך דחיקת חלקם של תאגידים לשוליים. ואולם, ניתוח היסטורי ומשפטי מעמיק מצביע על כך שהתאגידים לא היו גורמים פסיביים שפעלו תחת כפייה מוחלטת, אלא שחקנים מוסדיים בעלי אוטונומיה ארגונית, אשר השתלבו – ולעיתים אף לקחו יוזמה – במנגנון הכלכלי והלוגיסטי שאפשר את מדיניות הדיכוי, הביזה וההשמדה. [1] הרקע לכך נעוץ בשינויים מבניים עמוקים בכלכלה ובמשפט הגרמני לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-1933. המעבר לכלכלה ריכוזית ולשילוב הדוק בין המדינה לבין המגזר העסקי, לצד שינוי בדיני החברות – ובפרט חוק החברות הגרמני משנת 1937 – הובילו להגדרה מחודשת של תכלית התאגיד. התאגיד חדל להיתפס ככלי למיקסום רווחי בעלי המניות בלבד, והוגדר כישות הפועלת גם למען "טובת הכלל", כפי שהוגדרה על ידי המשטר. [2] מתאגידים פאסיביים לשחקנים מרכזיים במנגנון ההשמדה בתוך מסגרת זו, תאגידים תעשייתיים, מוסדות פיננסיים וחברות ביטוח פעלו במסגרת מערכת כלכלית שבה היטשטשו הגבולות בין המדינה לבין המגזר הפרטי. התמריצים הכלכליים עוצבו מחדש: הצלחה עסקית לא נגזרה מתחרות חופשית, אלא מהיכולת להשתלב במנגנוני המדינה, לזכות בחוזים ולהפיק תועלת מהמדיניות הכלכלית והפוליטית. [3]  תאגידים רבים פעלו בהתאם לרציונליות ניהולית של יעילות ורווח, תוך ניתוק שיטתי של שיקולים מוסריים מן השדה העסקי. [4]   חברות פרטיות רבות פעלו למעשה כבירוקרטיות משלימות של המשטר הנאצי, ונושאי משרה בכירים החזיקו לעיתים קרובות בתפקידים רשמיים במנגנוני השלטון. [5]  כך, השימוש בעבודת כפייה, ההשתתפות בתהליכי "אריזציה" וניצול נכסים במדינות כבושות נתפסו כהזדמנויות עסקיות לגיטימיות במסגרת תנאי השוק שנוצרו. [6] דפוס זה משתקף בפעילותם של תאגידים מרכזיים, אשר נטלו חלק בייצור אמצעי לחימה, בהפעלת מחנות עבודה ובהשתלבות במנגנוני הביזה של המשטר הנאצי. כך, תאגיד הכימיה I.G. Farben יזם והפעיל את מחנה העבודה מונוביץ (אושוויץ 3) תוך הסתמכות על עובדי כפייה, ובמקביל היה מעורב בייצור ואספקת גז הציקלון B שימש להשמדה בתאי הגזים ; [7]  חברת Degussa נטלה חלק בזיקוק זהב שנשדד מקורבנות השואה ובאספקת חומרים לתעשיית ההשמדה; [8]  וחברת הביטוח Allianz שיתפה פעולה עם מדיניות המשטר לאחר ליל הבדולח, בין היתר באמצעות העברת כספי פיצויים של מבוטחים יהודים לקופת הרייך. [9]  מכלול זה מצביע על כך שהתאגידים לא שימשו תשתית ניטרלית, אלא היוו חלק אינטגרלי ולעיתים אף יוזם במנגנון הדיכוי וההשמדה. משפטי נירנברג וגבולות האחריות הפלילית עם תום המלחמה, ביקש המשפט הבינלאומי להתמודד עם פשעי המשטר הנאצי באמצעות יצירת מסגרת שיפוטית חדשה. משפטי נירנברג סימנו פריצת דרך נורמטיבית, כאשר לראשונה הוטלה אחריות פלילית אישית על מבצעי פשעים בינלאומיים חמורים, תוך שבירת עקרון החסינות הריבונית. [10]  עם זאת, לצד חידוש זה, נותרה המסגרת המשפטית כבולה לעקרון האחריות האינדיבידואלית. בתי הדין היו מוסמכים לשפוט בני אדם בלבד, ולא תאגידים כישויות משפטיות עצמאיות. לפיכך, חרף ההכרה בתרומתם המהותית של תאגידים לפשעי המשטר, הם לא הועמדו לדין, לא נשאו באחריות פלילית, והאחריות הוסטה לנושאי משרה בודדים בלבד. [11] ניסיונות לעקוף מגבלה זו באמצעות דוקטרינות כגון "הארגון הפלילי" [12]  נתקלו בקשיים מושגיים ופרוצדורליים, שכן תאגידים נתפסו כגופים כלכליים ולא כארגונים פליליים מובהקים. [13]  כך נוצר פער נורמטיבי משמעותי בין ההכרה במעורבות התאגידית במנגנון ההשמדה לבין היעדר אחריות תאגידית. הימנעות זו מהטלת אחריות תאגידית יצרה חסינות דה-פקטו שנמשכה עשורים רבים. תאגידים הצליחו לעצב נרטיב של כפייה והיעדר שיקול דעת עצמאי, תוך הסתמכות על טענות כגון "הגנת הצורך", ובתי הדין אף גילו נכונות מסוימת לקבל טענות אלו, נוכח אופיו הטוטליטרי של המשטר הנאצי. [14] חסינות זו קיבלה תוקף נוסף באמצעות הסדרים מדיניים וכלכליים, ובראשם הסכם החוב של לונדון משנת 1953, אשר הקפיא תביעות נגד תאגידים גרמניים והקשה על מיצוי אחריותם האזרחית. [15]  כתוצאה מכך, במשך עשרות שנים נמנע מקורבנות רבים לממש את זכויותיהם, בעוד שתאגידים רבים שהיו מעורבים בפשעי המשטר הנאצי, שמרו על רציפות מוסדית וכלכלית, זאת מבלי שלקחו אחריות על הפשעים שבוצעו על ידם. [16] מחסינות דה-פקטו לליטיגציה טרנס-לאומית: המעבר לאחריות אזרחית רק בשנות התשעים, עם הסרת חסמים משפטיים ופוליטיים, ובפרט לאחר איחוד גרמניה, החלה להתפתח ליטיגצית שואה טרנס לאומית (Transnational Holocaust Litigation), אשר ביקשה להתמודד בדיעבד עם הפער שנותר מאז משפטי נירנברג. [17]  בעוד שמשפטי נירנברג התמקדו באחריות פלילית אינדיבידואלית ובהוכחת אשמה, הליטיגציה הטרנס לאומית התמקדה בהליכים אזרחיים, והעבירה את מרכז הכובד לשאלת הרווחים שהופקו מן הפשעים, תוך שימוש בדוקטרינות כגון עשיית עושר ולא במשפט, ובכלים פרוצדורליים כדוגמת תובענות ייצוגיות, שאפשרו להתמודד עם פערי כוחות וקשיים ראייתיים, וכן ליצור מנגנון אכיפה אפקטיבי. [18] הליכים אלו הובילו לשורה של הסדרים תקדימיים. הבולט שבהם הוא הסדר הבנקים השוויצרים משנת 1998, במסגרתו הסכימו UBS ו- Credit Suisse לשלם כ־1.25 מיליארד דולר לניצולי שואה, לצד פתיחת ארכיונים וחשיפת מידע היסטורי נרחב אודות חלקם במנגנון ההשמדה הנאצי . דוגמה נוספת היא הקמת הקרן הגרמנית EVZ ("זיכרון, אחריות ועתיד")  בשנת 2000, אשר נועדה לפצות עובדי כפייה מתקופת המשטר הנאצי. הקרן מומנה במשותף על ידי ממשלת גרמניה ותאגידים פרטיים, והובילה לתשלום פיצויים של למעלה מ-4.44 מיליארד דולר ללמעלה ממיליון אנשים בכמעט 100 מדינות שונות. חשוב להדגיש כי הליכי הליטיגציה הטרנס לאומיים לא נועדו בהכרח להוביל להכרעה שיפוטית, אלא בעיקר נועדו להוביל את הצדדים לפשרה תוך יצירת לחץ כלכלי ותדמיתי גדול על התאגידים. במקרים רבים, תאגידים לא הודו באשמה במובן המשפטי, אך הסכימו לפיצוי הקורבנות, תוך יצירת "שלום משפטי" והימנעות מהוכחת אשמה וחיסכון בהוצאות משפט עצומות. הפשרה בהליכים אלו, היא איננה ויתור על הצדק אלא מימוש של מודל אחריות חדש, במסגרתו התאגידים נאצלו לתת דין וחשבון על מעשיהם באמצעות תשלום כספים ופתיחת ארכיונים, גם ללא מתן פסק דין מחייב. [19] מעבר למנגנוני שוק ולכלים רגולטוריים: הטמעת אחריות תאגידית לשמירה על זכויות אדם בעידן ה־ESG הליטיגציה הטרנס־לאומית של שנות התשעים חשפה את מגבלותיו של המשפט הבינלאומי בהתמודדות עם פשיעה שמבוצעת על ידי תאגידים, אך גם יצרה נקודת מפנה בתמריצים התאגידיים. עצם החשיפה הציבורית והלחץ התדמיתי המחישו כי פגיעה בזכויות אדם אינה רק סוגיה מוסרית, אלא גם סיכון כלכלי ממשי. בהקשר זה, הליטיגציה הטרנס־לאומית תרמה בהעמקת השיח סביב אחריות תאגידית (CSR) שהחל להתגבש כבר במחצית השנייה של המאה ה-20, ובהפיכתו ממסגרת נורמטיבית כללית לשיקול מעשי בניהול תאגידי. בעוד שהשיח סביב אחריות תאגידית, הדגיש את מחויבות התאגיד לחברה (society) ולבעלי עניין, שיח ה-ESG, מתרגם עקרונות אלו למנגנונים קונקרטיים הפועלים דרך שוק ההון והרגולציה המחייבים זיהוי, ניהול ומניעה של סיכונים לפגיעה בזכויות אדם כחלק אינהרנטי מפעילות עסקית. כך למשל, משקיעים מוסדיים וקרנות השקעה משלבים שיקולי זכויות אדם בתהליכי בדיקת נאותות, ובוחנים האם חברות המפעילות שרשראות אספקה, חשופות לעבודה בכפייה, להפרות זכויות עובדים או לפעילות באזורים בסיכון גבוה. דוגמה לכך ניתן לראות ב קרן העושר הנורבגית, אשר שוללת השקעה בחברות המעורבות בהפרות זכויות  או ב בית ההשקעות BlackRock, שמשלב סיכוני זכויות אדם בהחלטת השקעה , ולעיתים אף מוציא חברות שלא מנהלות סיכונים אלו כראוי מתיקי השקעה. בכך, זכויות אדם הפכו לחלק אינהרנטי מהערכת סיכון פיננסי. במקביל למנגנוני השוק, הפן הרגולטורי של ESG מבסס את האחריות התאגידית באמצעות חובת בדיקת נאותות בתחום זכויות האדם (Human Rights Due Diligence). בדיקות מסוג זה עוגנו בעקרונות האו"ם לעסקים וזכויות אדם (UNGPs) בשנת 2011, כסטנדרט נורמטיבי לפיו תאגידים נדרשים לזהות, להעריך ולמנוע סיכונים לפגיעה בזכויות אדם לאורך כלל פעילותם, לרבות בשרשראות אספקה. אף שמדובר במסגרת של "דין רך", עקרונות אלו הולכים ומתורגמים בשנים האחרונות לחובות משפטיות מחייבות, ובראשן הדירקטיבה האירופית לבדיקת נאותות לקיימות תאגידית (CSDDD)  שנכנסה לתוקף בשנת 2024, המטילה על חברות גדולות ובעלות השפעה אחריות ישירה לניהול סיכוני זכויות אדם וסביבה בשרשראות האספקה שלהן. כמו כן, העובדה כי עקרונות אלה חלים גם על חברות זרות המבקשות לפעול בתחומי האיחוד האירופי, ממחישה כי האחריות התאגידית בעידן ה-ESG  אינה מוגבלת עוד לגבולות טריטוריאליים, אלא מתגבשת כסטנדרט רגולטורי גלובלי דה-פקטו, המחייב תאגידים לנהל סיכוני זכויות אדם מראש כתנאי לפעילות בשווקים מרכזיים. לסיכום העיסוק בזיכרון השואה אינו מסתיים ביום הזיכרון עצמו אותו ציינו לפני ימים אחדים, אלא ממשיך להציב שאלות קשות גם לאחריו, ובעיקר באשר לאחריותם של תאגידים בתוך מערכות שמנועות על ידי תמריצים כלכליים. הדיון במעורבותם של תאגידים בפשעי המשטר הנאצי לא נועד רק להאיר פרק אפל בהיסטוריה של התאגידים,  אלא לחשוף כשל מבני: מצב שבו פעילות עסקית, הפועלת לפי היגיון של יעילות ורווח, אינה מוגבלת על ידי מנגנוני אחריות אפקטיביים. דווקא משום כך, השורה התחתונה של הדיון אינה מצויה בעבר אלא בהווה. מעבר לשיח עסקי מבוסס עקרונות ESG משקף ניסיון להתמודד עם אותו כשל – לא באמצעות הטלת אחריות בדיעבד בלבד, אלא באמצעות עיצוב תמריצים ומבנים מוסדיים שמונעים מראש פגיעה בזכויות אדם על ידי גופים כלכליים. במובן זה, זיכרון השואה וזוועות מלחמת העולם השנייה לא צריך להסתכם רק בפעולות הנצחה, אלא צריך לשמש גם ככלי ביקורתי: הוא מחייב לבחון האם המסגרות המשפטיות והכלכליות של זמננו אכן מציבות גבולות ברורים לפעילות תאגידית, או שמא הן מותירות מקום לחזרה על דפוסים דומים בתנאים אחרים. דנה שכטר היא סטודנטית למשפטים במסלול ישיר ל-M.A במשפט, טכנולוגיה וחדשנות עסקית וחברת מערכת בכתב העת "משפט ועסקים". יואב בן-פורת הוא סטודנט לתואר כפול במשפטים וממשל, וחבר צוות הבלוג של מרכז אריסון ל-ESG.   [1] ו Leora Bilsky, The Holocaust, Corporations, and the Law: Unfinished Business 7 (2017) https://library.oapen.org/bitstream/handle/20.500.12657/100854/9780472905638.pdf?sequence=1&isAllowed=y  . [2] ו  William Conrad Kessler , The German Corporation Law of 1937 , 28 Am. Econ. Rev. 653, 655 (1938)   https://www.jstor.org/stable/1806301 [3] ו Bilsky, לעיל ה"ש 1, בעמ' 27. [4] ו Jay Weinstein, Book Review, 27 Can. J. Soc. 275, 276 (2002) (reviewing Peter Hayes, Industry and Ideology: IG Farben in the Nazi Era (1987)) https://www.jstor.org/stable/3341717 [5] ו Steven Ratner, Corporations and Human Rights: A Theory of Legal Responsibility , 111 Yale L.J. 477, 451(2001) https://yalelawjournal.org/pdf/371_kuad2tov.pdf [6]  ליאורה בילסקי "בין ורשה לטרבלינקה: המפנה המטריאלי ועדות החפצים על השואה בכתיבתה של רחל אוירבך" משפט, חברה ותרבות  ז 103, 129 (2024) https://law.tau.ac.il/sites/law.tau.ac.il/files/media_server/law_heb/Law_Society_Culture/books/2024/5%20Bilsky.pdf  .  [7] ו Ratner, לעיל ה"ש 5, בעמ' 448. [8] ו Bilsky, לעיל ה"ש 1, בעמ' 156, 227–228.  [9]  שם, בעמ' 22, 150. [10] וDavid Bederman, Dead Man's Hand: Reshuffling Foreign Sovereign Immunities in U.S. Human Rights Litigation , 25 Ga. J. Int'l & Comp. L. 255, 257 (1996)  https://digitalcommons.law.uga.edu/gjicl/vol25/iss1/12/   [11] ו Ferenc Santha, Responsibility of Companies in International Criminal Law , 17 Eur. Integration Stud. 135, 138 (2021) https://real.mtak.hu/142043/1/13_Santha.pdf [12] דוקטרינת "הארגון הפלילי" הסמיכה את בית הדין להכריז על ארגון כ"ארגון פלילי" באופן שאפשר העמדה לדין של חברי הארגון על בסיס עצם חברותם בו, מבלי להידרש להוכחת מעשה פלילי קונקרטי לכל אחד מן החברים ; Bilsky, לעיל ה"ש 1, בעמ' 18. [13] ו Santha, לעיל ה"ש 11, בעמ' 138. [14]  ליאורה בילסקי "תביעות שואה טרנס־לאומיות" משפט, חברה ותרבות  263, 269 (2014). [15] ו   Agreement on German External Debts , Feb. 27, 1953, 333 U.N.T.S. 3, 4. [16] ו Michael J. Bazyler,  Nuremberg in America: Litigating the Holocaust in United States Courts , 34 U. Rich. L. Rev. 213 (2000) https://scholarship.richmond.edu/cgi/viewcontent.cgi?article=2379&context=lawreview . [17] ו Bilsky, לעיל ה"ש 1, בעמ' 10.  [18] בילסקי "תביעות שואה טרנס־לאומיות", לעיל ה"ש 14, בעמ' 256,271-272. [19]  שם, בעמ' ,290, 268.

חברת אנתרופיק, שעומדת מאחורי כלי הבינה המלאכותית "קלוד", פרסמה לאחרונה את החוקה של קלאוד , מסמך פומבי ומפורט המגדיר את הערכים, העקרונות והגבולות האתיים שלפיהם פועלת תשתית הבינה המלאכותית שהיא פיתחה. החוקה מפרטת את ערכי הליבה שהבינה המלאכותית פועלת לפיהם – כלומר, את הנחות היסוד המוסריות שמוטמעות באלגוריתם של קלאוד. המסמך מבהיר כיצד המערכת אמורה לפעול במצבים רגישים, אילו סוגי שימוש יש להגביל, ואילו שיקולים אמורים להנחות קבלת החלטות. החברה לא פרסמה קוד אתי כללי, אלא מסמך תפעולי מפורט, המכיר בכך שהטכנולוגיה איננה "אובייקטיבית" אלא מונעת מתפיסה חברתית ומוסרית - בתוך ליבת המוצר עצמו. במסגרת מחויבותן של חברות הטק הגדולות ל-ESG, מהלכי משילות דומים בוצעו גם על ידי חברת מטא ( Meta Responsible Use Guide ) ועל ידי חברת OpenAI ( Safety at every step ), אך עדיין ניתן לראות ייחודיות במהלך של אנת'רופיק – ברמת הפירוט ובישימות של הכלי שפורסם. אנתרופיק מנסחת במפורש את ההצדקה למהלך: הכרה בכוח ההולך וגדל של כלי הבינה המלאכותית ובהשפעתם הפוטנציאלית על שווקים, מוסדות חברתיים וחיי אדם. העוצמה, ההיקף והקצב שבו טכנולוגיות בינה מלאכותית מתפתחות הם המובילים, לטענת החברה, לצורך ביצירת "חוקה" - כלומר, מנגנון משילות שמטרתו לרסן, לכוון ולתווך את השימוש בכוח הזה ולמנוע כשלים חמורים ופגיעה באנשים, בעסקים או בקהילות. הצהרה ערכית או היגיון כלכלי קר? אפשר להתרשם מההיבטים המוסריים של המהלך, אבל ניתן לקרוא אותו גם דרך עדשה כלכלית־ארגונית. על פי הכלכלה הקפיטליסטית "הקלאסית" (של מילטון פרידמן, מייקל ג'נסן או מייקל פורטר), אין היגיון כלכלי בכך שחברה עסקית תרסן את עצמה. כביכול, כל מהלך שמצמצם את החירות של החברה העסקית מטיל עליה עלויות או מונע ממנה רווחים אפשריים. אם נישען על ההיגיון הקפיטליסטי הקלאסי, אפשר היה לטעון שהבחירה של אנתרופיק לפרסם חוקה נובעת מאג'נדה חברתית גרידא. אפשר היה אפילו לטעון שהנהלת החברה חורגת מהסמכות שלה כלפי בעלי המניות כשהיא מטילה על החברה הגבלות [1] . אפשרות מעניינת יותר היא להתבונן על המהלך הזה דווקא דרך הגישה של הכלכלן אוליבר ויליאמסון , מאבות תיאוריית עלויות העסקה. ויליאמסון הרחיב את ההיגיון הקפיטליסטי וטען שארגונים עסקיים פועלים בסביבות המאופיינות באי-ודאות, יחסי תלות וא־סימטריה במידע. במצבים כאלה, הם נדרשים למנגנוני הגנה (safeguards): חוזים, פיקוח, רגולציה ומבני משילות – שנועדו להגן על הצדדים מפני סיכונים אופורטוניסטיים. מנגנוני הגנה אלה  תלויים בעיקר במדיניות ציבורית. הוא טוען שבמצבים שבהם המדיניות אינה עקבית או הפכפכה, או כשהמדינה לא לוקחת אחריות על יציבות השוק – הסיכון לחברות עולה והעסקה הופכת יקרה יותר, מה שמעלה, בתורו, את מחיר המוצר לצרכן. כלומר, מנקודת מבטו של ויליאמסון, הבחירה של אנתרופיק לפרסם חוקה אינה בהכרח הצהרה ערכית גרידא - אלא מהלך כלכלי רציונלי: השקעה במנגנוני הגנה פנימיים שמפחיתים עלויות עסקה ומייצרים יציבות, בסביבה שבה הרגולציה הממשלתית אינה מספקת תשובה מלאה. יחסי הכוח משתנים בעשורים האחרונים החברות העסקיות עשירות וחזקות יותר מרוב מדינות העולם: מדינות רבות תלויות בחברות הגדולות בניהול התשתיות הטכנולוגיות שלהן, ומבחינת השליטה במידע – ברור כי לחברות יש יתרון על המדינות [2] . במציאות החדשה, תאגידים הגדילו משמעותית את היקף כוחם והשפעתם, בעוד שממשלות מתקשות להתמודד עם ההשפעות הרחבות שהם מייצרים. במצב זה, חלק מן הלחץ להסדרת פעילות החברות עובר מן מדינות אל מנגנונים אחרים – דוגמת בעלי מניות ושווקים פיננסיים . שינוי יחסי הכוח הזה יוצר בדיוק את ההקשר שבו ניתן להבין את מהלך אנתרופיק - לא כמחווה מוסרית, אלא כתגובה רציונלית לסביבה שבה ההגנה המדינתית אינה אמינה יותר. כאשר מנגנוני ההגנה המדינתיים חלשים הסיכון עולה ואיתו עלויות העסקה. המשמעות היא שהמדיניות אינה יכולה עוד לתפקד לבדה כמנגנון הגנה. כלומר, במקום להסתמך רק על מנגנוני הגנה חיצוניים, ארגונים יכולים להשקיע בבניית אמון, כללים פנימיים ושקיפות מול כלל בעלי העניין: רגולטורים, משתמשים, שותפים עסקיים והציבור הרחב. ניהול כזה מפחית אי־ודאות, מצמצם סיכונים תדמיתיים ומשפטיים, ולעיתים אף מקטין את הצורך בהתערבות רגולטורית כבדה [3] . רגולציה וולונטרית ככלי לממשל תאגידי (Governance) נקודת מבט נוספת, המעמיקה את ההסבר הכלכלי ומחברת אותו לתחום המדיניות הציבורית, מגיעה מתחום חקר הרגולציה. הפעולה של אנתרופיק היא יוזמה של רגולציה וולונטרית: זוהי רגולציה שאינה נכפית על ידי המדינה, אלא נולדת מתוך השדה העסקי. לפי מדעני המדינה, הרגולציה הוולונטרית מתקיימת בהקשר של " קפיטליזם רגולטורי ": הפרטה והרחבה של מדיניות מקדמת שוק, שבאה על חשבון אספקה ישירה של שירותים על ידי המדינה, לצד גידול מתמשך בהיקף ובמורכבות מנגנוני הפיקוח. החוקרים מתארים אותה כרגולציה "פוליצנטרית" ו"היברידית", שאין לה מוקד מרכזי יחיד שממנו היא נגזרת. במקום זה, משטרי רגולציה מתהווים באמצעות שילוב של שחקנים שונים, ציבוריים, פרטיים וחברתיים, המעורבים ביזום, בהפעלה, בבקרה ובאכיפה [4] . כלומר, ארגונים בוחרים לעצב רגולציה ולהחיל אותה על עצמם, מכמה טעמים: ראשית, כדי להשיג יתרון תחרותי מול חברות אחרות, בכך שהם מסמנים לצרכנים ולשחקנים אחרים באקו־סיסטם שהם עומדים בכללי אתיקה. כך, החוקה מגדירה במפורש כי קלוד לא יסייע ביצירת תוכן מניפולטיבי, גם כאשר המשתמש מבקש זאת. זוהי הגבלה עצמית המסמנת לצרכנים ולשותפים עסקיים: "הכלי הזה אינו נשק; ניתן לסמוך עליו". שנית, כדי להקדים תרופה למכה – לעצב את הכללים לפני שמדינות או ארגונים על־מדינתיים יעצבו חוקים ותקנות שקשה יותר לעמוד בהם. החוקה מכילה התייחסות מפורשת לתרחישי סיכון רגולטוריים עתידיים, כמו שימוש בבינה מלאכותית לצרכי פיקוח המוני או להשפעה על בחירות, ומגבילה תרחישים אלה מראש. עיקרון ההגבלה העצמית לא נשאר על הנייר בלבד - הוא יצא לפועל גם מול גורמים חיצוניים: לאחר פרסום החוקה, אנתרופיק התפרסמה גם בזכות עימות פומבי עם הפנטגון האמריקאי, שבמסגרתו דרשה מהפנטגון להתחייב  על גבולות השימוש בקלוד, לפני ההתקשרות עמם. מעבר לגבולות התאגיד המהלך אינו נעצר בגבולות התאגיד: חברת אנתרופיק בחרה לפרסם את החוקה במלואה וכן סט של הנחיות טכנולוגיות בשפה המיועדת להטמעה בכלי בינה מלאכותית אחרים. בדברי הפתיחה של החוקה, החברה מעודדת שחקנים אחרים בתחום לאמצה, ובכך מקדמת מסגרת של רגולציה וולונטרית לכלל השוק, באופן שממצב את מעמדה של אנתרופיק בשוק התחרותי של הבינה המלאכותית. בעימות עם הפנטגון, אנתרופיק תפסה תפקיד פוליטי של ממש, כאשר בחרה לא רק להגביל את השימושים, אלא גם להביא את העימות לתקשורת העולמית. החוקה של אנתרופיק והעמדה הציבורית של התאגיד משתלבות הן בהיגיון הרגולטורי והן בהיגיון הכלכלי. באמצעות ממשל תאגידי וולונטרי: גבולות, נורמות ואחריות, החברה מאותתת שהיא מודעת לסיכונים ושהיא לוקחת אחריות עליהם. כלומר, היא מסמנת לצרכנים ולמתחרים כי יש לה יתרון תחרותי "ערכי". לצד זאת, ההשקעה ביצירת רגולציה וולונטרית מיועדת להפחית עלויות עסקה, שהיו נגזרות מרגולציה חיצונית ומהצורך להיענות לפיקוח של מדינות או של גופים על־מדינתיים (כמו האיחוד האירופי וה-OECD). לסיכום, "החוקה של קלוד" היא לא רק הצהרה ערכית, אלא כלי אסטרטגי-ארגוני לניהול סיכונים, ולהפחתת עלויות עתידיות - על ידי עיצוב הסביבה הרגולטורית המתהווה. ייתכן שמדובר במהלך המדגים כיצד ESG, רגולציה וחדשנות טכנולוגית נפגשים: מודל שבו אחריות חברתית אינה מנוגדת לאינטרס העסקי, אלא חלק בלתי נפרד ממנו. עם זאת, עלינו לשאול את עצמנו: בעידן שבו עסקים מעצבים חלקים מהרגולציה שהם כפופים לה: מהו תפקידם החדש של הרגולטורים? האם הם עדיין מייצגים את האינטרס הציבורי הרחב? ואילו כלים נדרשים למדינות על מנת להתמודד עם הכוחות התאגידיים הגלובליים והסביבה הרגולטורית המאתגרת הזו?   *רוני ליאור - דוקטורנטית באוניברסיטה העברית, חוקרת Stakeholder Theory ומעורבות של המגזר העסקי בעיצוב מדיניות חברתית. [1]  Freeman, R.E; Harrison, J.S; Wicks, A.C; Parmar, B.L; De Colle, S, (2010), Stakeholder Theory – The State of the Art, Part II: Stakeholder theory and traditional disciplines of business. Cambridge University Press, UK [book]. [2]  Strange, Susan (1996). "The Retreat of the State: The Diffusion of Power in the World Economy". Cambridge: Cambridge University Press. [book] [3]  Freeman et al., שם [4]  טליאס, מוטי (2019). "רגולציה וולנטרית בישראל", בתוך גל-נור וטבת, רגולציה בישראל: ערכים, אפקטיביות, שיטות. מכון ון-ליר בירושלים והוצאת הקיבוץ המאוחד. עמ' 395-446 [ספר].

בהמשך לרשומה שפורסמה בשבוע שעבר, אנו מציגים כעת את החלק השני והמשלים בסדרה המסכמת את התובנות המרכזיות מ הוובינר "The EU Sustainability Omnibus"  שנערך ב-12 במרץ 2026. האירוע, פרי שיתוף פעולה של מינהל סחר חוץ במשרד הכלכלה והתעשייה, מכון היצוא ומרכז אריסון ל-ESG באוניברסיטת רייכמן, הוקדש לניתוח המשמעויות של עדכוני החקיקה האירופיים, במרכזם ה- EU Sustainability Omnibus . בחלק א' של הסקירה הת מקדנו ב דבריהם של סוון גנטנר  ו ד"ר רות דגן , אשר שרטטו את המפה הרגולטורית החדשה המעצבת את תחומי ה-ESG והדיווח התאגידי. המסקנה המרכזית היא שאנו נמצאים בנקודת מפנה: מצד אחד, אימוץ סטנדרטים בינלאומיים קשיחים דוגמת רגולציית ה- CSRD  המציבה רף שקיפות חסר פשרות המבוסס על "מהותיות כפולה"; ומצד שני, הניסיון המקומי לייצר נחיתה רכה באמצעות מודל ה- Omnibus השואף לצמצם את הנטל הבירוקרטי מבלי לוותר על ליבת הדיווח. בעוד שגנטנר הדגיש את חשיבותה של שפה גלובלית אחידה ליצירת ודאות בשוקי ההון, ד"ר דגן חידדה את הדואליות הרגולטורית: גם אם ה- Omnibus מאפשר גמישות מסוימת, דרישות השוק הגלובלי נותרות תנאי סף קריטי לגישה למימון ולשימור היתרון התחרותי של חברות ישראליות בזירה הבינלאומית. חלק ב׳  מתמקד בתובנותיו של פרופ׳ רועי שפירא  (בית הספר הארי רדזינר למשפטים, אוניברסיטת רייכמן) לגבי האחריות האישית של נושאי משרה ודירקטורים בישראל בעקבות הרגולציה האירופית. בדבריו הוא מראה כיצד רגולציית ה-ESG מחלחלת לדיני החברות המקומיים דרך "חובת הפיקוח", והופכת את הקיימות מנושא וולונטרי לסיכון ציות אסטרטגי המונח לפתחו של הדרג הבכיר ביותר. מ-CSR למחלקת הציות: חשיפת האחריות של נושאי משרה ישראלים לרגולציה האירופית במרכז דבריו בוובינר ביקש פרופ' רועי שפירא להסיט את המבט מהמיפוי המקיף של הדירקטיבות האירופיות, אל השאלה שמעסיקה כל דירקטור ונושא משרה בישראל: כיצד מערך חקיקת ה-ESG החדש משפיע עליהם באופן אישי? לדבריו, הדירקטיבות החדשות, דוגמת CSRD ו - CSDDD , אינן רק "מדריך הפעלה" לתאגידים, אלא שהן מעצבות מחדש את חובות האמון של הפרטים בתוך החברה. בכך הן יוצרות זיקה ישירה לחשיפת האחריות של דירקטורים ונושאי משרה לפי דיני החברות בישראל. מתחת לרדאר: ההשפעה העקיפה על חברות ישראליות לבחינת ההשפעה על המשק הישראלי, פרופ׳ שפירא בחר להתמקד בדירקטיבת בדיקת נאותות לקיימות תאגידית (CSDDD). כפי שסוון וד״ר דגן הציגו, דירקטיבה שאפתנית זו מטילה אחריות על חברות בגין הפרות בתחום ה-ESG לאורך כל שרשרת האספקה שלהן. היא מחייבת אותן לנטר ולתקן נזקי סביבה וזכויות אדם לא רק בפעילותן הישירה, אלא גם בזו של חברות הבת, הספקים והמפיצים שלהן. אולם סביר להניח כי אף אחת מהחברות הישראליות אינה נופלת תחת תחולת ה-CSDDD, שכן דרישת הסף היא הכנסות של יותר מ-1.5 מיליארד דולר באיחוד האירופי. למרות זאת, פרופ׳ שפירא מציג זווית ראייה מעניינת, שלפיה גם בהיעדר כפיפות ישירה לדירקטיבה, רבות מהחברות יושפעו ממנה באופן עקיף ומשמעותי. כך למשל, יצרנית ציוד שמע ישראלית המוכרת לענקיות אירופיות כמו ספוטיפיי (Spotify), עשויה למצוא את עצמה נדרשת להשיב לשאלוני ציות מפורטים כבר בשנת 2028, ואף קודם לכן. העובדה שהחברה עצמה אינה חוצה את רף ההכנסות הנדרש באירופה, אינה פוטרת אותה מן הצורך לתת דין וחשבון על השפעותיה הסביבתיות והחברתיות. מסקנה זו קריטית במיוחד עבור חברות B2B המסתמכות על לקוחות אירופיים. עבורן, נושאי ה-ESG הופכים לסיכון ציות (compliance risk) משמעותי המונח בלב סדר היום התאגידי. כך הופכת הרגולציה האירופית החדשה לגורם משפיע ומחייב החל על נושאי משרה ישראלים, גם ללא כפיפות ישירה לחוק. בין הצהרות למציאות: אתגר האכיפה בנקודה זו, מבהיר פרופ׳ שפירא כי הסוגייה המכרעת אינה נוסח הדירקטיבה, אלא שאלת האכיפה בשטח. בניגוד לחוקים המכתיבים תוצאות מוגדרות (כגון דרישה לביצוע פעולה מסוימת), הדירקטיבה מתמקדת בהכתבת תהליכים ובדרישה מחברות להפגין ״רצינות״ בניהול שרשרת האספקה שלה. מנקודת מבט משפטית טהורה, מדובר בחקיקה הנשענת כמעט לחלוטין על איכות האכיפה. לכן, ללא מנגנון אכיפה אפקטיבי, קיים חשש ממשי שהדרישה לביצוע בדיקת נאותות תתרוקן מתוכן. במצב כזה, היא עלולה להפוך לתרגיל טכני של סימון "וי" בלבד – מצב שבו חברות יצהירו על רצינותן מבלי לשנות את התנהלותן בפועל. חובת הפיקוח: אחריות בגין מחדל לבעיה האכיפה הוקדש מאמץ רב במאמרם של פרופ׳ שפירא, פרופ׳ לוקה אנריקז ופרופ׳ מטאו גאטי ,   How the EU Sustainability Due Diligence Directive Could Reshape Corporate America , המתמקד באחריותיות (accountability) של מקבלי ההחלטות הבכירים בתאגיד. אמנם הוראות להטלת אחריות ישירה על דירקטורים הוצאו מהגרסה הסופית של הדירקטיבה, אך נושאי משרה ישראלים עדיין חשופים לאיום משפטי משמעותי. חשיפה זו אינה נובעת מהדירקטיבה עצמה, אלא מתחולת ערוץ עקיף בדין המקומי הישראלי: דוקטרינת חובת הפיקוח. דוקטרינת חובת הפיקוח קובעת מתי דירקטורים יהיו אחראים אישית לכשלים המתרחשים בחברה. בניגוד לאחריות על פעולה אקטיבית (הפרה במעשה), כאן מדובר על הפרה במחדל, המטילה אחריות על מה שהדירקטורים לא עשו. בדיני החברות בישראל מדובר באחד האתגרים המשפטיים המורכבים ביותר. הקושי נובע מכך שבמקרי מחדל, נושאי המשרה אינם נהנים מהגנת "כלל שיקול הדעת העסקי", שכן לא התקבלה החלטה עסקית מודעת. בעשור האחרון, מרבית התיקים הגדולים בישראל עסקו בדיוק בנקודה זו: איפה עובר הגבול בין טעות עסקית לבין הפרת חובת ההשגחה? אימוץ מודל קרמרק (Caremark) בישראל כדי לקבוע את גבולות האחריות, בתי המשפט בישראל נוטים לאמץ את המודל האמריקאי המוביל – מודל קרמרק המבוסס על פסק הדין מדלאוור: In re Caremark International Inc. Derivative Litigation . לפי מודל זה, כדי לעמוד בחובת הפיקוח, על הדירקטוריון לעמוד בשני תנאים מרכזיים: הקמת מערכות דיווח: לוודא כי בחברה קיימות מערכות בקרה ומידע המתוכננות להציף סיכונים מהותיים, לרבות סיכוני ESG, לידיעת הדירקטוריון. טיפול בנורות אזהרה: ברגע שמתגלות ראיות לכשלים, על הדירקטוריון לפעול באופן אקטיבי לתיקונם. כדי להמחיש את הקשר בין מודל קרמרק לרגולציה החדשה, פרופ׳ שפירא פונה לדירקטורים ואומר: ״אתם לא יכולים להיות פסיביים בנוגע לציות, עליכם להיות פרואקטיביים. אתם לא יכולים לשבת ולחכות שמישהו יסמן בעיות בציות שלכם לאותם שאלונים ול-CSRD ול-CSDDD״. מ-CSR למחלקת הציות: השינוי במאזן הכוחות בשנים האחרונות אנו עדים לגל גובר של תביעות בגין כשלי פיקוח בישראל ובארה"ב, אך תחום ה-ESG נותר עד כה מחוץ לכותלי בית המשפט. אולם, על פי מאמרו, הרגולציה משנה את כללי המשחק: נושאי ה-ESG הופכים משיקול דעת וולונטרי ("Nice to have") לסיכון משפטי ועסקי מרכזי. פרופ' שפירא מזהיר כי בתי המשפט יבחנו את אחריות הדירקטורים לא רק לפי מה שידעו, אלא לפי מה שהיו צריכים לדעת. היעדר מוחלט של דיוני ESG בפרוטוקולים של הדירקטוריון לאורך זמן יהווה כשלעצמו ראיה לכך שחובת הפיקוח לא נלקחה ברצינות, במיוחד כאשר אי-ציות עלול להוביל לאובדן של כ-20% מתזרים ההכנסות מלקוחות אירופיים. כתוצאה מכך, אנו צפויים לראות שינוי ארגוני עמוק: העברת האחריות על סוגיות סביבה וזכויות אדם ממחלקות האחריות התאגידית (CSR) אל מחלקות הציות (Compliance). בניגוד למודל הישן, מחלקת הציות נהנית מקשר ישיר והדוק להנהלה הבכירה ולדירקטוריון, מה שמבטיח שנורות אזהרה בנושאי שרשרת האספקה יגיעו לשולחן מקבלי ההחלטות בזמן אמת. הדירקטיבה מחייבת הקמת רגולטורים ייעודיים באירופה, מה שמגביר את האחריות בקרב חברות ישראליות. כך, לדוגמה, אם רגולטור גרמני סימן כשל אצל ספק ישראלי ב-2028, וב-2030 התממש סיכון, הדירקטורים לא יוכלו לטעון "לא ידענו". שתיקת הפרוטוקולים של הדירקטוריון תהפוך בבית המשפט לראיה חותכת לכשל בפיקוח. לסיכום, הנושאים שהעלו הדוברים בוובינר ממחישים כי למרות הריכוך הרגולטורי הנקודתי באיחוד האירופי, מגמת ה-ESG אינה נחלשת, אלא מתעצבת מחדש. רגולציה אירופית ממשיכה להוביל סטנדרטים גלובליים, השוק הפרטי דוחף ליישום בפועל, והחשיפה המשפטית מתרחבת גם לחברות מחוץ לאיחוד. עבור חברות ישראליות המשמעות ברורה: ESG אינו עוד תחום וולונטרי, אלא מרכיב באסטרטגיה העסקית, בציות ובהתנהלות מול שווקים בינלאומיים. שקד נמדר טוויל, מתמחה בצוות הבלוג במרכז אריסון ל-ESG, וסטודנטית למשפטים וממשל באוניברסיטת רייכמן. הגר זוארץ, מתמחה בצוות הבלוג במרכז אריסון ל-ESG, וסטודנטית למשפטים ומנהל עסקים באוניברסיטת רייכמן.

בשבוע שעבר, ב-12 במרץ 2026, נערך הוובינר ״The EU Sustainability Omnibus״ , אירוע משותף למינהל סחר חוץ במשרד הכלכלה והתעשייה, מכון היצוא ומרכז אריסון ל-ESG באוניברסיטת רייכמן. האירוע הוקדש לניתוח המשמעויות של עדכוני החקיקה האירופיים. הדיונים בוובינר משקפים מעבר מבני בעולם התאגידי: מעידן של "אחריות חברתית" (CSR) וולונטרית, לעידן של ניהול סיכוני ESG וציות משפטי (Compliance). במוקד הדיון עמדה ה- EU Sustainability Omnibus – יוזמת חקיקה מקיפה של האיחוד האירופי שנועדה לייעל ולפשט את חובות הדיווח והבדיקה המוטלות על תאגידים. מדובר בחבילת עדכונים משמעותיים לדירקטיבות הליבה ( CSRD , CSDDD ) השואפת לאזן בין היעדים השאפתניים של ה- European Green Deal , לבין היכולת המעשית של המגזר העסקי ליישם דרישות אקלימיות אלו מבלי לפגוע בתחרותיות שלו. הרשומה שלפניכם פותחת סדרה בת שתי רשומות, המסכמות את התובנות המרכזיות שעלו בוובינר. ברשומה זו נתמקד בדבריהם של סוון גנטנר ו ד"ר רות דגן , המציעים מבט עדכני על ההתפתחויות הרגולטוריות והמשמעויות עבור חברות הפועלות מול השוק האירופי. בשבוע הבא נפרסם רשומה משלימה, שתתמקד בניתוח של פרופ' רועי שפירא , ותעמיק בהשלכות המשפטיות והניהוליות עבור הדרג הבכיר בישראל. מבט מבריסל: סוון גנטנר (Sven Gentner) – ראש יחידת דיווח תאגידי ותקינה ב‑DG FISMA, נציבות האיחוד האירופי הרקע: למה האיחוד האירופי זקוק לרגולציה מקיפה בתחום הקיימות כבסיס לדיון, פתח גנטנר את דבריו בשאלה היסודית: ״מדוע נדרשת מסגרת למימון בר-קיימא?״. כדי לענות על כך, ראשית, יש להבין את מהות המושג: מימון בר-קיימא נועד להבטיח שהון ממשקיעים ומבנקים ינותב  לפרויקטים המקדמים יעדים סביבתיים וחברתיים, במקום להתמקד אך ורק בהשאת רווח מהיר. לשם מימוש חזון זה, האיחוד האירופי לא הסתפק ביוזמה רגולטורית מבודדת, אלא פעל לבניית "אקו-סיסטם" שלם שנועד לייצר שפה משותפת בין התאגידים לשווקים הפיננסיים. הצורך בהקמת מסגרת זו נובע מהתחייבויותיו השאפתניות של האיחוד, כחלק מה-Green Deal: הפחתה של 55% בפליטת גזי חממה עד שנת 2030, הגעה לניטרליות אקלימית עד שנת 2050, וכן יעדים נוספים. השגת יעדים אלו דורשת השקעות עתק, המוערכות בכ-600 מיליארד אירו בשנה. אולם, סכומים אלו אינם יכולים להגיע מהמגזר הציבורי לבדו, ועל כן קם הצורך האסטרטגי לרתום את המגזר הפרטי להזרמת הון לפרויקטים מקיימים. לשם כך נדרשת שקיפות מוחלטת: מידע אמין, בר-השוואה ומבוקר, המאפשר לשווקים לתמחר סיכונים והזדמנויות כראוי ולמלא את תפקידם בהקצאת האשראי. שקיפות ותשתית הדיווח: CSRD ו-ESRS לאחר הנחת התשתית הרעיונית, עבר גנטנר לפרט את הכלים המעשיים שבאמצעותם מיישם האיחוד את חזון השקיפות. לשם כך, האיחוד הציג מסגרת מקיפה הכוללת את ה-CSRD (דירקטיבת הדיווח) ותקני ה- ESRS (תקני הדיווח), המגדירים את שפת הדיווח החדשה של המגזר העסקי. עקרון הליבה של הדיווח הוא עקרון "המהותיות הכפולה המלאה" (Full Double Materiality). על פי עקרון זה, חברות אינן יכולות להסתפק עוד בדיווח על סיכוני קיימות המשפיעים עליהן (סיכונים פיננסיים), אלא מחויבות לדווח גם על השפעתן על הסביבה והחברה – החל מפליטות פחמן ומגוון ביולוגי ועד לניהול מים, פסולת וסוגיות ממשל תאגידי. יוזמת ה-Omnibus: הקלת הנטל והתאמה למציאות הכלכלית חלק מרכזי בדבריו של גנטנר הוקדש ליוזמת ה-Omnibus מפברואר 2025 – נושא הוובינר. היוזמה נולדה מהצורך להתאים את הרגולציה למציאות המשתנה מאז אישור ה-CSRD בשנת 2022: התמורות במצב הכלכלי והגיאופוליטי, לצד ההכרה בעלויות הציות הגבוהות שהושתו על החברות, הצריכו תגובה רגולטורית מהירה שתשמור על התחרותיות של האיחוד האירופי. מהלך זה נשען על שלוש מטרות אסטרטגיות : 1.     הפחתת הנטל (Reduce burden) : הקלת הבירוקרטיה והעלויות המוטלות על המגזר העסקי. 2.     נאמנות ליעדים (Stay true to objectives) : ייעול התהליכים מבלי לסגת מהמחויבות ליעדי הקיימות וה-Green Deal. 3.     פעולה מהירה (Act fast) : על מנת להבטיח ודאות ויציבות בקרב החברות אחרי שנים רבות של הסתגלות למסגרת חדשה. השינויים המרכזיים ב-Omnibus משרטטים מחדש את גבולות הדיווח : 1.     צמצום היקף התחולה (Change of scope) : רף הדיווח הועלה ל-1,000 עובדים ומחזור מכירות של מעל 450 מיליון אירו. מהלך זה הוציא כ-85% מהחברות ממעגל הדיווח הישיר, והשאיר כ-6,000 חברות ענק בלבד תחת חובת ה-CSRD. 2.     "תקרת שרשרת ערך" (Value Chain Cap) : נקבע תקן המגביל את היקף המידע שחברות הענק יכולות לדרוש מהספקים הקטנים והבינוניים שלהן. הדבר נבע מתלונות רבות של חברות קטנות, שדיווחו על עומס דרישות הדיווח ולכן מטרת התקן למנוע הטלת דרישות מחמירות על חברות קטנות שאינן ערוכות לכך. 3.     עדכון תקני ה-ESRS : בחינה מחדש וצמצום של "נקודות הנתונים" (Data points) הנדרשות בדיווח, במטרה להפוך אותו לממוקד ואפקטיבי יותר. 4.     שינויים מהותיים ב-CSDDD (דירקטיבת בדיקת הנאותות) : ה-Omnibus החיל הקלות משמעותיות גם על חובת בדיקת הנאותות בשרשרת האספקה. התחולה הוגבלה לחברות ענק בלבד (מעל 5,000 עובדים ומחזור של 1.5 מיליארד אירו), לוחות הזמנים ליישום נדחו לאמצע שנת 2029, ובוטלה הדרישה להצגת תוכנית מעבר אקלימית (Climate transition plan), כפי שהיה נדרש קודם. חברות מחוץ לאיחוד האירופי: תחולת ה- Omnibus על חברות זרות סוגיה חשובה לסקטור הישראלי אשר לה גנטנר נותן מענה, היא הכללים החלים על חברות שאינן מהאיחוד (Non-EU). חברות זרות ייכללו תחת תכולת ה-CSRD אם מחזור המכירות שלהן באיחוד עולה על 450 מיליון אירו ויש להן נוכחות פיזית משמעותית (חברת בת או סניף מעל 200 מיליון אירו). בניגוד לחברות אירופיות, חברות חוץ-אירופיות יידרשו לדווח על השפעה בלבד, ללא חובת דיווח על סיכונים פיננסיים. ההיגיון הוא שהדיווח מיועד לבעלי עניין מקומיים (לקוחות, ארגוני חברה אזרחית וצדדים שלישיים) המעוניינים להבין את טביעת הרגל של החברה, ולאו דווקא למשקיעים. ציר הזמן ליישום: מתי זה קורה בפועל? עד אמצע שנת 2026, תושלם הטמעת ה-Omnibus בחוקים הלאומיים של מדינות האיחוד ויושלמו עדכוני תקני ה-ESRS. בנקודת זמן זו, "כללי המשחק" החדשים יהיו מעוגנים בחוק. בשנת 2027 צפויים להתפרסם התקנים המיוחדים עבור חברות מחוץ לאיחוד (Non-EU) - נדבך קריטי עבור חברות ישראליות, לצד תקני הבטחת המידע שיגדירו את סטנדרט הדיווח. שנת 2028 תהווה את נקודת ציון מרכזית שכן זוהי שנת הכספים הראשונה שבה חברות מחוץ לאיחוד העומדות בתנאי הסף יידרשו לדווח בפועל על ביצועיהן. הדואליות בין ההחמרה של האיחוד האירופי לבין "רוחות נגד" פוליטיות בארה"ב: ד"ר רות דגן – מרכז אריסון ל-ESG / משרד עורכי הדין הרצוג כבסיס להתפתחויות האחרונות בתחום הקיימות וה-ESG, הציגה ד"ר רות דגן תמונת מצב מורכבת ודינמית של הרגולציה הגלובלית. דבריה ממחישים כי חברות, ובפרט חברות ישראליות, פועלות כיום בתוך סביבה רגולטורית רבת מתחים, המאופיינת במגמות סותרות אך גם בהזדמנויות משמעותיות. בין החמרה אירופית לרוחות נגד אמריקאיות ד"ר דגן הצביעה על דואליות בולטת: מחד גיסא, האיחוד האירופי ממשיך לקדם רגולציה מחמירה ושאפתנית, לרבות הפחתת 90% מפליטות גזי החממה עד 2040. נוסף על כך, ניתנו תמריצים לחברות שפועלות בתחומים הרלוונטיים אך לדברי ד"ר דגן תמריצים אלו מופנים לחברות מבוססות באיחוד האירופי ולחברות שיש להן אחיזה ממשית ומשמעותית בתוך האיחוד האירופי. גם לאחר ריכוך מסוים, ודילול בהיקף הרגולציה שהתרחש במסגרת חבילת ה-Omnibus, הסטנדרטים נותרו גבוהים והתחולה רחבה. מאידך, בארצות הברית ניכרת מגמה הפוכה, התנגדות פוליטית משמעותית ל-ESG , עד כדי אזהרות רגולטוריות והליכים משפטיים נגד חברות ומשקיעים הפועלים בהתאם לעקרונות אלו. כתוצאה מכך נוצרת מתיחות רגולטורית בין האיחוד האירופי לארה"ב, היוצרת אתגר אסטרטגי לחברות בינלאומיות. אחת התובנות העולות מדבריה, היא קיומה של תבנית K-Shape, לפיה חברות מובילות ממשיכות להעמיק את פעילותן בדקרבוניזציה ודיווח, במקביל לכך, מתרחשת נסיגה רגולטורית חלקית (במסגרת ה-Omnibus). המשמעות היא שדווקא בתקופה של ריכוך רגולטורי, השוק עצמו ממשיך לדחוף קדימה. לדוגמה, בקליפורניה יש שני חוקים שמתייחסים לדיווח על אקלים, גם השפעות וגם סיכונים, ושניהם נמצאים בביקורת שיפוטית. אך עדיין, קליפורניה מחזיקה את החזית בנושאי אקלים בתוך ארה"ב ומובילה את הדרך. בנוסף בניו יורק ניתן לראות הצעת חוק שמתייחסת גם היא לדיווח על נתונים תאגידיים הקשורים לאקלים. דוגמאות אלו נוגדות את ההתנגדות המשמעותית שיש ברמה הפדרלית בארה"ב, נגד רגולציית הקיימות של האיחוד האירופי ו-ESG. תחולה חוץ-טריטוריאלית והשפעה על חברות ישראליות אחת הנקודות המרכזיות היא ההשפעה של רגולציית האיחוד האירופי מעבר לגבולותיו. לדבריה, חברות ישראליות עשויות להיות כפופות לרגולציה האירופית בשתי דרכים: 1.     תחולה ישירה – במקרים מסוימים דרך חקיקת CSRD. 2.     תחולה עקיפה – דרך השתלבות בשרשראות אספקה אירופיות. כלומר, גם חברות שאינן פועלות ישירות באירופה עשויות להידרש לעמוד בסטנדרטים אירופיים. כך בדרך ישירה ועקיפה, מתקיימת הלכה למעשה תופעת "אפקט בריסל" (Brussels Effect). תופעה זו משקפת את היכולת של האיחוד האירופי להשפיע על רגולציה גלובלית. לדוגמא, רגולציית REACH בתחום הכימיקלים, מגנוני תמחור פחמן המתפשטים ברחבי העולם והתרחבות השימוש בטקסונומיות ירוקות. בכך, גם כאשר רגולציה אינה מחייבת מחוץ לאירופה, היא הופכת בפועל לסטנדרט גלובלי, לעיתים על בסיס וולונטרי. המגמות הסותרות 1.     אנטי-גרינוושינג והשלכות משפטיות וכלכליות: גם בהיעדר רגולציה אחידה, ד"ר דגן הדגישה כי אכיפה בתחום הגרינוושינג כבר מתרחשת בפועל. ניתן לראות זאת בחוקי הגנת הצרכן מחמירים במדינות כמו גרמניה וקנדה, פסיקות נגד תאגידים כגון Apple ו-Total Energies, ולבסוף גם דרישה לדיוק מוחלט בהצהרות ESG. ההשלכות של גרינוושינג אינן רק משפטיות, ניתן לראות זאת על ידי נתוני הבנק במרכזי האירופי שמראים כי חברות הנתבעות בתחומי הגרינוושינג משלמות ריבית גבוהה יותר על הלוואות. 2.     כוחות השוק: לצד הרגולציה, כוחות השוק עצמם מהווים מנוע מרכזי, חברות כמו Amazon ו-Microsoft ממשיכות לדרוש מהספקים שלהן, דיווחי ESG ודקרבוניזציה בפועל. דרישות אלו אינן תלויות ברגולציה, והן ממשיכות גם לנוכח ההתנגדות הפדרלית בארה"ב או לחקיקת ה-Omnibus. 3.     מימון בר-קיימא: בתחום המימון המגמה היא ברורה, למרות עלייה מסוימת במימון דלקים פוסיליים, יש גידול משמעותי ואף מתמשך במימון בר-קיימא. המוסדות הפיננסיים הגדולים מאותתים כי מחויבותם לתחום אינה נחלשת, אלא להפך. לסיכום, העידן החדש של ה-ESG ד"ר דגן הוסיפה כי לפי סקר עדכני של חברת הייעוץ Osapiens , י 86%-90% מהחברות באיחוד האירופי מתכוונות להמשיך בפעילויות הקיימות שלהן, ללא קשר לריכוך הרגולטורי של ה-Omnibus. כלומר גם אם החובה המשפטית מצטמצמת, הנורמה העסקית נותרת בעינה. חברות, ובפרט חברות ישראליות, נדרשות להבין את הפער בין רגולציה אירופית לאמריקאית, להתאים את פעילותן באופן פרטני לכל שוק ולבסוף, לראות ב-ESG לא רק חובה אלא גם יתרון תחרותי. בסופו של דבר, המערכת הגלובלית אמנם סותרת, אך כיוון התנועה ברור, קיימות ו-ESG ממשיכים להיות שפה עסקית מרכזית, גם כאשר הרגולציה עצמה משתנה.   שקד נמדר טוויל, מתמחה בצוות הבלוג במרכז אריסון ל-ESG, וסטודנטית למשפטים וממשל באוניברסיטת רייכמן. הגר זוארץ, מתמחה בצוות הבלוג במרכז אריסון ל-ESG, וסטודנטית למשפטים ומנהל עסקים באוניברסיטת רייכמן.

בשני העשורים האחרונים חלה עלייה משמעותית במודעות העסקית לתרבות ה-ESG (סביבה, חברה וממשל תאגידי) ולגישת האחריות התאגידית (CSR) [1] – גישה הרואה בתאגיד העסקי חלק בלתי נפרד מהקהילה שבה הוא פועל. במסגרת מגמה זו קנתה לה הפילנתרופיה (נַדְבָנוּת) התאגידית מקום מרכזי: מוסד הנדבנות, שנחשב בספרות המחקרית פעולה שברשות, [2] הפך לפרקטיקה נפוצה ונדבך מרכזי בדירוג ה-ESG של תאגידים, [3] ומגמת הצמיחה בהיקפה ניכרת הן בארצות הברית הן בישראל. [4] נתונים אלו מציבים סימן שאלה בולט מול התפיסה המסורתית לפיה תכלית מרכזית של תאגידים עסקיים היא השאת רווחים בלבד. [5] בהתאם לכך, תופעת הנדבנות התאגידית מציפה שאלה משפטית שנותרה ברובה ללא מענה: על אילו אדנים משפטיים וערכיים עומדת תרומתו של תאגיד עסקי? תרומה בלא תמורה? בעיית "הפיל-נתרופ שבחדר" בחינת התשתית המשפטית שעליה נשענת תרומתן של חברות עסקיות מלמדת כי מדובר במושגים שהם בבחינת דבר והיפוכו. בעוד שהמשפט התאגידי – העסקי במהותו – משמש בראש ובראשונה כאמצעי להשקעת משאבים משותפת לשם השאת רווחים, דיני המתנה עוסקים בהקניית נכס בחינם, רוצה לומר, "השקעת" רווחים, ללא כל ציפייה לתמורה. [6] מחד גיסא, אין ספק כי התחזקות מגמת הנדבנות התאגידית בעידן ה-ESG מהווה תופעה חיובית ורצויה שיש לעודדה ולקדמה. התעצמות המגזר העסקי והיחלשות המגזר הציבורי מצדיקים הכרה בתרומות של המגזר העסקי לקהילה הסובבת אותו, במיוחד כשמדובר בתרומות השזורות בתחום פעילותו של התאגיד. בפרט, ארגוני הסביבה בישראל סובלים זה שנים ממחסור במימון ממשלתי ובמשאבים עצמיים, ונתח גדול ממקורות הכנסתם מקורו בקרנות פילנתרופיה. [7] מצב זה יוצר יחסי תלות עמוקים שעלולים לפגוע בעצמאות וביכולת השרידות של הארגונים בטווח הארוך. [8]  מאידך גיסא, קו הגבול הדק המבחין בין פילנתרופיה "טהורה" (הענקה ללא כל תמורה) לבין נתינה אשר מסבה למעניק תועלת כלשהי (גם אם לא רווח במובן החוזי של quid-pro-quo ) – הופך את מוסד הפילנתרופיה לסוגייה מורכבת מבחינה מוסרית ומשפטית. זהו "הפיל-נתרופ שבחדר" : הקושי המובנה לקבוע האם המניע לגיוס התרומה הוא אלטרואיסטי במהותו – קרי, מונחה על-ידי רגשות של אהבה, רעות ואחווה – או תועלתני במהותו, כלומר, מונע מתוך רצון לקבל רווח כלשהו מעצם הנתינה, ובין היתר, מתוך תמריצים כלכליים כאלה ואחרים. זאת ועוד, השוואת הנדבנות התאגידית לפילנתרופיה של יחידים שאינם תאגידים מציפה קושי מיוחד. הסיבה לכך היא שתאגיד התורם לחברה (society), בניגוד לאדם פרטי, זוכה ליהנות ממגוון יתרונות בעלי השלכות פיננסיות חיוביות. כך לדוגמה, יתרון משמעותי בתרומות תאגידיות מגולם בהטבות מס: בארצות הברית ביכולתו של תאגיד עסקי לתרום כספים או נכסים שבבעלותו לאחת ממטרות הצדקה המנויות בחוק, ובתמורה לכך לזכות בניכוי מס משמעותי; [9] כך גם בבריטניה, שבה דיני המס מקנים לתאגיד עסקי תורם הטבות מס בדמות קיזוז. [10] בדין הישראלי, נהנים תאגידים עסקיים מהטבה בתשלומי המס בגין תרומות שהם מעניקים; זאת על דרך של זיכוי או ניכוי מס. [11] יתרונות נוספים יכול שיבואו לידי ביטוי ב"איתות" על עוצמה פיננסית ויציבות כלכלית, פרסום מוצרים, שיפור ושימור התדמית הציבורית; [12] תרומות אלו עשויות להגביר את אמון הלקוחות ולעיתים אף לשמש כלי לתיקון תדמית בעקבות אירועים שליליים. [13] צבר תועלות זה, התורם למיצובו התחרותי של התאגיד ולמשיכת משקיעים, מוביל למסקנה כי מתנה תאגידית היא בבחינת "מנה שאינה מנה". במובן זה, התועלת המופקת מהתרומה התאגידית – בין אם במישור השיווקי ובין אם במישור המיסויי – מתקזזת למעשה עם סכום ההוצאה, באופן המבחין את התאגיד מנותן המתנה הסטנדרטי שאינו נהנה מרווחים דומים. כפי שגורס פרופ' רונן קריטנשטיין, ערכה השקלי של תרומה תאגידית תמיד יהיה גבוה מערכה המתנתי הטהור, תובנה המטילה ספק מהותי באפשרות קיומו של אלטרואיזם תאגידי מזוקק. [14] הדין החל בראי דיני החברות בישראל ובעולם, פילנתרופיה תאגידית קשורה בטבורה לשאלה אשר העסיקה לא אחת את בתי המשפט והספרות המשפטית – שאלת תכלית החברה . להגדרת התכלית חשיבות נורמטיבית מכרעת, שכן היא המצפן שלאורו מחויבים האורגנים של החברה – הדירקטוריון ונושאי המשרה – להתוות את מדיניות התאגיד. [15] מכוח חובת הזהירות [16] וחובת האמונים [17] המוטלת עליהם, נדרשים נושאי המשרה לפעול לקידום מטרות החברה, כאשר כל סטייה מהן חושפת אותם לסנקציות משפטיות בגין הפרת חובותיהם. כפועל יוצא, כל הוצאה כספית שאינה מקדמת באופן ישיר את שורת הרווח, מעוררת מיד את השאלה האם מדובר בפעולה החורגת מתכליתה העסקית של החברה. החברה, בהיותה אישיות משפטית בלבד, נעדרת יכולת לקבוע את תכליתה ומטרותיה; הגורם המתווה את גבולות פעולתה הוא הדין שיצר אותה, ובמקרה זה – סעיף 11 לחוק החברות . סעיף זה, שכותרתו "תכלית החברה", מורכב אפוא משני חלקים: רישא וסיפא. בעוד שמרבית הפסיקה והספרות מפנות את זרקורן אל עבר הרישא של הסעיף, הרי שהסיפא – המתייחסת מפורשות לתרומות תאגידיות – זכתה לדיון מצומצם בהרבה בהשוואה לאחותה הבכורה. [18] פער זה בשיח המשפטי מפתיע במיוחד לאור העובדה שהסיפא מעניקה פתרון סטטוטורי ישיר לסוגיית הנדבנות, מבלי להזדקק למחלוקות הפרשניות הסובבות את הרישא. ניתוק סוגיית הפילנתרופיה התאגידית מהמחלוקת סביב פרשנות הרישא לסעיף 11 לחוק החברות, תוך שיוכה לתשתית הקיימת בסיפא, מתבקש מעצם התייחסותו המפורשת של חלק זה בסעיף ליכולת החברה להרים תרומות, וזאת ללא כל צורך בהכרעה בדבר תכליתה. אף מקריאת דברי ההסבר לחוק החברות ניתן להגיע למסקנה דומה: "[...] כמו-כן נקבע כי לחברה כוח להרים תרומות לקהיליה, שיש בהן כדי לסייע למטרה כללית או פילנטרופית... ההצהרה הכללית הכלולה בסימן זה מיועדת לשמש כמעין מצפן לניווט ענייניה של החברה, שיש לו שימושים מעשיים בסוגיות קונקרטיות שאינן נדונות בסימן זה " [19] [ההדגשה לא במקור].     במילים אחרות, ניתן לומר כי הרישא לסעיף 11 מטרתה להכתיב בקווים כלליים מהי תכלית החברה בסוגיות קונקרטיות שאינן נדונות בסימן ד' לחוק החברות – זאת בניגוד לתרומת "סכום סביר למטרה ראויה", סוגיה שזכתה להסדרה ספציפית בסיפא. הן מלשון החוק הן מדברי ההסבר עולה בבירור כי מגמת המחוקק הייתה להתיר לתאגיד עסקי להרים תרומות פילנתרופיות לציבור ללא קשר לשאלת הרווחיות, או לכל הפחות כחלק אינהרנטי מתכליתו. הותרת הסיפא כספר מעלה אבק על מדף החוקים אינה רק החמצה פרשנית, אלא הפיכתה של הוראת החוק למיותרת וריקונה מכל משמעות. לעניין זה יפים דבריה של כבוד הש' שטרסברג-כהן, בהקשר אחר: "כך או כך, התקנה שרירה וקיימת, והשאלה היא אם נפיח בה רוח חיים או שמא נראה בה אות מתה". [20] בטרם אפרט את הפרשנות הראויה לסיפא של סעיף 11(א), יובהר כי רשומה זו אינה מתיימרת להכריע במחלוקת המורכבת בין גישת ה-stockholders לגישת ה-stakeholders [21] . מטרת הניתוח היא להציע את הסיפא ככלי ייחודי לעידוד ופיקוח על נדבנות תאגידית, באופן המאפשר יצירת ודאות משפטית ופרקטיקה יישומית, מבלי להידרש להכרעות פילוסופיות בדבר תכלית החברה. הדין המיוחל אכן, בעיית "הפיל-נתרופ שבחדר" מעלה שאלות נוקבות בנוגע למהותה של הפילנתרופיה התאגידית, זאת בהיעדר יכולת להגדיר בצורה חד משמעית אם מדובר במעשה אלטרואיסטי או שמא מדובר באסטרטגיה עסקית לכל דבר ועניין. אלא שלגישתי, החלת סטנדרט של אלטרואיזם טהור על אישיות משפטית באופן אנוס ומלאכותי אינה מתיישבת עם טבעו של התאגיד העסקי, ואף אינה מתבקשת בהכרח. "המלך הוא עירום" – ניתן להכיר בכך שהתרומה מניבה תועלות גם לתאגיד המעניק, ואף לראות בכך תמריץ ראוי לשימור ועידוד פעילות זו. עמדתי היא שיש לקדם פילנתרופיה תאגידית דווקא משום שהיא מייצרת מצב של Win-Win המיטיב, ברוב המקרים, הן עם החברה (company) והן עם החברה (society). מכך נרוויח שני דברים: הראשון – הרחבת מגמת הנתינה באמצעות ודאות משפטית ; כיום, היעדר נתיב ברור לביצוע תרומות עלול ליצור "אפקט מצנן" בקרב נושאי משרה, הנמנעים מפעילות פילנתרופית מחשש שזו תפורש כחריגה מתכלית השאת הרווחים ותגרור חשיפה אישית לתביעות. חשש זה הוליד בשנים האחרונות תופעה חדשה בשם Greenhushing (השתקה ירוקה) [22] – מצב שבו תאגידים בוחרים להצניע או להסתיר את פעילותם החברתית והסביבתית מחשש שחשיפתה תזמין ביקורת דקדקנית או האשמות ב-Greenwashing (הִתְיַרְקְקוּת). [23] ביסוס הסיפא של סעיף 11 כנתיב עצמאי יפיג חשש זה ויעניק לאורגנים את הביטחון הנדרש לפעולה, לכל הפחות בזירה המשפטית המקומית. כפועל יוצא, נטרול החסם המשפטי עשוי להוביל להגדלת היקף התרומות ולאפשר לציבור ליהנות ממשאבים שהתאגיד היה נכון להקצות אלמלא הסיכון העמום. השני – יצירת מנגנון בקרה אפקטיבי על טיב התרומה ; הלכה היא כי "את דבר החקיקה צריך לפרש מתוכו, לשם הגשמת מטרת החקיקה על רקע מציאות החיים שלנו" . [24] ברוח זו, החייאת הסיפא תאפשר להעתיק את מרכז הכובד המשפטי מהפריזמה הסבוכה של "תכלית החברה" לעבר מושגי השסתום הייחודיים שקבע המחוקק – סבירות הסכום, ראויות המטרה והיות התרומה מותרת לפי התקנון. העמדת מבחנים אלו במרכז הדיון, תוך ראיית התאגיד כשחקן בעל אחריות חברתית וסביבתית רחבה, תסייע בשימור הנדבנות התאגידית תוך נטרול החשש מפני ניצולה לצרכים זרים או שימוש לרעה בהטבות הנלוות לה. להלן לשון הסיפא: "[...] כמו כן רשאית חברה לתרום סכום סביר למטרה ראויה , אף אם התרומה אינה במסגרת שיקולים עסקיים כאמור, אם נקבעה לכך הוראה בתקנון ." 1.     "סכום סביר" בבואנו לצקת תוכן לביטוי "סכום סביר", ראוי לבחון תחילה את נקודת המוצא שהציע פרופ' אוריאל פרוקצ'יה עוד בטרם חקיקת חוק החברות. פרוקצ'יה הציע לאמץ את הרף המקובל בזמנו של 5% מרווחי החברה כ"כלל אצבע" המאזן בין חופש הפעולה התאגידי לבין זכויות הקניין של בעלי המניות. [25] אמת מידה זו נועדה לספק קנה מידה ראשוני ומוחשי לסבירותה של תרומה בראי המשפט. ואולם, נדמה כי בעידן הנוכחי אין להסתפק באחוז קשיח, אלא יש לאמץ סטנדרט גמיש יותר המעוגן בכלל שיקול הדעת העסקי (Business Judgment Rule ] ). [26] לו יאומץ כלל זה גם לעניין הפילנתרופיה, הרי שככל שהחלטת התרומה התקבלה בתום לב, ללא ניגוד עניינים ועל בסיס החלטה מיודעת, חזקת התקינות תעמוד לדירקטוריון ויוענק לו מרחב תמרון רחב בקביעת גובה התרומה. לפיכך, המבחן המכריע לסבירות הסכום אינו נוסחתי, אלא פרוצדורלי; ככל שחזקת התקינות לא נסתרה, בית המשפט לא יחליף את שיקול דעת המנהלים בשיקול דעתו שלו. רק במקרים חריגים בהם הופרכה החזקה, או שהתרומה מעמידה בסכנה את יציבות התאגיד ונושיו, יבוצע פיקוח שיפוטי הדוק יותר בראי המבחנים הקבועים בסעיף 302 לחוק. הכפפה גורפת של כל תרומה למבחני החלוקה המחמירים תהא מוטעית נורמטיבית ותיצור "אפקט מצנן" שעשוי לשתק את הנדבנות התאגידית. 2.     "למטרה ראויה" במסגרת רשומה זו עמדתי על כך שהתועלת המשותפת הצומחת מתרומת התאגיד – הן לציבור והן לתאגיד עצמו – איננה פסולה. איזון הרמוני זה בין טובת החברה (company) לטובת הקהילה (society) מייצר סינרגיה המעשירה את המרחב הציבורי תוך השאת ערך אסטרטגי לתאגיד. הפרת האיזון מתרחשת כאשר התאגיד פועל בחוסר תום לב ומנצל את כסות הפילנתרופיה למראית עין בלבד, במטרה לגרוף רווח תדמיתי ללא נתינה מהותית – או גרוע מכך, לכסות על נזק חברתי שהתאגיד עצמו גרם או עודנו גורם לו. דוגמה מובהקת לאותו תחום "אפור" היא פרשת משפחת סאקלר: בעלי חברת התרופות Purdue Pharma תרמו עשרות מיליוני דולרים למוסדות תרבות ואקדמיה ברחבי העולם, ואולם יציאה בכותרות פילנתרופיות אלו התבררה בדיעבד כמכבסת מילים – תרתי משמע – ל"ניקוי מוניטין" (Reputation Laundering), שכן שדות הנתינה שנבחרו נעדרו כל זיקה לטיפול בהתמכרויות או להתמודדות עם הנזק ש-Purdue Pharma סייעה ליצור. [27]  קיצוני מכך הוא מקרה ה"נתינה הריקה" – דוגמת המקרה המפורסם של אמבר הרד, אשר הצהירה על תרומת כספי פיצויים לצדקה לטובת שיפור תדמיתה אך לא העבירה אותם בפועל. [28] במישור התאגידי, התנהלות כזו הופכת את הפילנתרופיה מכלי של אחריות חברתית לכלי של הטעיה ועשיית עושר שלא במשפט, באופן הסוטה מן "המטרה הראויה" של הפעולה הנדבנית. שיקול נוסף הרלוונטי לבחינת ראויות המטרה הוא קיומו של עניין אישי או חשש לניגוד עניינים אצל מקבל ההחלטה בתאגיד התורם (נושא משרה או בעל שליטה) ביחס לתרומה, ובפרט כאשר לנושא המשרה או לבעל השליטה קיימת זיקה אישית, ישירה או עקיפה, לגוף הנתרם, באופן העשוי להטות את שיקול הדעת ולהצדיק בחינה מחמירה יותר של תום הלב וההליך התאגידי. ודוק, אין לראות בקיומו של עניין אישי כשלעצמו פסלות אוטומטית של המטרה, שכן פעולות רבות, באופן טבעי, כרוכות בזיקה אישית כלשהי של מקבל ההחלטה; ואולם, ראוי כי קיומו של עניין אישי יהווה שיקול רלוונטי במסגרת בחינת תום הלב של ההחלטה, שעוצמתו תלויה בנסיבות העניין: מידת הקרבה בין נושא המשרה לגוף הנתרם, הנתח שהתרומה מייצגת מתוך ההקצאה הכוללת, והאם ההחלטה עמדה לביקורתם של מנגנוני הממשל התאגידי הפנימיים, אם לאו. לפיכך, מוצע כי הקו המנחה לבחינת ראויות המטרה לא יעמיד רף של אלטרואיזם טהור, אלא יסתפק בשימור אותו איזון הרמוני; מקום שבו האיזון מופר בחוסר תום לב ויוצר תועלת א-סימטרית לתאגיד, תיחשב מטרת התרומה ככזו שאינה ראויה. 3.     "אם נקבעה לכך הוראה בתקנון" מושג שסתום זה חיוני להתמודדות עם "בעיית הנציג" המובנית בנדבנות תאגידית: החשש כי נושאי משרה ינתבו את משאבי התאגיד לקידום גחמותיהם האישיות על חשבון בעלי המניות. כפי שמציין פרופ' עמיר ליכט, נדבנות תאגידית עלולה להיתפס כשימוש ציני בכספם של אחרים, בייחוד בחברות ציבוריות שבהן הנתק בין הבעלות לשליטה הוא מובהק. [29] כדי לנטרל חשש זה, בחר המחוקק הישראלי בפתרון חוזי: התניית התרומה בעיגון מפורש בתקנון החברה. הדרישה להוראה תקנונית מבטיחה כי התרומה הפילנתרופית תישען על הסכמתם המקדמית של בעלי המניות לכך שנתח מסוים מרווחי החברה ייגרע לטובת מטרות אלטרואיסטיות, הסכמה המיוחסת להם מכוח סעיף 17(א) לחוק החברות, הקובע כי  "דין התקנון כדין חוזה בין החברה ובין בעלי מניותיה ובינם לבין עצמם" . תנאי זה משתלב כשתי וערב  עם שאר המבחנים של הסעיף: מבחן "ההוראה בתקנון" מעניק אפוא את הסמכות לתרום, אך מבחני "הסכום הסביר" ו"המטרה הראויה" הם שמגדירים את גבולותיה. בכך נוצרת מערכת איזונים דו-שכבתית – התקנון מקנה לגיטימציה לפעולה הפילנתרופית, ואילו מבחני הסבירות והראויות שומרים על בעלי המניות מפני ניצול לרעה של סמכות זו. הסיפא של סעיף 11(א) הופכת אפוא למנגנון המאזן בין האוטונומיה הניהולית להסכמה החוזית של הבעלים, ומעניקה לנדבנות התאגידית בסיס לגיטימי ומוצק. סיכום יוצא אפוא כי "הפיל-נתרופ שבחדר" איננו גדול כפי שנוטים לחשוב; לעיתים, כל שנדרש הוא פשוט לדבר עליו, ולקרוא לילד בשמו. "הסרת הלוט" מעל צלמה של הנדבנות התאגידית, [30] לצד קביעת קווים מנחים ברורים לשימוש בסיפא של סעיף 11(א), עשויה דווקא לעודד את הפעילות הרצויה הזו ולא לשתקה. החייאת מושגי השסתום שבסעיף והכפפתם לסטנדרט הביקורת השיפוטי הראוי, לא רק תעיר מרבצה אות מתה, אלא תספק למנהלי התאגיד 'נמל מבטחים' לפעולה בטוחה בתוך מרקם החיים הציבורי – כזו המקדמת בו-זמנית הן את יעדיו העסקיים של התאגיד, הן את רווחת הקהילה. תודה מיוחדת לפרופ' עלי בוקשפן על הערותיו המאירות ועל סיועו בזיקוק התשתית העיונית של רשומה זו. עידן רוזנבלום הוא בוגר המחזור הראשון של תוכנית המתמחים של מרכז אריסון ל-ESG, בעל תואר ראשון במשפטים (LL.B) ופסיכולוגיה (B.A) באוניברסיטת רייכמן. כיום עובד עידן כעורך דין במחלקת דיני התאגידים ושוק ההון במשרד מיתר | עורכי דין. [1] ראו, לדוגמה: Rodrigo A. Varela-Laso et. al, Corporate Social Responsibility: Where Does It Come from, and Where Does It Go? Evolution of the Conceptual Structure from 1975 to 2021 , 15(7) Sustainability 1-2 (2023)    ;     וגם: Lance Moir, What do we mean by corporate social responsibility?, Corp. Governance: Int'l J. Bus. Soc’y 16-22 (2001).    [2]  מודל הפירמידה של Carroll מציע חלוקה של ה-CSR לארבעה ממדי אחריות תאגידית: אחריות כלכלית (Economic responsibilities), אחריות משפטית (Legal responsibilities), אחריות אתית (Ethical responsibilities) ואחריות פילנתרופית (Charitable/Philanthropic responsibilities). לפי קרול, ממד האחריות הפילנתרופית וולונטרי במהותו, בעוד ששאר הממדים הם מנדטוריים. ראו: Archie B. Carroll, The pyramid of corporate social responsibility: Toward the moral management of organizational stakeholders , 34(4) Bus. Horiz. 39, 39–48 (1991). [3] ראו פריט מספר 58 לשאלון דירוג מעלה ESG 2024 . [4] לפי דו"ח Giving USA, סכום התרומות התאגידיות בארה"ב אשר עמד בשנת 2022 על כ-21 מיליארד דולר, זינק לכ-36.5 מיליארד דולר בשנת 2023, ועלה בשיעור נוסף של כ-6.4% בשנת 2024 לסך של כ-38.9 מיליארד דולר. בישראל, חברות ציבוריות תרמו בשנת 2022 סך של 421 מיליון ש"ח – עלייה של כ-23% לעומת השנה הקודמת – ובשנת 2024 הגיע הסכום הכולל ל-680 מיליון ש"ח, המשקף זינוק של כמעט 100% בתוך שלוש שנים בלבד. התמסדות זו זכתה גם להכרה רגולטורית בישראל: כיום חלה על תאגיד ישראלי מדווח חובת גילוי בדבר מדיניות התרומה שלו, לרבות פירוט על אודות השתלבותה בעסקי התאגיד והיקפיה העתידיים. ראו: "Charitable Giving Statistics" National Philanthropic Trust (NPT) https://www.nptrust.org/philanthropic-resources/charitable-giving-statistics/ ; "Giving USA: U.S. charitable giving totaled $557.16 billion in 2023" Lilly Family School of Philanthropy (25.06.2024) https://philanthropy.indianapolis.iu.edu/news-events/news/_news/2024/giving-usa-us-charitable-giving-totaled-557.16-billion-in-2023.html ; Giving USA, "Giving USA 2025: U.S. charitable giving grew to $592.50 billion in 2024, lifted by stock market gains" (24.06.2025) https://givingusa.org/giving-usa-2025-u-s-charitable-giving-grew-to-592-50-billion-in-2024-lifted-by-stock-market-gains/ ; " שנתון העמותות: נתונים מצרפיים נבחרים אודות פעילות עמותות וחברות לתועלת הציבור בשנת 2020" רשות התאגידים והמכון למשפט ופילנתרופיה באוניברסיטת תל אביב (2023) https://migzar3.org.il/ ; " "תרומות חברות ציבוריות בישראל: תמונת מצב 2022" ארגון מעלה https:// www.maala.org.il ; "תרומות חברות ציבוריות בישראל: תמונת מצב 2024" ארגון מעלה https:// www.maala.org.il ; תקנה 10(ב)(6) לתקנות ניירות ערך (דוחות תקופתיים ומיידיים), תש"ל-1970. [5] סעיף 11(א) לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות). [6] ראו סעיף 1(א) לחוק המתנה, תשכ"ח-1968: "מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה". [7] ניתוח מקורות ההכנסה של ארגוני הסביבה מראה שבממוצע 41% מהכנסותיהם מקורם בקרנות פילנתרופיה וכי 76% מכלל ארגוני הסביבה זוכים למימון מקרן פילנתרופיה אחת לפחות. ראו: עלי בוקשפן "תרומה עם תמורה לחברה (Company) ולחברה (Society)" אתר הממשל התאגידי של אונ' ת"א (16.6.2013) http://www7.tau.ac.il/blogs/law/2013/06/16/1142/ [8] פרופ' הלל שמיד ופרופ' איתי גרינשפן "קרנות פילנתרופיה וארגוני סביבה – הֲילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?" בלוג מרכז אריסון ל-ESG (29.05.2025) https://esgblog.runi.ac.il/post/philanthropy-and-environment-can-two-walk-together [9] לעניין זה ראו פרסום מס' 526 של שירות הכנסות הפנים האמריקאי (IRS):"Publication 526: Charitable Contributions" Department of the Treasury (IRS) 3 (29.02.2024) https://www.irs.gov/pub/irs-pdf/p526.pdf ; לסקירה רחבה יותר על אודות היתרונות המיסויים שבתרומות תאגידיות ראו גם:Peter Navarro, Why do corporations give to charity , J. Bus. 65–93 ( 1988) . [10] כך לדוגמה, קובע הדין בבריטניה 'תקרה' מסוימת לרווח שעשוי להפיק התורם מתרומתו ( עד £100 - תקרת רווח של כ-25% מסכום התרומה; בין £101 ל-£1,000 – תקרת רווח של £25; £1,001 ומעלה ; תקרת רווח של כ-5% מסכום התרומה כאשר המקסימום האפשרי הינו £2,500. ראו: "Tax when your limited company gives to charity" Gov.UK https://www.gov.uk/tax-limited-company-gives-to-charity/donating-money [11] רונן קריטנשטיין "מתנות תאגידיות" משפט ועסקים ג 367, 390 (2005) (להלן: קריטנשטיין); מנגנון הזיכוי מקורו בסעיף 46(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], הקובע כי 35% מסכום התרומה שתרם אדם, או חבר-בני-אדם (בכפוף למגבלות המנויות בסעיף) לקרן לאומית או למוסד ציבורי, יזוכה מן המס בו הוא חייב באותה שנת מס. [12] מחקרים רבים מצביעים על יחס חיובי של קהל הצרכנים כלפי תאגידים התורמים לחברה (society), דבר המוביל להגדלת מאגר לקוחותיהם ולשימור של צרכניהם הוותיקים. כך, לפי תאוריית שחזור התדמית של וויליאם בנואה (Benoit), מוניטין הוא הנכס החשוב ביותר של התאגיד העסקי, בהיותו מאפשר לו, מבחינה אסטרטגית, למקסם את תדמיתו הציבורית. אי לכך, במסגרת האסטרטגיה השיווקית של תאגיד עסקי עשויות לידי ביטוי גם תרומות הניתנות למטרות חברתיות, אשר תכליתן העלאת המודעות לפעילותו ומוצריו, כמו כן גם שיפור תדמיתו בעיני הציבור בכללותו. בשוק תחרותי בו ההיצע גבוה, מיצוב התאגיד העסקי בעיני הציבור עשוי להוות יתרון משמעותי שלו על מתחריו. ראו: William L. Benoit, Accounts, Excuses, and Apologies: A Theory of Image Restoration Strategies, (1995); קריטנשטיין, לעיל ה"ש 11, 385. [13] תאגידים עסקיים אף נוטים לתרום כסף לצדקה בעקבות אירוע שלילי, במטרה למנוע אובדן מוניטין נוסף. כך לדוגמה, מחקר שנערך בסין הראה עלייה משמעותית בשיעור התרומות של חברות נסחרות אשר ננקטו כלפיהן עונשים רגולטוריים בגין הונאה. לא זו אף זו, אלא שעלייה זו בשיעור התרומות שנסקרו במסגרת מחקר זה נמשכה לפרק זמן קצר בלבד, דבר העשוי להצביע על כך שפעילות פילנתרופית זו מהווה, דה-פקטו, כלי ארעי לתיקון המוניטין של אותן חברות. ראו: Xue Xia, Fei Teng & Xiaolong Gu, Reputation repair and corporate donations: An investigation of responses to regulatory penalties, 12(3) China JAR 293, 310 (2019). [14] במאמרו הגדיר זאת פרופ' קריטנשטיין בצורה הבאה: " ערכה השקלי של התרומה הניתנת על-ידי תאגיד יהיה תמיד גבוה   מערכה המתנתי הטהור " [ההדגשות במקור]. קריטנשטיין, לעיל ה"ש 11, 389, 392-393. [15] יוסף גרוס חוק החברות 123 (מהדורה חמישית מורחבת 2016). [16] סעיפים 252-253 לחוק החברות. [17] סעיף 254 לחוק החברות. [18] ראו, בין היתר: ידידיה שטרן "תכלית החברה העסקית - פרשנות והשפעות מעשיות" משפטים כרך לב 327 (תשס"ב), בעמ' 329 בה"ש 3 ( "הסיפא של סעיף קטן (א) עוסקת בפילנתרופיה תאגידית, [...] נדבנות של חברות מעוררת מסכת נפרדת של שיקולים, שלא יידונו במאמר זה"); יוסף גרוס, חוק החברות החדש (מהדורה רביעית, 2007), בעמ' 50; עמיר ליכט "תכליות החברה" משפט ועסקים א 173, 185-187 (2004).   [19] הצעת חוק 2432, כ"ט בתשרי התשנ"ו, 23.10.1995, דברי הסבר בעמ' 15. [20] רע"א 3126/00  מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרוייקטיים וכוח אדם בע"מ , נז(3) 220 (2003), פסקה 6 לפסק דינה של כב' הש' שטרסברג-כהן. [21] להרחבה בנושא ראו את הוויכוח המפורסם בין פרופ' ברל (Berle) לפרופ' דוד (Dodd): בעוד שברל טוען כי תכלית החברה הינה השאת רווחים עבור בעלי מניותיה, זאת ותו לא – לגישתו של דוד, על החברה העסקית (company) להתחשב בחברה (society) בכללותה במסגרת קבלת החלטותיה, וזאת משום שהראשונה קיימת בזכותה של האחרונה, אשר מעניקה לה מעצם קיומה את כוח החיות וכוח ההישגיות. גישתו של ברל מתכתבת עם הגישה הכלכלית-קניינית של דיני החברות, הרואה בתכלית החברה כזו אשר צריכה להעדיף בראש ובראשונה את טובת בעלי מניותיה (stockholders), בעוד שביכולתה להתחשב, 'על הדרך', גם בבעלי העניין שלה (stakeholders). Adolf A. Berle, Corporate Powers as Powers in trust , 44 Harv. L. Rev. 1049, 1049 (1931); E. Merrick Dodd, For Whom Are Corporate Managers Trustees? , 45(8) Harv. L. Rev. 1358 (1932);E. Merrick Dodd, Is Effective Enforcement of the Fiduciary Duties of Corporate Managers Practicable , 2 U. Chic. L. Rev. 194 (1935). [22]  לניתוח התופעה והסיכונים המשפטיים והתדמיתיים הנלווים לה, ראו: "Greenhushing: Fear of Greenwashing?", ClimateSeed Blog (Feb. 4, 2026) https://climateseed.com/blog/greenhushing-fear-of-greenwashing . [23] למידע נוסף על אודות המושג ראו: "שינוי במאבק ב־Greenwashing: מעֵבֶר לאכיפת הרגולטור" בלוג מרכז אריסון ל-ESG (28.11.2024) https://esgblog.runi.ac.il/post/‏ [24] ד"נ 13/80  אליעזר הנדלס נ' בנק קופת עם בע"מ , לה(2) 785 (1981) [25] אוריאל פרוקצ'יה דיני חברות חדשים לישראל 177 (1989). [26] כלל שיקול הדעת העסקי (Business Judgment Rule) הוא עקרון משפטי הקובע כי כל עוד החלטה עסקית של נושאי משרה בחברה התקבלה בתום לב, ללא ניגוד עניינים ועל בסיס מידע מספק, בתי המשפט יימנעו מלהתערב בה ולא יחליפו את שיקול דעת המנהלים בשיקול דעתם שלהם – באופן המקים לנושאי המשרה "חזקת תקינות". הרציונל העומד בבסיס הכלל הוא שמנהלים מקצועיים מצויים בעמדה טובה יותר מבית המשפט להערכת סיכונים עסקיים. הפרה של מי מבין התנאים האמורים תסתור את חזקת התקינות, ונטל ההוכחה כי ההחלטה הייתה הוגנת וסבירה יעבור לכתפי נושאי המשרה. ראו: ע"א 7735/14 ורדניקוב נ' אלוביץ' , פס' 39, 42–47 לפסק דינו של כבוד הש' עמית (פורסם בנבו, 18.12.2016) (להלן: עניין ורדינקוב). [27] פרשת סאקלר (Sackler) עלתה לכותרות בעקבות חשיפת מעורבות Purdue Pharma במשבר האופיואידים בארצות הברית. החברה, שבבעלות משפחת סאקלר, שיווקה באגרסיביות את משכך הכאבים OxyContin תוך הטעיית רופאים ומטופלים בנוגע לסיכוני ההתמכרות. בד בבד, תרמה המשפחה עשרות מיליוני דולרים למוסדות יוקרה – ובהם מוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק, מוזיאון הלובר בפריז וגלריות הטייט בלונדון – לרבים מהם הוצמד שמם. עם התגברות הביקורת הציבורית, החלו מוסדות רבים לנתק קשרים עם המשפחה. ב-2025 אושר הסדר פשרה סופי בסך של 7.4 מיליארד דולר בין 55 פרקליטי מדינות ארה"ב לבין Purdue Pharma ומשפחת סאקלר; כחלק מההסדר הוסכם כי שמה של המשפחה לא יוצמד עוד למוסדות בתמורה לתרומות. ראו: Patrick Radden Keefe, Empire of Pain: The Secret History of the Sackler Dynasty (Doubleday, 2021); In re Purdue Pharma L.P., Case No. 19-23649 (SHL) (Bankr. S.D.N.Y. Nov. 18, 2025); Attorney General James Secures Approval of Purdue Bankruptcy Plan, Office of the Attorney General of New York (Nov. 18, 2025), https://ag.ny.gov/press-release/2025/attorney-general-james-secures-approval-purdue-bankruptcy-plan ; Statement Following Bankruptcy Court Confirmation of Purdue Settlement, Office of the Attorney General of Connecticut (Nov. 18, 2025), https://portal.ct.gov/ag/press-releases/2025-press-releases/statement-following-bankruptcy-court-confirmation-of-purdue-settlement . [28] במשפט זה הועלתה הטענה כי הרד הצהירה עוד בשנת 2018 כי תתרום את כספי פשרת הגירושין שלה (7 מיליון דולרים) לצדקה, אך עד למועד ניהול המשפט ב-2022 לא הועברו הכספים במלואם. להגנתה טענה הרד כי מבחינתה הצהרה על תרומה ותרומה בפועל הן הינו הך ("I use pledge and donate synonymous with one another.") – טענה שנדחתה בשיח הציבורי כניסיון ליהנות מ"הילה נדבנית" ללא חיסרון כיס ממשי. ראו: John C. Depp, II v. Amber Laura Heard, CL-2019-2911 (Va. 2019). [29] עמיר ליכט "תכליות החברה" משפט ועסקים א 173, 186 (2004). [30] עניין ורדניקוב, לעיל ה"ש 26, פסקה 74 לפסק דינו של הש' עמית.

לכל מקום עבודה קיימת מדיניות תחבורה, גלויה או סמויה, המעצבת את דפוסי הניידות של עובדיו. מדיניות זו מתבטאת במערך של הטבות כספיות ולא כספיות, כגון הקצאת חניה, הטבת רכב צמוד, אספקה של תשתיות לרכיבה על אופניים או מתן החזרי נסיעה לכלי רכב מסוים, לצד החלטות בנוגע לגמישות בשעות העבודה ומיקום העסק. כל אלו משפיעים על מספר הנסיעות שמקיימים העובדים, על מועד ומשך הנסיעה למקום העבודה ועל כלי התחבורה שבהם העובדים בוחרים להשתמש.  על אף שפרקטיקות אלו נתפסות לעיתים קרובות כנורמה מקובלת, הן אינן בהכרח הוגנות כלפי קבוצות אוכלוסייה מסוימות או כלפי החברה והסביבה בכללותם. מדיניות המתעדפת שימוש ברכב פרטי נוטה להיטיב עם מגזרים חזקים המסוגלים לשאת בעלויות הרכב, ובמקביל פוגעת בנגישותן של אוכלוסיות מוחלשות להזדמנויות תעסוקה (נסו להגיע לאזור תעסוקה המותאם למכוניות בתחבורה ציבורית – לרוב מדובר במסע מאתגר). חשיבותו של הדיון בנסיעות הקשורות לעבודה מקבלת משנה תוקף נוכח העובדה כי נסיעות אלו מתרכזות בשעות שיא העומס בכבישים ובתחבורה הציבורית, ומהוות תמריץ מרכזי לאחזקת רכב שני ומעלה במשקי בית, אז שני בני הזוג מתפצלים לעבודה. מעבר להשלכות הישירות על שוויון תעסוקתי, מערכת תחבורתית המבוססת על הרכב הפרטי מייצרת השפעות חיצוניות שליליות נרחבות, הכוללות זיהום אוויר מקומי וגלובלי, רעש, אובדן שטחים פתוחים ותאונות דרכים. לפיכך, בבואנו להתמודד עם המשבר הסביבתי והחברתי העכשווי, הכרחי לבחון מחדש את מדיניות הניידות בארגונים ככלי לשינוי מערכתי. במסגרת מחקר הדוקטורט בחנתי את שאלת אחריות המעסיקים כלפי ההשפעות הסביבתיות והחברתיות של תחבורת עובדיהם  דרך המשקפיים של אחריות תאגידית. ממצא מרכזי מעבודת המחקר הוא שהדרישות שמציבות מסגרות דיווח מרכזיות, כמו GRI ו-EU CSRD , הן מוגבלות מאוד. בפן הסביבתי  דרישות הדיווח מתמקדות בחישוב עלויות חיצוניות של פליטות גזי חממה מנסיעות עסקים ויוממות (לעבודה וממנה) על פי "פרוטוקול גזי החממה" ( GHG Protocol ) - שיטת חשבונאות לטביעת רגל פחמנית. לפי הפרוטוקול, נסיעות יוממות ונסיעות עסקים ברכבים שאינם בבעלות החברה או אינם מופעלים על ידי החברה, מוגדרים כחלק מפליטות עקיפות של הארגון תחת " מכלול 3 " (Scope 3). בהיבט החברתי  מסגרות הדיווח הללו רק מצפות מחברות לספור פציעות תחבורתיות שקרו במסגרת העבודה "לטובת ביצוע התפקיד" בתוך סך הדיווח על פציעות עובדים. לשיטתי, דרישות הדיווח הקיימות אינן משקפות את האחריות שיש למעסיקים על תחבורת עובדיהם כפי שאנמק להלן. הפרדוקס של מכלול 3: מדוע שיטת החשבונאות הנוכחית אינה מספקת? בפן הסביבתי, ניתן להצביע על מספר בעיות עקרוניות העולות מהכללת פליטות גזי החממה מתחבורת עובדים תחת "מכלול 3".  מחויבות נמוכה ל"מכלול 3":  הציפייה לאיסוף ודיווח של נתוני פליטות עקיפות תחת "מכלול 3" היא הרבה פחות מחייבת מאשר הדרישה לדיווח על "פליטות ליבה" של הארגון ( מכלול 1  ו מכלול 2 ), דבר הפוגע במאמצים הכוללים להפחתת פליטות אלו (Ramanathan & Isaksson, 2022). בפרט, כאשר קיים קושי לאסוף נתונים מטעמים טכניים או מטעמי פרטיות, חברות בוחרות לדווח באופן חסר או חלקי על פליטות גזי חממה מתחבורת עובדיהן. כך לדוגמה, ניתן למצוא חברות שמדווחות רק על פליטות מנסיעות עסקים (בלי יוממות), או חברות שמדווחות רק על פליטות מטיסות עבודה (בלי אמצעי תחבורה יבשתיים). עיוות בדרגת האחריות לנסיעות עסקים לפי בעלות על כלי הרכב:  במצב הקיים, פרוטוקול גזי החממה מייחס רמת אחריות נמוכה יותר לנסיעות עסקים שמבוצעות ברכביהם הפרטיים של העובדים (תחת מכלול 3) לעומת נסיעות ברכבים בבעלות החברה (תחת מכלול 1), וזאת למרות שנסיעות אלו הן באחריות המעסיק במהותן. ההיגיון מבקש שמקומות עבודה יישאו באחריות לפליטות הנוצרות מכל נסיעה המבוצעת 'לצורך ביצוע התפקיד', ללא קשר לבעלות על כלי הרכב.  התעלמות מהשפעת המעסיק על הרגלי העובדים : גם ההגדרה של נסיעות יוממות כאחריות עקיפה של הארגון מתעלמת מההשפעה הניכרת שיש למעסיקים על העדפות התחבורה והרגלי הנסיעה של עובדיהם. בפועל, המחקר והניסיון מלמדים שעובדים בוחרים להגיע ברכב פרטי ככל שאין מגבלות משמעותיות על הגעה ברכב פרטי, ובראשן חנייה זמינה וחינמית שמספק המעסיק (Hamre & Buehler, 2014; Hess, 2001; Weinberger & Lucas, 2011). צמצום העלויות החיצוניות הסביבתיות לפחמן בלבד : התמקדות בלעדית בפליטות גזי חממה מתעלמת מהשפעות חיצוניות נוספות של פיתוח תחבורתי מוטה רכב פרטי, על השלכותיו השליליות הרבות. לשם המחשה: חברה מסוימת יכולה לעבור לרכבים חשמליים שהנעתם מבוססת על אנרגיה מתחדשת. בכך היא אמנם מנטרלת את פליטות גזי החממה, אך היא אינה פועלת להפחתת שאר העלויות החיצוניות מרכב פרטי, ובהן זיהום רעש, עומסי תנועה, אובדן שטחים פתוחים וכו'.  שוויון ונגישות לכולם: האמנם? בהיבט החברתי, התמקדות בספירת פציעות תחבורתיות "לטובת ביצוע התפקיד" כחלק מ" ניהול בריאות ובטיחות כוח העבודה " אינה משקפת את האחריות הפוטנציאלית של מעסיקים לאפשר נגישות להזדמנויות תעסוקה עבור עובדים מאוכלוסיות מוחלשות או ללא גישה לרכב פרטי. אציין כי ממצא זה מפתיע במידת מה משתי סיבות. ראשית, מכיוון שלעסקים אכן יש השפעה על הזדמנויות תעסוקה באמצעות החלטות על מיקום הארגון ומידת המעורבות באתגרי התחבורה של העובדים, למשל באמצעות העמדת הסעות עובדים. שנית, הנושא של מתן "הזדמנויות לכולם" מופיע מפורשות בטיוטת ה- ESRS (תקנות ה-EU CSRD), והוא כולל התייחסות לשוויון מגדרי, הכללת אנשים עם מוגבלויות וגיוון אוכלוסיות . חברות נדרשות להסביר כיצד מדיניותן עשויה להשפיע על הסיכונים ועל ההזדמנויות של הארגון בתחומים אלו. אפשר היה אפוא לצפות שגם בתחום תחבורת עובדים יידרשו חברות לדווח על המאמצים שלהן ליצור מדיניות ניידות מכילה יותר – כזו שמאפשרת גישה שוויונית למקום העבודה עבור כלל העובדים הקיימים והפוטנציאליים, כולל אלו שאין באפשרותם או ביכולתם לנהוג. הרחבת אחריות המעסיקים לתחבורת עובדיהם במסגרות הדיווח לסיכום, קיים פער ניכר בין ההשפעות הנרחבות של מדיניות התחבורה של חברות לבין הדרישות המוגבלות שמציבות מסגרות הדיווח. מצב זה איננו אידיאלי ויש לפעול לשנותו. הרחבת האחריות במסגרות הדיווח תדרוש מהמעסיקים התייחסות מעמיקה לתפקידם בעיצוב ניידות עובדיהם ולאמצעים שהם נוקטים לעידוד הליכה ברגל, רכיבה על אופניים ושימוש בתחבורה ציבורית על פני שימוש ברכב פרטי. גישה של אחריות רחבה יותר אף תציע שחברות לא יפעלו בניגוד למאמ צי הממשלה לקידום תחבורה מקיימת, למשל באמצעות תשלום אגרת גודש או מס חניה בשם עובדיהם. בנוסף, גישה זו תצפה מחברות לפעול באופן אקטיבי על מנת לצמצם את ההשפעות החיצוניות מתחבורת עובדיהן באמצעות השקעת משאבים ארגוניים ואינטראקציה שוטפת עם רשויות מקומיות, גורמי ממשל ושאר בעלי עניין. אימוץ גישה כזו יאפשר למסגרות הדיווח לממש את הפוטנציאל שלהן ככלי מרכזי לשינוי התנהגותי בתחום תחבורת עובדים, ובכך יסייעו לכינון מערכת תחבורה מקיימת והוגנת יותר. רשומה זו מתבססת על מאמר של Tsairi & Martens (2024). לקריאה נוספת לחצו כאן .   ד"ר יערה צעירי, בוגרת המעבדה לצדק תחבורתי של פרופ' קרל מרטנס בטכניון (Lab Fair Transport) ומומחית במדיניות סביבה ותחבורה מקיימת. לשעבר רכזת הכשרות ESG של "מרכז קיימא" אוניברסיטת חיפה, יועצת פרלמנטרית לח"כ פרופ' אלון טל ויו"ר-משותף של עמותת "15 דקות" הפועלת לשיפור התחבורה הציבורית. Hamre, A., & Buehler, R. (2014). Commuter Mode Choice and Free Car Parking, Public Transportation Benefits, Showers/Lockers, and Bike Parking at Work: Evidence from the Washington, DC Region. Journal of Public Transportation , 17 (2), 67–91. בוגרת המעבדה לצדק תחבורתי של פרופ' קרל מרטנס בטכניון (Lab Fair Transport) ומומחית במדיניות סביבה ותחבורה מקיימת. לשעבר רכזת הכשרות ESG של "מhttps:// doi.org/10.5038/2375-0901.17.2.4 Hess, D. B. (2001). Effect of free parking on commuter mode choice: Evidence from travel diary data. Transportation Research Record , 1753 (1), 35–42. Ramanathan, S., & Isaksson, R. (2022). Sustainability reporting as a 21st century problem statement: Using a quality lens to understand and analyse the challenges. The TQM Journal , 35 (5), 1310–1328. https://doi.org/10.1108/TQM-01-2022-0035 Weinberger, R., & Lucas, K. (2011). Motivating Changes in Auto Mobility. In K. Lucas, E. Blumenberg, & R. Weinberger (Eds.), Auto Motives: Understanding Car Use Behaviours  (pp. 63–86). Emerald Group Publishing Limited. https://doi.org/10.1108/9780857242341-003

בעשורים האחרונים אנו עדים לשינוי פרדיגמה בעולם העסקי. מה שהחל כיוזמות וולונטריות של אחריות תאגידית (CSR), הפך למערכת מסועפת של מדדי סביבה, חברה וממשל תאגידי (ESG). עם הביקוש הגובר למידע על האופן שבו חברות מנהלות הזדמנויות וסיכונים מהותיים בתחום ה-ESG, סוכנויות דירוג כמו MSCI , S&P  ו- Sustainalytics  החלו לאסוף מידע ולעבדו לציונים המשקפים את הכוונות והביצועים של חברות בהיבטים שונים של ESG. אולם, בד בבד עם העלייה בחשיבות של דירוגי ESG   ככלים להערכת סיכון, להכוונת הון ולהשוואת ביצועי חברות, עלתה גם רמת הספקנות: האם ציון ESG גבוה הוא עדות לדיווח כספי איכותי ואמין, או שמא הוא משמש כ"מסך עשן" שנועד להסיח את דעתם של המשקיעים מביצועים עסקיים דלים? בשני מאמרים חדשים, שפרסמתי בכתב העת Finance Research Letters עם עמיתיי ד"ר רימונה פלס  מהמרכז האקדמי למשפט ולעסקים ו ד"ר עידו באום  ו ד"ר דלית גפני  מהמסלול האקדמי במכללה למנהל, ביקשנו לבחון לעומק את המתח הזה. המחקרים שלנו, שהתבססו על מדגם רחב של חברות אמריקאיות, מפריכים את החשש כי ESG משמש ככלי להסוואת כשלים פיננסיים. להיפך, הממצאים מצביעים על כך שביצועי ESG גבוהים הם אינדיקטור מובהק לאיכות גבוהה יותר של דיווח כספי, כאשר לרכיב החברתי (Social) בדירוג תפקיד מכריע ובלתי צפוי בהקשר זה. הקשר בין דירוג ESG לאיכות הדיווח הכספי במחקר הראשון, ESG Regulation and Financial Reporting Quality: Friends or Foes? ,   ניתחנו את הטענה שחברות עלולות להשתמש בדירוגי ESG כדי להסוות ביצועים פיננסיים חלשים. החשש הוא כפול: ראשית, שחברות בעייתיות ישקיעו ב-ESG כדי ליצור תדמית חיובית שתכסה על כשלים עסקיים; ושנית, שהשקעת יתר בפעילויות ESG תבוא על חשבון המשאבים המוקצים למערכות דיווח ובקרה פנימית. כדי לבחון זאת, בדקנו את הקשר בין דירוג ה-ESG של חברה לאיכות הדיווח הפיננסי שלה. המדגם שלנו כלל נתונים על 3,907 חברות שנסחרו בבורסה בארצות הברית בין השנים 2022-2012, ובסך הכל 23,848 תצפיות. השתמשנו בדירוגי ESG של סוכנות הדירוג MSCI ובשלושה מדדים מקובלים לבדיקת איכות הדיווח הכספי: התמדה (Persistence) של רווחים  - המידה שבה הרווחים הנוכחיים מאפשרים לנבא רווחים עתידיים; יכולת חיזוי (Predictability) של תזרימי מזומנים  - המידה שבה הרווח הנוכחי מסייע למשקיעים להעריך את תזרימי המזומנים העתידיים של החברה; מספר ההצגות מחדש (תיקונים) של הדוחות הכספיים (Restatements)  - מדד חיצוני המעיד על כשלים בדיווח הכספי, המאלצים את החברה לתקן בדיעבד דוחות שפורסמו.  הממצאים היו חד-משמעיים. דירוגי ESG גבוהים אינם באים על חשבון איכות הדיווח הכספי אלא להיפך. מצאנו קשר חיובי מובהק בין דירוג ESG לבין מידת ההתמדה של רווחים ויכולת החיזוי של תזרימי מזומנים. בנוסף, בחברות עם דירוג ESG גבוה, השכיחות של הצגה מחדש של הדוחות הכספיים (Restatements) הייתה נמוכה יותר. במילים אחרות, חברות בעלות ביצועי ESG חזקים נוטות לדווח באופן אמין יותר. המשמעות של הממצאים היא שדירוג ESG גבוה של חברה הוא סיגנל לדיווח כספי איכותי המעיד על תרבות ניהולית ששואפת לשקיפות ואחריותיות פיננסית. ממצא חשוב נוסף נוגע להשפעת ההצהרה של ה-Business Roundtable (BRT) , מאוגוסט 2019, עליה חתמו 181 מנהלי החברות המובילות בארה"ב, ביניהן אמזון, אפל, אורקל, ג'נרל מוטורס ו-JPMorgan Chase. ההצהרה סימנה נקודת מפנה בשיח על תכלית החברה ומעבר מתפיסה ארוכת שנים של עליונות בעלי המניות (Shareholder Primacy) לאימוץ תפיסה רחבה יותר של אחריות כלפי כלל מחזיקי העניין (Stakeholders). ההצהרה עיגנה את החשיבות של שיקולי ESG בקבלת החלטות עסקיות. מחקרנו מראה כי לאחר ההצהרה, הקשר החיובי בין דירוגי ESG לאיכות הדיווח הכספי התחזק, ממצא המלמד כי הגברת תשומת הלב להיבטי ESG בפעילותן של חברות תרמה גם לשיפור השקיפות הפיננסית. השפעת הרכיב החברתי (Social) בדירוג על איכות הדיווח הכספי במחקר השני, ESG Ratings and Financial Reporting Quality: Why Social Performance Matters , פירקנו את דירוג ה-ESG לשלושת רכיביו – סביבתי (E), חברתי (S) וממשל תאגידי (G) – ובחנו את ההשפעה של כל אחד מהם בנפרד על איכות הדיווח הכספי. גם במחקר זה השתמשנו בדירוגי ESG של סוכנות הדירוג MSCI ובמדדים חשבונאיים מקובלים לבדיקת איכות הדיווח הכספי: מידת ההתמדה של רווחים ויכולת החיזוי של תזרימי מזומנים. המדגם הסופי כלל נתונים על 2,807 חברות נסחרות בארצות הברית בין השנים 2022-2012, ובסך הכל 16,191 תצפיות. אמנם בכל אחד משלושת רכיבי ה-ESG מצאנו קשר חיובי עם איכות הדיווח הכספי, אך הממצאים היו מפתיעים במידת מה. בעוד שרבים נוטים להניח כי רכיב הממשל התאגידי הוא המשפיע ביותר על איכות הדיווח – שכן הוא כולל מנגנוני בקרה וציות – המחקר שלנו חושף תמונה מורכבת ומעניינת יותר: הרכיב החברתי הציג את הקשר ההדוק ביותר עם איכות הדיווח הכספי של חברה.  גם במחקר זה, הצהרת ה-BRT משנת 2019 שימשה כנקודת מבחן. מצאנו שהקשר החיובי בין כל אחד מרכיבי ה-ESG לאיכות הדיווח התחזק בתקופה שלאחר ההצהרה, כששיפור בולט במיוחד נרשם בקשר עם הרכיב החברתי. ממצא זה מחזק את הטענה כי בתקופה שבה ESG הפך לנושא מרכזי בשיח התאגידי, הוא החל לשקף באופן הדוק יותר תהליכים ארגוניים פנימיים המובילים לשיפור באיכות הדיווח הכספי. הממצא שלנו חשוב במיוחד לאור סקר מקיף שנערך לאחרונה בקרב משקיעים מוסדיים , המלמד כי למרות החשיבות הרבה שהמוסדיים מייחסים לאיכות הדיווח של חברות, הם נותנים לרכיב החברתי בדירוג ה-ESG משקל נמוך ביותר בהחלטות ההשקעה שלהם. 68% מהמשקיעים המוסדיים דירגו את הממשל התאגידי כרכיב החשוב ביותר מבין שלושת רכיבי ה-ESG, לעומת 2% בלבד שראו ברכיב החברתי את הרכיב המשמעותי ביותר בשיקולי ההשקעה שלהם. בד בבד, 57% מהמשקיעים המוסדיים שוקלים בהחלטות ההשקעה שלהם את איכות הדיווח הכספי של החברות. המחקר שלנו מצביע על פער מהותי בשיקולי ההשקעה בין המשקל הגבוה שניתן לאיכות הדיווח הכספי לבין המשקל הנמוך שניתן לרכיב החברתי בדירוג ה-ESG. לאור ממצאי המחקר, משקיעים שאכפת להם מאיכות הדיווח של חברות צריכים לייחס משקל גדול יותר לרכיב החברתי בדירוג, הקשור באופן ההדוק ביותר לאיכות הדיווח הכספי. לא רק ביטוי לערכים: דירוג ESG כשיקוף של תרבות ארגונית כיצד ניתן להסביר את חשיבותו של הרכיב החברתי לאיכות הדיווח הכספי? רכיב זה כולל היבטים כגון תרבות ארגונית, ניהול הון אנושי ויחסי עבודה. גורמים אלו משפיעים ישירות על המערכות והאנשים האחראים על הכנת הדוחות הכספיים ובקרתם ועל נורמות הדיווח בארגון. במובן זה, הרכיב החברתי של הדירוג הוא אינו רק ביטוי לערכים, אלא גם לאופן השוטף שבו הארגון פועל להכנה, אישור ובקרה של הדוחות הכספיים. הסבר זה לממצאים שלנו עולה בקנה אחד עם הספרות האקדמית המתמקדת בהקשר התרבותי של דיווחי חברות . הממצאים שלנו נושאים בשורה חשובה לשחקנים בשוק ההון. דירוג ESG הוא אינו רק מדד ל"מצפון" של חברה אלא כלי עזר משמעותי להערכת מהימנות הדיווח הכספי שלה. לפיכך, השקעה ב-ESG אינה מכוונת למשוך משקיעים בעלי מודעות סביבתית או חברתית בלבד, אלא עשויה להשתלב באסטרטגיה רחבה יותר של שיפור שקיפות ובניית אמון בשווקים הפיננסיים. הדיון הציבורי סביב ESG הפך בשנים האחרונות לפוליטי וטעון, אך הממצאים האמפיריים שלנו מספרים סיפור אחר. הם מראים כי חברות שמשקיעות בסביבה, בחברה ובממשל תאגידי אינן עושות זאת כדי להסתיר כישלונות עסקיים, אלא כחלק מתפיסת ניהול כוללת השואפת לשקיפות ואחריותיות פיננסית. בעולם שבו אי-ודאות גדלה מיום ליום, היכולת להסתמך על דירוג ESG גבוה, ובמיוחד כזה המבוסס על ביצועים חברתיים מוצקים, כאינדיקטור לאיכות הדיווח הכספי מעניקה למשקיעים כלי עזר חשוב לניהול סיכונים. פרופ' דב סולומון , ראש התוכנית לתואר שני במשפטים במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן

למה זכויות אדם הפכו לנושא עסקי דחוף בישראל? העיסוק בזכויות אדם בעסקים אינו חדש ועלה כבר במהלך שנות ה-90 על רקע תנאי ההעסקה "סדנאות  יזע" של תאגידים בינלאומיים דוגמת NIKE במזרח אסיה. במציאות הישראלית עמוסת מתחים חברתיים, ביטחוניים וגיאופוליטיים, הנושא שב ועולה כלפי חברות ישראליות על ידי מחזיקי עניין שונים כגון לקוחות ושותפים בינלאומיים שמבקשים לוודא עמידה בתנאים אתיים, משקיעים שמעריכים סיכונים ומוניטין תאגידי, רגולטורים אירופיים שמחילים חובות דיווח ובדיקת נאותות, וחברות דירוג גלובליות שמנתחות את התנהגות החברות בפועל. על רקע זה, היכולת של עסקים ישראליים להציג ניהול מקצועי, ניטרלי ושיטתי של הנושא, נעשית קריטית כדי לשמור על אמון, על גישה לשווקים בינלאומיים ועל רציפות עסקית. בדירוג מעלה לשנת 2025, כ-75% מהחברות דיווחו כי קיימת אצלן מדיניות זכויות אדם רשמית ומעל 70% מהחברות דיווחו שנעשתה סקירה בשלוש השנים האחרונות בכדי לזהות ולהעריך סיכונים והשפעות הנוגעות לשמירה על זכויות אדם. עם זאת, בחינה מעמיקה יותר בדיווחי החברות מציגה תמונה מורכבת יותר; מרבית החברות שדיווחו שביצעו סקירה לזיהוי סיכונים, ציינו כי הסקירה מתמקדת רק בפעילות הישירה של החברה ואינה כוללת התייחסות לשרשרת האספקה או לדיאלוג עם מחזיקי עניין חיצוניים אחרים. מסמך ' זכויות אדם בעסקים ' של ארגון מעלה, שפורסם לאחרונה, נועד להוות מדריך פרקטי ויישומי לניהול הנושא על ידי חברות במשק הישראלי. המסמך מאגד בתוכו קווים מנחים לגיבוש מדיניות לניהול זכויות אדם בארגון, מציג טיפולוגיה להערכה של מהותיות הסיכון הקיים לכל חברה, מגדיר את תהליך בדיקת הנאותות שחברות צריכות לעשות (Human Rights Due Diligence), מפרט את רשימת הזכויות הרלוונטיות לעסקים ומדדי בקרה, ומסתיים בנספח שאלות מעשי שמאפשר לבצע סינון ומיפוי ראשוני של סיכונים. מטרת המסמך היא לתרגם את הסטנדרטים הבינלאומיים והציפיות של מחזיקי עניין לשפה יישומית, כזו שמנהלי ESG, משאבי אנוש, רכש ומשפטים יכולים ליישם בפועל בתוך הארגון. המדריך מבוסס על מקורות מידע ומסגרות דיווח מרכזיים ומקובלים בעולם, כגון:  BSR , Global   Compact  , RBA    ו- UN Guiding Principles on Business and Human Rights . הגדרת התחום: מה נכלל בזכויות אדם בהקשר העסקי המונח 'זכויות אדם' בעסקים כולל בתוכו נושאים רבים החורגים הרבה מעבר לשאלות של שכר מינימום או מניעת אפליה. התחום מתחיל בתנאי העסקה הוגנים (שכר מחיה, שעות עבודה סבירות, חופש ההתאגדות), ממשיך בזכויות עובדים לאורך שרשרת האספקה (דרישות לספקים, ביקורות ותוכניות תיקון), ונוגע בהיבטים של גיוון והכללה במקומות העבודה (ייצוג, קידום ושוויון הזדמנויות). בנוסף, עם השנים התחום התרחב גם לנושאים כגון פרטיות ואבטחת מידע, בריאות ובטיחות בסביבת העבודה (נהלי בטיחות, תרגילי חירום, תחקור תאונות), השפעות על קהילות (סקרי השפעה חברתית), נגישות ושקיפות, שיתוף פעולה עם החברה האזרחית, והקשר בין זכויות סביבתיות לזכויות אדם. עבור כל אחד מהנושאים הללו, המסמך מציג דוגמאות יישומיות ומדדים שמאפשרים בקרה ושיפור. ב- UN Guiding Principles on Business and Human Rights , נקבעה טיפולוגיה המבוססת על עקרון ההבחנה, שלפיו כל חברה עשויה להיות מעורבת בפגיעה בזכויות אדם באחת משלוש דרכים המפורטות להלן, ומלוות במקרי בוחן מהעולם:  גרימת נזק ישירה (Cause) - בשנת 2025 רשויות האכיפה בארה"ב ( OSHA ) וגופים רגולטוריים קבעו  כי אמזון גרמה נזק ישיר לבריאות עובדיה באמצעות הטלת מכסות עבודה לא סבירות ותנאים ארגונומיים לקויים שהובילו לפציעות של מאות אלפי עובדים. תרומה לנזק יחד עם גורמים אחרים (Contribute) - בתחילת 2025, הודיעה  מטא על שינוי במדיניות התוכן שלה ( Hateful Conduct Policy ) המאפשר פרסום דברי שטנה והטרדה נגד קהילות מוחלשות (כגון קהילת הלהט"ב) תחת מסווה של "חופש ביטוי". קישור עקיף לפגיעה דרך שרשרת הערך (Linked) - דוחות קיימות של סמסונג לשנת 2025-2024  חושפים כי החברה מזהה סיכונים מתמשכים של עבודת כפייה ועבודת ילדים בדרגים הנמוכים של שרשרת האספקה שלה (ספקים מדרגה שנייה ושלישית). ההבחנה הזו אינה תיאורטית בלבד; היא קובעת את סוג האחריות והתגובה של החברה למניעה ותיקון של המצב. בהתאם לסוג הקשר ניתן למקד את התגובה ולבנות יוזמות מותאמות החל בתיקון ופיצוי, דרך שינוי נהלי רכש ועד ניטור והדרכות לספקים. במסמך שפרסמה חברת Samsung  מוצג מיפוי מקיף של הסיכונים בהיבטי זכויות אדם ודרכי התגובה של החברה לניהול הסיכונים. גם הסקטור העסקי של החברה רלוונטי; המסמך מציג דוגמאות ענפיות שיעזרו למקד מאמץ: בתעשייה וייצור, יש התמקדות בבטיחות, שעות עבודה ותנאי העסקה של מהגרי עבודה; בחקלאות ומזון, מושם דגש על מניעת עבודת ילדים, תנאי מגורים והגנת בריאות קהילות; בטכנולוגיה ודאטה, המיקוד מושם על שמירה על הפרטיות, מעקב והטיות אלגוריתמיות; בבנייה ותשתיות, מסתכלים על שיתוף קהילה וניהול סיכוני שרשרת אספקה; בשירותים פיננסיים, מדיניות מימון אחראית; בקמעונאות, סיכוני שרשרת אספקה ואפליה תעסוקתית. כך כל ארגון יכול לזהות במה להתרכז ולהתאים את המדדים והנהלים למציאות התפעולית שלו. בדיקת  נאותות: שבעה שלבים להטמעה חברות הפועלות מול שוק האיחוד האירופי (מהשווקים המתקדמים בעולם באסדרה) יידרשו להציג ולהטמיע תהליכי נאותות בנושאי זכויות אדם וסביבה, לרבות תיעוד מיפוי סיכונים, מדיניות ומנגנוני תיקון, מדדים כמותיים ותוצאות שנתיות לאורך שרשרת האספקה. המסמך מציע צעדי היערכות: יישור קו למדיניות ה- UNGPs , ה- CSDDD  של האיחוד האירופי וה- OECD , בניית תהליך נאותות מלא, אימוץ תקני דיווח רלוונטיים, ותקשור שקוף ללקוחות ולציבור. חברה שתיישם זאת מוקדם תגדיל את יתרונה התחרותי ותשמור על גישה לשוק האירופי. תהליך הנאותות המוצע במסמך הינו הדרגתי וכולל 7 שלבים לניהול סוגיות של זכויות אדם: מיפוי סיכונים והשפעות בכל נקודות הממשק (עובדים, ספקים, קהילות ולקוחות). הערכת חומרת הסיכונים בהתאם לשלושה פרמטרים (היקף הפגיעה, חומרתה, ויכולת תיקונה). תיעדוף 'נקודות חמות' (כלומר, מוקדים בעלי פוטנציאל נפיץ במיוחד) לטיפול מיידי.  גיבוש מדיניות פורמלית (כולל אחריות הנהלה וצוות בין-מחלקתי). קידום תהליכי הטמעה ובקרה (הדרכות, נהלים, מדדי ביצוע, ביקורות פנימיות וחיצוניות). קיום מנגנון תיקון זמין והוגן.  ביצוע סקירות שנתיות, עדכוני נהלים ודיווח שקוף.  השילוב בין צעד מנהלי לצעד יישומי, הוא מה שהופך את הנושא מחזון למדיניות חיה בתפעול היומיומי. ניהול פנימי: איך זה עובד בתוך הבית במישור הפנימי, המסמך מכוון להטמעת הנושא דרך ארבעה צירים:  הדרכות למנהלים ולעובדים ויצירת שפה אחידה סביב הנושא. שילוב הנושא במערכות ובתהליכים פנים ארגוניים (נהלי רכש, משאבי אנוש, פרטיות, בטיחות). שילוב סעיפי זכויות אדם בהסכמים עם ספקים וקבלנים. ביצוע בקרה ומדידה של פרמטרים שונים שהוגדרו.  יישום הנושא דרך ארבעת הצירים הללו מאפשר לארגון ולעובדיו להבין את האופן בו הנושא מתממשק עם פעילות הארגון ובמקביל פותח את הנושא למחזיקי עניין חיצוניים המשפיעים ומושפעים מהנושא. באופן זה, המדיניות לא נשארת על הנייר אלא מתורגמת להתנהגות עסקית יומיומית שמייצרת אמון ומקטינה סיכונים. דיאלוג חיצוני: לקוחות, דירוגים ורגולטורים במישור החיצוני, חברות ישראליות נדרשות לשיח מקצועי ושקוף מול לקוחות בינלאומיים, חברות דירוג ESG ורגולטורים אירופיים. המסמך מציג כיצד מבססים דיאלוג אפקטיבי: הצגת תהליך נאותות מסודר, פרסום מדיניות ודוחות, מתן מענה לשאלוני ציות, ושיתוף פעולה עם החברה האזרחית. מאגר השאלות שבנספח הוא כלי יעיל להכנה לדיונים עם מחזיקי עניין ומסייע להבין אילו שאלות יישאלו, איזה הוכחות נדרשות, וכיצד לנסח תשובות שמבוססות על נתונים ולא רק על הצהרות. בהקשר זה, ניתן לראות דוגמה עדכנית לשינוי בגישת חברות הדירוג הבינלאומיות: בסוף 2024 הודיעה חברת Morningstar Sustainalytics   , אחת מחברות המחקר המובילות בעולם בתחום ה-ESG , על שינוי משמעותי במתודולוגיית ההערכה שלה בנוגע להערכת סוגיות זכויות אדם בחברות ישראליות. החברה קבעה כי מעתה לא ייכללו מחלוקות טריטוריאליות (כגון הסכסוך הישראלי-פלסטיני) במסגרת הערכת סוגיות זכויות אדם, מתוך רצון לשמור על ניתוח אובייקטיבי, עקבי ונטול הטיות פוליטיות.  השינוי מבוסס על בחינה של צוות מומחים בינלאומי, אשר קבע כי השפעות גיאופוליטיות עלולות לעוות את הדירוג, ולכן יש להתמקד בפעולות העסקיות הישירות של החברה, במידת עמידתה בעקרונות זכויות האדם ובאופן ניהולה הפנימי.  המשמעות עבור חברות ישראליות היא כפולה: נפתחת הזדמנות להציג ניהול מבוסס עקרונות ולא להיתפס לסוגיות פוליטיות. ניתנת ההזדמנות לחברות להדגיש מערכות ניהול, דיווח ושקיפות בנושאי זכויות אדם, גיוון, תנאי עבודה והוגנות עסקית. לסיכום: ניהול זכויות אדם בפעילות תאגידית תופס חשיבות הולכת וגוברת בשנים האחרונות. עם זאת, בשל מאפייני הפעילות של חברות ישראליות (תנאי העסקה ורווחה מתקדמים) ומאידך, קושי בניהול ומעקב מתקדם של שרשת האספקה, קיים בלבול רב בקרב החברות בדבר המצופה מהן.  המסמך 'זכויות אדם בעסקים' מספק שפה מקצועית אחידה, כלים לניהול אפקטיבי, ומענה לשאלות שמגיעות ממחזיקי עניין בארץ ובעולם. בעידן שבו אמון הוא הון, והיכולת להציג נאותות ושקיפות היא מפתח להצלחה, המסמך מציע מסלול ברור, ישים ומבוסס לניהול התחום. הקריאה בו תאפשר לכם לבנות מדיניות חכמה, להטמיע תהליכים, ולתרגם מחויבות ערכית לתוצאות שניתן למדוד. קישור למסמך באתר מעלה ינאי ברנר, מנהל דירוג מעלה. ארגון מעלה מאגד מעל 130 מהחברות המובילות במשק הישראלי, שבחרו לאמץ ולהטמיע סטנדרטים מתקדמים ומדידים של אחריות תאגידית, המתייחסת להשפעה של עסקים על החברה והסביבה. מעלה פועלת לפתח את הסטנדרטים הוולונטריים של תחום האחריות התאגידית בישראל, מקדמת למידה, הכשרה ושיתוף בפרקטיקה מישראל ומהעולם ומציעה ספריית תוכן דיגיטלי עשירה ומגוונת. דירוג מעלה המתפרסם מדי שנה, מאפשר לחברות למדוד, להשוות ולהשתפר, ומציג תמונת מצב עדכנית של האחריות התאגידית בישראל.

מבוא בשנים האחרונות חלה עלייה ניכרת בהיקפן ובחשיבותן של ההצהרות התאגידיות בתחומי הסביבה, החברה והממשל התאגידי (ESG). תאגידים, מוסדות פיננסיים וגורמים ציבוריים שונים מצהירים על יעדי ניטרליות פחמנית ( Net Zero ), השקעות בנות-קיימא וניהול אחראי של שרשראות אספקה. הצהרות אלו, שבעבר נתפסו כבעלות אופי וולונטרי ותדמיתי בעיקרו, מקבלות כיום מעמד משפטי מחייב באופן הולך ומתרחב, נוכח השימוש הגובר בהן על ידי רגולטורים, בתי משפט ושחקנים אזרחיים. ניתן לראות את ביטויה המובהק של מגמה זו בפסיקה ובאכיפה הבינלאומית, אשר מזהות פערים בין הצהרות ESG  לבין יישומן בפועל, ויוצקות לפערים אלו משמעות משפטית בהקשרים של הטעיה, חובת זהירות, חובות גילוי ודיווח. על רקע זה, מתחייבת בחינה מחודשת של מעמד "הרגולציה הרכה", כסטנדרט משפטי דה פקטו, וכן ניתוח השלכותיה של בחינה זו על התנהלות תאגידים, אחריות דירקטורים ותפקידם של יועצים משפטיים. רשומה זו תנתח את תופעת ההתיירקקות (Greenwashing) כעילת אחריות מתפתחת, ותבחן את רלוונטיות המגמות הללו בהקשר הישראלי. מיפוי מושגי: סוגי  ההתיירקקות לצורך הניתוח המשפטי, נבחין בין שלושה סוגים עיקריים של התיירקקות: האחד  הוא התיירקקות  אקלימית - הכולל הצהרות על ניטרליות פחמנית  Net Zero ,Carbon) Neutral)  שלעתים נשענות על קיזוזי פליטות ( Carbon Offsets ) או יעדים עתידיים, ללא תכנית יישום מפורטת. השני , התיירקקות  פיננסית - שבו מוצרים פיננסיים משווקים תחת מיתוג ESG או sustainable  מבלי שקיימים מנגנוני סינון, מדידה ובקרה התואמים את ההצהרה.     השלישי , הוא התיירקקות צרכנית  - המתבטא בתיוג מוצרים ושירותים כ"ירוקים" באמצעות ניסוחים כלליים או עמומים, ללא ביסוס מדעי או מתודולוגי. המאפיין המשותף לכל הסוגים המתוארים הוא קיומו של פער בין ההצהרה הציבורית לבין התשתית העובדתית והמתודולוגית שעליה היא אמורה להישען, ובכלל זה שימוש במדדים, הגדרת גבולות מערכת, הנחות עבודה, והבחנה בין הפחתת פליטות בפועל לבין הסתמכות על מנגנוני קיזוז. פסיקה ואכיפה בינלאומית: מגמות מרכזיות הפסיקה ההולנדית בעניין Milieudefensie v. Shell [1]  סימנה נקודת מפנה בשיח המשפטי סביב אחריות תאגידית לאקלים. ההליך הוגש על-ידי ארגון הסביבה ההולנדי Milieudefensie יחד עם ארגונים נוספים ואזרחים פרטיים נגד   Royal Dutch Shell . לטענתם, מדיניות האקלים של התאגיד, אינה מתיישבת עם היקף סיכוני האקלים שהוא יוצר, והיא חושפת את הציבור לפגיעה בזכויות יסוד, ובהן הזכות לחיים ולרווחה. זאת, על אף הדיווחים שהציגה בדוחות מטעמה ולמרות היעדים שהציבה לעצמה בהצהרותיה, אשר שיקפו את מחויבותה הנטענת ליעדי אקלים. בית המשפט המחוזי בהאג קיבל את הטענה העקרונית וקבע כי לתאגיד חלה חובת זהירות ביחס לסיכוני אקלים הנובעים מפעילותו, מכוח דיני הנזיקין הכלליים בדין ההולנדי, תוך הסתמכות משולבת על זכויות אדם, הסכמות אקלימיות בינלאומיות וסטנדרטים וולונטריים מקובלים. בהתאם לכך חייב בית המשפט את התאגיד ההולנדי בהפחתת פליטות בשיעור משמעותי עד שנת 2030. הגם שבית המשפט לערעורים ביטל בהמשך את הצו הקונקרטי להפחתת הפליטות, הוא לא שלל את עצם האפשרות העקרונית לבחון את מדיניות האקלים של תאגיד כמרכיב בהתנהלות סבירה. אף שפסק הדין האמור לא עסק בטענות התיירקקות במובנן הצרכני או הפרסומי, הוא הציב תשתית נורמטיבית חשובה לבחינת הפער בין התחייבויות אקלימיות מוצהרות לבין מדיניות תאגידית בפועל, והראה כיצד הצהרות וולונטריות עשויות לשמש אמת מידה להערכת סבירות התנהלות תאגידית. הכרה זו, שלפיה התחייבויות והצהרות אקלימיות עשויות לשמש אמת מידה לבחינת חובת הזהירות התאגידית, יצרה אפקט נורמטיבי רחב והציבה את סיכוני האקלים בליבת הדיון המשפטי בממשל תאגידי.          כך, גם בבריטניה, ניסיונו של ארגון ClientEarth  להגיש תביעה נגזרת נגד הדירקטורים של Shell [2] בגין ניהול לקוי של סיכוני אקלים, היווה מהלך תקדימי בניסיון לעגן את ניהול סיכוני האקלים בליבת חובות הדירקטורים לפי דיני החברות. התביעה הוגשה מכוח חוק החברות הבריטי (Companies Act (2006, בטענה כי הדירקטורים הפרו את חובת האמונים וחובת הזהירות בכך שלא אימצו אסטרטגיית אקלים סבירה, עקבית ומבוססת, חרף הצהרות פומביות של החברה בדבר מחויבותה ליעדי אקלים. ClientEart h טען כי היעדר תכנית הפחתת פליטות מפורטת, ובפרט אי-התייחסות מספקת לפליטות Scope 3 , חושף את החברה לסיכונים משפטיים, רגולטוריים ופיננסיים צפויים. אף שבית המשפט לערעורים דחה את התביעה וביטל את הצו הקונקרטי להפחתת פליטות מטעמים פרוצדורליים (הגנת "שיקול הדעת העסקי") וכן לגופו של ענין, לפסק הדין נודעה חשיבות נורמטיבית. הוא יצר גשר בין שתי החובות האמורות של דירקטורים כלפי החברה: נקבע כי ניהול סיכוני אקלים אינו עוד "שיקול ערכי חיצוני", אלא מרכיב אינהרנטי הן במסגרת חובת הזהירות (למניעת הפסדים) והן במסגרת חובת האמונים (להבטחת שגשוג החברה לטווח ארוך בהתאם להצהרותיה). בכך, אף שההליך לא צלח במישור הפרוצדורלי, הוא תרם לעיצוב התפיסה שלפיה ניהול סיכוני אקלים הוא חלק אינהרנטי מחובות הדירקטוריון בעידן ה-ESG. בתחום הצרכני, פסק הדין בעניין ההולנדי Fossie Vrij NL v. KLM (2024) [3]  קבע כי פרסומים סביבתיים של חברת התעופה היו מטעים, בין היתר משום שיצרו רושם כולל שלפיו הטיסה עצמה היא פעולה "בת-קיימא" או "אחראית סביבתית". הפרסומים הדגישו שימוש בדלק תעופה בר-קיימא (SAF)  ואפשרויות לקיזוז פליטות באמצעות נטיעת עצים, מבלי להבהיר את היקפם המוגבל ואת תרומתם השולית להפחתת הפליטות בפועל. בית המשפט קבע כי מצג זה חסר איזון ושקיפות, ודרש קונקרטיות והימנעות מהכללות היוצרות הטעיה של הצרכן הסביר. מדובר בסטנדרט בעל רלוונטיות רחבה גם לענפים אחרים. במישור הפיננסי, פרשת DWS [4]  בגרמניה המחישה כי הצהרות ESG עשויות להיחשב כמצג מהותי שבמסגרתו הוצגו קרנות כהשקעות העומדות בסטנדרטים מחמירים של ESG, בעוד שבפועל מנגנוני הסינון, המדידה והבקרה הפנימיים לא תאמו את ההצהרות שניתנו לציבור. רשויות האכיפה קבעו כי הפער בין ההצהרות לבין הפרקטיקה בפועל מהווה הטעיה של משקיעים, והטילו קנסות משמעותיים, תוך הדגשת החובה לקיומם של תיעוד שיטתי, בקרות אפקטיביות והלימה ממשית בין מצגי ESG  לבין אופן ניהול ההשקעות. באופן דומה, גם בהקשר של אירועי ענק, ובראשם ההצהרה על "Carbon Neutral World Cup" (דהיינו, שאירוע המונדיאל תוכנן, הופק וקוים כך שטביעת הרגל הפחמנית נטו שלו היא אפס), קבעו גופים רגולטוריים ואתיים כי מצג של ניטרליות פחמנית ביחס לאירוע, בהתבסס בעיקר על מנגנוני קיזוז וללא מתודולוגיה שקופה וברורה, אינו עומדת בסטנדרטים נדרשים של אמינות ואינה לגיטימית. בכך חיזקו מקרים אלה את התפיסה שלפיה הצהרות ESG מחייבות ביסוס מקצועי וראייתי, במיוחד כאשר הן מופנות לציבור המשקיעים והצרכנים. רגולציה רכה כסטנדרט משפטי מגמה רוחבית העולה מן הפסיקה היא השימוש בסטנדרטים וולונטריים, קודים, הנחיות ודוחות קיימות, כנקודת ייחוס לבחינת הטעיה או רשלנות [5] . באיחוד האירופי, חקיקת הדירקטיבה בדבר דיווח הקיימות התאגידית ( CSRD ) [6] והיוזמה של Green Claims Directive [7] מבקשות לצמצם טענות סביבתיות לא מבוססות ולהבטיח כי הצהרות ה-ESG לא יהוו רק מסר ערכי, אלא ישענו על תשתית נתונים ומתודולוגיה המאפשרות בדיקה חיצונית והשוואה מושכלת. במקביל, אי-ודאות פוליטית ועיכובים חקיקתיים יוצרים תנודתיות רגולטורית, המחזקת אף היא את הצורך בניהול משפטי זהיר של הצהרות ESG , שכן האכיפה מתפתחת בהיעדר כללים אחידים וסופיים. ביקורת ואתגרי מדיניות לצד התגבשות האחריות המשפטית, עולות גם ביקורות לגיטימיות המצביעות על אתגרי המגמה. הראשונה, והמרכזית שבהן, היא החשש מיצירת הרתעת יתר (Greenhushing), תופעה שבה תאגידים יבחרו לגזור על עצמם שתיקה בנושאים סביבתיים ויימנעו מפרסום הצהרות אקלימיות, אף אם הן מבוססות וראויות, וזאת מחשש גורף מפני חשיפה לליטיגציה והליכי אכיפה. יש לציין כי השתקה ירוקה פוגעת ביכולת של משקיעים וצרכנים לקבל החלטות מושכלות, ובכך היא חותרת תחת תכליתן של חובות הגילוי.  השנייה, נוגעת למורכבות המקצועית: סוגיות כמו Scope 3, איכות קיזוזים ו-LCA (ניתוח מחזור חיים), מאתגרות את יכולת ההכרעה השיפוטית. שלישית , קיימת ביקורת על שימוש בליטיגציה ככלי אסטרטגי שאינו בהכרח מוביל להפחתת פליטות בפועל.   הנה כי כן, האיזון הנדרש אינו בהכרח ויתור על אכיפה, אלא קביעת רף ראייתי והליכי בקרה סבירים. ההקשר הישראלי: בין חשיפה גלובלית להתפתחות מקומית עבור תאגידים ישראלים, סוגיית ההתיירקקות לא נותרת בגדר תיאוריה משפטית בינלאומית, אלא הופכת לסיכון אופרטיבי מוחשי בשני מישורים מקבילים: · חשיפה בזירה הבינלאומית:  חברות ישראליות הפועלות בשוק הגלובלי, ובפרט חברות דואליות או כאלו המקיימות קשרי מסחר ענפים עם האיחוד האירופי וארה"ב, חשופות כבר כיום לתביעות ורגולציה זרה. כפי שנלמד מפרשות Shel ו- KLM, הצהרות אקלימיות הניתנות במישור הגלובלי כפופות לסטנדרטים המחמירים של הערכאות הזרות, מה שעלול להוביל לליטיגציה מורכבת ויקרה גם עבור שחקנים מקומיים. כך למשל, חברות ישראליות המדווחות על "ניטרליות פחמנית" אך מתעלמות מפליטות Scope 3, חשופות לטענת הטעיה מהותית, בדומה לביקורת שהופנתה כלפי Shell. · אפיקי התפתחות בדין הישראלי: במקביל לחשיפה בחו"ל, המשפט הישראלי טומן בחובו תשתית נורמטיבית המאפשרת את צמיחתה של עילת ההתיירקקות בבתי המשפט המקומיים במישורים שונים. · דיני ניירות ערך ודיווח:  בדומה למגמה בפרשת DWS, חובת הגילוי הנאות בשוק ההון הישראלי מחייבת דיוק במצגי ESG. פער מהותי בין ההצהרה לפרקטיקה עלול להיחשב כפרט מטעה בדיווח, החושף את החברה לתביעות ייצוגיות ונגזרות. · דיני הגנת הצרכן והטעיה:  חוק הגנת הצרכן הישראלי מהווה כלי רב-עוצמה כנגד מצגים סביבתיים לא מבוססים. ברוח פסק הדין בעניין KLM, שימוש במונחים עמומים ("ירוק", "אחראי") ללא תשתית עובדתית מוצקה חושף את התאגיד לסנקציות בגין הטעיה צרכנית. · חובות נושאי משרה: לאור תקדים ClientEarth מתחזקת ההבנה כי ניהול סיכוני אקלים עשוי להיחשב חלק בלתי נפרד מחובת הזהירות וחובת האמונים של הדירקטוריון בישראל. אי-אימוץ אסטרטגיה עקבית אל מול הצהרות פומביות עלול להיחשב כהפרת חובות אלו. סיכום התיירקקות הולכת ומתגבשת כשער כניסה נגיש לליטיגציית ESG. המעבר מהצהרות ערכיות לאחריות משפטית מדידה אינו תופעה חולפת, אלא ביטוי לשינוי עמוק ביחסי תאגידים - ציבור - רגולציה. האתגר המרכזי הוא עיצוב סטנדרט זהירות מאוזן: כזה שיחייב שקיפות, מתודולוגיה ובקרה, מבלי לחנוק יוזמות סביבתיות לגיטימיות. עבור ישראל, אימוץ זהיר של עקרונות אלה עשוי לחזק הן את ההגנה על הציבור והסביבה והן את הוודאות המשפטית לשוק העסקי. [8] ד"ר עו״ד ציפי איסר איציק, מייסדת משרד בוטיק לדיני סביבה, אקלים ו־ESG , לשעבר מנכ״לית אדם טבע ודין, מתמחה ברגולציה ובליטיגציה סביבתית־אקלימית ובייעוץ משפטי אסטרטגי לתאגידים ולרשויות. Milieudefensie et al. v. Royal Dutch Shell plc , District Court of The Hague (2021); Court of Appeal of The Hague (2024).   ClientEarth v. Shell plc Directors , High Court of Justice (England & Wales), 2023. FossielVrij NL v. KLM, District Court of Amsterdam , 20 March 2024. Public Prosecutor’s Office Frankfurt am Main v. DWS Group GmbH , 2022–2025. OECD, Environmental Claims: Findings and Recommendations , 2022.  UNEP, Integrity Matters: Net Zero Commitments by Businesses , 2022. Corporate Sustainability Reporting Directive  (EU) 2022/2464 (CSRD). European Commission, Proposal for a Directive on Green Claims, 2023. [8] עוד בנושא התיירקקות ראו בבלוג: https://esgblog.runi.ac.il/post/%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%99-%D7%91%D7%9E%D7%90%D7%91%D7%A7-%D7%91-greenwashing-%D7%9E%D7%A2-%D7%91-%D7%A8-%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%99%D7%A4%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%98%D7%95%D7%A8

בשנים האחרונות הפך ה-ESG משיח ערכי וולונטרי לשפת חובה כמעט בכל ישיבת דירקטוריון, גוף מימון, או פורום משקיעים. דירוגי ESG נתפסים כיום ככלי מרכזי להערכת סיכון, להכוונת הון ולהשוואת ביצועי חברות בעולם המתמודד עם שינויי אקלים, אי-שוויון ואתגרי ממשל. עם זאת, דו"ח של ה-OECD שפורסם בתחילת 2025, Behind ESG Ratings – Unpacking Sustainability Metrics , מצביע על פער מהותי בין ייעוד הדירוגים לבין אופן יישומם בפועל. האם הם באמת מודדים את מה שחשוב, או בעיקר את מה שקל למדוד? הדו"ח, שבחן את ההיקף והמאפיינים של למעלה מ-2,000 מדדי ESG מתוך שמונה מוצרי דירוג ESG מרכזיים, מצביע כי מרבית מדדי ה-ESG מודדים קיומן של מדיניות והצהרות, ולא תוצאות והשפעה ממשית. רשומת ידע זו סוקרת את ממצאי הדוח, מנתחת את השלכותיהם הכלכליות והמערכתיות, ומרחיבה את הדיון מנקודת מבט של חוסן, משילות ומדיניות ציבורית, זאת בדגש על ההקשר הישראלי. בנוסף, הרשומה עוסקת במסגור עדכני ל-ESG ככלי למדידה ולניהול סיכונים, ולא כיעד תדמיתי, ומדגישה את הצורך במעבר ממדידת כוונות למדידת ביצועים כתנאי להקצאת הון יעילה, ליציבות פיננסית ולחוסן כלכלי ארוך-טווח. מה באמת מודדים דירוגי ESG, ומה לא ממצאי הדו״ח ברורים וחדים: כ-70% ממדדי ה-ESG שבהם עושים שימוש במוצרי דירוג מרכזיים מתמקדים במדדי קלט - קיומן של מדיניות, הצהרות, יעדים ונהלים ולא במדדי פלט, או תוצאות בפועל. רק מיעוטם, כ-17%, הם מדדי פלט כמותיים עם השפעה ממשית כדוגמת פליטות גזי חממה בפועל, בטיחות עובדים, פגיעה במערכות טבע, ניהול סיכונים בשרשראות אספקה או תרבות ארגונית הלכה למעשה. כך נוצרת אשליה של קיימות: מציאות "ירוקה" על הנייר, שאינה בהכרח משקפת את רמת הסיכון, ההשפעה או הביצוע בפועל. זהו אינו כשל מתודולוגי בלבד, אלא כשל כלכלי מובהק. כאשר המדידה מתגמלת מאמץ הצהרתי ולא ביצוע, נוצרים תמריצים מעוותים. חברות שמשקיעות בדיווח, בייעוץ ובמיתוג ולא בהכרח בשינוי תפעולי אמיתי זוכות לציוני ESG גבוהים, להוזלת עלות ההון ולסנטימנט שוק חיובי. לעומתן, חברות שמבצעות את "העבודה האפורה" כדוגמת התייעלות אנרגטית, צמצום פליטות, שיפור תנאי העסקה או חיזוק חוסן תפעולי, אינן תמיד זוכות להכרה דומה. זהו היפוך תמריצים קלאסי - כמו שאומרים: צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. ה-OECD מצביע גם על פערים חריפים בין תחומים. נושאים מבוססים יחסית, כמו ממשל תאגידי או ניהול סביבתי, נמדדים באמצעות עשרות אינדיקטורים פר מוצר דירוג. לעומתם, נושאים קריטיים אך מורכבים יותר כדוגמת מגוון ביולוגי, חוסן עסקי ויחסי קהילה נמדדים במספר מצומצם מאוד של אינדיקטורים, חמישה אינדיקטורים ומטה פר מוצר דירוג, ולעיתים כלל אינם נמדדים. המשמעות היא "אזורים עיוורים" בדירוגי ESG דווקא בתחומים שבהם הסיכון העתידי עשוי להיות הגבוה ביותר. גם במקרים שבהם נושא מסוים כן נמדד, הדו״ח מצביע על כשל נוסף: קיימים פערים קיצוניים במספר האינדיקטורים ובאופן המדידה ביניהם. כך למשל, מספר האינדיקטורים למדידת פליטות גזי חממה נע בין אינדיקטור יחיד לבין עשרות אינדיקטורים פר מוצר דירוג, ואילו בתחום הממשל התאגידי הפערים נעים בין פחות מחמישה לבין למעלה ממאה אינדיקטורים. שונות זו משקפת מתודולוגיות עבודה ורמות פירוט שונות ולעיתים אף פשוט חוסר הסכמה בשאלה מהו ביצוע טוב וראוי לדיווח. התוצאה היא שדירוגי ESG מתקשים לאפשר השוואה עקבית ופוגעים ביכולתם לשמש כלי אמין להערכת סיכון. כשלי דירוג במבחן המציאות: מסיכון תאגידי לסיכון מערכתי הבעיה אינה תיאורטית. ההיסטוריה הכלכלית של השנים האחרונות מלמדת שחברות בעלות דירוגי ESG סבירים ואף גבוהים נקלעו למשברים בטיחותיים, תפעוליים או מוסריים חמורים, שהובילו לאובדן ערך דרמטי, לרגולציה בדיעבד ולשחיקת אמון השווקים. כך למשל, חברת Boeing החזיקה לאורך זמן במדיניות בטיחות וממשל תאגידי מפורטים ובדירוגי ESG נאותים, אך תרבות ארגונית ולחצי תמריצים שהעדיפו עמידה בלוחות זמנים ובעלויות על פני בטיחות הובילו לשורת כשלים חמורים, שהגיעו לשיאם בפרשת ה-737 MAX . גם חברת Volkswagen הציגה קודים אתיים ומדיניות סביבתית מתקדמת, אך תרבות ארגונית סובלנית להפרות שיטתיות אפשרה מניפולציה מכוונת של נתוני פליטות . בדומה לכך, Wells Fargo נהנתה ממסגרות ציות פורמליות ומדירוגים סבירים, אך תמריצי מכירה אגרסיביים הובילו לפגיעה נרחבת בלקוחות ולסנקציות רגולטוריות כבדות . הדירוגים לא כשלו משום שלא היו הצהרות או נהלים, אלא משום שהם מדדו הצהרות ונהלים ולא את התרבות הארגונית, מבני התמריצים וההחלטות בפועל, שם מצוי הסיכון האמיתי. יש כאן גם דמיון מטריד למשבר הפיננסי של 2008. אז, מודלים מורכבים ודירוגי אשראי הסתירו סיכון אמיתי. היום, קיים חשש שדוחות קיימות ודירוגי ESG מסתירים סיכוני אקלים, חברה וממשל. כאשר שווקים מאמינים שהסיכון נמוך, ואז מגלים שהוא גבוה, הפגיעה אינה נקודתית אלא מערכתית. הקצאת ההון נפגעת, אמון נשחק, והמחיר הכלכלי משולם בדיעבד. חשוב להדגיש: ה-OECD אינו קורא לנטישת ESG אלא לשדרוגו. הדו״ח מדגיש את הצורך במעבר ממדידת תשומות למדידת תפוקות והשפעה, מהצהרות לתוצאות, ומהסתכלות סקטוריאלית צרה להבנת סיכונים רוחביים לרבות בשרשראות אספקה גלובליות. זהו תנאי הכרחי להקצאת הון יעילה ולניהול סיכונים מושכל בעולם של אי-ודאות גוברת. כמובן שכאן גם גלומה ההזדמנות העסקית הטמונה, לצד ניהול הסיכון. ESG ככלי לניהול חוסן וסיכון, ולא כקישוט תדמיתי מכאן ראוי להרחיב את הדיון מעבר לממצאי הדו״ח עצמו, ולמקם אותם בתוך תפיסה רחבה יותר של כלכלה, חוסן ומשילות, ובפרט מנקודת המבט הישראלית. ראשית, יש לומר בבירור ש-ESG אינו מותרות ערכיות ואינו קישוט תדמיתי. הוא אמור להיות כלי ניהולי כלכלי לאיתור וניהול סיכונים והזדמנויות ארוכי טווח. כאשר המדידה שגויה, ההחלטות שגויות. וכאשר ההחלטות שגויות, בקנה מידה רחב, המחיר משולם ברמת המשק כולו. בישראל, הבעיה חריפה במיוחד. מדובר בכלכלה קטנה ופתוחה, חשופה לסיכוני אקלים, גיאופוליטיקה ושיבושים בשרשראות אספקה. תשתיות מים, חשמל ותחבורה פגיעות; שוק העבודה רגיש לזעזועים; והמרחב הפיסקלי מוגבל. במציאות כזו, מדידה שאינה משקפת סיכון אמיתי אינה רק חוסר דיוק וזו עלולה להפוך לאיום אסטרטגי. מהדו״ח למדיניות: אחריות המדינה והרגולציה בישראל כאן מתחדדת שאלת האחריות. האחריות לתיקון ולהכוונת אינה יכולה להישאר בידי השוק בלבד. יש כאן כשל שוק [1] מובהק. "היד הנעלמה" [2] אינה מתקנת מדידה שמעוותת תמריצים. נדרש תפקיד אקטיבי של המדינה, הרגולטורים והמחוקק, וזאת לא כדי להעמיס עוד שכבת רגולציה, אלא כדי לאפשר ניהול סיכון וסיכוי מושכלים. במסגרת זו, הצעד הראשון צריך ונכון שיהיה קביעה של מדדי ליבה מחייבים למשק בהם מדדים כמותיים, בני השוואה, מאומתים, בתחומי הפליטות, החוסן התפעולי, הבטיחות, ההשפעה על מערכות טבע, תנאי העבודה, החשיפה לשרשראות אספקה וסיכוני שחיתות. מדדים אלו צריכים להשתלב עם מחויבויות בינלאומיות, אך בו בעת להיות מותאמים למציאות הישראלית. ללא נתונים אמיתיים, שום מדיניות אקלים, צמיחה או חוסן לא תעמוד במבחן המציאות. במקביל, נדרשת אסדרה חכמה של ספקי דירוג ESG, ובכלל זה שקיפות מלאה של מתודולוגיות, צמצום משקלם של מדדים שאינם תוצאתיים, ודרישה לביסוס דירוגים על נתונים מאומתים ולא על נרטיבים. ללא סטנדרטים ברורים, השוואת "תפוחים לתפוחים" תישאר אשליה, והקצאת ההון תמשיך להיות מעוותת. אך גם רגולציה לבדה אינה מספיקה. קיימות אמיתית אינה נוצרת בדוחות אלא בשטח. היא מחייבת ניהול סיכונים וסיכויים לאורך כל שרשרת הערך - מהמדינה, דרך המוסדות הפיננסיים והחברות, ועד העובד, הקהילה והסביבה. מדיניות כתובה אינה מגינה על עובד באתר בנייה, על ספק במדינה מתפתחת או על מערכת אקולוגית פגיעה. רק ניטור, אכיפה, מניעה ותיקון עושים זאת. מעבר לכך, נדרשת הבנה רחבה יותר לפיה ESG אינו רק כלי למדידת "טוב" ו"רע", אלא מרכיב מרכזי בניהול חוסן. כלכלה שאינה מודדת נכון את סיכוניה הפיננסיים, האקלימיים והחברתיים, פוגעת ביכולת שלה לשמור על יציבות, על אמון השווקים ועל חופש פעולה בעת משבר. בסופו של דבר,ESG  אינו מבחן של כוונות אלא של יכולת, אינו תרגיל דיווח אלא כלי משילות, ואינו שיח צדדי אלא ליבת הכלכלה המודרנית. מנקודת מבט מדינתית, השאלה איננה עד כמה מחויבים אנו לערכי קיימות, אלא עד כמה אנו מסוגלים למדוד, לנהל ולפעול על בסיס מציאות ולא על בסיס הצהרות. הבחירה איננה בין ESG לכלכלה. הבחירה היא בין מדידה אמיתית למציאות מסוכנת. יאיר אבידן, יו"ר הועדה המייעצת וראש פורום עמיתים במרכז אריסון ל-ESG   [1] מושג המשמש לתיאור מצב אשר בו בניגוד לתאוריה על כלכלת שוק, כוחות השוק ומנגנוני ההיצע והביקוש לא מביאים להקצאה היעילה ביותר של משאבים ולאספקה המיטבית של מוצרים או שירותים. [2] מטפורה כלכלית מפורסמת שטבע הכלכלן והפילוסוף הסקוטי אדם סמית', המתארת כיצד פעולות אינדיבידואליות למטרות רווח אישי בשוק חופשי, מובילות באופן לא מכוון לטובת הכלל ורווחה חברתית, כאילו יד בלתי נראית מכוונת אותן, למרות שאין כוונה מודעת לכך.

בעשורים האחרונים חלו תמורות משמעותיות בדרכי הייצור, הרכישה וההפצה של מוצרים. שרשראות האספקה התפתחו ממערכות ייצור מקומיות וממוקדות למבנים גלובליים מורכבים, מרובי שלבים וחוצי יבשות. תהליך זה הונע משילוב גורמים כלכליים, טכנולוגיים וגיאופוליטיים, ובהם פתיחת שווקים והסכמי סחר שאפשרו העברת ייצור למדינות בעלות יתרון יחסי   ( Hsu et al., 2018 ).   התקדמות בטכנולוגיות לוגיסטיקה וניהול מידע שאפשרה ניהול רשתות בין־יבשתיות, ולחץ תחרותי שהוביל לפיזור ייצור בין ספקים לצורך גמישות והפחתת עלויות   ( Liao et al., 2017 ). בנוסף, חדשנות פתוחה והישענות על ספקים חיצוניים הרחיבו את הגישה לטכנולוגיות, ידע ומשאבים מעבר להיצע המקומי   ( Chesbrough, 2003 ; Liao et al., 2017 ). התהוותן של שרשראות אספקה מורכבות ורב-שכבתיות היא תולדה של תהליכים גלובליים מתקדמים, והן מורכבות מספקים מדרגים שונים – דרג ראשון, שני, שלישי ואף מעבר לכך. ספק בדרג ראשון מקיים קשר ישיר עם הארגון (לדוגמה, מפעל שמייצר עבור המותג); ספק בדרג שני מספק מוצרים או שירותים לספק הראשי; וספק בדרג שלישי משרת את ספק הדרג השני. מבנה זה מסייע לארגונים להתרחב לשווקים בינלאומיים ולהנגיש מוצרים ושירותים ללקוחות ברחבי העולם. במקביל, הדבר יוצר אתגרים מהותיים בנושאי שקיפות ובקרה: אורך שרשרת האספקה והפיצול בין גורמי הייצור מקשים על יישום עקבי של סטנדרטים לזכויות אדם, קיימות ואתיקה עסקית, ובכך מגבירים את הסיכון להפרות שלא תמיד נגלות להנהלה או לצרכן הסופי ( Locke, 2013 ; Bartley, 2018 ; LeBaron et al., 2017 ) . בהקשר זה, אחריות חברתית בשרשרת האספקה כוללת את מכלול הפעולות, המדיניות והנהלים שמיישם הארגון, לשם הבטחת זכויות עובדים, קידום תנאי העסקה הוגנים, וניהול תקין וגלוי של תהליכי ייצור והפצה. בעידן הנוכחי, הפכו מדדים אלו מסטנדרט מוסרי וולנטרי לנורמה מחייבת ולעיתים אף לדרישה משפטית, בין היתר נוכח החמרת הרגולציה ומעורבותם של משקיעים, צרכנים וארגוני חברה אזרחית. כך לדוגמה, הדירקטיבה האירופית CSDDD , מחייבת חברות לזהות, למנוע ולצמצם פגיעות בזכויות אדם ובסביבה לאורך שרשרת האספקה כולה. במקביל, גוברת הדרישה לשקיפות ועמידה בסטנדרטים אתיים, כאשר אי-עמידה בהם עלולה להביא לפגיעה במוניטין, למשיכת השקעות ואף לסנקציות כלכליות ( Locke, 2013 ; Bartley, 2018 ). דוגמה מוכרת היא קמעונאית האופנה המקוונת Boohoo, אשר בשנת 2020 נחקרה בעקבות תחקירים שחשפו תנאי העסקה פוגעניים במפעלי ספקים בעיר לסטר,   ביניהן תשלום שכר נמוך מהמינימום החוקי, כשלים בטיחותיים והיעדר זכויות בסיסיות. ממצאים אלו עוררו שאלות בדבר אפקטיביות מנגנוני הבקרה החברתיים של החברה לאורך שרשרת האספקה. בעקבות הגילויים חוותה Boohoo, פגיעה במוניטין, ירידת ערך בשוק ההון והחרפת הפיקוח הרגולטורי, לצד בחינה מחודשת במדדי וקרנות ESG ומשיכת השקעות. מקרה זה ממחיש כי גם בסביבה רגולטורית מפותחת, כשלי פיקוח בשרשרת האספקה נתפסים ככשל מערכתי בעיני משקיעים. מבדקי אחריות חברתית – חלק ממערך בדיקות הנאותות והבקרה בשרשרת האספקה בעשורים האחרונים הפכו מבדקי אחריות חברתית (Social Compliance Audits) לכלי נפוץ לבחינת עמידת ספקים ושרשראות אספקה בסטנדרטים של זכויות אדם, תנאי עבודה ובטיחות תעסוקתית. מבדקים אלו התפתחו כבר בשנות ה־90, בעיקר בתעשיית האופנה, כתגובה לביקורת ציבורית על תנאי עבודה במדינות מתפתחות ( Locke, 2013 ; Bartley, 2018 ). כיום הם משמשים כלי מרכזי לשקיפות ולמעקב אחר שיפור תהליכים, אך נתפסים כחלק ממערך רחב יותר שנועד להבטיח אחריות חברתית מהותית ולא רק דיווח פורמלי. בפרקטיקה המקובלת, מבדקי אחריות חברתית מבוצעים על-ידי גורמים שונים בהתאם למידת העצמאות הנדרשת וליחסים בין הארגון לספקיו. צורה נפוצה היא מבדקי צד שלישי (Third-Party Audits), הנערכים בידי גופים חיצוניים ובלתי תלויים המתמחים בהערכת עמידה בסטנדרטים חברתיים ואתיים. גופים אלה פועלים כחברות התעדה או כארגונים מקצועיים ומספקים הערכה אחידה של תנאי העבודה לפי תקנים מוכרים. בין הגופים הבולטים בתחום נמנים: Sedex , Amfori   BSCI ו-RBA, המפתחים קודים אתיים, מתודולוגיות מבדק ומאגרי מידע משותפים. מבדקים אלו נתפסים כאובייקטיביים יותר, אך כרוכים בעלויות ולעיתים מהווים נטל על ספקים קטנים ובינוניים . לצד זאת קיימים מבדקי לקוח (Second-Party Audits), המבוצעים ישירות בידי הלקוח או צוותי בקרה מטעמו. מבדקים אלו מאפשרים התאמה גבוהה לצרכים ולדרישות מסחריות ספציפיות, אך עלולים להיות מושפעים מהיחסים העסקיים בין הצדדים. בנוסף, ארגונים רבים עושים שימוש בהצהרות עצמיות ובבדיקות פנימיות (Self-Assessment / Internal Audits)   המבוססות על דיווח עצמי של ספקים או על בקרה פנימית. כלים אלו גמישים וזולים יותר, אך אמינותם תלויה ברמת השקיפות ובקיומם של מנגנוני אימות חיצוניים משלימים . למרות השונות בין הסוגים, מרבית מבדקי האחריות החברתית נשענים על מתודולוגיה דומה הכוללת שלושה רכיבים מרכזיים: בחינת מסמכים, סיור במתקני הייצור וראיונות אנונימיים עם עובדים לשם קבלת תמונה ישירה של תנאי ההעסקה. ממצאי המבדק מתורגמים לרוב לדוח הכולל תוכנית פעולה מתקנת (Corrective Action Plan – CAP), לוחות זמנים ופעולות מעקב. מבדקים אלה תורמים לחיזוק השקיפות, לזיהוי מוקדם של סיכונים חברתיים, להצבת דרישות לשיפור, וכן מספקים מידע רלוונטי ללקוחות ולמשקיעים על אופן הפיקוח על שרשראות האספקה ( Locke, 2013 ; Bartley, 2018 ). מגבלות וביקורת מחקרית הספרות המחקרית מצביעה על מגבלות מבניות ומהותיות ביכולתם של מבדקי אחריות חברתית לחולל שינוי עמוק ומתמשך בתנאי העבודה בשרשראות אספקה גלובליות. ביקורת מרכזית מתייחסת לאופיים כבדיקות נקודתיות וקצרות, המבוצעות במועדים ידועים מראש, באופן המאפשר לספקים להיערך לביקור ולבצע התאמות זמניות. בשל כך, המבדקים אינם משקפים בהכרח את תנאי ההעסקה השגרתיים או דפוסי הפרה מתמשכים, ועלולים לזהות אי-התאמות טכניות אך להחמיץ בעיות עומק כגון עומסי עבודה, לחץ ניהולי ופרקטיקות העסקה לא פורמליות ( Locke, 2013 ). ביקורת נוספת מצביעה על נטיית מבדקים להעניק משקל יתר למסמכים, נהלים והצהרות מדיניות, על חשבון בחינת יחסי העבודה בפועל וההקשר החברתי-ארגוני. מחקרים מראים כי עמידה פורמלית בדרישות תקן אינה מעידה בהכרח על שינוי ממשי בחוויית העובדים או בשיפור זכויותיהם, במיוחד כאשר תרבות ארגונית, יחסי כוח ולחצים כלכליים נותרים בעינם ( Bartley, 2018 ). הספרות מצביעה גם על תופעת “audit fatigue” (“תשישות ביקורתית”), הנובעת מריבוי מבדקים דומים שמבצעים ספקים עבור לקוחות שונים תוך שימוש במתודולוגיות כמעט זהות. בנוסף, מודל המימון הרווח, שבו הספק נושא בעלות המבדק, מעורר ביקורת, שכן הוא יוצר ניגוד עניינים ולחץ עקיף על גופי הביקורת להימנע מממצאים חמורים מחשש לאובדן לקוחות עתידיים ( Locke, 2013 ; LeBaron & Lister, 2022 ). מעבר לכך, חוקרים מדגישים כי מבדקים פרטיים פועלים לעיתים בסביבה המאופיינת במנגנוני אכיפה ציבוריים חלשים, במיוחד במדינות מתפתחות. בהיעדר רגולציה משלימה, סנקציות אפקטיביות או מעורבות של ארגוני עובדים ובעלי עניין מקומיים, יכולתם להוביל לשינוי מערכתי נותרת מוגבלת ( Anner, 2020 ; LeBaron et al., 2021 ) .   הקשר הישראלי – תחום פעיל ומתפתח, אך ללא תשתית מחקרית מסודרת בישראל, מבדקי אחריות חברתית מהווים זה שנים רכיב שגרתי בפעילות ספקים ויצואנים הפועלים בשווקים בינלאומיים. בעוד שבעבר אפיינו בעיקר ענפים מסורתיים, בשנים האחרונות התרחבו גם למגזרים מתקדמים כגון היי־טק, ייצור מתקדם ותעשיות ביטחוניות. מאפיין חשוב בהקשר הישראלי הוא השילוב בין רגולציה מקומית מפותחת בדיני עבודה ובבטיחות לבין חשיפה לשווקים בינלאומיים ולדרישות ESG חיצוניות. שילוב זה הופך את מבדקי האחריות החברתית מכלי וולונטרי למרכיב תפעולי הכרחי עבור חברות המבקשות להשתלב בשרשראות אספקה גלובליות. במקביל, גודל השוק והיקף הפעילות הבינלאומית של חברות רבות מובילים לריבוי מבדקים, לעיתים בתדירויות גבוהות וממספר גורמים. לצד פעילות ענפה זו, קיימת בעיה מתמשכת של היעדר תשתית מחקרית וידע שיטתי על מבדקי אחריות חברתית בישראל. חרף מבדקים רבים שבוצעו לאורך השנים, אין כיום מחקר מקיף או מאגר נתונים מוסדר לבחינה שיטתית של היקפם, תדירותם, תוכנם או השפעתם בפועל על תנאי העבודה וזכויות העובדים. כתוצאה מכך, קשה כיום להשיב על שאלות יסוד בדבר השפעתם של מבדקי אחריות חברתית בישראל. בין היתר, לא ברור האם הם תורמים לשיפור ממשי ומתמשך בזכויות עובדים ובתנאי ההעסקה, או משמשים בעיקר כאמצעי לעמידה פורמלית בדרישות לקוחות ורגולציה בינלאומית. פער מחקרי זה בולט נוכח מגמות גלובליות להרחבת חובות ה-Due Diligence והעמקת האחריות התאגידית, ומדגיש את הצורך בפיתוח ידע, כלים ומתודולוגיות מחקריות לבחינה ביקורתית ומבוססת נתונים של הפרקטיקות בישראל. אירועים פליליים שנחשפו לאחרונה בישראל ממחישים כי ניצול עובדים והפרות חמורות של זכויות אדם מתקיימים גם בהקשר המקומי, ולא רק בשרשראות אספקה במדינות מתפתחות. כך למשל, רק בשנה האחרונה, באזור ראשון לציון ורחובות נעצרו בעלי מסעדות בחשד להעסקה בכפייה ולסחר בבני אדם , לרבות החזקת דרכוני עובדים זרים, אי-תשלום שכר ואיומים כלפי עובדים שפנו לרשויות. הזדמנויות עסקיות וחברתיות בניהול אחראי של שרשראות אספקה לצד האתגרים והביקורת, אימוץ גישה פרואקטיבית לניהול אחריות חברתית בשרשראות אספקה יוצר הזדמנויות אסטרטגיות משמעותיות. חברות המטמיעות סטנדרטים ברורים לזכויות אדם, תנאי עבודה ושקיפות מחזקות את המוניטין הציבורי ואת אמון הלקוחות, באופן המתורגם לבידול תחרותי ולנאמנות צרכנית. מחקרים בתחום מצביעים על כך שערכי אחריות חברתית אינם עוד רכיב וולונטרי, אלא משולבים יותר ויותר באסטרטגיות הניהול של חברות הפועלות בסביבה גלובלית. כך, הספר  Business Ethics: Managing Corporate Citizenship and Sustainability in the Age of Globalization  מתאר כיצד אימוץ גישה אתית המתחשבת בבעלי עניין הפך לחלק אינטגרלי מניהול חברות, נוכח התגברות דרישות מצד צרכנים, משקיעים ורגולטורים. מעבר לכך, עמידה בסטנדרטים של אחריות חברתית הפכה לתנאי סף עבור ספקים וחברות יצואניות המבקשות לפעול מול תאגידים בינלאומיים, להשתתף במכרזים גלובליים או להתרחב לשווקים חדשים. השקעה במנגנוני בקרה, בדיקות נאותות ומבדקי אחריות חברתית נתפסת כיום לא כעלות עודפת, אלא כאמצעי לגישה להזדמנויות עסקיות, שימור לקוחות אסטרטגיים ומשיכת השקעות זרות ( Locke, 2013 ). במקביל, משקיעים מוסדיים וקרנות אימפקט מעניקים משקל גובר לניהול אחראי של שרשראות אספקה, כאשר מחקרים מצביעים על כך שמיקוד עקבי ב-ESG עשוי לשפר הערכת שוק ולהפחית את עלות ההון . לסיכום, אחריות חברתית בשרשראות אספקה מדגישה את המתח בין יעילות כלכלית ולחץ תחרותי לבין מחויבות להגנה על זכויות אדם, תנאי עבודה ושקיפות. שרשראות גלובליות יצרו הזדמנויות לצמיחה ולחדשנות, אך גם חשפו סיכוני פיקוח. מבדקי אחריות חברתית הן כלי מרכזי בבדיקת נאותות, אך מהוות נדבך אחד במערך רחב של רגולציה, אכיפה ומעורבות בעלי עניין. למרות הביקורת, ניהול אחראי של שרשראות אספקה מהווה עבור ארגונים מקור ליצירת ערך עסקי, לחיזוק אמון הציבור והמשקיעים ולהפחתת סיכונים פיננסיים ותדמיתיים. המעבר מתפיסה הרואה באחריות החברתית דרישה רגולטורית בלבד לגישה הממקמת אותה בליבת האסטרטגיה העסקית משקף שינוי עמוק בציפיות מחברות. בישראל במיוחד, חברות הפועלות בזירה הגלובלית נדרשות לבחור בין עמידה טכנית בדרישות חיצוניות לבין שילוב יזום של אחריות חברתית באסטרטגיית הליבה. לקריאה נוספת: Bicker, L. (2025, January 13). China: BBC investigation reveals Shein suppliers’ workers face 75-hour work weeks & low wages; incl. co. comment . Business & Human Rights Resource Centre. https://www.business-humanrights.org/en/latest-news/china-bbc-investigation-reveals-shein-suppliers-workers-face-75-hour-work-weeks-low-wages-incl-co-comment/ Butler, S. (2021, June 18). Boohoo accused of failing to improve working conditions in its supply chain . The Guardian . https://www.theguardian.com/business/2021/jun/18/boohoo-accused-of-failing-to-improve-working-conditions-in-its-supply-chain?utm_source=chatgpt.com   .  Kerber, R., & Jin, H. (2022, May 18). Tesla removed from S&P 500 ESG index on autopilot, discrimination concerns . Reuters. https://www.reuters.com/business/sustainable-business/tesla-removed-sp-500-esg-index-autopilot-discrimination-concerns-2022-05-18/ ויטה אליאסון־נהרי, מומחית לזכויות אדם ואחריות חברתית בשרשראות אספקה.